פרשת ואתחנן, הפרשה השנייה בספר דברים, נקראת תמיד בשבת שלאחר תשעה באב- החורבן הגדול ביותר בתולדות עמנו. אך דווקא על רקע השבר והחורבן, הפרשה פורשת בפנינו את אחד הרגעים האנושיים והמרגשים בתורה: תפילתו של משה רבנו. "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר…" משה, גדול הנביאים, אינו פונה בדרישה אלא בתחינה. הוא יודע שגורלו נחרץ- לא ייכנס לארץ- ובכל זאת, הוא מבקש. הוא עומד בשערי הארץ ולא מוותר. בחלוף כמעט שנתיים מאז אותו בוקר נורא של 7 באוקטובר, גם אנחנו עומדים בשער- לא גיאוגרפי, אלא מוסרי ולאומי. שער של תקווה- להשבת הבנים, לסיום המלחמה הארורה, ולפתיחת דף חדש. וגם אנו, כמו משה, לא מוותרים. השעון של החטופים מתקתק. הלוחמים שלנו בחזית- עייפים, פצועים בגוף ובנפש. ואנחנו, העם שמאחוריהם, ממשיכים להיאחז במה שנותר: בתמיכה חומרית- פיזית, בתפילה, באמונה, ובתקווה שלא נוותר.
וכך מתוארת תחינתו של משה בפרשה – "(כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… (כה) אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה…" אך ה' משיב בשלילה: "וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּ֥בָר הַזֶּֽה." (דברים ג) אלא שאז מתרחש פלא: משה אינו נשבר. הוא לא כועס ולא נסוג. הוא מפנה את כל כוחותיו להכשרת העם לקראת עתידו- להעברת המנהיגות ליהושע, להנחלת התורה, ולהשרשת זהות ואמונה. הוא מבין שגם כשהדלת נטרקת בפניו- הוא עדיין יכול לבנות עבור הדור הבא.
כך גם עלינו להמשיך כעת- להפוך את הכאב למעשה, את התסכול למחויבות. במקום להיכנע, לבנות. בהמשכו של נאום הפרידה טעון הרגש, משה מזכיר לעם את מעמד הר סיני, את עשרת הדברות, ואת האיסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה: "לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ…" (דברים ד') הוא מדגיש את האחריות ההיסטורית של העם- לזכור, לשמר, ולהעביר הלאה את האמונה והברית.
מה שמסביר אולי את מוקד הפרשה- הקריאה הגדולה, קריאת שמע: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד…" תפילת "שמע ישראל" היא הצהרת האמונה הבסיסית והעמוקה ביותר של עם ישראל- לא רק אמירה תיאולוגית, אלא קריאה פנימית של חיבור ונאמנות. במיוחד בימים אלו, כשהלב כואב, והשאלות מרובות- "שמע ישראל" מהדהדת כעוגן של תקווה, של זהות, ושל ידיעה שיש משמעות גם כשאיננו מבינים.
וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס: "היהדות היא דת של הקשבה, לא של ראייה. כמובן, יש ביהדות רכיבים ויזואליים. אבל הם אינם העיקר. ההקשבה היא המשימה המקודשת. הציווי המפורסם ביותר ביהדות הוא "שמע, ישראל!"… רק ההקשבה מגשרת על התהום שבין נפש לנפש, בין עצמי לאחר, בין אדם למקום. הרוחניות היהודית היא אמנות ההקשבה."
הפרשה ממשיכה ומוסיפה ללמד אותנו מסרים של מהי ערבות הדדית, מהי אחריות לאומית, ומהי מחויבות מוסרית. עם ישראל הוא העם שנלחם על השבת כל בן ובת לשלום ביתם. לא כסתירה, אלא כחלק מהשלם. למרות שלא זכה להגשים את חלומו, משה אינו מתכנס בעצמו. הוא בונה את הדור הבא, מקים את ערי המקלט, ומותיר לעם כלים של מוסר, משפט, ומשמעות ערכית- גם עבור מי שיטעה ויזדקק להזדמנות שנייה. הנהגה אמיתית, שממשיכה להשפיע גם אחרי הסתלקות המנהיג.
החיבור בין פרשת ואתחנן לשבת שאחרי תשעה באב אינו מקרי. החורבן ברקע, אך משה מביט קדימה. הוא שואל: מה נבנה מתוך השבר? והתשובה- אמונה, אחריות, ערבות הדדית ותקווה. ובתוך כל אלה, תפילתו של משה מזכירה לנו: גם כשלא נענים- ממשיכים להתפלל. גם כשהלב נשבר- ממשיכים להאמין. משה רבנו מבקש מאיתנו- "(ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר- רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן- יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ…" (דברים ד')
תפילת משה ותפילת 'שמע ישראל', מקבלות עומק נוסף בט"ו באב, חג- האהבה, האחדות והפיוס שחל השנה בשבת הקרובה. בט"ו באב יש קריאה לריפוי הקרעים, לאחדות בין שבטים, מחנות ולבבות. כשם שט"ו באב חיבר בין צעירים וצעירות, בין שבטים ומשפחות, כך התפילה מאחדת אותנו כעם, מעל למחלוקות ולכאב. היא תזכורת שהאהבה הגדולה ביותר היא זו שבוחרת לראות את האחד שבלב הפירוד, את הנשמה המשותפת שמחברת בין כולנו, בפרט בשעות החשוכות. מי ייתן ונצליח לחבר את ה"שמע ישראל" של הפרשה עם ה"ט"ו באב" של הלב- כי אז נוכל להפוך את התפילה לכוח מניע, כזה שלא רק מבקש אלא גם פועל, מאחד ומוביל.
נראה לי שבימים אלו אנחנו לגמרי מתחננים לישועות ובשורות טובות, ואוספים כוחות כדי לבנות ולהעביר את המורשת, המסורת והערכים שלנו גם לדורות הבאים. אנו, הדור הזה, מוזמנים להמשיך את קולו של משה- קול שלא שותק גם כשלא נענים, קול שממשיך להאמין ולפעול גם כשנדחה. ובתקווה עוד נראה את הבנים שבים לגבולם במהרה, ואת הארץ מתמלאת חיים, שלום ותחייה.
שבת של שלום
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר. לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
השבוע אנחנו פותחים את פרשת חוקת, הפרשה השישית בספר במדבר, אשר מסמנת את תחילתה של שנת הנדודים האחרונה של בני ישראל במדבר. זהו שלב מעבר: דור יוצאי מצרים הולך ונעלם, ודור חדש, שנולד לתוך מציאות שונה, מתכונן להיכנס לארץ המובטחת. בתוך המעבר הזה, יש תהליך רגשי, תודעתי עמוק. והלב של כל זה- אמונה. מהי אמונה? הפרשה מתחילה במצוות פרה אדומה- חוק על טהרת טומאת מת, שאינו מובן בשכל אנושי. חז"ל אומרים: "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי- אין אתה רשאי להרהר אחריה". כבר כאן מציבה התורה שאלה: האם נמשיך ללכת- גם כשלא הכול ברור? האם נוכל להאמין גם כאשר אין היגיון? האמונה איננה עיוורון. היא בחירה. היא כוח פנימי שמאפשר להמשיך- גם כאשר החולשה גוברת, גם כאשר אין תשובה. למעשה, דווקא כשהכול מתערער- נבחן האמון שבנו.
