דנה בפרשה

ההפטרה היא בספר ירמיהו (פרק ז' פסוק כא ועד פרק ח' פסוק ג' ופסוקים כב וכג בפרק ט')
זוהי אחת מהפטרות התוכחה הקשות ביותר של ירמיהו. דוד נתיב מסביר-
"הנורמות שהיו מקובלות בפולחן האלילי, מסבירות את אחת הסיבות להתנגדות העזה שיש בתורת ישראל לעבודה הזרה. פרשת צו פונה אל הכהנים ומדריכה אותם בעבודת הקרבנות השגרתיים, בצד העבודה המיוחדת שהתבצעה בשבוע הראשון של הפעלת המשכן. ההפטרה, הלקוחה מספר ירמיהו, עוסקת בהבנה הנכונה של עבודת הקרבנות.
נבואה זו נאמרה, כנראה, בימי המלך יהויקים. בימיו נחתמה גזירת החורבן. התנהלותו האנושית הקשה נגד העם, בצד שגשוג מחודש של העבודה הזרה ורדיפת נביאי ה', לא הותירו הרבה אפשרויות. ירמיהו נסה בכל כוחו לשכנע את העם לתקן את דרכו, ושרטט לפניהם לאן מובילה המציאות המעוותת בה חיו.
היעד, בשלב זה, היה למזער את עוצמת החורבן הממשמש ובא. הנבואות הקשות שהשמיע על העתיד המר, בצד הביקורת שמתח על התנהלות המלך יהויקים, הביאו לרדיפת ירמיהו ולהגבלת פעילותו (צווי הגבלת תנועה ומעצר בית, כלא, צינוק, איום בגזר דין מוות). יהויקים הביע בפומבי את זלזולו המוחלט בתוכן דברי הנבואה והאזהרה שהשמיע ירמיהו.
ההפטרה מתארת את תוצאות התנהלות המלך והעם – החורבן המר, תוך הדגשה שקרבנות המובאים למקדש בהשקפת עולם פולחנית-אלילית לא יוכלו לשמש "תעודת ביטוח" נגד החורבן, גם של המקדש.
אז מה בעצם הרעיון?
תופעת קרבנות האדם, שנחשבה לשיא פולחני של מאמיני האלילות, הייתה שיא התיעוב בעיני ה' והפכה לגורם מרכזי בעונש החורבן.
גם קרבנות בעלי חיים לא היו יעד ומטרה בפני עצמם. הם נועדו לעורר ולזעזע את האדם, כדי לגרום לתיקון, תשובה והתקרבות לה'.
העיקר הוא: ההתנהגות הראויה שתצמח מעבודת הקרבנות. הנוהג בדרכים מעוותות ודבק בהם, ומתייצב במקדש עם קרבנות – הוא כ"טובל ושרץ בידו". הוא מוסיף בכך חטא על פשע.
בשני פסוקים של נבואת ירמיהו, שנוהגים לחתום בהם את ההפטרה, מובאת אמירה זו: "(כב) כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל־יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל־יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ׃ (כג) כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי־בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם־יְהוָה׃" (ירמיהו פרק ט')"
כלומר, הקורבנות אינן המטרה אלא האמצעי וגם אז יש לבחון את ההתנהגות וההתנהלות שלנו- האם הם, אותם מעשים ותפילות, מצמיחים ומקרבים אותנו אחד לרעהו? ירמיהו רואה בעיניו הנבואיות כיצד הקלקולים המוסריים מערערים את יסודות הקיום. דעת ה' היא איננה הידיעה שיש ה', אלא תחושת אלוהות שיש בלבו של המאמין, תחושה פנימית. לפגוש אלוהות משמעותו היא לפגוש טוב ומטיב. האלוהות היא מלאת חסד ורחמים, וחווית פגישה עם האלוהות מביאה בהכרח לתחושת חסד ואהבת הבריות.
