תגית: אברהם אבינו

פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית. בפרשת לך לך אנו מתוודעים לאברהם אבינו, אב המאמינים הראשון, שמצווה לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו וללכת לארץ כנען, הארץ המובטחת. הציווי האלוהי "לך לך" דורש מאברהם להתחיל מסע חדש, לעזוב את המוכר והבטוח למען שליחות רוחנית ואישית שממנה תיוולד האומה העברית.
אברהם עוזב את מצרים בדרכו חזרה לכנען, על מנת למנוע מריבה בין רועי צאנו לרועי צאן לוט, הוא מאפשר לאחיינו לבחור לעצמו את המרחב הנוח לו, ובכך נפרדות דרכיהם. אך, כאשר לוט נופל בשבי במלחמת ארבעת המלכים מול חמישה, אברהם יוצא להגנתו ונלחם להחזירו. הסיפור ממחיש את מחויבותו המוסרית של אברהם כלפי בן משפחתו.
מכאן עולה ערך "פדיון שבויים" כמצווה מרכזית, ששורשיה בסיפור חייו של אברהם. ביהדות, מצווה זו נחשבת לאחת מהחשובות ביותר, מצווה המשלבת הצלת חיים וגמילות חסדים, וגם מתוך הבנה עמוקה כי מצבי שבי פוגעים בביטחונם הפיזי, הנפשי והחברתי של הנמצאים בו.

סוגיית עסקת החטופים שנמצאת על הפרק כבר מזה זמן לא נידונה רק סביב שולחן הקבינט או זרועות הביטחון, אלא גם בזירות נוספות, ובין השאר גם בראי היהדות וההלכה. העיתונאי והמגיש שילה פריד מסביר, " פדיון שבויים מול מלחמת מצווה: הפוסקים חלוקים לגבי עסקת חטופים. הרמב"ם קבע כי "אין מצווה גדולה כפדיון שבויים", אבל כבר במשנה נכתב שפדיון השבויים לא נעשה בכל מחיר. מאמר הלכתי חדש מנסה לעשות סדר: איך אפשר לאזן בין הרצון העז לראות את החטופים חוזרים הביתה, ובין השאיפה לנצח במלחמה מול האויב ולא לעודד חטיפות נוספות? …הרב שאול ישראלי, מראשי הציונות הדתית, טען כי יש להציל שבויים, אך לא על חשבון ביטחונם של כלל ישראל, בעוד הרב יצחק יוסף, הרב הראשי לשעבר, ציין כי יש להעמיד את פיקוח הנפש של החטופים בראש סדר העדיפויות. הקונפליקט ההלכתי והערכי בין הגנה על עם ישראל כולו לבין החובה להביא את השבויים הביתה טומן בתוכו מורכבות שמעטים מסוגלים להכריע בה בבהירות."

השבוע, הפרשה קוראת לנו לזכור שכשם שאברהם לא עמד מנגד, כך גם עלינו לזכור את מחויבותנו העמוקה לשבויים, לפעול ולהתפלל לשובם הביתה לשלום. לאור המציאות הביטחונית המורכבת, הפוסקים נדרשים לשאלות של מידת המחיר או הסיכון שראוי לקחת כדי לפדות את השבויים. בכל מקרה, עיקרון פדיון השבויים נותר איתן וחשוב, והמסורת היהודית רואה בו ערך שמחזק את הערבות ההדדית והאחריות המשותפת בתוך העם היהודי.