במהלך הפרשה, בני ישראל מאבדים שלושה מהיסודות של יציבותם: מרים, אהרון, ומשה- כל אחד בדרכו. למשל, מותה של מרים גוררת אובדן פיזי של הבאר מים חיים, אך גם צמא רגשי. הכאת הסלע בידי משה נובעת אולי לא רק מטעות טכנית, אלא ממקום של עייפות, יאוש, שחיקה- ואולי חוסר אמון. משה, שכבר הנהיג ארבעים שנה, לא מצליח לראות את העם החדש כנושא תקווה, אלא ממשיך לראותם דרך כאבם של הדורות הקודמים. במקום לדבר- הוא מכה. במקום לאמן- הוא מתייאש. וכאן אנחנו נכנסים לתמונה. לא כולנו מנהיגי ציבור, אבל כל אחד מאתנו הוא מנהיג בחייו- הורה, בן זוג, מורה, שכנה, עובד. וההנהגה הזו מתחילה במישור הכי עמוק: איך אני בוחר לראות את עצמי ואת האחרים? האם אני מאמין בילד שלי, גם כשהוא מתריס? האם אני מאמינה בבן הזוג שלי, גם כשהוא פוגע? האם אני מאמינה בעצמי, גם כשאני שוב שוגה? ברגעים של מתח, כאב וקושי- מתחדדת השאלה: במה אני מחזיק- באכזבה, או באמונה?
הפרשה מלמדת אותנו על כוחו של הדיבור. במקום להכות- לדבר. להוציא מילים, להעניק משמעות. במערכת יחסים- בין הורים לילדים, בין זוגות ובין חברים- לא די בתחושת אמון פנימית. היא צריכה להיאמר, להישמע, להתנסח. ולא סתם- היא צריכה להיות אמינה. הילד שלנו קולט מהיכן אנו אומרים לו: "אני מאמין בך", וכשזה כן- זה חודר. אמונה אותנטית מעוררת צמיחה. האמונות שלנו- על עצמנו ועל אחרים- מעצבות את המציאות שלנו. הילדים שלנו, התלמידים שלנו, הקרובים אלינו- מגיבים להלך הרוח הפנימי שלנו. אם נביט בהם כבעייתיים או חלשים- לרוב הם יענו לציפייה הזו. אבל אם נראה בהם כוחות, כוונות טובות ויכולת להתפתח- כנראה שנראה את זה מתגשם.
"כל ילד צריך רק מבוגר אחד שיאמין בו", אמרו יאנוש קורצ'אק והרב שלמה קרליבך. ולפעמים- כל אדם צריך מישהו אחד שיאמר לו: "אני רואה אותך. אני מאמין בך".
והנה מגיע רגע השיא של הפרשה: פרשת מי מריבה. העם צמא. משה ואהרן ניגשים לאוהל מועד ומקבלים הוראה: "קח את המטה… ודיברתם אל הסלע… ונתן מימיו". אך משה, לאחר תוכחה קצרה לעם, מכה את הסלע פעמיים- והמים יוצאים. המעשה מצליח, אך יש מחיר. אלוקים מוכיח את משה ואהרן: "לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל". מה היה החטא? מדוע לא דיבר משה, אלא הכה? הרב איתמר אלדר מביא את פירושו של רבי נחמן מברסלב, שמסביר: המטה הוא סמל לסמכות. ה' מבקש ממשה לקחת את המטה- אך לא להשתמש בו. כלומר, תעמוד כשליח, עם כל כובד משקלך, אך אל תשתמש בכוח. דבר- אל תכה. תוביל- אל תשלוט. היה סמכותי- אך רך. לעיתים יש להחזיק את המטה- אך לא להפעילו. משה, אולי מתוך זיכרון מהעבר, ואולי מתוך עייפות, בוחר להכות. הוא נדרש כאן- כמו כל מנהיג- לאיזון העדין שבין משמעת למשמעות. בין גבול להשראה. בין עמידה בראש- לבין שיח בגובה העיניים. משה נכשל- ודווקא בכך מלמד אותנו שיעור נצחי.
הבחירה הזו נוגעת בכולנו. כל הורה, מורה, מפקד או מנהל, צריך לדעת מתי להחזיק את השרביט- ומתי לפשוט אותו. מתי להציב גבול- ומתי לשבת ליד, להקשיב, ולדבר. האיזון הזה, אומר ר' נחמן, מתאפשר רק מתוך ענווה. רק כשאני לא פועל מכוח עצמי- אלא כשליח. רק כשאני מבין שגם אני מוגבל, שגם לי יש מה ללמוד- יכולה הנהגתי להיות גם סמכותית וגם מקשיבה. ולכן, פרשת חוקת אינה רק על עם שהולך במדבר, אלא על כולנו- צועדים בתוך החיים. לפעמים נמאס, לפעמים מתסכל, לפעמים מתחשק להכות. אבל התורה מבקשת: עצור. דַּבֵּר. האמן. תראה את האדם שמולך. וכך בסוף הפרשה, בני ישראל נלחמים, עוקפים, ומנצחים. הם מתקרבים אל ארץ ישראל. גם אנחנו, כשנבחר להאמין, לראות בטוב, לחזק, לדבר, ולא להכות- נוכל לגלות שמים חיים נובעים מתוך הסלעים הקשים ביותר.
יהי רצון שנזכה להיות המבוגר שמאמין, המנהיג שמצמיח, והאדם שרואה- גם כשעדיין לא רואים.
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר. לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. הפרשה מתחילה- "(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה." (בראשית פרק מז) מתוך 147 שנותיו, חי יעקב את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב. יוסף מביא בפני יעקב את בניו, אפרים ומנשה, כדי שיברכם, ויעקב מתייחס אליהם בברכתו כאילו היו בניו. לאחר מכן, מברך יעקב את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כל אחד בברכה הייחודית לו. בני יעקב וילדיו של יוסף- הם אלה שמהם נוצרו שבטי ישראל. בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף ובהמשך מצווה גם את כל האחים שיעלו את ארונו לקבורה במערת המכפלה שבארץ כנען. יוסף נשבע לקיים את הבטחתו.
בפרשה, יעקב, על ערש דווי, מודאג מהעתיד של בניו ושל עם ישראל. הוא מברך אותם כאמור אחד-אחד לפי תכונותיהם ומקומם במשפחה, ומשאיר להם חזון ברור, גם כשנראה שהמציאות קשה, כמו תקופת השעבוד במצרים שעומדת להתחיל, יעקב שותל בזרעו את התקווה ואת הבטחת ה’ להמשכיות. בימינו, מול הדאגות היומיומיות והאתגרים הביטחוניים, אפשר לשאוב מהפרשה את הרעיון שראייה רחבה ואמונה ביכולת שלנו להשפיע יכולים להקל על תחושת אי-הוודאות. לאורך הפרשה, האחים מתמודדים עם חשש שעם מות יעקב, יוסף ינקום בהם על מכירתו לעבדות. תגובת יוסף: • “אַל תִּירָאוּ… וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה.”
יוסף מסמל את היכולת לראות מעבר לכאב הרגעי ולמציאת משמעות ותועלת גם בקשיים. כשאנו במצבי לחץ וחרדה כה מרובים, חיבור ושמירה על אחדות משפחתית ולאומית יכולים לשמש עוגן של יציבות. יעקב מבקש להיקבר במערת המכפלה, ולא במצרים. הוא מלמד אותנו שלא להיתפס רק בהווה, אלא לחפש משמעות עמוקה ונצחית. במילים אחרות, אל לנו להישאב למעגל הדאגות היומיומיות בלבד, אלא להישען על יסודות של אמונה, ערכים וחזון ארוך-טווח. בשנה האחרונה בפרט, כשאנחנו מתמודדים עם דאגות לביטחון, כלכלה, חברה ובריאות, המסרים של פרשת ויחי מכוונים אותנו לראות את האתגרים כזמניים, תוך אמונה בצמיחה מתוכם, לאחד כוחות עם משפחה וחברים, ולפעול מתוך חזון, ערכים ולא מתוך פחד בלבד. הפרשה מזמינה אותנו לבחור במבט רחב ובתקווה. המציאות של חטופים בידי אויב וחיילים המסכנים את חייהם מעלה תחושות קשות של דאגה אינסופית, פחד וחוסר אונים. חשוב לזכור שזו מלחמה שנכפתה עלינו, ולאורך ההיסטוריה עם ישראל התמודד עם מצבים קשים ונלחם על צדקתו, וגבר.
