תגית: אמונה

עברתי דירה לפני כשבוע והמחשבה על הסידורים הנדרשים בהתאם כמו- גמר חשבון עם חברת החשמל, מים, אינטרנט, טלפון, וכו' יצרה במהירות אפוד מגן פנימי למאבקים שעדיין לא קרו אבל ברור לי שיקרו… המציאות שבה אנו חיים מדרבנת אותנו כבר לביים מאבקים מוקדמים בלתי נראים כי זה ברור שהולך להיות מאבק… על מה אנחנו נאבקים? אנחנו נאבקים על זכותנו לחיות בכבוד, לקבל מקום שיאפשר לנו מימוש צרכנו ולהיראות ולהשמע, לקבל יחס ראוי ושירות תואם ציפיות וכו'. במילים אחרות, אנחנו נאבקים על מה שאנחנו מאמינים ששייך לנו, שלדעתנו צריך להיות שלנו.

לכולנו יש פער בין הרצוי ובין המצוי, ובשוטף אנו עסוקים בלצמצם את הפער הזה. הלו"ז היומי שלנו עמוס וגדוש, והעיסוק הנוסף של מתן מענה לתקלות בשוטף מגביר את הלחץ והתסכול מה שמייצר פלטפורמה נהדרת למאבקים נוספים בפרט כשאין לנו אמון במערכת ובסביבה. המאבקים שלנו הם להספיק במגבלות הזמן שיש, פרנסה, הישגים, גידול ילדים, זוגיות, משפחה, חברים, עבודה וכל המשתמע מכך. אנחנו חיים בתוך מאבק מתמשך הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, שמתבטאים במאבקים של עם ישראל במהלך הדורות וההיסטוריה בניסיון לשמר ולהנציח את קיומו.

בפרשה הקודמת, 'ויצא', התורה מדגישה שהמאבק בין שני הבנים, יעקב ועשיו, התחולל כבר ברחם אמם. ההתרוצצות ברחמה של רבקה מתפרשת בנבואה כאות למאבקם העתידי, כפי שמתפרשת גם לידתם, כשידו של יעקב אוחזת בעקב עשיו. נשאלת השאלה האם ההכרה במאבק שבין האחים בשלה כבר בעודם ברחם אמם, בשלב כה מוקדם של חייהם?
בפרשה השבוע אנו פוגשים את המתח בפרט בהכנותיו של יעקב למפגש עם עשיו, (פרק לב- פס' ד') "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו…". בבת אחת כל המתיחות של לקיחת הברכה והבכורה עולה, ועשרים שנות הגלות של יעקב בחרן כאילו נמחקו. ותשובת המלאכים (פסוק ז'): "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו", תיאור עשיו ומחנהו נשמע מאיים, מדוע 400 איש צריכים ללוות את עשיו? ותגובת יעקב- "ויירא יעקב מאד, ויצר לו" יעקב במצוקה מה שמסביר את פעולותיו בהמשך.

יעקב אבינו מתכונן למאבק עם אחיו עשיו, הוא מעביר את משפחתו ואת כל אשר לו במעבר יבוק בכדי שכשיאיר היום הוא יהיה מוכן לקראת עשיו ומחנהו, שלא ייתפס במצב של חולשה – כשהוא באמצע מעבר הנחל. בנוסף, הוא מחלק את משפחתו ורכושו לשני מחנות – (פסוק ט): "ויאמר: אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה". יעקב ממשיך בתפילתו הנרגשת לה', תפילה המביעה את גודל חרדתו. ואז מגיע השיא- בסופו של אותו לילה מתרחש המאבק עם "האיש המסתורי", מלאך, והוא נמשך "עד עלות השחר" (כה). כשיוצא יעקב מן המאבק, הוא מבורך על ידי המלאך והוא צולע על ירכו. מאבק שמתנהל כאמור עד עלות השחר, מחושך לאור, ונצחונו של יעקב סופי ומוחלט. יחד עם זאת, ברגע האמת, רגע המפגש של יעקב עם עשיו, לפחות ע"פ הפשט, יש תיאור מרגש שלכאורה אין בו כל מאבק כלל. יעקב נערך למלחמה מול עשיו, אבל הוא מתקבל באהבה, בחיבוק, ובהמשך אפילו בהצעה לחבור וללכת ביחד. "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ." עשיו רץ אל אחיו, מחבק ומנשק אותו. יש מפרשים האומרים שההכנה המוקדמת של יעקב היא שהביאה לתגובתו של עשיו כמו גם להבנתו שאם ינהג אחרת גם הוא ישלם מחיר כואב.

מסתבר שלכל אחד מאתנו יש סולם שעליו יש כוחות יוצרים ומקדמים המבקשים להעלותנו בסולם, אך לצידם קיימים גם כוחות יצריים המבקשים להורידנו למדרגות התחתונות בסולם. גדולתנו נבחנת דווקא במאבק המתמיד שלנו בכוחות היצריים, ביכולת האיפוק וההתגברות בכדי לגייסם לטובת הכוחות היוצרים וכך להיות במצב של עליה מתמדת בסולם.
יעקב אבינו בחר להתמודד במאבקיו השונים בכלים מקדמים ויוצרים-
טקטיקה ואסטרטגיה – תכנון, חישוב, וזהירות-
שליחת השליחים לעשיו במטרה לפייסו, חציית העם והצאן לשני מחנות- במטרה להגן על המחנה, שליחת מתנות לעשיו שוב במגמה להתפייס, ותפילה לה' – הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים."
בנוסף, יעקב משתמש בשיח נכון ומקרב לפני המפגש, הוא שולח שליחים לעשיו שיסבירו לו מה מטרת המפגש וגם הסבר לגבי מועדו המאוחר בעקבות עבודתו הקשה אצל לבן, יש פה ממש הכנה מוקדמת. בזמן המפגש, יעקב משתמש בביטויים "עבדך", "אדני" ו"מצאתי חן בעיניך" מספר פעמים לרכך את ליבו.
למעשה, יעקב אבינו ממחיש לנו כי האמונה וביטחון בצדקת הדרך, דבקות במטרה, ושימוש בשפה מקרבת מעניקים חוסן ויכולת לחולל שינוי לטובה. בסופו של דבר, יעקב עובר בשלום את המפגש הטעון עם עשיו אחיו. כך גם עם מאבקו עם המלאך, מאבק לדורות, שבו יעקב כאמור מנצח. מפרשים מסבירים כי זה גם מפגש בין יעקב, עם ישראל, לעשיו שמזוהה עם הנצרות.

