תגית: אור

קשה להבין למה נותן ומאפשר ה' לְרֶשַע כזה, כמו בלק ובלעם, להתקיים בעולם. מזעזע יותר שלא רק שה' מאפשר לבלעם להמשיך בדרכו לקלל את עם ישראל, הוא אפילו עוזר לו להגיע לשם! המדרש אומר "מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (במדבר רבה כ, יב). בקביעה זו טמון ההסבר, מדוע בפעם השנייה שהגיעו השליחים לבלעם כביכול 'התחרט' ה' מהאיסור שהטיל על בלעם בפעם הראשונה, והסכים שייצא לדרך עם המשלחת השנייה? יש מפרשים המסבירים שהסיבה שהניעה את בלעם לצאת לשליחותו של בלק (לקלל את ישראל) בפעם הראשונה הייתה- שנאתו העצומה לעם ישראל, מבחינתו זה או הוא או עם ישראל, לעומת זאת, בפעם השנייה הייתה זו תאוות הבצע, הכסף שהניע אותו לקלל את עם ישראל, ומזה אין חשש, כי זו שנאה שפשוט לבטלה ע"י המרבה במחיר. פירוש נוסף מסביר את נושא הבחירה החופשית לאדם. ה' לא מתערב במעשי האדם. חוק הבחירה החופשית המשאירה את ההכרעה כולה בידי האדם לטוב ולרע. ולכן, אפשר ה' לבלעם ללכת בפעם השנייה.
אז מה השיעור פה? החיים הם לא המאבק בין רצון הקב"ה לרצון האדם. בעצם, המאבק הוא רצונו של האדם הנאבק לא פעם עם עצמו בלקיחת החלטות, במחשבות, בהתלבטויות וכו'. לרוב, הבעיות בחיינו הן תוצר של ההחלטות שעשינו מתוך הבחירות האישיות שלנו.
כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה למשל לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה ילווה כל דבר שיקרה לו. אם הוא חפץ שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיניע את הלך חייו.
הבעיה היא שהרבה מאתנו לא לגמרי הבהרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים מחיינו, ומה המוכנות שלנו כדי לממש את הרצונות שלנו. ייתכן שאנו אומרים שאנו רוצים "הצלחה" אבל אנחנו לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות" שלנו ולשלם את המחיר הנלווה… רבים מאתנו מאמינים שמשפחה וחברים מצויים בסדר עדיפות עליונה, אבל הבחירה שלנו בפועל יכולה להיות בעצם כסף, כבוד, קידום, וכו'. במילים אחרות, עלינו לעשות בירור לאן אנחנו הולכים? והאם זה המקום שאליו אנו רוצים להגיע באמת. בסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו.
הרב יהונתן גפן מסביר "איך להגיע לבירור אמיתי על מטרות האמת בחיינו?
"איך היסוד הזה משתייך אלינו? הרב נוח ויינברג זצ"ל היה אומר שכל אדם צריך לשאול את עצמו שאלה אחת יסודית: "לשם מה אני חי בעולם הזה, מהי מטרת חיי?" ממש לא פשוט לענות תשובה אמיתית לשאלה הזאת – … הרב ויינברג מציע דרך שתוכל להקל מעט על התהליך: לחשוב תחילה עבור מה היינו מוכנים למסור את נפשנו ולמות למענו, ואז לומר לעצמנו: 'למען המטרה הזאת אני רוצה לחיות'.
דוגמא טובה לכך היא חינוך הילדים. כולנו מוכנים למסור את נפשנו (פשוטו כמשמעו) עבור ילדינו, למרות זאת – האם אנו מקדישים מספיק זמן וכוחות כדי לחיות למענם? האם אנחנו שמים לב לניסיונותיהם לזכות בתשומת הלב שלנו? או שמרוב טרדותינו (המוצדקות) אנחנו מזניחים את העיקר?
דוגמא נוספת לכך היא יחסנו לכלל ישראל. רובנו, אם לא כולנו, היינו מסכימים למסור את נפשנו עבור עם ישראל במצב של איום רוחני או גשמי חלילה. אולם האם אנו מוכנים לחיות עבור כלל ישראל? האם אנו משקיעים מעט מזמננו כדי לעזור לאחינו היהודים שזקוקים לכך? לרבבות יהודים אין לחם לאכול ובגד ללבוש, ולמיליונים אין כל מושג מהי משמעות יהדותם. האם אנו מוצאים זמן בסדר יומנו העמוס כדי לסייע להם?
אנו חיים בתקופה בה כלל ישראל זקוק לנו, אולם לא כדי שנמות על קידוש ה', אלא כדי שנחיה למען קדושת שמו. בלעם נחשב רשע למרות השגותיו הנעלות. הוא ידע בדיוק מה אלוקים רוצה ממנו, אולם הוא לא היה מוכן לחיות למען רצון ה'… אנחנו יודעים טוב יותר מבלעם, אנחנו רוצים ומוכנים לחיות למען ה', אולם לפעמים גם אנחנו עלולים לשקוע בעניינים שונים, ולשכוח את מטרתנו האמיתית. אם נחשוב ונתעמק שוב ושוב בשאלה 'עבור מה היינו מוכנים למות', נוכל להזכיר לעצמנו עבור מה עלינו לחיות."