בתקופות קשות, חיבור למשפחה, חברים ולקהילה מספק יציבות ותחושת שותפות. שיחה פתוחה על רגשות, שיתוף בתחושות, וחיפוש אחר מקורות עידוד משותפים יכולים להקל. תרומה למאמץ הלאומי, כמו סיוע למשפחות החטופים, חיזוק החיילים, או השתתפות בפעילויות קהילתיות, עוזרת להפיג תחושת חוסר אונים. כאשר אנחנו פועלים למען אחרים, אנחנו מרגישים חלק ממשהו גדול יותר ומשיבים לעצמנו תחושת שליטה. זוהי תקופה קשה, ובאפשרותנו לבחור כיצד להתמודד עם הקושי, הבחירה ב- לתמוך זה בזה, ולפעול מתוך אחדות, אמונה ותקווה לשובם של כל החטופים לשלום ולשלום חיילינו יכולה לחזק אותנו ולשמור על כוח פיזי ונפשי להתמודד עם המציאות. החברה שלנו מורכבת מזרמים מגוונים, אך רב המשותף על השונה. לצד ההבדלים, כולנו חולקים ערכים כמו משפחה, ערבות הדדית ושאיפה לעתיד משותף טוב יותר. הכרה בשונות תוך התמקדות באחדות מאפשרת לבנות חברה חזקה ומלוכדת, שבה ריבוי הקולות יוצר הרמוניה מגוונת. "השלם גדול מסך חלקיו" מזכיר לנו לראות את הערך והפוטנציאל בשיתופי פעולה, באחדות ובכוחו של הגיוון. דווקא כאשר אנחנו מתמודדים עם אתגרים אישיים או קולקטיביים, החיבור בין הפרטים ליצירת מכלול עשוי להוביל לעוצמה, יצירתיות ופתרונות שגדולים מהיכולת האישית של כל אחד מאיתנו.
ממש כפי שיעקב מתייחס לכל אחד מבניו לפי אופיו, תכונותיו ותפקידו העתידי. הוא מכיר בשונות שלהם ומכוון אותם לממש את הפוטנציאל שלהם. בעולם מורכב ומלא אתגרים, חשוב להכיר בייחודיות של כל אדם, לעודד אותו לתרום בדרכו המיוחדת ולהבין את מקומו כחלק ממערכת שלמה. ברכות יעקב מדגישות את חשיבות התרומה האישית, אך גם את השותפות ביצירת עתיד משותף לעם ישראל. בתקופות מאתגרות, כמו בימינו, אנו נדרשים לפעול יחד כאומה, תוך שמירה על אחריות אישית למעשים ולתרומה לחברה. יעקב מברך את בניו מתוך ראייה ארוכת טווח, ומעביר להם את האמונה בהתגשמות הבטחות ה’. למרות האתגרים הצפויים, כמו השעבוד במצרים, יעקב מכוון אותם להאמין שעם ישראל יגשים את ייעודו. גם כשאנחנו עומדים מול אתגרים לאומיים ואישיים, צוואת יעקב מזכירה לנו לשמור על תקווה ואמונה שימים טובים יגיעו. יעקב מצווה להיקבר במערת המכפלה, כדי לחזק את הקשר של צאצאיו לארץ ישראל ולמורשת האבות. יש חשיבות בשמירה על קשר לשורשים, למסורת ולערכים שמגדירים אותנו כיחידים וכאומה, גם בזמנים של משבר. יעקב מברך גם את שמעון ולוי, שהיו מעורבים באירועים קשים, מתוך כוונה לנתב את כוחם לאפיקים חיוביים. גם כשיש חולשות או אתגרים במציאות, אפשר לברך, לתקן ולבנות עתיד טוב יותר מתוך הכוחות והפוטנציאל הקיימים.
פרשת ויחי מסכמת את ספר בראשית ומעניקה לנו מסרים רלוונטיים לימינו, העוסקים בהתמודדות עם דאגות לעתיד, מורשת ואחדות. יעקב, בברכותיו לבניו, מלמד אותנו לראות את הייחודיות של כל אדם, לשלב אחריות אישית עם אחריות קולקטיבית, ולפעול מתוך חזון ואמונה גם בזמנים של חוסר ודאות. יוסף מדגיש את הכוח שבאחדות ואת היכולת למצוא משמעות גם בקשיים. הפרשה מזכירה לנו את חשיבות החיבור לשורשים, שמירה על ערכים, ופעולה מתוך תקווה, אמונה ואחדות – כלים שמסייעים להתמודד עם אתגרי ההווה ולבנות עתיד טוב יותר. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל. השבוע, העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. ה' אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבנו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הרב רונן טמיר מרחיב, בפרשתנו, פרשת חוקת, מתרחש אחד האירועים המשמעותיים בדברי ימי ישראל. משה, אהרן ומרים, המנהיגות העליונה של עם ישראל- מפנים את מקומם. אהרן ומרים מסתלקים לבית עולמם, ועל משה נגזרת הגזירה שלא להכניס את ישראל לארץ הקודש. חטא מי מריבה, שבעצם חרץ את גורלם של משה ואהרן, דורש התבוננות. ראשית- מדוע רואה הקב"ה חילול ה' וחוסר אמונה בהכאה בסלע, וכי קטן הנס של הוצאת מים מן הסלע בלב המדבר, מים המספיקים להשקות את כל העדה ואת הצאן והבקר?! שנית- מה הקשר בין החטא לעונש? מדוע דווקא חטא זה גורר עונש של אי כניסה לארץ ישראל? חז"ל העלו סברות שונות בעניין מהות החטא. אנו נלך בעקבותיו של הרב קוק, שמבאר את החטא לשיטת הרמב"ם, וממקד את שורש החטא בכעסו של משה על ישראל, המתבטא במילים "שמעו נא המורים" (אורות הקודש ד', עמ' ת"ק). הרב מסביר ששורש הכעסנות בעולם, הוא הביטוי לחוסר ההרמוניה שבמציאות, דבר העתיד להיות מתוקן באחרית הימים. "שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת 'שמעו נא המורים', שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור". ההבדל בין כעס והכאה לבין דיבור, הוא המישור של הקשר בין האדם למציאות. הכאה מבטאת ירידה של האדם למישור הפיזי, הגשמי, הגס, לעומת דיבור המבטא העלאה והתרוממות של המציאות אל המישור הרוחני, הנפשי, אותו מייצג האדם… זו גם הנקודה המחברת בין חטאו של משה לעונש אותו קיבל. החיים בארץ ישראל דורשים חיבור עמוק בין הרוח והחומר, בין ערכי הנצח וחיי המעשה, בין שמיים וארץ. רק מי שיודע לדבר לאבנים- יוכל להנהיג את ישראל בדור של חיבור בין הנשמה והגוף. משה, דווקא מפאת גדלותו הרוחנית העצומה, לא מצליח לדבר לסלע. אנו, שזכינו לחיות בדור התחיה, נדרשים לשים לב היטב לנקודות החיבור, לתפקידנו לרומם את המציאות כולה אל שורשה העליון, האלוקי, לכח הדיבור שצריך להתפתח יותר וליצור הרמוניה בין כל רבדי המציאות. מעניין, שלאחר ההכאה בסלע, מתקנים ישראל את החטא, ואומרים שירה להעלאת המים מהבאר… השירה, עפ"י ה"שפת אמת", היא זו שגרמה לעליית המים אל שפת הבאר. זהו תיקון הדיבור, המרומם את המציאות כולה בהרמוניה ובשלמות."