המאבקים הללו של יעקב באים ללמד אותנו שהאתגרים והמאבקים בחיינו לא מסתיימים, ולא פעם נמצא את עצמנו במתח של התמודדויות וקבלת החלטות, אבל כשיש בליבנו אמונה, שאיפה, רעיון, מיקוד, ובסופו של דבר גם מימוש, ניתן להשיג פתרונות מקדמים בדרך של הכשרת לבבות, התמדה ויסודיות בשילוב היכולת לנהל את האגו שלנו ולא להיפך.

מי ייתן ונצליח כולנו במאבקנו הקטנים כגדולים להתקדם, לעלות בסולם לצמוח ולחולל שינויים לטובה. אמכי"ר.
שבת שלום❤

הנביא ישעיהו פותח-
"(א )נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקיכֶם: (ב) דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ:" (ישעיהו מ')
נבואות הנחמה הן הדרגתיות והן מגיעות תחילה מציווי נביאים אחרים לנחם את ישראל, כשבהמשך מגיעות פניות נחמה ישירות וחזקות יותר. דרך אמירות הנביא ניתן ללמוד על הלך הרוח ומצבו של העם בראשית התקופה של שיבת ציון. לאחר הצהרת כורש יש צורך לפייס, ולרומם את לב העם, "דברו על לב ירושלים", לאור חוויית הכישלון והחורבן של ירושלים ומלכות יהודה, וזאת, לאחר שמלכות ישראל חרבה וגלתה, היה צורך ליצור תקווה וממשיות לגאולה. לעודד אותו שיאמין שזוהי תחילתה של תקופה חדשה, תקופה של נחמה אלא שלא כולם משתכנעים. מול הכרזותיו הנמרצות של הנביא יש לא מעט אנשים שמביעים ייאוש וחוסר אונים: "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ". העם הפנים את נבואות התוכחה של נביאי החורבן, ועתה הם חשים שמאחר והם, בני יהודה, נענשו מידי ה' בחורבן ובגלות, הם יבשו וקמלו. תשובתו של ישעיהו הנביא מכילה ומביעה הסכמה עם הנאמר יחד עם זאת הוא מסביר: "אָכֵן… יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ", אבל במילים אחרות, (כפי שכתוב בליקוטי מוהר"ן ח"ב- תורה קיב)- "אם אתה מאמין, שיכולין לקלקל, תאמין שיכולים לתקן." "כי דְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם" (ישעיהו מ' פס ח'), יהיה אשר יהיה – עם ישראל לא יעלם והוא יגיע בסופו של דבר לחזון אחרית הימים.
הפטרת נחמו מתייחסת לשיבת העם מהגלות. ספר ישעיהו אומנם פותח בתוכחה אך הוא מסיים בנחמה. ואחת השאלות שעולות- כיצד משקמים את ההריסות ובונים מחדש? החיים מזמנים לא מעט מצבים שבהם אנו נאלצים להתמודד עם אירועים קשים או מעברי חיים מאתגרים. הנושא רלוונטי ממש גם בימנו.
לנו כבני אדם יש כמות מוגבלת של משאבים. זה נכון לגבי שעות ביממה וזה נכון גם לגבי כוחות נפש. כבני אדם מוטלת עלינו אחריות שעם פיתוחה של יכולת המולטיטסקינג, (היכולת לבצע מספר משימות בו זמנית מבלי שזה יגרע באופן משמעותי מאיכות ויעילות הביצוע) האחריות שלנו התעצמה. מלאכול בריא, לדאוג למשימות משק הבית, לילדים, לצרכים השונים שלנו ושל מי שסביבנו, פרנסה ועוד. בעקבות המשברים, האמון הבסיסי שלנו מתערער בנו ובעולם. משבר יכול להפיל אחריו את כל מערכת האמונות של האדם, משבר אמון- האמון בחיים, באלוהים, בטוב, בעצמו ובכל מה שהחזיק והניע אותו בחייו. והאתגר הוא לזכור שהמשברים שאנו חווים הינם מצב זמני.
אז אם המשבר אינו מספיק מסתבר שבזמן משבר יש לנו גם נטייה לשפוט את עצמנו בחומרה, ואנו מגלים קושי לראות את הנקודות החיוביות בחיינו. והשאלה שעולה היא כיצד מיצרים ושומרים על איזון שיאפשר מציאת דרך להמשיך לחיות חיים מלאים ומספקים?
משברים מגיעים בכל הסוגים והגדלים, ובכל משבר טמונה הזדמנות לצמיחה. ההבדל בין התפתחות וגדילה, ובין נפילה ארוכה ופגיעה ממושכת בתפקוד נעוץ לרוב באופן בו אנו מתמודדים. האם זו אכן התמודדות כנה ואמיצה הכוללת- בחינת ההשלכות למשבר, בחינת ה"אני מאמין" שלי, ונכונות והאמונה שלי ליצר שינוי שיהיה מקדם וחיובי?
בהפטרת נחמו פונה הנביא לליבו של העם, בניסיון והשתדלות לרומם את מצב רוחו, לפייס ולהפיח בו תקווה שאכן הקלקול בר תיקון. הנביא קורא לעם לחזור ולעלות לירושלים, להביט קדימה עם תקווה למימוש ייעודו. להאמין שבעתיד לבוא ירושלים תהא ותתממש כ-לב פועם בלב העולם, לב מחייה ומאיר, ופועם עבור כל העמים. השיקום מאתגר, ממושך ואינו פשוט אבל הנביא מעודד את העם לראות את החזון, את העתיד לבוא- ירושלים שתקום לתפארת, ותהא למופת לכל העמים האחרים. ועל זה הרצל כבר אמר, "אם תרצו אין זו אגדה🤓."
היכולת לקום מכאלו תחתיות נותנת לנו את הכוח לתקווה ולאמונה שאפשר. מי ייתן ונצליח להתגבר, להתחזק ולצמוח מהמשברים שאנו חווים וכנראה שעוד נחווה בחיינו. אמכי"ר.
שבת שלום ובשורות טובות💞