שואל פרופסור ידידיה שטרן, נשיא המכון למדיניות העם היהודי למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, עסקת חטופים – כיצד נכריע?
"…הסיסמוגרף הישראלי מזהה שורה של זעזועים בקרקע שעליה אנו דורכים, אך הקו העבה – המסמן את רעידת האדמה הטקטונית – ממוקד בעתיד החטופים.
התרגלנו לכך: למען פדיון שבויים מדינת ישראל פועלת באומץ לב ובנחישות קיצוניים (מבצע יונתן ומבצע ארנון) מחד, ובהתרפסות ונמיכות קומה קיצוניים (עסקאות ג'יבריל, טננבוים, שליט), מאידך. ישראל יצאה למלחמה בגלל שני שבויים (רגב וגולדווסר במלחמת לבנון השנייה) וכעת מסרבת להפסיק מלחמה למען פדיון 101 חטופים. ישראל יודעת להכיל נפילת חיילים בקרב – רוב הישראלים מוכנים לשלוח את ילדיהם לעקידת יצחק משום שהם מבינים שזהו הכרח לשם קיום לאומי ריבוני, אך נפילה בשבי של אזרחים או חיילים, מעוררת דינמיקה שונה, סוערת בהרבה…
ככל ששחרור החטופים נתפס כמרכיב הכרחי לשימור ה"ביחד" הישראלי – ואין ספק שזהו המצב בעיני רבים – או אז דווקא דתיים-לאומיים, הרגישים לקולקטיב, אמורים להעמיד את העסקה בראש סולם העדיפויות. סולידריות וברית גורל – תחילה. וכך גם בכיוון ההפוך: סביר להניח, והעבר מוכיח זאת, ששחרור מאות רוצחים במסגרת העסקה יגרום לאובדן חיי אדם רבים בהמשך…
מסתבר שכאשר על הכף הלאומית מונחת דילמה כבדת משקל מאין כמותה, רבים מבקשים לסמוך את עמדותיהם על מחשבות ורעיונות שפיתחה הציוויליזציה היהודית משך אלפי שנים… ארון הספרים היהודי עמוס תקדימים מגוונים טרגיים לאופני התמודדות של דורות קודמים עם שבי על ידי שאינם יהודים.
אבל האם מתוך המקורות הרבים ניתן להסיק כיצד יש לנהוג כיום בדילמת החטופים? התשובה שלילית. ההלכה אמנם מדריכה אותנו לרגישות מוסרית גבוהה כלפי השבויים, אך אין דין הלכה בעידן גלות, כדינה בעידן ריבונות יהודית. בגלות, השיקולים היו "צרים": הגנה על פרטים וקהילות מפני פגיעה בגוף ובממון בידי מי ששלטו בהם. כיום, במדינת הלאום של העם היהודי, השיקולים חייבים להיות "רחבים": יעדים של ביטחון לאומי.
תשומת הלב והרגישות למצוות פדיון שבויים אסור שתקהה. שבי, במובן מסוים, קשה ממוות, משום שהשבוי (ומשפחתו) הם מתים לשיעורין. מותר לסכן חיי אדם – אפילו רבים – למען החטופים, אך ההכרעה בעד או נגד עסקה אסור שתנבע מנהמת לב, מרגשות אשם ("הפקרנו אותם"), מהעדפה מגזרית או מציווי דתי. הקריטריון היחיד להכרעה הוא מחשבה רציונלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי."

פרשת "לך לך" מעוררת בנו את ערך האחריות ההדדית והמחויבות לשחרור כל שבוי, בדומה לנחישותו של אברהם אבינו שפעל באומץ להציל את אחיינו לוט שנשבה. המסר הנוקב של הסיפור מציב בפנינו את החובה המוסרית שלא להותיר אף אדם מאחור, להילחם על חירותו מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך ובערכים של חמלה ואנושיות.
היום, כשיקירינו השבויים ממתינים זמן כה רב לשוב הביתה, תחושת המחויבות שלנו כלפיהם הולכת ומעמיקה. אנו חשים אחריות עמוקה אך גם לעיתים תסכול – הם כה קרובים פיזית, אך רחוקים במעשה. לו רק יכולנו, היינו פורצים את הגבולות בעצמנו ומשיבים אותם לחיק משפחותיהם. הדחף העמוק להשיב את הביטחון הפנימי ולהשיב את תחושת החוסן הלאומי הוא חלק מהותי מהמוטיבציה של כולנו.
אין זו שאלה של בחירה בין ניצחון להחזרת החטופים. השבתם הביתה בשלום הוא חלק משמעותי מהניצחון, ואי אפשר לנצח כל עוד הם לא שבים. במדינה ריבונית, שבה האחריות והמחויבות כלפי כל אזרח הן בסיסיות, החובה להשיב אותם מתעצמת פי כמה. כאן אנו חיים מתוך אמונה שיש מי שמגן עלינו ומתחייב להשיב את השבויים, לא משנה מה.
בהשראת אברהם אבינו, שראה כל קרוב כמי שראוי לפעולה למענו, אנו נושאים תפילה מתוך תקווה כנה ואמיתית, ומתוך אמונה שנעשים מאמצים כבירים להחזיר אותם הביתה במהרה, בריאים ושלמים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום 
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

הפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב היקרה

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית. עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו אינו מוותר על מצוות הכנסת אורחים.
הפרשה מתחילה ב- נראות ה' אל אברהם אבל לא מצוין מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל, מעביר את ה' למצב של שיחה ממתינה, ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. מפעולה זו של אברהם לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה…"- הכנסת האורחים חשובה מאוד, אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול הגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה. בימים אלו, ניכרת הכנסת האורחים לכל המפונים על ידי משפחות רבות הפותחות את בתיהם ברוחב לב ואהבת חינם.
אברהם אבינו מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לו שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. בסיום הביקור אברהם אבינו מלווה את אורחיו שממשיכים לסדום.  ה' מספר לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה בעקבות מעשיהם הרעים והאכזריים, ואברהם פותח במשא ומתן עם ה' ומנסה להציל את סדום (ובכך גם את לוט אחיינו). אברהם מתחיל מהיתכנות קיומם של 50 צדיקים בעיר, ומגיע עד ברור לגבי קיומם של עשרה צדיקים. וה' מבטיח לו שגם בעבור עשרה צדיקים לא יחריב את סדום ואברהם משתתק ומבין שדינם של סדום ועמורה נחתם.

הפרשה מתארת את אכזריותם של אנשי סדום כאשר מגיעים המלאכים לביתו של לוט, אחיינו של אברהם. מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אומר הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני-חיים", אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשובה אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר. התרבות לא הצליחה לתרבת. ההומניזם לא הפך את בני האדם להומניים.
כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ־בירקנאו, עשרות שנים לאחר השואה, השאלה שהציקה לי לא הייתה "היכן היה א-לוהים?". א-לוהים היה בדיבר "לא תרצח". א-לוהים היה במילים "וגר לא תונה". א-לוהים אמר לאנושות "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". א-לוהים מורה לנו את הדרך הנכונה – אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. א-לוהים לא בלם את אדם וחוה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל… השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא "היכן האדם?""

זוועות ה-7 באוקטובר לא מניחות לנו. האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים, בפרט בימים אלו, שואבים אותנו לקושי הלאומי והאישי שלנו, ומעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. בשבועות האחרונים אנו חווים בעוצמות צער ועצב לאור אותם אירועי טבח והרס, וההשלכות לכך כאשר בני משפחתנו וחברים נאלצים ללבוש מדים ולצאת להילחם. אף העורף מצא את עצמו מגויס בכל המובנים. אני תוהה האם יש הבדל בין צער לעצב? הרב יוסף בן בסן מסביר כי יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא סוג של יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב לעבור ולהתגורר בנו.
האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

פרשת וירא משקפת לנו את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, בן 100, מעל האתגרים שלפתחו. הוא בשיא כאביו של מילתו ובחום היום איננו מוותר על מצוות הכנסת אורחים כהלכתה, ולגמול חסד לנזקקים המתקרבים לאוהלו. הוא מוותר על המפגש עם השכינה ובזריזות ניגש לסייע לאורחים שהוא כלל איננו מכיר. בנוסף, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום, ובהמשך, מוזכרים מעשי חסד נוספים. כל תודעתו של אברהם אבינו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נראה כי הוא גם מגלה את כוחותיו.
בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. ישנם מצבים בחיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא במיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? מסתבר כי גם במצבים נוראים במיוחד קיימת נקודה של בחירה. לראות, לדמיין לקוות, ולהאמין לטוב כשבקצה השני השתקעות במקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וייאוש. בין שתי האפשרויות הללו יש מרחב של גישות שונות שמכירות בצער ובכאב. למשל, יש גישה שתגדיר את הצער רק כחלק ממני, ולא הופכת אותו למהות, למי שאני כאדם. איננו יכולים לבחור את האירועים שאנו חווים במציאות אך ביכולתנו לבחור כיצד להתמודד איתם. הבחירה שלנו גם תשפיע על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך הדרך- כשבקצה אחד גישה של תקווה ואמונה בטוב המוביל לצמיחה, ובקצה השני, פסימיות, תסכול, חוסר אונים וייאוש שלרוב מוביל לתקיעות.