מוסיף הרב שניאור אשכנזי כי אחרי הליווי ומסירות הנפש של משה לעם, במשך 40 שנה, שוב, בני ישראל, מגלים ספקות, תלונות וחוסר אמונה. והתוצאה- כעס ותסכול המובילים את משה כאמור, להכות על הסלע. משתמע כי דיבור טוב מחזק ומרומם את הנפש. ולכן, מענה הדיבור הוא שיעניק לעם משמעות והבנה, ובכך ייצר גם חיבור. וכך משתף הרב אשכנזי במכתבו של הרבי מליובאווויטש חנוכה תשכ"א: "ברצוני להוסיף נקודה אחת נוספת המופיעה בהדגשה גם בכתבי החסידות, והיא שבעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש חלילה; במילים אחרות, אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו' ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות."
תפקיד מנהיג ומחנך הוא להאיר את הנקודות הטובות שבאדם, להגביה אותו, ולהזכיר לו כמה הוא טוב וכמה הוא מסוגל. כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו יותר ממה שהוא מאמין בעצמו. מבוגר שיודע שהוא מסוגל, ומניע אותו קדימה לצמיחה, למקום טוב יותר. האבן עזרא מסביר כי בפנייתו של משה, "שמעו נא המורים", שמעו נא חבורת סרבנים, משה מוריד את העם בהתייחסו אליהם כמורדים וחצופים. אין מונהגים גרועים אלא יש מונהגים שלא אמרו ולא השמיעו להם כמה הם מסוגלים, וכמה ביכולתם להצליח. יש צורך לשים דגש על היכולות הגבוהות והמידות הטובות. אחרי הכל, מסיים הרב אשכנזי, "גילוי המידות הטובות תלויות במעורר." החברה שלנו זקוקה לשופטים ושוטרים לאכיפת החוק, אך ההנהגה איננה יכולה להסתפק רק באמצעי כפיה, יש להקדים להם דיבור ומשמעות. נראה כי כוחו הפנימי של האדם מתגלה באמצעות הדיבור. הדיבור שלנו פונה אל שיקול הדעת, והאמון שלנו נותן את הכוח להטיב. ולכן, חינוך מקדם ומטיב לעולם לא יהיה בכפייה. פרשת מי מריבה באה ללמד אותנו שאנו חייבים לתת אמון בילדינו בפרט בעיתות משבר, להקדים דיבורים רבים ולהשתמש באמצעי תקשורת ורבליים כבסיס לחינוך. הדיבור הוא כוח עצום של האדם, ויש להאמין בכוח השפעתו ובעצמת התפשטותו בכדי לזכות ולראות את הפירות המיוחלים בשלים בבוא העת.
השבוע בפרשה הכי הקצרה מבין חמישים וארבע הפרשות, שבה פרק אחד, פותח משה בדבריו המרגשים "(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים לא) ביום מותו, משה נפרד מעם ישראל כשהוא בן 120 שנה. הוא מסמיך את יהושע, ואל שניהם נראה ה' באוהל מועד. מפרק לא, הפרשה שלנו, ועד סוף הספר, התורה מפרטת לנו את פעילותו העניפה של משה בימיו האחרונים. אמנם משה מדווח לעם ישראל כי אינו יכול עוד לצאת ולבוא, לפעול כפי שרגיל היה, ויהושע הוא המנהיג החדש, יחד עם זאת, ממש עד נשימתו האחרונה, משה איננו חדל ממשימתו הגדולה כמנהיג חזק ואמיץ- לקשור בקשר הברית את עם ישראל. בנוסף, הוא מכין את יהושע כיורשו וחוזר ואומר גם לו "חזק ואמץ".
משה רבנו מתוך ניסיונו עם תלונותיו, ויצריו של עם ישראל מצייד אותם באזהרות והוראות נוספות. "(כט)כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשֹוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה…" לאור עזיבתו העתידית של העם את הברית משה מתבקש לכתוב זאת בשירה שאותה ילמד את כל עם ישראל. הכנה נוספת לקראת הסתלקותו היא סיום כתיבת דברי התורה והנחתם ע"י הלוויים בצד ארון ברית ה', ובנוסף מצוות "הקהל" (פס' י-יג) אשר אמורה להיות אחד מכלי ההגנה העתידיים מפני עזיבת ה' ובריתו.
משה מתגלה בגדולתו באופן שהוא מעביר את התפקיד ליהושע, ובדרך האצילה בה הוא נפרד מבמת ההיסטוריה. בפרשת וילך כאמור, משה פונה לעם ישראל ומחזק אותם לקראת הכניסה לארץ ישראל, שלא יפחדו, "(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם:” (דברים לא’, פסוק ו’). לאחר מכן, פונה משה ליהושע ומחזק גם אותו: “(ז)… חֲזַק וֶאֱמָץ–כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם.(ח) … לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת. ” על פי משה, מקור החזקה והאומץ טמונים באמונה המהווה כלי להתנעת עשייה מטיבה עבור עם ישראל. מה משמעות המילה אמונה? האם האמונה הינה אמונה דתית בלבד? האם כל אדם דתי הוא אדם מאמין? הפרשה מזמינה אותנו להתבוננות עמוקה בנפש האדם, גילוי האלוקות שבנו המעניקה לנו את הכוחות להניע, ואת החיות והאנרגיה ליצור, ולצמוח. להאמין שבכוחנו לתקן ולהטיב.
מוסיף המחנך יהושע קליין, "… מסביר הרב עדין אבן-ישראל, כי דברי משה הם חיסון לקראת הבאות, ותקווה גדולה. כאשר האדם יודע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו הטובים, או חלילה שאינם טובים, יכולתו לעמוד בשעות הרעות עולה בהרבה על מי שמופתע מהרעה שבאה עליו. יש כאן מימד נוסף. בני ישראל מבינים שהם, במו ידיהם גרמו וגורמים לימים הקשים שבאו עליהם. לכן, הם גם יכולים לתקן ולשנות בעצמם את המציאות העגומה. כי מי שיכול לקלקל, בכוחו לתקן, ואין לך תקווה גדולה מזו. העתיד אינו חסום בפניהם, והשערים לעולם אינם ננעלים. אבל איך לתקן? כאן מקומה של ההבטחה על נצחיות התורה: היא הכלי, היא המדריכה, והיא האור לפיה ילכו ויצליחו. תמיד תהיה לצידכם, השתמשו בה לאורך כל הדורות."
כמו כן, היכולת לתקן נגישה לנו כי אהבת האל האמיתית היא אהבת הזולת מסביר לנו ההוגה לוינס, דרך הזולת אנו פוגשים את האלוהים. אין לנו השגה בעצמותו של הבורא, וכל הגדרה מצמצמת את מהותו, לפיכך, האמונה שלנו היא זו שעושה את ההבדל ומבטאת את מקור הכוח והעוצמות שבנו. האלוקות שבנו היא ביטוי לחיוניות והחיות שבאדם. ביכולתנו, לגלות ולהתחבר לכוחות אלו. אחרי הכל, בכוחו של האדם להשפיע על המציאות באמצעות רצונות, מחשבות, דיבורים רגשות ומעשים. בימים אלו, עשרת ימי תשובה, אנו מצויים בחשבון נפש ותשובה. מהיכן מונעת האמונה שבנו? מאהבה, מיראה? האם התגובות והפרשנויות שלנו מופעלים על אוטומט? האם יש לנו עין טובה וסולחנית?
בהקשר זה, במהלך ערב סליחות אמש, חיזקה את הדברים השופטת ד"ר פנינה נויבירט בהתייחסותה לתפילת כל נדרי, הקוראת לניתוק מהכבלים, ועמידה בציפיות של עצמנו מתוך הרצון לצמצם בין הרצוי למצוי. מול כל תבניות התוכן אליהן אנחנו מכניסים את עצמנו, ובכך מונעים מעצמנו את החופש להשתנות למה שאנחנו רוצים להיות, מגיעה תפילת "כל נדרי" ומכריזה שכל השבועות, כל הנדרים, כל התוויות העצמיות שלנו "בטלין ומבוטלין". ד"ר נויבירט תיארה את הנטייה שלנו לשיעבודים גדולים לדברים קטנים, וההזדמנות שאנו מקבלים להשתחרר משיעבודים אלו ולבחור להתמסר לדברים גדולים ומשמעותיים בחיינו כמו משפחתיות, קהילתיות ועוד. בכניסה ליום כיפור, תפילת כל נדרי, מסייעת לנו להבדיל בין העיקר לטפל, ולבחון את המחירים ששילמנו בהשתעבדותנו לדברים קטנים שלא השאירו מקום ופניות לדברים הגדולים.