12 נציגי ראשי השבטים נשלחו לארץ ישראל לתור ולרגל, לאסוף מידע מודיעיני מייצג, והכוונה כמובן לא הייתה לאיסוף סלקטיבי וחיובי בלבד. אחרי הכל, הם התבקשו לבדוק ולברר את איכות האדמה, הפירות, איכות האנשים, לוחמים אמיצים או פחדנים, והאם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? איסוף מודיעין לקראת הכיבוש. המרגלים חזרו עם המידע שראו ואספו. הם הבינו שהתקופה הניסית תמה, תם המָן מהשמיים, תמה שתיית המים מבאר פלאית, הם כבר לא יהיו מוקפים בענני הכבוד, והמגע המתמשך עם השכינה יצטמצם משמעותית. לכן, הם בוחנים האם כיבוש דרך הטבע אפשרי? והם מבינים שבדרך הטבע אין את היכולת לחדור ארצה, אז מה רצו מהם שואל הרב שניאור אשכנזי? הרי הם צדקו במה שראו.
נראה שהמרגלים מעדו בדרך בו בחרו להעביר את המידע שאספו-
" (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ." (במדבר יג')
"סוטה לה: אל תקרי ממנו (מאתנו) אלא ממנו (מהקב"ה), אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו." כלומר, בפשט לא כתוב שהמרגלים אומרים שהעם הנוכרי היושב בארץ ישראל חזק מאתנו, מעם ישראל, אלא 'חזק ממנו', מה׳. מסביר הרב שניאור אשכנזי- "המרגלים המבועתים שבו ארצה עם מסקנה מבהילה: מדובר בסכנה כזו שהקב"ה בעצמו לא יכול להושיע אותנו." כלומר, כל מעשי הניסים- עשרת המכות, קריעת ים סוף, מתן תורה, מן מהשמיים, ענן הכבוד וכו' שחווה עם ישראל זמן קצר קודם לכן לא הספיקו בכדי להקנות להם אמונה וביטחון.
במילים אחרות, אין טענה כלפי המידע שהביאו המרגלים אלא על הדרך שבחרו להעביר את המידע; הייתה זו ביקורת שהעבירה תחושה חד משמעית של אי רצון לכבוש את הארץ. המרגלים נענשו על המסחר בגנותה של ישראל. הם מכנסים את העם ומוסרים לו את המידע המודיעיני ללא אהבה והערכה לנחלת האבות, ומשום כך הם גם זורעים בהלה בקרב העם. כשאנו אומרים ביקורת עם אנחה ובכבדות שטעונה באנרגיה שלילית, אנו חוטאים למטרה. ביקורת בפרט יש להעביר באהבה ובהכלה.
המסר שמשתמע מדרך העברת המידע ע"י המרגלים הוא שמה שיש בארץ למעשה גדול עלינו ומעבר ליכולות שלנו. ולכן, כנראה שהכניסה לארץ בסופו של דבר נעשית דווקא בסיוע של רחב הזונה שהיא האנטיתזה ל-12 נציגי ראשי השבטים המכובדים והרוחניים, אנשים רמי המעלה, המוזכרים בשמם בפרשה. בכניסתנו לארץ ישראל תפקידנו הוא להוריד את השכינה, השמיים, אל הארץ.
כלומר, המעבר מהמדבר לארץ ישראל נעשה בערוץ הכי גשמי, וארצי כדי להכניס בנו את הכוחות, הרוח, והאמונה שאנו יכולים, ועצם ההחלטה הנחושה היא שנותנת לנו את הכוחות להצליח. העולם והאלוקות אינם שני דברים שונים, אלא דבר אחד! והדבר הכי חשוב הוא להחליט שזה אפשרי ושאנו מסוגלים. לכולנו יש משימות ואתגרים בבית, בחוץ, והכי חשוב שליחות לקיים ולהגשים- אז איך אנחנו עושים את זה בימינו עם כל העומס בשוטף והסחות הדעת?
באמונה ובבטחון!
יוצא שהמרגלים חטאו בחוסר אמונה ולא סמכו על הקב״ה ועל עצמם. התיקון הוא בדרך העברת המסר, לקיחת פיקוד ואימוץ דרך שמעצימה את ההתגייסות והמסוגלות למרות הקושי והפחד.
היכולת להאמין ולהיות נחושים על אף הפחד במציאת הדרך לפרוץ קדימה! הלוואי ונמצא בנו תמיד את הכוחות להאמין ולבטוח שאנחנו מסוגלים! אמכי״ר.
שבת מבורכת💪🏻❤