הרב אביה הכהן מוסיף, "מהות האלוהות היא חסד, לפיכך, אדם שחווה חווית אלוהות בהכרח יבוא לידי עשיית צדקה וחסד. ירמיהו חי בעולם בו יש מקדש חי ותוסס ובו כוהנים ונביאים, אולם ירמיהו חש שהעיקר חסר מן המקדש – תחושת אלוהות הממלאת את הלב, והמעשים הרעים הם תוצאה של אי ידיעת ה'. הלב חסום ואטום, ואינו פותח עצמו לתחושה של דעת אלוקים. אנשי דורו של ירמיהו ידעו בשכלם שיש אלוהות, והם קיימו מצוות שונות, אולם האלוהות לא חיה בליבם, והם לא ידעו אלוהות, ומכאן שורש לכול הרעות המתוארות…"
מי ייתן ונצליח לכוון בכוונה מלאה וטובה מהשכל ומהלב בתפילתנו ובמעשינו לצמיחה ולהתקרבות. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך 💐השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

תורת החסידות מסבירה, שהמילה "צו" ו"מצווה" הן מלשון 'צוותא', התחברות. המצווה יוצרת קשר וחיבור בין האדם לבין הבורא, ובין האדם לחברו. חומש 'ויקרא' הוא החומש האמצעי, הוא פותח באות ו' שהיא ו' החיבור ועוסק בתורת כהנים שעבודתם, עבודת הקורבנות, היא סוד החיבור השלם.
בפרשה זו אנו מקבלים הצצה אל העולם הפנימי שלנו. כיצד אנו מתמודדים עם מחשבות שליליות והקשר לקורבן העולה שהיו מקריבים הכוהנים בבית המקדש.
נשאלת השאלה כיצד עבודת הקורבנות המתוארת בפרשה רלוונטית לעבודתנו הרוחנית גם כיום?
לצורך העיניין, קורבן חטאת- הוא קורבן על עבירות שבמעשה, דברים שאדם עשה בפועל, ואילו קורבן עולה- הוא קורבן המכפר על הרהורי הלב.
אף אחד מאתנו לא ממש יודע את אשר בלב חברו. לעומת זאת, מעשה, הוא דבר גלוי לכל ואפילו מעשים שנעשים בסתר, סופם להתגלות, ובכל מקרה, הם כבר נמצאים בחיצוניות, בפועל.
חז"ל אמרו, 'העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים'. חז"ל הראו לנו את דרך ההשתלשלות של החטא באדם. הכל מתחיל מהרצון הפנימי שיש לאדם, אחרי הרצון הזה נמשכות העיניים. הן רואות ואז מתעוררים ההרהורים בלב. משם כבר הדרך קצרה אל המעשה. השורש הוא תמיד ברצון שמייצר את המחשבה, המעשה הוא רק ענף הצומח משם. כדי לתקן את הדברים בחיינו צריך להתחיל מהשורש, לברר מה הם הרצונות שלנו, לטפל בעולם המחשבה שלנו, לזכך, ולנקות.
כתוב בפרשה, "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה."
בכח הפרשה, ברגע עצום של שמחה, אפשר להדליק את האש של הקדושה בתוכנו, האש שתוקד על המזבח הפנימי שלנו, וגם כשיבואו המחשבות והניסיונות היא לא תכבה. הפסוק הזה הוא לא רק הוראה שפרשת השבוע מספרת לנו בהקשר לעבודה סביב המזבח, שם דלקה תמיד אש, אלא עיקרון חיים.
הרבי מלובביץ' מסביר ש"אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה ורצון להיות טוב ולהידבק בטוב.
אבל כשם שיש להוסיף תמיד עצים כדי להדליק אש, כך האדם צריך "להדליק" תמיד את הנפש פנימה, לדאוג לה תמיד לחומרי בעירה חדשים כדי שהיא לא תכבה. זו אמנם אש טבעית שבוערת בו מעצם בריאתו, אבל עליו תמיד לטרוח ולהוסיף "עצים" למדורה ולהגביר אותה על ידי מחשבות ומעשים טובים.
שנצליח להעצים את האש הטובה שבתוכנו, אש שתגרש את כל המחשבות והספקות הלא רצויים. כפי שאומר הרב שליט"א שיינברגר, כל אחד צריך להפוך להיות מגדלור של אור וממילא, כל אותן נשמות שעדין סובבות בחושך, ימשכו ויבואו אל האור.
שבת מבורכת💞

מגילת אסתר היא מגילה שאין בה מאפייני קודש גלויים, והיא משקפת את חשיבותה של 'יהדות רבת פנים'. יהדות שיש בה מקום לזרמים ולקולות השונים בעם ישראל; מקום משמעותי וחשוב בבניין של חברה, של תרבות ושל עם.