משה רבנו בנאומו מבהיר לנו את כוחה של האמונה. אנשים מצליחים מתעסקים בדברים גדולים וחשובים. האתגר שלנו הוא השכיחות הגבוהה שבה אנו נוטים להיות מוטרדים ועסוקים בדברים הקטנים והצדדים. אנחנו מתרכזים בהסחות דעת מיותרות – "אולי זה לא נכון עבורי", "מה יקרה אם אני לא אצליח" חוסר וודאות שמערערת אותנו. בעוד האמונה מאפשרת לנו לשאול את השאלות הללו, היא גם זו שמאפשרת לנו לרוץ בנחישות קדימה. האמונה מטפלת בדברים הקטנים ומאפשרת לנו להתעסק במה שחשוב באמת. אחרי הכל, אמונה מסייעת לנו להבין שבידנו מצויה יכולת ההשתדלות, וכל מה שמעבר לכך מתנקז לכוח האמונה המאפשר לנו להרפות ולשחרר.
מסבירה השדכנית הראלה ישי, "משה רבנו מדריך את יהושע כיצד צריך להתנהל מנהיג, מה עליו לעשות בשביל להצליח להיות אפקטיבי ואיכותי. מצד אחד עליו לבנות תודעה מבוססת ויציבה, אני מאמין יצוק וברור – חזק בתורה. ומצד שני עליו להוריד את הכל לפסים מעשיים, לא להשאיר את האידיאלים בצורה מופשטת בגבהים, אלא לממש אותם בפועל על מנת שתהיה להם אחיזה במציאות – ו"אמץ" במעשים טובים. הרש"ר הירש מסכם זאת במשפט קולע: היה "חזק" בהכרת תפקידיך, היה אמיץ בהתגברות על כל המכשולים בקיומם, להיות חזק בעקרון, אמיץ בביצועו."
מאחלת לכולנו שנצליח השנה לעסוק ולהקדיש למימוש דברים גדולים, למצות את ההשתדלות שלנו ולחזק את האמונה שיכול נוכל. אמן כן יהי רצון. חזקו ואמצו.
הגענו ליום השמיני, היום של אהרן ובניו. שבעת ימי ההכנה נגמרו והגענו ליום הגדול, יום ההכתרה, ראש חודש ניסן. בניית המשכן הושלמה, והכוהנים ובראשם אהרון מוכנים לעבודתם. אלא שאז בני אהרון, נדב ואביהוא, שוברים את כללי הטקס ומגישים למזבח אש זרה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם". " והתגובה מיידית- "(ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה" (ויקרא י), אש יצאה מִלִּפְנֵי ה' והם מתו. מהי אותה אש זרה? במה ואם בכלל חטאו נדב ואביהוא?
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס- "… מתוארות שתי שיחות בין משה לאהרן, הראשונה, מיד עם האסון, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא י, ג). משה אמר, ואהרן שתק. ככלות השיחה החד-צדדית הזאת ציווה משה לפנות את גופות המתים, ולאחר מכן הורה לאהרן ולבניו הנותרים את דיני האבלות. על כך הוסיף הנחיות למניעת הישנות מקרים כאלה, ומשם עבר לבדיקה אם קורבנות היום הוקרבו. הוא גילה שאהרן ובניו שרפו את שעיר החטאת במקום לאכול אותו כפי שנצטוו… הצד הפסיכולוגי בשיחות הללו מרתק. בראשונה ביניהן, משה מנסה לנחם את אחיו שאך זה עתה איבד שניים מבניו. הוא אומר לו שה' אמר "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", כלומר בקרב הקרובים אליי אַראה את קדושתי. רש"י מפרש, על פי המדרש: "אמר לו משה לאהרן, 'אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום [אנשים הקרובים לקב"ה] והייתי סבור או בי או בך; עכשיו רואה אני שהם [נדב ואביהוא] גדולים ממני וממך'". ככל שאדם קדוש יותר, כך גבוהות דרישות של ה' ממנו. לו האריך משה בדבריו אל אהרן, דומה שהיה אומר לו כך: "אחי, אל תוותר עכשיו. הלכנו כברת דרך ארוכה. העפלנו לפסגות. אני יודע שליבך שבור. גם ליבי. הרי שנינו חשבנו, אתה ואני, שהצרות מאחורינו; שאחרי כל מה שעברנו במצרים ובים סוף ובמלחמה בעמלק ובחטא העגל, הגענו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. והנה קרה הדבר הנורא הזה. אהרן, אל תוותר. אל תאבד אמונה. אל תתייאש. בניך מתו לא מפני שהיו רשעים אלא מפני שהיו קדושים. הם עשו מעשה פסול, אבל כוונתם הייתה טהורה. הם פשוט התאמצו יתר על המידה". אבל למרות מילות התנחומים הללו, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אהרן שתק. ביגונו הנורא לא מצא מילים.
בשיחה השנייה, משה דואג לדבר-מה אחר: לעם, ששעיר החטאת אמור היה לכפר על חטאותיו. כאן, אם יורשה לנו שוב לפתח בדמיוננו את הנוסח התמציתי שבתורה, הוא כמו אמר לאהרן: "אחי, אני יודע שאתה נתון ליגון כבד. אבל אינך רק אדם פרטי. אתה גם הכוהן הגדול. העם זקוק לך שתבצע את חובותיך, יהיו רגשותיך אשר יהיו". ואהרן השיב, אם לחזור על דבריו בפסוק במילים שלנו, "הרי רק היום קרה לי האסון, ובניי שהקריבו חטאת ועולה לה' מתו. האומנם היה טוב בעיני ה' לו אכלתי היום, במצבי, את קרבן החטאת?". את משמעותה המדויקת של אמירה זו אנו יכולים רק לשער. אולי זה פשר הדברים: "אני יודע שבדרך כלל אסור לכוהן הגדול להתאבל כאילו היה אדם רגיל. זו ההלכה, ואני מקבל אותה. אבל לו התנהגתי ביום זה של חנוכת המשכן כאילו לא קרה דבר, כאילו לא מתו עליי בניי, האם לא הייתי נראה בעיני העם כאדם חסר לב, כמי שחיים ומוות הם כקליפת השום בעיניו? האם העם לא היה מסיק שעבודת ה' כרוכה בוויתור על האנושיות?" הפעם, משה הוא ששתק. אהרן צדק, ומשה ידע זאת.
בחילופי דברים אלה בין האחים מתבטא אומץ מרשים, בשני כיוונים. האומץ של אהרן להתמסר לאבלו ולא לשעות לתנחומים קלים, והאומץ של משה להמשיך הלאה למרות האבל. כפילות זו היא תצורה רגשית חדשה שעתידה לאפיין את עם ישראל לאורך הדורות. עם ישראל הוא עַם שסאת סבלו נגדשה מעל ומעבר. אך כמו אהרן, העם הזה לא איבד את האנושיות שלו. הוא לא ניסה להרדים את יגונו, לנוון אותו, להקהות אותו. הוא חי אותו במלוא חריפותו. ועם זאת, הוא גם לא איבד את היכולת להמשיך, להביט קדימה, לקוות. כמו משה, עם ישראל לא איבד את אמונתו. אך כמו אהרן, הוא לא נתן לאמונה לאלחש את רגשותיו, את פגיעותו האנושית… "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". ככלות כל ההסברים והתנחומים הכאב נותר נורא כשהיה. אלמלא כן, לא היינו אנושיים.