סיפור שמספר הרב שניאור אשכנזי-

"מספרים על איש עסקים בארצות הברית שנקלע לקשיים כספיים. הוא ניסה לפתח מוצר מסוים ולהטמיע אותו בשוק, תוך שהוא מתכוון לגייס כסף ממשקיעים, אך הכספים התעכבו מלהגיע והוא הרגיש אבוד מול החובות שהלכו ותפחו. בצר לו יצא מהמשרד והתיישב על ספסל בפארק העירוני. מנסה לשכוח מהצרות שלו. אותו פארק היה סמוך לבית "דיור מוגן" יוקרתי ואנשים מבוגרים מאותו מוסד היו יוצאים אל הפארק. לפתע התיישב לידו אדם מבוגר ושאל למה הוא מוטרד. הוא סיפר. 7 המבוגר הציג את עצמו כ"הנרי פורד", אחד התעשיינים הגדולים בתולדות ארצות הברית, מייסד חברת הרכבים "פורד". "מצאת חן בעיני", אמר פורד, "ואני מאמין ביכולות שלך". הוא הוציא פנקס צ'קים מהכיס, כתב מיליון דולר ואמר כך: "תניח את הצ'ק במגירה. אל תמהר להשתמש בו, אך תמיד כשתגיע לנקודת שבר, תזכור שבמקרה הדחק יש לך את הגיבוי הזה ואתה רשאי להפקיד אותו". אותו איש עסקים נולד מחדש. הוא ידע שאין לו מה לחשוש. הוא התמלא מרץ, שכנע פקידים בבנק לתת לו הלוואות, הלהיב חברים עם המוצר שלו, עד שעבר את התקופה הקשה ופרץ לשוק. עכשיו, הדבר הראשון הוא לרוץ להנרי פורד ולהודות לו על הישועה וההצלה. הוא מיהר לאותו "בית אבות" וביקש להיפגש עם פורד. "הנרי פורד?! אין כאן איש כזה ולא היה מעולם", אמרה הפקידה. הוא ניסה לתאר לה אותו, עד שהיא הבינה. "כן, יש כאן אדם שסובל מהזיות ומציג את עצמו בכל מיני הצגות. פעם הוא פורד, פעם הוא לינקולן ופעם הוא דונאלד טראמפ". אבל בשבילו זה באמת היה הנרי פורד, כי הדבר הכי חשוב בחיים הוא להאמין שאתה מסוגל ואת האמון הזה סיפק לו אותו מבוגר."

בפרשת השבוע, פרשת בהר, אנו מצווים על מצוות השמיטה והיובל, אחת לשבע שנים, ואחת ל-50 שנה. עלינו להניח לאדמותינו – לא לעבד אותן, לא לשתול לא לזרוע בהן דבר במשך שנה אחת שלמה. ומובטח לנו שאם נקיים מצווה זו באופן מלא, לא נחסר – משום שהאדמה תניב כמות משולשת של יבול בשנה השישית! זהו ללא ספק מבחן באמונה בטח באותם ימים שיבול האדמה, היה ה-אוכל! כל אחד ואחת עמדו מול המבחן הזה, מבחן האמונה. גם היום בעולמנו, כולנו חווים מצבים בהם החשש והפחד להשלכות של הבחירות שלנו משתלטים ומערערים את האמונה שלנו, אמונה במימוש הדרך ליעד שהצבנו לעצמנו, בפרט כשהדילמה הניצבת בפנינו היא מוסרית וערכית ומצריכה מאתנו לוותר ולעיתים אפילו להפסיד. השאלה היא האם בסופו של דבר אנו אכן יוצאים מופסדים? הפרשה בעצם אומרת לנו שעלינו לזרוע ולהאמין, להשקיע מאמצים תוך שאנו דבקים בערכים שלנו שהופכים אותנו למשמעותיים, אבל לדעת גם לוותר ולהרפות, אחרי המאמצים שהשקענו, לדעת לשחרר, דווקא אז באופן מפתיע מגיע הפתרון המיוחל, הברכה וההצלחה. במילים אחרות, בזכות בחירתנו בדבר הנכון, בסופו של דבר, לא נצא מופסדים מכך כי זהו התוצר של האמונה.
שבת מבורכת ורגועה💞