וכך מחזק אותנו הרב שניאור אשכנזי,
"לב טרוף בדאגה והמחשבות לא נותנות מנוחה שוב ושוב בודקים את הטלפון, בתפילה לשלום החיילים הגיבורים שלנו, ובאישון לילה עוברים ממיטה למיטה, כדי ללטף ילד חרד. הקרקע הבטוחה נשמטה תחת רגלינו. בכל זאת נרים ראש בביטחון: אנו נס בן 4000 שנה. בעולם שעובר שינויים מואצים כל רגע, יש עובדה שלא משתנה: היהודים בלתי ניתנים להכחדה. אנו היינו, אנו נמצאים, ואנו נהיה לנצח. לאורך אלפי שנות קיומנו טולטלנו ונאבקנו באימפריות הגדולות, החזקות, המשפיעות והבולטות בעולם, אבל כולן נמוגו מזמן והנה אנו כאן. מארק טוויין, מגדולי סופריה של אמריקה, הציף בשנת 1899 את העובדה המרתקת, שהיא אחת החידות המסקרנות בהיסטוריה: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו, מילאו את הארץ בקולות ובהדר, חוללו רעש רב ונעלמו. עמים אחרים הפציעו למשך זמן ונמוגו. אך היהודי ראה את כל אלה ונשאר מה שתמיד היה. הוא לא מפגין הסתאבות, לא קמטי גיל, לא היחלשות איברים, לא האטת מרץ ולא הידלדלות ערנותו ומוחו הקודח. כל הדברים הם בני חלוף – מלבד היהודי. כל הכוחות חולפים – אך הוא נשאר.
מה סוד חיי הנצח?". מהו באמת סוד הנצח? מה הקסם ששומר עלינו 4000 שנה? כיצד לא נזרקנו לפח האשפה של ההיסטוריה, בשעה שזה קרה לכל העמים שרדפו, פצעו ושברו את רוחנו? החזיקו בחבל התשובה מובטחת מראש בפרשות השבוע של ספר בראשית. האלוקים מבטיח שאימפריות יעלו וירדו, ימריאו ויתרסקו, אבל מעל אברהם וזרעו תיפרש כיפת ברזל…"

אתמול בשכונה זכיתי להשתתף בהפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב שיזמה ויצרה חוויה מרוממת ומחזקת עם נשים יקרות מכל המגזרים. התפילות, ההתכנסות והשיתוף היו עוצמתיים ומרגשים. ויתכן שזה חלק מסוד הנצח, השמירה כל השנים על הזהות היהודית שלנו וארון הספרים היהודי. בן גוריון האמין כי " התנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני, המוסרי והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר, והספר שמר עלינו." 
עוד יבוא שלום עלינו. מי ייתן ונצליח להתאושש במהרה על כל המשתמע, ונצליח להמשיך לראות, להרגיש, ולסייע אחד לרעהו, גם בתקופות רגועות ושלוות בתקווה שיגיעו בקרוב. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

עוצמה נשית בהפרשת חלה

בפרשות האחרונות התורה מספרת לנו על ייעודו של אברהם אבינו- להיות גוי גדול ועצום. ואכן, אברהם לוקח אחריות לבניית הדורות הבאים- בפרשה מתואר כיצד אברהם בגילו המופלג מוליד בנים נוספים ומתואר בנוסף מעמדו המיוחד של ישמעאל. בעוד ההתפתחות בפרשת חיי שרה, מתארת בנוסף לייעודו האוניברסלי של אברהם את הבעת מחויבותו לזרע המובטח לו מיצחק, ולאמונה שהוא זה שיירש את הארץ; אברהם שולח לחרן את אליעזר, עבדו הנאמן, להביא את הכלה המיועדת, רבקה, לארץ כנען עבור יצחק בנו. אברהם בשלב זה עוסק בבניית התא המשפחתי המוביל לבניית הבניין הלאומי של העם, ושממנה בסופו של דבר נגיע לתכלית כולה כפי שהרב יהודה גלעד מתאר- "תכליתה של הבחירה האישית והלאומית היא הבאת הברכה לכלל האנושות".

ככל שהטכנולוגיה מתפתחת וחיינו כביכול הופכים להיות נוחים יותר, רבים מאתנו מרגישים במסע הישרדות אינסופי ומתיש. הצורך לתמרן כל הזמן במרחב הייעודים השונים שאנו ממלאים בחיינו גובה מחירים לא פשוטים, ובסופו של דבר, הרצון לתת מענה אידיאלי בכל המרחבים שומט את הסיכוי להצליח בדברים שבאמת חשובים לנו.

לכולנו יש יותר מייעוד אחד, וכך אנו מוצאים את עצמנו בזירת מתח כמעט מתמדת של "ג'אגלינג אינסופי" המתבטאים במערכת היחסים המשפחתית שלנו, למשל כשאנו לא מתפנים גם כשאנו נוכחים- יוצר תסכולים, האשמות הדדיות, ציפיות, אכזבות, היעדר זמן איכות, ריחוק ופגיעה באינטימיות, כך גם במרחב ההורות, הילדים מושפעים מהמצב, המתח של ההורה העובד ניכר, העומס שמביא עימו התפרצויות, חוסר סבלנות וכו'. נוסיף לזה את הזירות של מקום העבודה, חברים וכו'. רובנו משתדלים ומתאמצים לרצות את כולם, וגם לרצות את עצמנו ועדיין לא פעם אנו חווים אכזבה, תסכול שהגענו באיחור, שפספסנו אירוע או טקס, שהמעורבות שלנו לא מספקת ועוד. המתח, והמרדף האינסופי שמלווה אותנו בנקיפות מצפון וברגשות אשמה על בחירותינו אינם מקדמים אותנו במציאת איזון בחיינו ומימוש ייעודנו.

בפרשה השבוע אברהם אבינו מלמד אותנו שעלינו לבחור לאזן ולמתן את המתח הקיים בין משפחה, הורות, קריירה, קהילה וכו' בכדי שנצליח למצוא אי של שפיות בעומס השוטף של חיינו. פרשת חיי שרה מזמינה אותנו לבחון מה הערכים, העוגנים והדברים שהכי חשוב לנו כרגע בחיינו, מה הכי-הכי חשוב לנו. ומשם לבחון מה אנו רוצים שיהיה ואיך אנו רוצים שאותה בחירה תבוא לידי ביטוי. עצם הבחירה היא עדות לכך שאם אני בחרתי התנהלות מסוג מסוים, אני גם יכולה להחליט לבחור התנהלות אחרת או לשנות בכל רגע נתון את סדרי העדיפויות שלי. זהו לימוד מיומנות בהצבת גבולות בחיינו המשלבת עשייה פעילה ונמרצת שמתמודדת- בבית, ביחסים השונים, בניהול הקריירה, העבודה והמעורבות שלי בקהילה. תזכורת שבאמת אי אפשר הכל, וחשוב שנהיה מחוברים למה חשוב לנו באמת בחיינו ומה הם סדרי העדיפויות שלנו.

לדעתי, אם ננסה לחשוב על תפקידנו בתא המשפחתי רובנו מצפים מבני הזוג או המשפחה ליותר משאנו מצפים מאנשים אחרים. למשל, הציפייה שבן הזוג/אחות/ילד/הורה ידעו מה אנו רוצים מבלי שנגיד זאת מפורשות, או הציפייה שבני משפחתנו יעדיפו את האינטרסים שלנו על פני שלהם, ובמידת הצורך אפילו יוותרו על צרכיהם למעננו. כשהם לא עומדים בציפיות בד"כ הנטייה היא להאשים ולכעוס עליהם במקום לבחון את הציפיות מחדש. ולכן, לעיתים ריבוי הקונפליקטים מרחיק אותנו, אבל כדאי לזכור שהגדולה בעימות (מלשון 'עמית'), היא להשכיל לראות בעין טובה שמסייעת לנו לבנות יסודות חזקים ומצמיחים. כלומר, העבודה בתא המשפחתי מזמנת לנו יותר קונפליקטים ובכך הזדמנות לעבודה עצמית, ולבחינה מחודשת של המציאות. ולמעשה, אלו היסודות שלנו, הגרעין המשפחתי ממנו באנו, הכל מתחיל מהמשפחה כך מלמד אותנו אברהם אבינו את הסוד לאיזון, ועליהם כמו אברהם אבינו אנו בונים את שאר המרחבים- בני זוג, חברים, קולגות, קהילה וכו'.

מסביר הרב יהודה גלעד- "המתח הפנימי בין לאומיות ואוניברסליות מלווה את כל תולדותינו כעם; מיני קדם בגלות, ועד לחיים בארצנו בימים הללו בזמן הזה. בחסדי ה' זכינו שחזון לאומיות ישראל הפך למציאות בדמותה של מדינת ישראל; ודווקא בתקופה זו חשוב שנזכור שעם כל חשיבותה ומרכזיותה של לאומיות ישראל, מגמתה האחרונה היא כלפי האנושות כולה, "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

מי ייתן ונצליח לאזן את אורח חיינו מתוך שמחה וצמיחה, ולהוות "אור לגויים", דוגמא אישית עבורנו ועבור הסביבה כולה. אמכי"ר.
שבת שלום💐

האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים שואבים אותנו לעיתים לקושי האישי שלנו, מסמאים את עיננו ובעצם מעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. פרשת וירא היא הזדמנות נפלאה לראות את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, אדם זקן לכל הדעות, בן 100, יושב בפתח האוהל לאחר ניתוח כואב של ברית מילה, בחום היום, ולפתע במהלך שיחת ביקור החולים של ה׳ עימו הוא מבחין ב-3 עוברי אורח, עוזב הכל, ורץ לקראתם… בהמשך, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום ועוד מעשי חסד אחרים מתוארים בפרשה. כל התודעה שלו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נפלא לראות כיצד אברהם אבינו שואב את כוחותיו. שמעתי הסבר מאת הרב יוסף בן בסן על מה ההבדל בין צער לעצב- יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב להכנס:-)

האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. יש מצבים ונתונים בשלבים שונים של חיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא שינוי מיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? ממקום חזק, שלוקח בעלות ושליטה על המצב או ממקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וחסר. עבורי, זהו שיעור שלמרות הקושי עדיין יש לנו בחירה. והבחירה שנעשה תשפיע גם על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך- אופטימיות ואמון בטוב -או- פסימיות, תסכול ותחושת חוסר אונים.

מי ייתן ונצליח בהשראתו של אברהם אבינו לצאת מהקונכיה שלנו עם כל המשתמע, לראות, להרגיש, ולסייע לזולת, ולזכות להיות בשמחה תמיד. אמכי"ר.

שבת שלום💞

השבוע הפרשה אומרת לנו שאם אנו רוצים ליצור לעצמנו עולם טוב יותר, עולם אחר, אנחנו צריכים לעשות "לך לך". לעזוב ולהשאיר מאחור את מה שאנחנו מכירים ורגילים בכדי להתנסות ולאמץ דברים חדשים. 

אברהם אבינו עזב את העולם האלילי לטובת המונותאיזם. האמונה באל אחד, האחדות. אברהם אבינו לקח אחריות, מרד במורשת ממושכת של משפחתו ושל סביבתו שהאמינו באלילים, באל השמש והירח וכו'.

אברהם אבינו לא חיפש אצבע מאשימה, אלא לקחת אחריות על אמונתו, דרכו, התנהלותו, על חייו וחיי משפחתו. גם אם המשמעות היא להתחיל משהו חדש לגמרי. אברהם אבינו חי שנים רבות כאדם עם זהות אוניברסלית ללא כל ייחוד לאומי או דתי. אבל כשהוא מקבל את הציווי "לך לך" מסביר השפת אמת- אברהם מצווה ללכת אל עצמו, כלומר אל הייעוד והשליחות שלו, אל המטרה שלשמה הגיע לעולם. בסופו של דבר האדם צריך להיות כל חייו במסע מתמיד כלפי מעלה, כי עצירה משמעותה תחילתה של נפילה רוחנית.

הרב אייל ורד מסביר את דבריו של השפת אמת-

 "הליכה- היא בעצם כל תכליתו של אברהם אבינו…. הליכה היא פעולה של אמונה. האדם ההולך נדרש לשחרר את הארציות שלו, את האחיזה בארץ, את המשקל היציב והבטוח, ולתת אמון בצעד הבא. בעצם מדובר בשבירת ההרגל, שמושך אותנו לעמוד במקום ולהסתגל למוכר הבטוח והידוע. "לך לך מארצך – כי אדם נקרא מהלך, השפת אמת מבין שבמילים הראשונות שבהם פונה הקב"ה לאברהם, יש משמעות שבעצם מגדירה את ייחודו כאדם. אומר השפת אמת- "וצריך לעולם לילך ממדרגה למדרגה." פעולת ההליכה היא לא רק כדי להגיע למקום מסוים, היא מיועדת גם להתקדמות פנימית.

האויב הכי גדול של ההתקדמות הזאת הוא ההרגל. כל דבר טוב, מרגש, משמעותי, עלול להפוך להרגל, אם הוא נעשה פעמים רבות מדי. ולכן, מופיעה כאן קריאה רדיקלית להתחדשות, לשינוי, לחיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות.

הגנב הכי גדול של היום הוא המחר. אך מי שמכיר את סוד ההליכה מתקדם בכל יום, אמנם מעט, אך מתקדם, מחדש בכל פעם משהו. לא מהפכה, אבל חידוש. והחידושים הללו מצטרפים אחד לאחר, ובסופו של דבר יוצרים את מה שאנחנו מבקשים למצוא: אדם. אדם מהלך. אדם מהלך חדש. אדם מהלך מחדש, מאמין."

מי ייתן ונצליח לחדש, להתקדם, לצמוח ולממש את שליחותנו נאמנה. אמכי"ר.

שבת מבורכת 🚶 💞

• האר"י הקדוש הסביר שאין אדם דומה לאדם אחר מיום בריאת האדם והלאה, ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חברו לתקן. כלומר, שלכל אדם יש את היעוד והתפקיד המיוחד שלו, את התיקון שעליו לתקן בחייו, הייעוד שבעבורו ירדה נשמתו לעולם. לכל אדם יש טבע ותכונות נפש שמיוחדים לו, המתאימים והמסייעים בתהליך התיקון האישי. לכן, על כל אחד ואחת מאתנו מוטלת העבודה לצאת "מארצך ומולדתך ובית אביך", לצאת מאותם התנאים והתכונות הטבעיות שלנו.
• לֵכו, תתקדמו! לא להסתפק במקום שאליו הגענו, בואו לא נסתפק במה שכבר עשינו. הדבר הראשון שנדרש מאברהם אבינו הוא ללכת, להתקדם, להתעלות. אם באפשרותנו להמשיך אנחנו מתקדמים, וצועדים קדימה. זהו מסר שמהווה את אחד היסודות המרכזיים בחיינו, מימוש היכולות שלנו, ולשפר את הקיים כמובן ע"פ יכולתנו. מסר זה משפיע בכל תחומי החיים. בתחום האישי, בתחום הבין-אישי ובתחום הרוחני-יהודי.
• הגעה והשגה של ציון דרך בחיים לא נותן לנו פטור של 'עשיתי כבר הרבה בחיי', להיפך ההישגים מצמיחים אותנו לנקודת היעד הבאה. אדם בעל השפעה טובה ומטיבה צריך ואמור להרחיב את מעגל ההשפעה.
• מעשים טובים לעיתים יכולים לתת לנו תחושה שעשינו מספיק ושעכשיו מישהו אחר ייקח אחריות אז זהו שגם בתחום זה עלינו להתקדם ולבחון כיצד ניתן לעשות עוד.
• הדרך החשובה לא פחות היא דרך האמת שלי בדרך לעצמי. שמצריכה אותי ללכת אל עצמי, ללכת אלי, או כמו בפסוק: "לך לך". אי שם בפנימיות נפשנו צרובה נקודת אמת, נקודה אלוקית, שמוחבאת לה בתוך ים של בלבולים והסחות דעת. כדי למצוא אותה, צריך לעזוב את "ארצך ומולדתך ובית אביך", ולאו דווקא במובן הגאוגרפי – לפעמים הכוונה לדברים שמקבעים אותנו, הרגלים שונים, חיקויים של דברים, פחד וכו דברים שלא באמת מובילים אותנו ליישוב הדעת, האושר והאמת הפנימית שלנו.
הקריאה "לך לך" לא נאמרה רק לאברהם אבינו אלא "מעשי אבות – הם סימן לבנים". הציווי ללכת לכנען קיבל אברהם מה' אך מצוין בפרשה בפירוש שאת היוזמה הראשונית ללכת לארץ כנען כבר החל אביו תרח, והסיבה הייתה אנושית חברתית, לא מצוין שגם אז היה ציווי אלוקי, אבל זו דרך שתרח התחיל ולא סיים כי בדרך מאור כשדים לכנען הם נשארו בחרן. גם לנו יש דרך שאנחנו אמורים למצוא. 'כאן ועכשיו' זו קריאה שמהדהדת בליבנו. לכן, כל אחד מאתנו שמספיק אמיץ, ומספיק קשוב לשמוע את הקריאה, צריך לחפש, צריך ללכת, ללכת אל עצמו כדי למצוא את הדרך. אין מתכון אחיד ומסודר לאיך עושים את זה, כי זה אישי ומשתנה מאדם לאדם. לכן זה גם כל כך מפחיד, כי זה מחייב יותר מודעות עצמית, להכיר את עצמי, לדעת ולחקור את תכונותיי, ובדרך יש הרבה ניסוי וטעיה. תהליך ה-'לך לך' מחייב עצירה ובחינה עצמית פנימית- האם אני נמצא בדרך הנכונה, או שטרדות הזמן השכיחו ממני את העיקר וגרמו לחיים שלי להיזרק למקום אחר לגמרי.
שימו לב שרק בשנתו המאה נודע לו לאברהם, שהוא בסך הכל בתחילת הדרך. חיים עשירים היו מאחוריו, ועם זאת מתברר לו שעדיין לא הגיע אל מימוש ייעודו. עובדה – רק עכשיו בגיל מתקדם שכזה מצווה עליו הקב"ה "לך לך…" משמע, שהוא, אברהם אבינו, מחדש האמונה המונותיאיסטית, שהייתה למהפכה הרוחנית הגדולה ששינתה את פני החברה האנושית עד לבלי הכר, הידוע באהבת האדם במיטבה, והמפליא במידת הכנסת האורחים שלו למעשה עדיין רק בתחילת דרכו למימוש ייעודו. למעשה, עד כה, כל ניסיונותיו היו הכנה בלבד, כשלבים בסולם חייו.
שנצליח ללכת, להמשיך להתקדם, ולצמוח בשלבים של סולם חיינו. שלא נחשוש לצאת לדרך לחיפוש האמת האישית והפנימית שלנו, ושנזכה לממש את יכולותינו וייעודנו. אמכי"ר
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, וסיגל בת שרה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.