מדבריו של הרב שניאור אשכנזי-
לכל אחד מאתנו יש בלק, מלשון בלוקים, הפרעות, אתגרים או קשיים בחיים. מה שמעורר תמיהה, כי הרי הקב"ה רוצה שנתקדם, נצליח אז מדוע הוא, האלקות, מציב לנו סלעים ואתגרים בדרך? כביכול כיצד הוא איננו מגן עלינו? מדוע עלינו להתמודד כל הזמן עם בלוקים בגלגלים שלא מאפשרים לנו להיות יותר מצליחים, יותר טובים. לא מעט אנשים טוענים שככה זה בחיים, "מה לעשות", "זה מה יש" וכד'. למעשה, הקב"ה שולח את בלעם לא בכדי שיקלל את עם ישראל אלא בשביל שנתגבר על הקושי ונזכה להפיק מכך ברכות, שנזכה להתחזק. כלומר, רוע יכול ליצור טוב, ורוע גדול יכול ליצור טוב גדול. כשאנו מתגברים על הקושי, הצרה הופכת לצוהר, ואנו הופכים להיות יותר חזקים ממקודם, ולכן נקראת הפרשה בלק, כי בזכות בלק הגיעו הברכות הכי גדולות. אם אנו נבין מה הקושי צופן לנו נבין שאחרי שנתגבר על הקושי נהיה משודרגים יותר. הכל שאלה של התבוננות שלנו בדברים, באירועים, באנשים וכו' לא לראות בלק, בלוקים, אלא לראות קדימה, לראות ולהבין את הקושי שבעצם אומר "אנו מסוגלים ליותר". מטרתם של הבלוקים וההפרעות בחיינו להעיר בנו כוחות רדומים כדי שנתעלה מעליהם ובזכותם נקבל את הברכות. אם רק נדע לנצל את האתגר הזה ולהיבנות על גביו ולגייס את כל הכוחות הנדרשים נזכה בצמיחה ובגדילה שלנו. בכל בוקר בתפילת שחרית אנו מצטטים את בלעם, מילים שבלעם אמר בהשראה עליונה. הדרך הכי טובה לאפשר לאדם לגלות את העוצמות שבנו ולממש את היכולות שלנו זה כשאנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו, מה שנוטה לקרות כשאנו במשבר; גורם לנו לצאת, להשקיע ולהתאמץ. מדוע? כי מול התנגדות אנו מפעילים כוח, מאמץ שהופך להיות שריר ובסופו של דבר הופך להיות חלק מאתנו. החושך עוזר לנו לגלות את האור, את כל הטוב שיש. חישול ובנייה מגיע לא פעם דווקא מתוך החושך.
פרופסור יורם יובל מסביר שהאתון מסמלת את המטפל שמנסה לעזור למטופל, במקרה זה בלעם, להרחיב את התודעה והמודעות שלו כדי שיפקחו עיניו ויצליח להיחשף לתת מודע שלו. בלעם, המטופל, פיזית מתואר גם כסתום עין, ובנוסף אינו רואה את מלאך ה' החוסם את דרכו, ולכן מכה את אתונו, המטפל. לפתע יש ירידה של אסימונים, רגע של הארה, שאתה קולט ורואה דברים שקודם לכן לא נראו כלל.
הרב שניאור אשכנזי מסביר מדוע נקראה הפרשה על שמו של בלק שרצה להרע ולהזיק לישראל-
"…אצל בלק אנו מוצאים כי לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם גרמה להוספה אצל עם ישראל – והם התברכו בברכות נעלות יותר על ידי בלעם. כך שהזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון וההוספה שנעשה אצל עם ישראל."

מי ייתן ונצליח לגלות את העוצמות שבנו, לצאת מאזור הנוחות, ולזכור עבור מה עלינו לחיות. שנצליח לממש אהבת חינם ולדייק את הוויז שלנו. אמכי"ר.

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

מדוע צו?
" (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ." (ויקרא ו')
הפרשה פותחת בפניית ה' אל משה, שיצווה את אהרון ובניו על הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים שהתורה בחרה להשתמש בפסוק זה במילה "צו", ולא במילים 'דבר אל אהרון' או 'אמור'…, ונשאלת השאלה מדוע דווקא כאן נעשה שימוש בלשון ציווי?

רש"י מסביר כי המילה "צו" היא לשון זירוז, אין השהייה, יש התייצבות כאן ועכשיו. השאלה מדוע יש צורך להשתמש בביטוי כה חזק דווקא בנוגע לקרבן עולה? רבי שמעון מסביר – שבקרבן עולה (קורבן המכפר על הרהורי הלב) שנשרף כליל ,הכהנים אינם מקבלים חלק מן הבשר לעצמם כמו בקורבנות האחרים ולפיכך קיים חשש שהכוהנים יעדיפו להתעסק בקורבן חטאת (קורבן על עבירות שבמעשה) מהם יש להם רווח, על פני קורבן העולה. לכן, השתמשה התורה בלשון" צו", לזרזם ולהזהירם להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן חטאת.
במילים אחרות, כפי שחכמנו אמרו, "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", כשיש לנו הזדמנות למשל לומר מילה טובה, לחזק, לפרגן, לסייע בואו לא נדחה ונפספס את ההזדמנות, נתייצב ונממש אותה. 'צו' תפקידו לעורר אותנו לעשות מעשים שיוסיפו אור אצלנו פנימה בנשמה ובחוץ, בסביבה שלנו.

בפרשה הקודמת כתוב שמקום שחיטת קורבן העולה הוא בצפון – (ויקרא א, יא) "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה", מה שמרמז על המחשבה שהיא מכוסה וצפונה, כי אף אחד מאתנו לא ממש יודע את אשר בלב חברו.
ובפרשה שלנו השבוע כתוב ששחיטת קורבן החטאת היא- (ויקרא ו', יח) "…בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה'". הוא גם בצפון, אבל לעומת המחשבה, המעשה, הוא דבר גלוי לכל ואפילו המעשים שנעשים בסתר, סופם להתגלות, ובכל מקרה הם כבר הוצאו לפועל.

כלומר, מקום הקרבת שני הקורבנות, קורבן חטאת וקורבן עולה הוא מצפון למזבח.
למה דווקא מִצָפוֹן? כי זה מלשון מָצְפּוּן. מה הקשר בין הצפון והמצפון?

ועל זה כנראה חז"ל אמרו, "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים". הכל מתחיל מהרצון הפנימי שיש לנו, אחרי הרצון הזה נמשכות העיניים, הן רואות זשואז מתעוררים ההרהורים בלב והמחשבות. ומשם לרוב הדרך קצרה אל המעשה.
לכן מקום שחיטת החטאת הוא למעשה פועל יוצא של מקום שחיטת העולה. מהמקור, מהשורש, מהרהורי הלב והמחשבות, עליהם מקריבים את קורבן העולה, יוצא המעשה, העברה, החטא שעליה מקריבים את קורבן החטאת. משתמע שכדי לתקן את הדברים בחיינו צריך ונכון להתחיל מהשורש, מהרצונות שלנו שמולידות ומייצרות לנו את עולם המחשבה, לזכך, ולנקות את כל המחשבות השליליות שעולות ולא מרפות ובטח לא מקדמות אותנו, ושבסופו של דבר מובילות אותנו למעשים שלנו.

היום, אין לנו מזבח, המזבח למעשה מצוי בתוכנו, בליבנו, ולכן עלינו להדליק ולעורר את אותה נקודה שבלב, "(ה) וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה," (ויקרא ו) לעורר את אותו רצון טוב ומטיב שמצוי בנו פנימה. עלינו להתבונן ולבחון היכן אנו מצויים🤔 זהו מפעל חיינו, כשכל אחד ואחת מאתנו מדליקים את האש, את האור שבנשמתנו, אנו מצליחים יותר ויותר לשנות את המציאות. השינוי ראשיתו בפנימיות של כל אחד ואחת מאתנו.

הרבי מלובביץ' מסביר "ש"אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה ורצון להיות טוב ולהידבק בטוב. אבל כשם שיש להוסיף תמיד עצים כדי להדליק אש, כך האדם צריך "להדליק" תמיד את הנפש פנימה, לדאוג לה תמיד לחומרי בעירה חדשים כדי שהיא לא תכבה. זו אמנם אש טבעית שבוערת בו מעצם בריאתו, אבל עליו תמיד לטרוח ולהוסיף "עצים" למדורה ולהגביר אותה על ידי קשר לתורה, מעשים טובים ואנשים טובים. "
שנזכה לתדלק את האש הטובה שבנפש פנימה, האש שתצליח לגרש את כל המחשבות והספקות הלא רצויים, שנזכה להתחבר לרצון הטוב והפנימי שבנו ולייצר מחשבות טובות ומקדמות ליצירת מעשים שמפיצים אור ורגש לזולת. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.