הפטרת פרשת שמיני מופיעה בספר שמואל ב' (פרק ו' א – יט).
בפרשת שמיני מופיע סיפורם של נדב ואביהו, בני אהרון, שבמהלך חנוכת המשכן הקריבו אש זרה במשכן וכתוצאה מכך נענשו ומתו. גם בהפטרת פרשת שמיני יש סיפור דומה, כשדוד המלך מבקש להעביר את ארון הקודש לירושלים, אחד מהאחראים על העברת הארון, איש בשם עוזה, שולח את ידו אל הארון ונענש אף הוא במיתה מן השמיים.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין–
"הזיקה שבין הפטרת פרשת שמיני לפרשה ברורה למדי; מדובר בשני המקרים במוות טראגי של הקרבים אל הקודש, המקלקל את שמחת החנוכה שבמסגרתה מתרחש האסון. סיפור אחד מגבה את השני ומחזק את המסר על היראה הראויה בגישה אל הקודש… 
ההפטרה מתמודדת עם סוגיית מפגשו של האדם עם הקודש וביטוייו המוחשיים תוך כדי הנגדה למעשה נדב ואביהוא (בפרשה). נדב ואביהוא חוטאים בגלל אהבת ד' מתפרצת, המתעלמת ממידת היראה. דוד חוטא בחוסר איזון בין הששון והגיל על הבאת הארון לירושלים לבין היראה… דוד נכשל בהמעטת היראה, וניתן לראות מן הפסוק בדברי הימים, שדוד נוטל על עצמו את האחריות לטעות שנעשתה ומצביע על עצם שימת הארון על העגלה כשורש הבעיה. כידוע, מקרא מפורש אומר שמשא הארון איננו בעגלות אלא בכתף – "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"– וזאת מפאת קדושתו וייחודיותו של הארון.
דוד זוכה לתקן זאת בהעלאת הארון בפעם השניה שבה הוא משלב בין ריקוד לפני ה' לבין זבחים. חטאו של עוזה הוא התייחסות לארון כאל רהיט שיש לשמור על נשיאתו בעגלה ללא היראה הראויה… …מכנה משותף בסיסי עומד מאחרי כולם והוא ההתפרצות שאינה יודעת גבולות. חוויה דתית אקסטית, שיסודה באהבת ד' מתפרצת, המתעלמת ממידת היראה, כשהיא מחפשת פורקן וביטוי עצמי חסר מעצורים…  היחס בין הפרשה להפטרה נראה מובן מאליו – שני מקרים של מוות טראגי המתרחש בשיא שמחת החנוכה אשר בו הוא אירע."
בסופו של דבר, חטאם בשורה התחתונה שהם עשו דבר שלא צוו גם אם הם עשו זאת ממניעים נעלים. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר, "הם היו 'מתלהבים', אנשים שמרוב להט דתי האמינו שהבורא מורה להם לנהוג בניגוד לחוקים ולמוסכמות.
הבאת אש זרה למזבח אולי נראית עבירה קטנה, אך בתחום הקודש גם מעשה לא־מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להתרחב לכדי שבר. ממש כמו שבכורים גרעיניים נדרשים נוהלי בטיחות מחמירים.
במוחנו פועלות שתי מערכות נפרדות. הפסיכולוג חתן פרס נובל דניאל כהנמן מכנה אותן "חשיבה מהירה וחשיבה אטית". המוח המהיר, המערכת הלימבית, משחרר רגשות, בעיקר בתגובה לפחד. המוח האטי, קליפת המוח הקדם־מצחית, הוא רציונלי, מחושב, ומסוגל לשקול השלכות לטווח ארוך ומהלכי פעולה חלופיים. הכפילות הזו אינה מיותרת ואינה מקרית. בלי תגובות אינסטינקטיביות לסכנה לא היינו שורדים. אבל בלי המוח האטי והמחושב היינו נופלים פעם אחר פעם להתנהגות הרסנית כלפי הסובבים אותנו וכלפינו עצמנו. אושרו של היחיד ושרידותה של התרבות תלויים באיזון העדין שבין שתי המערכות…
אש האמונה יכולה להבעיר – ויכולה להאיר.
להבעיר ולשרוף ולהיות אש־תופת כשמניחים לה להשתולל חופשית – או להאיר את חיינו ואת כבוד ה' כששמים אותה במסגרת ברורה. מן הסיבה הזו כוללת תורת ישראל דינים ופרטים מרובים כל כך. וככל שאנו מתקרבים לה', כך אנו זקוקים להם יותר."
כהורים אנחנו מקבלים אינספור עצות, תיאוריות ותורות איך נכון לגדל את ילדנו. כולנו רוצים להיות הורים טובים, שיכבדו אותנו אבל גם שיהיו חברים שלנו, שיעריכו ויאהבו אותנו ושידעו שאנחנו אוהבים אותם. אנחנו כועסים עליהם, אבל גם חוששים לא פעם שהם יכעסו עלינו. וככל שיש יותר ויותר תיאוריות, אנחנו מוצאים את עצמנו מבולבלים יותר ויותר ולא פעם עם רגשות אשמה. העולם הוא מקום עצום, עם אינסוף אפשרויות, אמיתות לא מובנות ובעיקר יש הרבה חוסר וודאות. והתפקיד שלנו, כהורים, כמחנכים, הוא לתת לילדינו את התחושה של מקום בטוח, לא עוד אתר כאוטי בעולם, אלא מקום עם סדר שניתן להשיגו באמצעות הצבת גבולות ועקביות. העובדה שהם יודעים שיש דברים שמותר ויש דברים שאסור עוזרת להם לחזות ולדעת מראש מה יהיו התגובות של הסביבה למעשים שלהם. חוקים ונורמות הם חלק אינטגרלי מהחיים שלנו; הם מסייעים לנו להסתגל בקלות יותר ולתפקד טוב יותר גם בעולם החיצוני, הפנמת כללים אלו מאפשרת לילדינו לפתח תחושת עצמאות ואחריות על מעשיהם וחייהם, ולבנות מערכות יחסים בריאות. 
מי ייתן ונצליח לעבוד ולתפקד מאהבה ויראה במידה הראויה והמדויקת, ללא הגזמה, במידתיות הראויה כך שאש האמונה תאיר ולא תבעיר את חיינו. אכי"ר.

שבת שלום ומבורך

רש"י מסביר שאין זה מספיק, אנו צריכים גם להבין את ההיגיון שמאחורי כל הלכה. כי רק כשאנו מבינים קל לנו יותר לזכור, להפנים ולהטמיע את פסקי ההלכה.
לכל העמים יש חוקים ומשפטים, אז מה כל כך ייחודי בחוקים ובמשפטים שמקבלים בני ישראל בפרשת משפטים?
אומנם לשכל וההיגיון האנושי יש יתרונות ומעלות רבים אך עלינו לזכור שהוא גם גמיש. על כל הסבר שכלי, ניתן למצוא לו גם הסבר הפוך. קשה להתבסס על שכל האדם שמושפע ומונע מאינטרסים אישיים, מלחצים סביבתיים, מטבעו ועוד. כמובן שגם הזמן משפיע על החשיבה שלנו.
הדוגמה הכי חזקה לדעתי למוגבלות השכל היא השואה הנוראית שהתחוללה במלחמת העולם השנייה. העם הגרמני שהיה ידוע כעם נאור ומשכיל המבוסס על חכמה והיגיון, הגיע לשפל מוסרי בל יתואר, בחסות השכל. הם ידעו להסביר באופן הגיוני שרצח יהודים הוא הדבר הנכון ביותר, ולגמרי בשם ה"מחקר המדעי", שהרי הם פיתחו את תורת הגזע… רק שהכיוונים היו אכזריים ומפלצתיים.
משתמע שלא ניתן להסתפק רק בשכל, אלא צריך גם אמונה בה', בשלמות, במוסר, בטוהר המידות, ובאידיאל. האמונה היא למעשה חומת ביטחון השומרת על השכל, שלא יתעה במקומות מסוכנים, מפתים, ולא יגיע או יסטה למסקנות שגויות.
מסביר הרב חיים הבר, "זו המעלה של דינים המבוססים על חוקי התורה. דיין פועל מתוך שני קווים מקבילים: שכל ישר ויראת שמים. השכל עוזר להגיע למסקנה מתבקשת והגיונית על פי דעת התורה, ויראת שמים מרחיקה אינטרס אישי או השקפה אנושית שגויה. מסיבה זו, כותב רש"י בתחילת הפרשה כי חברי הסנהדרין (בית הדין הגדול בזמן הבית) צריכים לשבת סמוך לבית המקדש. שכן הסנהדרין מייצגים את החכמה ובית המקדש מייצג את הקדושה, והחיבור ביניהם הוא החיבור נכון בין חכמה ויראת שמים."
המשפט העברי בסופו של דבר, ולמען הדיוק בראשיתו, הוא צינור של הרצון האלוקי (מה שמעבר לחושים שלנו…) בעולמם של בני האדם. האמונה בה׳ מחייבת אותנו, בני האדם, לנהוג ע״פ אותו קוד אלוקי ובאופן עקבי ובכך מסייעת לנו בעבודת הזיכוך ועבודת המידות שלנו.
שבת מבורכת🌸