ועם זאת, כמו משה, העם היהודי מצא את הכוחות לקום על הרגליים, לתַקֵּף את התקווה לנוכח הייאוש, לאשר את החיים אל מול פני המוות. שלוש שנים בלבד לאחר שניתן בכפו של מלאך המוות הצליח העם הזה להקים את מדינת ישראל – האישור המובהק ביותר, זה אלפיים שנה, לכך שעם ישראל חי. משה ואהרן הם כשתי המיספֵרות במוח היהודי: הרגש האנושי מצד אחד, והאמונה באל, הברית והעתיד בצד האחר. אלמלא האחרון, היינו מאבדים את תקוותנו. אלמלא הראשון, היינו מאבדים את אנושיותנו. לא קל לשמור על האיזון הזה, על המתח בין הקטבים. אך הדבר חיוני. האמונה אינה מחסנת אותנו מפני אסון, אך נותנת לנו את הכוח להתאבל ואז, למרות הכול, לקום ולהמשיך ללכת."
אז מה מסתתר מאחורי דומייתו של אהרן? האם יש בה ביטוי של צער עמוק ורצון להבין ולהכיל? האם יש בה סוג של קבלת הדין והשלמה, או אולי הלם וחוסר אונים? כנראה, שלעולם לא נדע בוודאות את פשר שתיקתו של אהרון. וכנראה גם לא כל דבר נבין בשכלנו. ניכר כי הביטוי לרגשות והתחושות שלנו גם באמצעות שתיקה הינם ביטוי אנושי להיותנו במקום מוחלש ומתאבל. יחד עם זאת, מסבירה לנו הפרשה כי האמונה בדרך ובמסע שלנו מחזקת ומעניקה לנו את התקווה במציאת מקורות נחמה וכוח להמשך חיים משפיעים ומשמעותיים.
שבת שלום ❤️
לעליית נשמת יהודית בת משה, אישה יקרה שהייתה מנהיגה ומקור השראה. יהיה זכרה ברוך.
השבוע במרכז הפרשה נס קריעת ים סוף שבו עבר עם ישראל ולעומתם המצרים שרדפו אחריהם וטבעו במצולות. בפרשה זו אנו למדים בפעם הראשונה על מצוות השבת. למעשה, בני ישראל, עם בהתהוות, חווה אחרי כל כך הרבה שנות עבדות- אינספור ניסים, 10 המכות שפוגעות במצרים אך לא בהם, היציאה ממצרים, ההצלה מרדיפת המצרים, כאמור חציית ים סוף, ומענה למים המרים ולרעב במדבר. ובכל זאת- "וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר." (שמות יד, יא-יב) למרות כל הניסים, בני ישראל מתלוננים ונראה כי האמונה של בני ישראל נבחנת שוב ושוב אל מול, מצד אחד, הספק המכרסם, ומצד שני הנכונות לקחת אחריות ולפעול כעם עצמאי וחופשי.
מסביר הרב דוד סתיו-"פרשת השבוע, פרשת בשלח, מאפיינת במידה רבה את מצב הרוח הלאומי של החברה הישראלית בעת הזו. "שיחות הסלון" שנערכים בימים אלו בבתים רבים ליד שלחנות עמוסי פיצוחים ופירות הארץ (כיאה לט"ו בשבט העומד בפתח), עוסקות מן הסתם, רובן ככולן, במצבה של האומה. טבע האדם והדברים הוא שהלגימות והטעימות פותחים את הלבבות, אך לא פחות מכן גם את חרצובות הלשון, וכמעט מאליהם יוצאים הקיטורים על המתרחש במקומותינו: השחיתות בצמרת, אוזלת ידה של מערכת אכיפת החוק, מערכת החינוך הקורסת שלא מספקת את הסחורה וכמובן מערכת הביטחון שוועדת וינוגרד תלויה לה מנגד. כטבעם של קיטורים, סביר להניח שגם שיחות הסלון הנערכות בבתי ישראל בימים אלו יסתיימו בסוג של תחושת הקלה; הרגשה של קתרזיס שבו יצא החוצה כל אשר היה על הלב. יחד עם זאת סביר להניח כי בצד ההקלה ישנה גם תחושה של אוזלת יד, ייאוש ואפילו השלמה עם מציאות שנראה שאין בכוחנו לשנותה. פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות". תלונות עם ישראל מתחילות עוד באותו יום שבו הם יוצאים. עם העבדים שעוד לא הספיק לטעום מן החירות, רואה את מצרים רודף אחריו כשמלפנים הים, ומתוך תחושת חוסר האונים הם צועקים ומלינים על משה ומטיחים בו את השאלה מדוע סיבך אותם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה בלתי-אחראית. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר כשהעם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות, בני ישראל פונים שוב בהתרסה למשה, כשבפרק שלאחר מכן מתלונן העם שוב, הפעם על היעדרו של אוכל מתאים. עיון בכל שלשת האירועים בהם בני ישראל מתלוננים מגלה נקודה מעניינת הקשורה בעבודה כי התגובה האלוקית לאותם תלונות אינה נזעמת אלא באה בצורת מענה ענייני וישיר לתביעה שהעם מציג. תלונות העם על שפת ים סוף נענות באמצעות קריעת הים וחצייתו בחרבה. במרה, אחרי התלונות על הצמא, מתרחש נס והמים המרים שלא היו ראויים לשתיה מתמתקים. הצעקות על הרעב נענות בירידתו של המן מהשמיים שעתיד ללוות את עם ישראל במשך ארבעים שנה במדבר עד כניסתם אל הארץ… גישתו הסלחנית של ריבונו של עולם בפרשה שלנו נובעת מההכרה כי מדובר עדיין באומה בהתהוות שנמצאת בשלב מוקדם של התפתחותה שעדיין אינה יודעת כיצד לכלכל את צעדיה… היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעוסק בחינוך ולא פחות מכך גם בעסקים." ואני מוסיפה, קשיבות בכלל הינה נכס חשוב בחיים. ממשיך הרב סתיו- "פעמים רבות מידי אנשים נוטים לשפוט את האדם העומד מולם ואת התגובות שלו לפי הסטריאוטיפ. אנשים "מקטרים" מסומנים כ'לא בשלים' או 'לא בוגרים'. כל חריגה מכללי הנימוס והטקס מתפרשות כחוסר רצינות וכו'. האמת היא שאחרי הכל ניתן לומר את אותו הדבר עלינו כשאנחנו "מקטרים" על המצב באומה או במדינה. גם עמנו, שאמנם הוא עתיק יומין היסטורית, אבל נעדר נסיון היסטורי רציף של ניהול מדינה עדיין צריך ללמוד לחיות עם ה"קיטור" והתלונות. החכמה האמיתית היא שכולנו נדע להפריד בין תלונות שווא, שבינם ובין ילדותיות אין הבדל, ובין תלונות שמובילים מהלכים שלתיקון העולם ותיקון המצב בעם."
בימים אלו כשהקורונה שוב מתפרצת ביתר עוז, ותחושת דאגה וחרדה מתפשטת, מתגנב אותו ספק שמזהה הזדמנות לערער את הבטחון שיהיה בסדר. בני ישראל בצאתם ממצרים נושאים את עיניהם אל המצריים, ולא השמיימה, רק בהמשך כשהם זועקים לישועה מה'. החיים שלנו ארציים וחומריים אך אם נשכיל לאזן אותם עם חיי רוח ואמונה, נקבל כוחות, ממש כפי שמסתיימת הפרשה בנצחונם של בני ישראל את עמלק (בגימטריא- ספק). מעניין לראות את התהליך שבני ישראל עוברים בימים הראשונים כעם חופשי. הם מתמודדים עם היכולת והצורך להשקיט את הנפש במצבי לחץ ודאגה, כשיש יום אחד בשבוע שבו אנו מצווים לנוח מהמרוץ היום-יומי. ביום-יום כולנו נתקלים בלחץ ובמרוץ אחר הצרכים הפרטיים שלנו ונסיון להספיק עוד. למרוץ הזה יש מחיר כבד, ולעיתים קרובות אף כבד מדיי, הספקים והישגיות, מתחים כלכליים, מבחנים, נגיף הקורונה שמשתולל, ומחלות כמו לחץ דם גבוה, סכרת וסרטן שלא נדע, כמה מאתנו מחפשים מרגוע באמצעות שימוש בדברים חיצוניים כמו כדורים, סמים, אלכוהול וכו'?