מגילת אסתר היא אחד הספרים האחרונים שנוספו לספר התנ״ך. במשך זמן רב התקיים פולמוס רחב לגבי הכנסתה לתנ"ך, ודיון מרתק בתלמוד אם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.
במגילה ניתן להבחין שאין בה את המאפיינים המוכרים שמצויים בספר התנ"ך-
• שם ה' ? שם ה' או אחד מכינוייו לא מוזכר, לא מופיע ולא מתערב גם בעקיפין.
• תורה ומצוות ? גם כאן, אולי בקטנה בקשתה של אסתר מעם ישראל לצום, העובדה שמרדכי לא כורע ומשתחווה להמן מצוינת בסמוך לחשיפת זהותו היהודית, כלומר, עד לאותה נקודה לא ידעו כלל שמרדכי הוא בעצם יהודי… וגם זה רק השערה שהעובדה שהוא איננו משתחווה להמן מעידה על יהדותו… אך, בפועל אין התייחסות ברורה וישירה, יותר מזה, השם מרדכי הוא שם אל בבלי-מרדוך, כך גם שמה של אסתר שהוא שמה של האלה הבבלית אִשתר, וגם היא מגלה את עמה ומולדתה, זהותה היהודית, רק בהמשך כדי להציל את עם ישראל מאבדון. ואין אזכור של המצוות במגילה.
• ארץ ישראל ? יש אזכור של 'ירושלים' בפרק ב' כשמרדכי מתואר כאיש שהוגלה מירושלים בעת גלות נבוכדנצר, מלך בבל, וזהו! התקופה היא לאחר הצהרת כורש, הייתה עלייה מצומצמת לארץ הקודש, תקופת עזרא ונחמיה, אך רבים בחרו להישאר בפרס. ארץ ישראל לא מוזכרת גם לא כיסופים, או שמץ געגוע, וגם אין אזכור לבניית בית המקדש.
• מה חטאם של היהודים בפרס? במגילה מתחוללת דרמה גדולה המובילה לפור של השמדת כל היהודים אבל אין הסבר מדוע? מה הם עשו? כפי שבד"כ נמצא בתנ"ך.
במילים אחרות, במגילה יש כביכול רק לאומיות יהודית ללא כל סממן דתי. ויחד עם זאת, יש כאן יד מכוונת; הכל מתוזמן ומאורגן ולא מקרי.
מגילת אסתר היא סיפורם של יהודי הגולה, וספר עזרא הוא סיפורם של יהודי ארץ ישראל בתקופה המקבילה. בין שתי הקבוצות כנראה התקיים מאבק דתי ולאומי. מגילת אסתר נכתבה כשבארץ ישראל מתחיל להיבנות יישוב יהודי עצמאי, ונראה שממול יש את היהודים הרבים שחיים בגולה ללא עיסוק או מחשבה בארץ ישראל, והשאלה מי מהן קובע את הטון הלאומי? שאלה שעדיין מעסיקה אותנו גם היום.

מגילת אסתר היא ספר קלאסי של הגלות היהודית. יש במגילה סיפור של המציאות הגלותית על ארעיותה, מצוקותיה וסכנותיה, של המנטליות הגלותית. ויש כאן גם סיפור של שנאת יהודים לדורותיה. בנוסף, התחבולות שננקטות בידי היהודים הן תחבולות גלותיות מודעות- שתדלנות, אוזן קשבת בערכאות הגבוהות וכו'.
דניאל בן נחום מסביר-"הלקח הוא חד משמעי: אין קיום ליהודים בגלותם, בשום גלות, גם לא בצילה של מלכות עשירה ונאורה. כל הפרובלמטיקה הטראגית של מאה דורות גלות יהודית כבר צרורה ומקופלת בסיפור זה, גלות על כל טעמיה וסממניה ועל כל בני ליוויתה."
והסיפור הנסתר במגילה- כלומר, מה העניין של הסתר כפול במגילת אסתר?