בפרשת וירא מסופרים לנו סיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו, וסיפור הכנסת האורחים שקיים לוט ואף מוכן היה בעבורה להקריב את בנותיו, מסירות נפש בהכנסת האורחים. כידוע, לוט היה אחיה של שרה אמנו והתלווה ויצא עם אברהם למסעו מאור כשדים, דרך חרן ועד לכנען. וכמו שלאברהם היה נסיון לא פשוט לעזוב את ארצו ומולדתו, על אחת כמה וכמה ללוט, שלא שמע בעצמו את ציווי ה׳, ולא הובטחו לו הבטחות רבות כמו לאברהם. למרות זאת בחר לוט להתחבר אל אברהם וללכת עימו, אז מדוע הכנסת האורחים שקיים לוט לא קיבלה את אותה מידת הערכה וציון לשבח שקיבל אברהם אבינו?

לוט בניגוד לאברהם ידע שאורחיו הינם מלאכים, שזהו כבוד גדול ולכן לא פלא שקם לקראתם. לוט בחר לעזוב את אברהם, ולקבוע את אוהלו בסדום בגלל תאוות הממון; לאחר שריפת והשמדת העיר סדום לוט ברח למערה בניגוד להוראותיהם של המלאכים, השתכר ושכב עם בנותיו. יחד עם זאת, המפרשים מסבירים שלוט היא דמות עם הרבה ניגודים, ולכן גם זכה לנכדה הידועה, רות המואביה, שממנה יצא שושלת המלכות.

בעוד, ששלושת המלאכים שבאים לאברהם נראים לו כעוברי אורח, אנשים זרים שאברהם כלל לא הכיר. רק יותר מאוחר מתברר לו שהם מלאכים. מוסיף הרב יהונתן גפן, "הנהגתו של אברהם עם אורחיו מהווה סמל ודוגמא לכל אדם על היחס הראוי לאורחים, וכיצד יש לשרת ולספק את צרכיהם, ולהעניק להם את המיטב ואת המירב. ניתן לראות כיצד התעלם אברהם לחלוטין ממצבו הבריאותי שהיה בכי רע, ולא חסך כל מאמץ במטרה להעניק לאורחיו אירוח מושלם ואת ההרגשה הנעימה ביותר…"

בנוסף, הפרשה פותחת שה' נראה אל אברהם אלא שאברהם רואה 3 עוברי אורח המתקרבים לעברו, והוא עוזב הכל ולא קם לקראתם כמו לוט אלא רץ לקראתם וכולו עסוק במצוות הכנסת האורחים. אברהם אבינו בוחר בהכנסת האורחים, אורחים שהוא האמין שהם אנשים ללא מעמד מיוחד, עוברי אורח, על ההתגלות האלוהית. ואומנם נראה שה' מחכה עד שאברהם יסיים לטפל באורחיו.

על פניו נראה שזו אולי חוצפה ומעורר תהייה אבל מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, "בחירתו של אברהם מלמדת אותנו עיקרון חשוב. עובדי האלילים בזמנו סגדו לשמש ולירח ולכוחות הטבע כאלוהות. הם העריצו את הכוח ואת בעליו. אברהם, לעומתם ידע שאלוהים נמצא לא בטבע אלא מעבר לו. יש בכל היקום רק דבר אחד שאלוהים נתן בו את צלם דמות תבניתו: האדם. כל אדם, רב אונים וחסר אונים כאחד…. אברהם ידע אמת פרדוקסלית: לחיות חיי אמונה פירושו לראות את חותמו של אלוהים בפניו של האדם הזר… זוהי גדלותו של אברהם. הוא ידע שעבודת האלוהים והכנסת אורחים דבר אחד הן ולא שניים… חז"ל עוררו אותנו להבין עיקרון העומד ביסוד חיי האמונה: אנו מכבדים את אלוהים דרך כיבוד צלמו, האדם."

פרשת חקת מעוררת מחשבה ובחינה מחודשת לגבי האמונה וההתנהלות שלנו בחיינו. כולנו מנהיגים ומנהיגות, כל אחד ואחת מאתנו בסביבה שבה אנו חיים, וצריך לזכור שלפני הכל אנו מנהיגים את עצמנו, וההנהגה מחייבת אמונה- בנו, בילדנו, בחברנו, בסביבה בה אנו חיים, וכו.' פעמים רבות האמונות שלנו, בין אם מדובר על אמונות מגבילות או מעצימות לגבי עצמינו, לגבי אנשים אחרים או על הסביבה, מכתיבות לנו איך לחיות ואיך לפעול או במקרים מסוימים להימנע מפעולה.
האמונות שאימצנו מהוות בסיס להתנהלות שלנו ולרוב ההחלטות שאנו לוקחים, מתוך אמונה או חוסר אמונה במשהו או על משהו. התת מודע שלנו חופשי מביקורת ושיפוטיות, ולכן יפעל בהתאם לאמונות שלנו לטוב ולרע. הנרי פורד אמר: "שבין אם אתה חושב שתצליח או תיכשל – אתה צודק". משפט שמתמצת את דרך הפעולה של תת המודע שלנו.
לאמונות שלנו יש כוח והשפעה עצומה, והיכולת להאמין ולשחרר את החלק שלי כהורה הוא חיוני לצמיחת הילד. בנוסף, חייב להיות סנכרון מלא בין התחושה הפנימית שלנו, שהוא המסר הלא מילולי, לבין המסר המילולי. מיותר לבטא משפטים שאין להם אחיזה בתחושה הפנימית שלנו. לעומת זאת, אם התחושה שלנו ברורה, אותנטית ומהלב, היא עוברת הלאה גם ללא מילים. אבל כמו בפרשה שלנו כח הדיבור הוא חיוני בתקשורת ועם ילדינו בפרט. כלומר, למרות התחושה הפנימית ילדינו זקוקים לחיזוק ותגבור מילולי, עידוד והעצמה מאתנו המבוגרים.
הפרשה אומרת לנו למעשה- שהבחירה איך לפרש את התנהגותו של העם (ילדינו, חברנו וכו'), איך להגיב לה ואיך דווקא מהמקום החלש לצאת למסע של צמיחה- הוא לגמרי בידנו!!!
בכל תחום, כל אחד מאתנו יכול לתת הרבה יותר כשנקבל מסר- אמון ביכולותינו, ולרוב גם ננהג בדיוק כפי שמצופה מאתנו.
עכשיו כדאי להיזכר, האם ומתי מישהו אמר לנו אי פעם את המשפט "אני מאמין בך"? האם אי פעם הרגשנו שיש מישהו שמאמין בנו במיוחד?
כולנו זקוקים לתחושה שמאמינים בנו, שרואים את הטוב שבנו. האמון בנו נותן לנו כוח להמשיך ולעשות טוב.
כשאנו משדרים לילד, לחבר (וגם לעצמנו..), שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו- זה הוא באמת, אנחנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי שבו, ואת הרצון שלו לממש את הכוחות שיש בו.
האמון מאפשר פתיחות וקבלה. האמון מאפשר לנו לכבד ולהשפיע ממקום מקדם ומצמיח. כך גם עם ילדינו. כשאנו מאמינים בהם, האמון חוזר אלינו ומאפשר פתיחות, קבלה, אהבה, שיח וכבוד הדדי.
הרב שלמה קרליבך הטיב לנסח זאת- "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו"
מי ייתן ונצליח לפתח אמון בנו ובסביבתנו בתהליך מימוש שליחותנו האישית והסביבתית, אחרי הכל, יש לנו אחריות למקום שבו אנו חיים, ובידנו האפשרות והבחירה לעשות את ההבדל. אמכי"ר

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

 

פרשת המרגלים בפרשת שלח לך מלמדת אותנו שגם אנשים גדולים וצדיקים כמו נשיאי שבטי ישראל עלולים לחטוא. אך האם חטאם היה העדר אמונה כה קיצוני ביכולת ה' לסייע ולהכניס את העם לארץ ישראל ?!

תורת החסידות מבהירה- הנשיאים היו בבסיסם אנשי אמונה אוהבי ה', והם אהבו את חיי המדבר הרוחניים, רחוק מהמולת החיים הארציים. ממש כמו עובר בבטן אימו, במדבר הם קיבלו את מזונם מהשמיים, המן, מרים דאגה למים, וענן השכינה האלוקי הגן ושמר עליהם. הסיור בארץ כנען והמפגש עם תרבות העמים שחיו שם, חשף בפניהם חיי-עמל-כפיים. משמעות הכניסה לא"י הייתה דאגה לפרנסה, עבודה ארצית, להיות חקלאים, חומרנות, נגמרים הניסים, המן, המים… רק מי שיעבוד את אדמתו ישבע ללחם. ולכן, לאחר התור בארץ כנען עשרת המרגלים היו נחושים לדבוק בחיי הרוח במדבר.

"ארץ אוכלת יושביה" – כוונתם, תורת החסידות מסבירה – הכניסה לארץ "תבלע" אותנו אל חיי ארציות וחומרנות. הם האמינו, שחוקי המדבר הניסיים יוחלפו בחוקי טבע אכזריים.
החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שהם לא הכירו ולא חוו במדבר. אך עם ישראל שנגאל ממצרים וקיבל את התורה, נדרש בסופו של דבר לבצע את המשימה שהיא לכבוש את הארץ – את הארציות – ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי הלכה למעשה.

 

מה בין נעמי למרים פרץ🤔?
במוצאי שבת הקרובה נחגוג את חג השבועות, החג בו קיבלנו את התורה. כל חג יהודי חל ביום קבוע בחודש, חוץ מחג השבועות. מדוע?
כי שבועות חל תמיד ביום החמישים לתחילת חג הפסח. ע"פ לוח השנה היהודי הבסיסי, בית הדין היהודי היה קובע את ראש החודש על פי עדים שראו את הירח החדש, השם "שבועות" רומז על עצמאותו מלוח השנה הסטנדרטי. במילים אחרות, החג מציין שבעה שבועות שחלפו, בלי קשר לתאריך.
חג השבועות מקורו בתהליך המתחיל בספירת הימים מיציאת מצרים – לידתנו כעם כשאנו ממשיכים למנות עד לשבועות, ספירת העומר, שזהו היום החמישים. בתקופה זו עם ישראל היטהר והזדכך לקראת היום הגדול והמשמעותי של קבלת התורה. תקופה שבה אנו נדרשים לעבוד על תיקון המידות שלנו, תיקון מלשון התקנה מחודשת של 'התוכנה' שלנו, תוכנה משודרגת טובה יותר. עם ישראל היה שקוע כל כך במצרים, שהתורה מתארת את יציאת מצרים כהוצאת עם מתוך עם. כמו תינוק שרק נולד, מצב של חוסר אונים רוחני, ותוך 50 יום בלבד הגענו למדרגה כה גבוהה שאפשרה לנו לקבל את התורה. הספירה שלנו מתחילה בקרבן העומר, קרבן שעורים פשוט, אוכל שמתאים בעיקר לבהמות, ומסתיימת בקרבן מיוחד של לחם, מזון אנושי, שמציין את הגעתנו כעם לדרגת קיום חדשה.
תהליך ההתפתחות מאומה חדשה לאומה בוגרת, משתקף גם בסיפור רות אותו אנחנו קוראים בשבועות. בתחילת המגילה כאשר נעמי שולחת את כלותיה לחזור לבית אמן, רות המואביה מסרבת ומתעקשת להצטרף אל נעמי בדרכה: " כי אל אשר תלכי אלך" ובעצם מקבלת גם את דרך החיים הלאום והאמונה של חמותה " עמך עמי ואלקיך אלקי". בצומת הדרכים הזו יש לרות את האפשרות להסתובב ולשוב לעמה, מואב, ממש כמו שעשתה ערפה, אבל רות בוחרת לדבוק בחמותה, נעמי, "ורות דבקה בה". מעתה ואילך הקשר בין החמה, נעמי, והכלה, רות, לא מבוסס רק על גורל משותף אלא גם על בחירה.
נעמי, חמותה, שיכלה את בעלה ושני בניה ואין לה בנים נוספים, למעשה חסרת כל ובדרכה חזרה לבית-לחם… בעוד רות כלתה שהפכה לאלמנה, היא נסיכה מואבית. כשבעלה נפטר, כאמור רות הצעירה יכולה לחזור בקלות אל עמה ולהפוך ל"כוכבת" בעלת רקע מלכותי, ולמרות כל הסיבות ההגיוניות שהיו לרות לחזור להוריה ולביתה, היא דבקה בעיקשות בנעמי, חמותה היהודייה, ועמדה בנחישות על רצונה להתגייר ולקבל את היהדות, למרות הניסיונות להניא אותה מכך. היא הצטרפה ליהדות כשהיא חסרת פרוטה, וכשחברתה היחידה היא חמותה. ומי שמבחין באיכותה ובמסירותה והקרבתה הוא בועז, בעל קרקעות עשיר ושופט חשוב, אשר בשדותיו רות ליקטה חיטים לעצמה ולנעמי, ובסופו של דבר בועז נישא לה. מהקשר שנוצר ביניהם נולד ראש לשושלת המלכות היהודית, שבסופו של דבר יצא ממנה דוד המלך.
סיפורה של רות, הוא סיפור של בחירה במשפחה, בעם, בדרך חיים, באמונה, בחירה שמביעה מסירות נפש, נאמנות, צניעות, אומץ, רות היא סמל החסד. בבית ספרנו, בית ספר תל"י, יש משפחות רבות שעלו לארץ ממקומות שונים ושחוות קשיי קליטה בהגעתם לארץ, שפה, מנטליות, לבוש, מזג אויר וכד. אותן משפחות עזבו את ביתם בחו"ל, עזבו חברים, סביבה מוכרת ועברו לסביבה חדשה לגמרי בארץ ישראל מה שמאפשר לנו להזדהות בקלות עם הבחירה שעשתה רות.
חג מתן תורתנו הוא בכדי להראות ש"אין לעסוק בתורה בלא גמילות חסד" (עיון יעקב) שהרי התורה היא תורת חסד, ולימוד לבדו אינו מספיק, הגדולה בלימוד הוא השיתוף, החינוך והוצאתו לפועל, מימושו פה, בעולם העשייה, העולם בו אנו מצויים.
הרבנית ימימה מזרחי מתארת-
"השנה, ביום העצמאות, כולם רבו. יו"ר הכנסת רב עם ראש הממשלה. זמרת א' רבה עם זמרת ב'. ושרת התרבות רבה עם כולם. וכולם השתתקו בכזו ענווה כשאשה אחת, מרים פרץ, דיברה.
מרים פרץ הפסידה בקרב הראשון על הבן, הפסידה בקרב השני על בעלה, והפסידה בקרב השלישי. על הבן. ובעל-כורחה, מי ששכלה, לא עלינו איש ושני בנים, כמו נעמי, גיבורת מגילת רות: "וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ", לאשה כזו יש עוצמה סוחפת. יש לה כוח ספציפי אחד, ואיתו היא תנצח במלחמה הגדולה.
מה יש בה? יש בה כוח שנקרא אהבה. יש בה אהבה והיא תנצח. מי ששכל, לא עלינו, איש ושני בנים, כמו נעמי במגילת רות- "ותשאר האשה, נעמי, משני ילדיה ומאישה…"
מי שיש לה כזה צער לא מתעסקת בשטויות, לא מתעמתת על שטויות, לא מתנצחת על שטויות. יש לה מבט של נצח."
נחזק ונוסיף שרות, כלתה של נעמי, – לפי התרגום הארמי- רעות, ולפי המדרש-על שראתה את דברי חמותה.
הרב דניאל ברון הטיב לתאר את מעמד מתן תורה- "באותו יום עמדנו למרגלות הר סיני כאיש אחד בלב אחד. לא היינו מיליונים אלא פשוט אחד. באותו אופן, התורה פונה לכל אספקט בחיים, ומספקת הדרכה לכל הנסיבות האפשריות. היא מאחדת כל פרט, מחברת יחד כל רכיב שונה. היא ה"כל" המוחלט. עד לימינו אלה, הכוח הזה נשאר. דרך תהליך חג השבועות והימים שמובילים אליו, אנחנו יכולים לרומם את עברנו, ולאחד את כל פרטי התנסויותינו הקודמות, לנקודה שבה אנחנו מרוממים את מה שהיינו והופכים למשהו נעלה יותר."
מי ייתן ונצליח לפתח רעות, חברות, אהבת חינם וסובלנות מתוך ראיית האחר ופיתוח הרגש לזולת. שנזכה להיות כאיש אחד בלב אחד מתוך ההבנה וההרגשה שכולנו נצרכים להשלמת הפאזל הלאומי שלנו. אמן כן יהי רצון.
חג שבועות שמח🍒🍇🍎
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של מיכל בן רעי, משה בן חנה רבקה, ואביבה בת מזל, יהי זכרם ברוך.