במסע מעבדות לחירות, המלחמה בעמלק הייתה ה-תפנית. המלחמה בעמלק הינה אבן דרך משמעותית בהתפתחות עם ישראל. זו הייתה מלחמת השחרור של העם מתפיסה עצמית של עם עבדים שנס על נפשו ונזקק לניסים שיושיעו אותו מאויביו. בהחלטה מנהיגותית, ללא ציווי אלוהי מפורש, אך עם אמונה רבה חל מהפך. בני ישראל קמו, נלחמו וניצחו את עמלק. מעבדים הם הפכו לאדונים לגורלם.
מבהיר האלוף גרשון הכהן, "פעולתו של יהושע התרחשה בעולם הטבעי הגלוי לעין. אולם משה שעלה לראש הגבעה והניף ידיו השמימה, כונן צורת חיבור ייחודית בין חומר לרוח: בין מעשה האדם הנעשה באורח טבעי, לבין ישועת אל עליון המתממשת במעשה ידיו. על ידי משה המונפות כתוב: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (יז, יב) ואונקלוס מתרגם ומפרש שהיו ידיו פרושות בתפילה. אבקש להציע הדגשה פרושית מעט שונה: בתרגומי התנ"ך המוכרים לי, לא מצאתי תרגום ישיר למילים "ויהי ידיו אמונה". אם באנגלית נהוג לתרגם את המילה "אמונה" במושג Belief/Faith, לא מובן כיצד הידיים עצמן היו האמונה. זו כמובן מטפורה וכידוע אין למטפורה תרגום מילולי ישיר. בכל זאת מצוי כאן להבנתי, פתח לברור מושג האמונה בהקשר הלשוני-תרבותי התנכי. בשונה מן המקובל בתרבות המערבית-נוצרית, "אמונה" לא מכוונת כאן לציון תוכן תאולוגי אליו מייחסים אמונה כמצב תודעה, אלא כמרכיב בכוח הפעולה, ככוח המתחולל מן החיבור הנעשה על ידי אדם בין החומר לרוח. זו ההתהוות המתחוללת על ידי אדם המתהלך לפני ה' בארצות החיים. באורח הזה של פרוש האמונה ככוח לפעול גם במצוקת גיא צלמוות, בצפייה לישועה, מוטל אור על הפסוק הידוע בחבקוק: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב ואם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא יאחר…וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ג-ד). בדרך זו, בהתהלכות מעשית מתוך אמונה, מכונן משה במלחמת עמלק, את כניסתו של עם ישראל לפעולה על במת ההיסטוריה האנושית הטבעית."
האמונה, מקור לכח, לחיזוק ולמילוי המצברים שלנו, היא ביטוי לאמת פנימית חזקה שמתורגמת החוצה במעשים, מלשון אומן המבטא את אומנותו, את האמת הפנימית שלו באמצעות גילוי ומעשה. אבותינו חוו זאת בקריעת ים סוף, ובקרוב גם במעמד מתן תורה. אלו רגעים של חיבור פנימי לאמת הפנימית שטבועה בנו, והיא החיבור לאלוקות לצד האמונה בנו וליכולת של כל אחד ואחת לייצר שינוי. אומר לנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק- "האמונה הפנימית היא כל כך גדולה מן השכל, עד שמי שאינו בעל שכל חפשי באמת מתדמה לו שהיא הפך מהשכל. ( מוסר אביך, מוסד הרב קוק, תשל"א, עמ' קג)
עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית/צום יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. בתאריך זה בשנת 586 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וכאמור חורבן בית המקדש הראשון. וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר …" עם הקמת בית שני, מפסיקה הנבואה מהעולם, ואין עוד דיבור ישיר בין הקב"ה ובין בני האדם. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את סוף הנבואה. סופה של הנבואה היא גם תחילתה של הפילוסופיה. החכמה היוונית פורצת ומופצת בעולם. בהמשך כופים על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. תרגום השבעים הוא השם שניתן לתרגום חמשת חומשי תורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס. העניין כאן הוא לא רק התרגום המילולי, אלא העברת התורה לכלי ניתוח יווניים מה שיצר שינויים ושיבושים. שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות. בעקבות המעבר משפה שמית לשפה הודו-אירופית, נאלץ המתרגם להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת, ועם אוצר מילים שונה, ולכן, כנראה שעסקו במלאכה זו מספר מתרגמים. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כלומר, ניתן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים. חז"ל מתארים שכשתרגמו את התורה ליוונית ירד על העולם חושך לשלושה ימים. בנוסף, מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע. ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה: " יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם. לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת הקשר שלהם לקדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר " צום קל ומועיל!
כוחה של אמונה: השיר שסבתא כתבה בתום המלחמה – זוכה כעת לביצוע מרגש- מאת דניאל ברונשטיין
"איש מבני משפחתה של סטפניה פבריקנט לא ידע לאורך השנים כי נשאר לאחר מותה מקבץ שירים ויומן מסע ישן שלה. כשהנכד, המוזיקאי עידן טולדנו, מצא את אותה אסופת כתבים, הוא הופתע עוד יותר לגלות ביניהם את השיר "אמונה" (ויארה בפולנית). סבתו לא היתה דתייה, והמילה אמונה חדרה אליו כסימן שאלה… כל מי שאהבה בחייה – האיש שלה, הוריה, אחותה וילדתה היחידה אז, אביבה, שנלקחה על ידי ד"ר מנגלה (שבעיניו התבוננה ברגעי האימה שבהם חטף את בתה) – נספו… פרט לאח אחד שניצל ונשאר עד כתיבת שורות אלו בברלין, לא נותר זכר ממשפחתה הגרעינית. "אני עד עכשיו לא מבין איך היא כתבה את השיר הזה מייד אחרי המלחמה, זה מטורף", אומר טולדנו, "איך אישה שעוברת כאלה זוועות במקום שבו איבדו כל צלם אנוש, כותבת טקסט שכולו מסר על אמונה באנושיות ובטוב האדם". את השיר, ללחן שאותו כתב, מבצעת כיום מקהלת "צליל", המורכבת מזמרים וזמרות פולנים, על אדמת ורשה ליד הקרמטוריום הנורא… באוסף הכתבים שמצא, בולט תמלול יחיד של שיחה בין קציני צה"ל לבין סבתו, שבה גוללה את סיפור חייה ב-2004 בשתי השפות, שנשזרו זו בזו, ואת מילות השיר ויארה/ אמונה, שתורגם יחד בעזרת אמו: "כמה טוב ונעים לאלה שמאמינים, אלא שמאמינים בטוב העבר, אלא שמאמינים למען העתיד, אלה שמאמינים בעולם הבא, אלה שמאמינים ברוח העם. הבה נאמין! והחיים יחסכו לנו קשיים, הבה נאמין! והחיים יוסיפו לנו מעוף, הבה נאמין בשם! ושם זה נקרא – אנושיות", מקריא טולדנו בקול."
מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל
תעצומות הנפש של יוסף מעוררות תהייה ובו בזמן מעוררות השראה ורצון לאמונה נקייה שממלאה את מצברי הנפש והגוף באנרגיות טובות ומחזקות.