פירש רש"י: "למעשה אסתר משמעותה – הסתר אסתיר. בימי אסתר יהיה הסתר פנים, כמו בימנו, הסתר פנים של הקב"ה, והניסים למעשה מתרחשים כל הזמן, אלו ניסים לא גלויים, החיים שלנו למשל הם נס מתמשך. אותם דברים כביכול טריוויאליים בשוטף- הם הניסים המתמשכים. שנאמר- אסתר מן התורה מנין? "ואנכי הסתר אסתיר" (דברים לא, חולין קלט)
הרב חנניה מלכה מסכם- "נמצינו למדים שעניין מגילת אסתר הוא גילוי ההסתר… להראות שגם בסיפורים הפשוטים של החיים, ה' נמצא ומסתתר. יש מבעד לחיים הרגילים שלנו מישהו היושב ומשגיח עלינו ומסובב את הכל בצורה הטובה ביותר. והראייה הזאת היא למעשה גילוי ההסתר שבעולם.
ולכן, בפורים אחרי שקוראים את המגילה לוגמים לגימה (מגילה – אותיות לגימה), שכן נכנס יין ויוצא סוד. הסוד הוא לגלות ולומר שגם את הדברים הנראים טבעיים לחלוטין, ה' עשה וחולל…
מגילת אסתר נקראת בשם זה בגלל שהיא מלמדת אותנו לגלות את ההסתר שבמציאות, בכך שהיא מחדשת לנו שגם את הסיפורים הפשוטים של החיים שנראים טבעיים לגמרי, מחולל ה'."
חג פורים שמח🤩🤡👑

הפטרת פרשת ויקרא היא בספר ישעיהו (פרק מ"ג פסוק כ"א ועד פרק מ"ד פסוק כ"ג) . השבוע הפרשה עוסקת בהקרבת הקורבנות במשכן. במקביל, בהפטרה הנביא ישעיה מוכיח את עם ישראל על הזנחת עבודת הקורבנות בבית המקדש ופנייתם לעבודת אלילים. הנביא ישעיהו מתאר באריכות את אפסיות העבודה הזרה, ומבקר את סגידתם והעלאת המנחה לכבודם. 
אומר הרב משה ליכטנשטיין- "הפטרת פרשת ויקרא עוסקת בשאלה שאין יסודית ממנה והיא זיקתו של האדם לבורא…"ההפטרה דנה ב-3 נושאים: קרבנות, השגחת הקב"ה על ישראל ועבודה זרה. המכנה המשותף לשלושתם הוא מערכת היחסים שבין האדם ל-ה'.הרמב"ן בקטע מפורסם וחשוב דן בהרחבה בטעם מצות הקרבנות. הוא מסביר ששורש המלה קרבן הוא מלשון קרבה ואחדות. חלקו הראשון של ספר ויקרא עוסק בתורת הקרבנות. וניתן להבחין כי הן פרשיות המשכן, והן פרשיות הקרבנות מאריכות בפרטים "טכניים" רבים. אריכות זו נדרשת כדי להדגיש את ההבדל שבהקרבת הקורבנות לעומת העבודה הזרה.
בימיו של ישעיהו הנביא, מבהיר לנו דוד נתיב, "ניצבה לראשונה האומה הישראלית בארצה, נוכח כיבוש של מעצמה… העימות עם אשור לא היה רק צבאי אלא נוסח בפי שליחי מלך אשור כמאבק בין אלוהויות… במצב בו היתה נתונה האומה באותה עת – חורבן וגלות של מלכות ישראל בצד הצלה פלאית של יהודה מידי המעצמה האשורית – יש צורך גם בנבואת נחמה וחיזוק, וגם באמירה אמונית על אפסות אלילי העמים מול גדלות ה'. ההבנה כי אין לעבוד את ה' בהשקפת עולם אלילית צריכה בירור ותיקון."
ההפטרה מחדדת כי עם ישראל הוא עם ה', ולכן, אין לו מה לחשוש מפסלי עץ ואבן מעשי ידי אדם. והקרבנות, הן בפרשה והן בהפטרה – אינם עיקר, אלא אמצעי. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, כשלמעשה הכוונה היא התקרבות. ההתקרבות ל-ה' תושג ע"י קיום המצוות שהם האמצעי לתיקון המידות והמעשים, והם שיממשו את יעודנו כעם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה האישית והסביבתית שלנו, שהרי ה' הוא שלם ולא חסר דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להתנהל בעולם גשמי, חומרי וגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. אנו חוששים להתקרב כי פעמים רבות נדרש מאתנו להקריב, להתגמש ולוותר. כשהמשמעות היא להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות, ולדעת לדחות סיפוקים. כולנו מוכנים להקריב ולתת אבל בתנאים שלנו ולא של האחר. הקושי הוא התגברות על הטבע שלנו.
מי ייתן ונצליח בעבודת המידות שלנו להתקרב אחד לרעהו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

לרבים מאתנו- הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה שמרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, ורצוננו. גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן. ובכל זאת, עדיין קשה לעיכול. כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, אני מתקשה לדמות כיצד נהגו כך בעבר, סוג של טקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אבל אז אני רואה את הפרסומת להמבורגרים ולמסעדת הסטייקים החדשה שנפתחה… שלא לדבר על מעיל העור, ומגפי עור אופנתיים על לוח מודעות ענקי… בלתי נמנע אלא לשאול-  האם קורבנות הינם שונים משחיטה? הרי בשני המקרים אוכלים ומשתמשים בבשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
לכן, עלינו להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית למשל לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים בעולם המיתולוגי הייתה לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה ל-ה'. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"  כי כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו.  התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו- של תאוות, רגשות ורצונות למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, וכפרה על החטא.מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו, לייצר את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד.  אמכי"ר. 
שבת מבורכת!

היא ההפטרה האחרונה בשרשרת הפטרות המקדש שבספר מלכים א' פרק ז':נ"א, ופרק ח':כ"א, ולכן היא אינה עוסקת עוד בבנינו אלא בטקס חנוכת המקדש. כלומר, ההפטרה מתייחסת לפסוקי הסיום של פרשת פקודי בספר שמות שמתארים את השראת השכינה במקדש ומבטאים את שיאה של הפרשה.
מבהיר הרב משה ליכטנשטיין-
" ישנו הבדל גדול בין תהליך השראת השכינה במקדש לבין תהליך השראת השכינה במשכן…
במדבר, ישראל הצטופפו בצל השכינה שניהלה את כל חייהם בהשגחה צמודה ונגלית. עמוד הענן ועמוד האש הובילו אותם, לחמם ירד מן השמים וכל הנהגתם היתה בדרך נס ז.א. במעורבות אלקית ישירה. בעולם מעין זה, בו השכינה שורה מאליה ומלווה אותם בכל דרכיהם, אף השראת השכינה במשכן נעשית כדבר המובן מאליו. ברגע שהבנין מוכן והמשכן הוקם, אזי השכינה נכונה לרדת ואין צורך בהכנות נוספות. לכן, בעת שמשה מסיים את הקמתו, ענן ד' יורד על המשכן והכבוד ממלא אותו.
בירושלים, לעומת זאת, המציאות הרוחנית וההנהגה האלוקית שונים בתכלית. מרגע כניסתם של ישראל לארץ, התחילה הנהגה בדרך הטבע. המן פסק, עמוד הענן הסתלק והחיים נכנסים למסלול שבו השכינה אינה מלווה את ישראל בניהול חייהם היום-יומיים… בעולם כזה, אין ירידת השכינה ויצירת נוכחות קבועה של כבוד ד' בעולמו של האדם, מעשה האמור לקרות מאליו ועל האדם להזמין את הקב"ה לתוך עולמו. השתדלות אנושית רוחנית, בדמות התקהלות העם, שותפותו בהעלאת הארון, הבאת הקרבנות והפניה לקב"ה שישרה את שכינתו נצרכים בכדי להביא לגילוי כבוד ד' בבית…"
ניתן לראות את זה בכך שלטובת המשכן העם נותן ונותן עד שהתבקש לחדול, בני ישראל מתלהבים לתרום למשכן מתוך רגש דתי ורצון טוב, וכל מלאכתם נעשית בהתנדבות בעוד שלבית המקדש שלמה המלך המתואר כבונה המקדש ואחראי עליו, (לעומת משה שאיננו רואה את עצמו בונה את המשכן כבנין) מגייס את העם מכוח הסמכות המלכותית והם עובדים עבורו כמס המוטל עליהם. בנוסף, המשכן היה אינטימי וקטן ואילו בית המקדש היה מאופיין בבנייה מלכותית מונומנטלית… ולכן, במקדש היה חשש שהבית מקדש יתפס כמפעלו הפרטי של שלמה המלך, ועל כן היה צורך בהכנות והתפילות המפורטות בהפטרה.
במילים אחרות, ישנם שני דגשים, האחד להירתם ולהתנדב כי הם כבר לא מצויים בטבעיות ועלינו להפוך אותם לטבע שני שלנו, ושנית, התודעה שלנו צריכה להשתנות ברצון להיות שותפים וחלק כדי שלא ייווצר החשש שבית המקדש יהפוך לקניינו הפרטי של שלמה המלך ולא של הכלל.
השבוע עמותת "שפרה ופועה עזרה ליולדת ברעננה" יזמה גיוס לשותפות השנתית לתמיכה בעוד יולדות שארגון חבד מעורב בו, בקיצור, עשייה מבורכת! הקריאה לציבור הייתה "אמצי יולדת" וחשבתי איך בשתי הפרשות האחרונות, 'ויקהל' –'פקודי' מתואר גיוס התרומות מעם ישראל לטובת בניית המשכן עד לנקודה שבה משה רבנו נאלץ לבקש מהעם לחדול מלתת תרומות למשכן כי כבר יש די והותר… פשוט נפלא! ותהיתי אם אתקשר לעמותה זו או אחרת יש מצב שהמענה שאקבל הוא שכבר אין צורך כי נאספו מספיק תרומות! אין ספק שבמדבר עם ישראל שכן בצל השכינה שניהלה את חייו וליוותה אותו בכל דרכיו, אלא שעתה בכניסתנו לארץ ישראל עלינו לעבוד, להתמיד, להשתדל, ולהשקיע ביצירת שותפות, קהילתיות, השכנת האלוקות בתוכנו כך שנראה לנגד עינינו גם את צרכיו של האחר יותר בטבעיות ומתוך אכפתיות, תקשורת מקדמת ואהבת חינם, רק כך נוכל לייצר חברה מגובשת, מאמינה ושדואגת אחד לרעהו. אמכי"ר.
"(ו) וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא. (ז) וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה–לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר." (שמות לו')
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפרשה שחותמת את ספר שמות, מסיימת את הכנת המשכן ובסופה מתארת את חנוכת המשכן. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר את המשמעויות השונות והמשמעותיות של המשכן בחיי עם ישראל-
"… למשכן היו שתי משמעויות שונות למדי. הראשונה גלומה במשכן עצמו: סמל נראה לעין של שכינת ה' בקרב העם. העם מקבל אישור מתמיד לנוכחותו של ה', ואין לו סיבה לחשוש שהוא ייעדר או ינטוש.
המשמעות השנייה, החשובה לא פחות, גלומה בבניית המשכן. עד לאותו זמן הכול נעשה בשביל העם, וכמעט שום דבר לא נעשה על ידיו. כאמור בדרשתי לפרשה הקודמת, מה שמשנה אותנו הוא מה שאנחנו עושים, לא מה שנעשה בשבילנו. מרגע שבני ישראל הוטענו במשימה קונסטרוקטיבית, כזו שכל אחד מהם יכול לתרום לה, התנהגותם השתנתה להפליא. הם הפגינו רצון רב כל כך לתרום, שהתרומות גדשו את הסאה ומשה נאלץ לומר להם לחדול. בניית המשכן הייתה ההזדמנות הראשונה שניתנה לבני ישראל לפעול כאנשים חופשיים ויצירתיים. היא הייתה חלק מחניכתם אל החירות.
המשכן, על שגרת הפולחן שבו, היה השגרה של כריזמה. הוא היה מעין הר סיני נייד."

למעשה, ההתבוננות ובחינת העצמי של האדם הוא שקובע איך הוא רואה את המשכן, את המשכן האישי ואת המשכן הלאומי. הכרה בחולשותינו, הנכונות לעבודת מידות, זיהוי המניעים האמיתיים שלנו והסכסוכים שיש בקרבנו, וכו' הם אלה שיאפשרו לנו לבנות משכן פנימי יציב, ראוי וחזק שבו השכינה שוכנת. אמכי"ר.

שבת מבורכת