בחייו של יוסף, עד גיל 30 לפחות, היו רגעי חשיכה ואפלה מרובים, מציאות מאתגרת שבה בגיל צעיר – הוא התייתם מאמו, רחל, חווה התנכרות מאחיו שהביאה למכירתו לעבד לישמעאלים, והם אף הרחיקו לכת וביימו את מותו. בהמשך, נשלח יוסף שוב לבור, הפעם נזרק לבית האסורים באשמת שווא… ייתכן ששם הפרשה 'מקץ', כבר רומז לנו שבא הקץ, הסיום לתלאותיו של יוסף, ויחד עם זאת המילה 'קץ' מלשון יקיצה, התעוררות, של- יוסף, אחיו, יעקב, פרעה וכל מצרים לביטחון ולאמונה הרציפה והעקבית של יוסף שאכן לכל האירועים בחייו של יוסף הייתה תכלית טובה ומטיבה שהתבטאה לבסוף בתיקון לאחווה ולמעורבות הדדית במשפחת יעקב אבינו כולה. לכל אורך הדרך יוסף מאמין ב-ה', מאמין בעצמו וביכולת ההקשבה שלו המאפשרת לו לפתור חלומות תוך הדגש ש-"לאלוהים פתרונים"; יוסף מאמין בתהליך אותו הוא חווה בשוטף עם כל הקשיים והמכאובים הכלולים בו. יוסף, בנו האהוב של יעקב, מכונה "בעל החלומות", מה שאפשר לו כבר מגיל צעיר לדעת מה צופן לו העתיד. מהמקום הנמוך ביותר בחייו מתחיל יוסף לטפס לאט לאט כשמלווים אותו רגעים רבים בהם לכל הדעות מפתה לזעוק- "זו תורה וזו שכרה?", אך הוא לא נשבר ולא נשאב ל"מר גורלו", להיפך, אפילו בכלא, בתחתית של התחתית, יוסף מבחין בפניהם הנפולות של שר המשקים ושר האופים, מקשיב להם ואפילו מציע להם פתרונות לחלומות שלהם. נראה כי יוסף איננו מאבד את ביטחונו ואמונתו לרגע.
מסביר הרב משה רט– "אמונה היא תחושת שכנוע. אם אני מאמין במשהו, פירוש הדבר הוא שאני משוכנע שהוא נכון. לאמונה יכולים להיות תכנים רבים ושונים, החל מנושאים יומיומיים…לנושאים פילוסופיים ודתיים… כשההצהרה "אני מאמין ש…" אינה מבטאת בהכרח ודאות מוחלטת וחד-משמעית. פירושה של הצהרה כזו הוא שהאדם המשמיע אותה משוכנע באמיתות דבריו, אבל אין זה אומר באיזו מידה הוא משוכנע בכך… אפשר להאמין במשהו גם אם לא בטוחים במאה אחוז שהוא נכון. מה ההבדל בין להאמין שא' נכון, ובין לדעת שא' נכון? בדרך כלל התשובה תהיה שהידיעה כוללת את מה שמבוסס על הוכחות ברורות ואין בו ספק, ואילו האמונה כוללת את מה שלא ניתן להוכיח בבירור… אלא שלמעשה הבדל זה אינו חד-משמעי, שכן מיד מתבקשת השאלה: מהי הוכחה? על מה אפשר לומר שהוא ברור ומוכח בלי כל ספק?… אנו מניחים הנחות חסרות בסיס רבות לגבי המציאות: שיש קשר סיבתי בין מקרים שונים, שקיימת חוקיות קבועה בטבע, שלאנשים אחרים יש תודעות הדומות לשלנו ועוד. הנחות אלו נראות לנו כמובנות מאליהן – אבל אין לנו דרך להוכיח אותן ולהפריך את כל הספקות האפשריים לגביהן. כיוון שכך, נמצא שבסופו של דבר, גם מה שאנו מכנים "ידיעה" מבוסס למעשה על אמונה… הספק אומר "אולי לא", והאמונה אומרת "אולי כן", ואין סתירה בין השניים. גם כאשר האמונה טוענת לא רק "אולי כן" אלא "בטח שכן!", עדיין אין היא שוללת את קיומו של הספק. היא פשוט מחליטה שבמקרה זה הוא טועה. הבעיה של האמונה היא לא עם הספק, אלא עם הספקנות – הגישה השוללת באופן שיטתי כל אמונה שהיא ובוחרת להישאר בספק בכל מקרה שבו העובדות אינן ברורות מספיק."
למשל- החיסון החדש שהגיע בימים אלו לפתחנו, הרב משה רט משתמש בדוגמא זו ממש- "קחו לדוגמה מקרה שבו הומצא חיסון חדש נגד מחלה נפוצה מסוימת, אולם יעילותו שנויה במחלוקת בין המומחים: חלקם אומרים שהוא מועיל, ואחרים אומרים שהוא דווקא מזיק. הרי לנו מקרה של ספק שבו העובדות אינן ברורות ואין מידע שיטה את הכף לכאן או לכאן באופן חד-משמעי. ברמה המחשבתית, עומדות בפני האדם שלוש אפשרויות: להאמין שהחיסון מועיל, להאמין שהחיסון מזיק או להישאר בספק בנושא. אולם ברמה המעשית עומדות בפניו רק שתי אפשרויות: להתחסן או לא להתחסן. אין אפשרות שלישית. אם בעקבות הספקות שיש לו הוא בוחר ב"שב ואל תעשה" ולא לעשות דבר, הרי שמבחינה מעשית הוא הכריע שלא להתחסן, והוא יישא בכל ההשלכות שיהיו לכך. אם יתברר שהחיסון דווקא מועיל, ושבגלל שלא התחסן הוא חלה, לא יועילו לו טענותיו שהוא לא נקט עמדה מחשבתית בנושא, משום שברמה המעשית חוסר הכרעה כמוה כהכרעה". במילים אחרות, "אם בחרתי לא להתחסן, הרי שאני מאמין בפועל שהחיסון מזיק (גם אם ברמה המחשבתית אני מסופק בכך)… מה נחשב לידיעה ברורה, ומה מוטל בספק במידה כזו שיש להתחשב בו? האם הידע המדעי שלנו נמצא כולו במעגל האור, או שחלקים ממנו – שוליים או נרחבים – גולשים למעשה לתחום החושך ומבוססים על השערות ואמונות ולא על ידיעה? האם ניתן לסמוך על החושים, הזיכרון וההיגיון שלנו במידה מספקת כדי לבסס עליהם ידיעה, או שמא אמינותם מוטלת בספק שכזה שרק אמונה יכולה לאחות אותו?" בהחלט חומר למחשבה.
ידוע שאחרי השואה לא מעט אנשים חוו משבר אמונה עמוק. והשאלה שהדהדה ומהדהדת עד היום היא היכן היה ה' בשואה? בעוד שלדעתי נכון יותר לשאול- היכן היה האדם בשואה? וכנראה שזו אחת הסיבות לדברי חז"ל- "במקום שבו אין אנשים השתדל להיות איש". בפרשה השבוע אנו חווים אחווה, מעורבות ואחריות אישית, בחינת האמון באהבת האדם, וההשתדלות לעשות את המיטב בשילוב עם אמונה וביטחון- זו המתנה שיוסף מעניק לנו, ההקשבה והאמונה לקול הפנימי שבנו ששואף לעולם שכולו טוב.
בשעה שהעולם כולו נאבק במגיפת הקורונה כבר תקופה ממושכת, לאמונה ולביטחון בפרט יש תפקיד משמעותי בריפוי, במימוש החלומות והרצונות, בפיתוח הרגש לזולת מתוך אמונה בחיים, באנושיות, ובעתיד. וזה המסר של יוסף, כך ניתן יהיה להגיע לכל העולם, ולתת לכולם אמונה ותקווה בטוב שקיים.
חג שמח ומאיר בבשורות טובות,
שבת שלום💞
מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל
