דנה בפרשה

פרשת במדבר- מספרים או שמות?

פרשת במדבר פותחת במפקד, מניין, בני ישראל- "(ב) שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א')
הביטוי 'לא סופרים אותי' כנראה מגיע מפרשת במדבר🤓 התחושה הזו שאינני נראה או נשמע, וביטול הנוכחות שלי, היא תחושה מתסכלת שלעיתים אנו מקבלים מילדינו, בני הזוג שלנו, חברים וכו', ולעיתים אנו אלו שלא סופרים אחרים או אפילו את עצמנו… כנראה שרבים מאתנו מרגישים שמשהו בסמכותיות שלנו נשחק, שאנחנו לא באמת נספרים…
במילים אחרות, הספירה בפרשה שלנו לא נעשתה באמת בתור מפקד אוכלוסין לשם הסטטיסטיקה אלא, מסביר רש"י, "מפני חיבתן לפניו מונה (הקב"ה) אותם כל שעה", כלומר, כמו דבר יקר וחשוב שאוהבים לספור ולהביט בו לעיתים קרובות. רש"י למעשה מבהיר שהספירה נעשתה כי אנחנו, עם ישראל כן נספרים, כן נראים, ומאד משמעותיים לפני ה'. זוהי תזכורת עבורנו שכולנו אומנם נספרים כמספרים אך כולנו משמעותיים, וכולנו שווים בפני ה'.
נכון, מספרים בסופו של דבר משמעותם אחד מרבים אך יחד עם זאת מיד נאמר לנו בפסוק- 'שמות' ("במספר שמות") דגש שבמקביל- לכל אחד יש שם, יש ייחודיות בתוך הכלל, ועלינו להכיר בכך- כשבני ישראל ירדו למצרים, הם ירדו עם שמות, "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה" (שמות א' א'), וכשעלו משם, הם עלו עם שמות. השם נועד בכדי שיזכירו אותו, שיקראו בו בכוונה לעורר את החיות של האדם. אומר הנעם אלימלך, כשאדם ישן, יכולים לעשות רעש גדול והוא לא מתעורר, אבל אם מזכירים את השם שלו, הוא יתעורר. אומר הרב שיינברגר שליט"א, השם מעורר את הנשמה, מדבר וקורא לנשמה. לכל אחד מאתנו יש שם ויש את השליחות שלו. השם מורה על השליחות הייחודית בעולם הזה. כתוב, "מוֹנֶה מִסְפָּר, לַכּוֹכָבִים; לְכֻלָּם, שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהילים קמ"ז ד'). בזמן שהמדענים מנסים למנות ולמספר את הכוכבים במרום, אומר לנו דוד המלך, שהבורא כבר ספר אותם ונתן לכל אחד שם ותפקיד. כלומר, לכל דבר בבריאה יש שם ותפקיד.
מוסיף השל"ה הקדוש, מניין השמות של בני ישראל הביא לכך שכל אחד יכיר בחשיבותו כחלק מהכלל, יש לו שם, יש לו תפקיד, ויוצא מכך, שיש לו גם אחריות גדולה כלפי הכלל.
כשנותנים שם לאדם, המשמעות היא שניתן לו תפקיד ; השם מבטא את התוכן של הנשמה של אותו אדם. השם זה הלבוש, הבסיס הראשוני, שנותן לאדם את הכח לעשות את התפקיד שלו. אבל יחד עם זאת, צריך לזכור שלכל שם יש מספר משמעויות ולנו יש את הבחירה החופשית באיזו משמעות נוציא את עצמנו מהכח אל הפועל, ובאיזה אופן נספור את עצמנו והאחרים שסביבנו.
שבת שלום❤

השבוע פרשת בחוקותי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא. הנושאים העיקרים בפרשה כוללים את הברכות והקללות, השכר והעונש, והבחירה החופשית.
פרשת "בחוקותי" פותחת ב: "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם." (ויקרא כו) וממשיכה בתיאור ההבטחה של הברכות (שלום, ניצחון, הצלחה ועוד) במידה והתנאים יתקיימו. ואז עוברת הפרשה לתיאור התוכחות, הקללות (מחלות, בצורת, תבוסה במלחמה, חורבן וגירוש מהארץ), חלילה, באי קיומם של התנאים. לכאורה נראה שהפרשה מפרטת את השכר למי שמקיים את המצוות והחוקים, ואת העונש למי שלא מקיים.

בסיום הפרשה מובאים דינים של דברים המוקדשים לבית-המקדש: כמו, "ערכים" – אדם המקדיש את עצמו או אחרים – יפדה את עצמו בסכום כסף כפי שמצוין בפרשה. "בכור בהמה" – מוקדש מלידתו לבית-המקדש ולא ניתן להשתמש בו לקורבן אחר. ו"מעשר שני" – עשירית מזרע ופרי הארץ, דגן תירוש ויצהר, מעלים לירושלים ואוכלים זאת שם – בין החומות. "מעשר בהמה" – …ואת העשירי הוא מסמן בצבע, ככתוב- "(לב) וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט–הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לַיהוָה…" (ויקרא כז')
חשוב לציין כי בפרשה פסוקי ה"תוכחה" מסתיימים בנימה אופטימית:
"(מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר… (מד) וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם–לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כו')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

" (ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ…"(ויקרא כו')
עשרות פעמים נזכרת המילה "שלום" בתנ"ך, בכל מיני הקשרים ומובנים. אחת הפעמים הראשונות היא בפרשת השבוע, פרשת "בחוקותי", ויש לכך חשיבות רבה, מאחר והיא מלמדת אותנו על משמעות השלום בתפיסה היהודית.
להלן התייחסויות ל-'שלום':
רש"י מביא את דברי חז"ל בתורת כהנים: "שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה – אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת: 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול נגד הכל. וכן אומר (ישעיהו מה) 'עושה שלום ובורא את הכל.
המהר"ל אומר- "… השלום הוא שלימות הכל והוא נותן המציאות אל הכל, וזה בעצמו מה שנקרא שלום שהוא מלשון שלימות, כי השלום משלים המציאות, עד שנמצא הדבר בשלימות, בלי חסרון.
ילקוט שמעוני נשא: חביב השלום שכל סיומן של הברכות הוא בשלום (שים שלום … עושה שלום במרומיו). ואף ברכת כהנים חותמת "וישם לך שלום", שאין הברכות מועילות אלא אם כן שלום עמהן.
האברבנאל מציין, כי לעיתים דווקא השפע הוא שגורם למלחמות אחים או לפחות לסכסוכים ואפילו לאלימות. ולכן, יש כאן הבטחת התורה, על-רקע השפע המובטח בפסוקים הקודמים, שהשפע יביא עימו ביטחון ושלום.
הרב שניאור אשכנזי מסביר שלחיות בשלום משמעותו לחיות בשלמות והרמוניה, ללא עימותים, עולם התיקון שבימים אלו של ספירת העומר, היום ה-33 לעומר, כל ספירה מצטמצמת כדי לעשות מקום לספירות האחרות. זוהי עבודה משותפת, התכללות של כל הספירות יחד, כמו בתזמורת, כל אחד משלים את רעהו ביצירה הרמונית. לכל אחד ואחת מאתנו יש שליחות ותפקיד ייחודי.
אנו חיים בעולם שיש בו קונפליקטים. מה שאומר שיש בנו כוחות רבים ומנוגדים המושכים לכיוונים שונים. הנטייה הטבעית מסביר המהר"ל של כל כח היא להתבצר בעצמו, ולכן, מחייב אותנו לעבודה לייצר את האיזון הנכסף. השלום משמעותו לייצר איזון, כלומר, שאף כוח לא נעלם ולא התבטל אלא יצרנו מיזוג של כל הכוחות. ועל כך נאמר שהשלם גדול מסהכ חלקיו.
ומסביר הרב קוק זצ"ל [עין איה, מסכת ברכות, דף ס"ד] את דברי חז"ל הנ"ל כך: "יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדיעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו נכון, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו."
שבת שלום🥰

בימים אלו של ספירת העומר, ספירת 7 השבועות, 49 יום שבהם אנו מקבלים תזכורת יום יומית למשמעותו החשובה של הזמן, שלא יחזור על עצמו, אנו מקבלים גם קריאה מהפרשה שנשים לב לזמן שחולף, לארעיות, הכל זמני, כולל הנכסים שאנו צוברים, הסטטוס החברתי והכלכלי שלנו וכו'.

1.)        שמיטה-פעם ב-7 שנים, שנה שבה אני לא עובד את האדמה. התורה עוזרת לנו לטפל בהתמכרות שלנו לכסף, לחומר. לעיתים אנו נוטים לחשוב ולהאמין שאנו מנהלים ושולטים כמעט בהכל, האומנם? הפרשה באה להזכיר לנו מה באמת חשוב ומתי יש להרפות.
2.)        מצוות היובל – הרב חנן פורת מסביר-
"הרמב"ן מציע למילה "יובל" משמעות חדשה ומקורית: "ואמר יוביל היא" שבה יוּבל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו. "היובל" לדעת הרמב"ן הוא למעשה תואר השם (כמו "יורד", "יושב", "יוגב"), בו מכונה האדם או העם ההולך ושב לביתו, ושנת היובל, היא שנת השיבה הביתה. ולפיכך ברורה ההדגשה: "יובל היא תהיה לכם – ושבתם …" כמוהו גם השופר תפקידו להשמיע קולו במגמה להוביל את שומעיו ולכנסם יחד."
כלומר, הרמב"ן אומר יובל מלשון הובלה כמו המוביל הארצי, הקרקעות חוזרות לבעליהן והעבדים שווים לביתם, כל הארץ בהובלה. במילים אחרות, משמעותו בפועל של היובל היא איפוס, כי בשנה ה-50 כל המערכת הכלכלית בישראל מתאפסת, כאמור כל הקרקעות שבות לבעליהם ללא כסף, כשתקיעת השופר מסמלת גם את מועד שחרורם של כל העבדים. כולם מקבלים הזדמנות להתחיל מחדש. זמן זה קריאה לעשייה, זמן זה למעשה שליחות. הזמן קורא לנו לעשות עימו משהו, מבקש מאתנו להפוך אותו למשמעותי ולקדש אותו כדי שיתמלאו חיינו, לכן המצווה הראשונית היא מצוות קידוש ראש חודש.

בסוף פרשת בהר יש גם תזכורת לשמירת השבת, שביתה ומנוחה שבועית. השבת היא כמו בטרייה רוחנית שנותנת כוח לכל 6 ימי השבוע. כלומר, היום ה-7, השנה ה-7 והשנה ה-50, תזכורות מתמשכות לצורך להרפות ולשחרר, לשאוף להשתפר ולהתקדם ולהוקיר את הזמן שיש לנו. הרב דוד לאו אמר- " האבן עזרא כתב שבעצם אין מושג של "הווה", כי הרגע בו אני כותב אליך, לפני שניה הוא היה עתיד, כעת הוא כבר עבר, כך שהזמן חולף, ואין דרך להשיב דקה שחלפה בחיים. היות שזמננו מוקצב, ואינו אין סופי, מה שלא נעשה הרגע, שוב לא נוכל לעשותו, ולא נממש את הפוטנציאל הגדול שטמון בנו…"

חוקי השמיטה- הדיבר האחד-עשר
איך זה קשור אלינו היום? "הייתי מוסיף את חוקי השמיטה להיות הדיבר האחד-עשר, אומר עופר בורין- שמיטה אחת קורית כל שבע שנים. אלוהים מצווה לתת לאדמה לנוח אחת לשבע שנים. אסור לעבוד את האדמה. המסר הוא ברור – אסור לנצל את משאבי הטבע ללא גבול. צריך לייצר משוואה מאזנת בין השימוש בטבע לבין השמירה עליו. לא חסרות דוגמאות בימינו המראות על חוסר האיזון בין משאבי הטבע לניצול שלהם – חופי הארץ ההולכים ונעלמים למול מפלצות המלונות והמרינות, ים המלח שנעלם למול עינינו למול כריית מינרלים למילוי כיסים של מיליארדרים למיניהם, זיהום הנגב בפסולת רדיואקטיבית ללא פיקוח ראוי, זיהום אוויר חמור בחיפה, זיהום נחלים (הקישון כדוגמא בולטת) ועוד ועוד… שמיטה שנייה קורית כל חמישים שנה ("שמיטת יובל"). בשמיטה הזו אנחנו מצווים על שחרור העבדים והחזרת האדמה לבעליה המקוריים. כלומר – מי שקונה אדמות צריך לדעת שבשנת ה – 50 האדמות שקנה חוזרות לבעליהן המקוריים." הפרשה מבהירה לנו כי הארץ היא של ה' ובני ישראל הם לא הבעלים, הארץ רק מצויה ברשותם.
מוסיף עופר בורין- "זה ברור: ימים בהם כל אחד שמצליח לשים יד על חלקת אדמה, או על דירה, או על בית, או על משאב גז או חול או מלח, הופך אותו לשלו לעד!

אז גובים מיסים ולכאורה זו הדרך לחלק את האדמה והמשאבים בין כולם.
אבל החלוקה אינה צודקת והולכת והופכת למושחתת תחת קשרי הון-שלטון חסרי בקרת בצע, בהם הבנקים ושאר המוסדות הפיננסיים משמשים כבובות במחול המינוף מחד והתספורות הפיננסיות מאידך, שכולן על חשבוננו.
קשה ואולי בלתי אפשרי לממש "שמיטת יובל" כלשונה, אבל חייבים לייצר מנגנונים ציבוריים יותר טובים להבטיח את מהות הצדק המגולמת בשמיטה הזו." אמכי"ר.

בפרשת השבוע, פרשת בהר, אנו מצווים על מצוות השמיטה והיובל, אחת לשבע שנים, ואחת ל-50 שנה. עלינו להניח לאדמותינו – לא לעבד אותן, לא לשתול לא לזרוע בהן דבר במשך שנה אחת שלמה. ומובטח לנו שאם נקיים מצווה זו באופן מלא, לא נחסר – משום שהאדמה תניב כמות משולשת של יבול בשנה השישית! זהו ללא ספק מבחן באמונה בטח באותם ימים שיבול האדמה, היה ה-אוכל! כל אחד ואחת עמדו מול המבחן הזה, מבחן האמונה. גם היום בעולמנו, כולנו חווים מצבים בהם החשש והפחד להשלכות של הבחירות שלנו משתלטים ומערערים את האמונה שלנו, אמונה במימוש הדרך ליעד שהצבנו לעצמנו, בפרט כשהדילמה הניצבת בפנינו היא מוסרית וערכית ומצריכה מאתנו לוותר ולעיתים אפילו להפסיד. השאלה היא האם בסופו של דבר אנו אכן יוצאים מופסדים? הפרשה בעצם אומרת לנו שעלינו לזרוע ולהאמין, להשקיע מאמצים תוך שאנו דבקים בערכים שלנו שהופכים אותנו למשמעותיים, אבל לדעת גם לוותר ולהרפות, אחרי המאמצים שהשקענו, לדעת לשחרר, דווקא אז באופן מפתיע מגיע הפתרון המיוחל, הברכה וההצלחה. במילים אחרות, בזכות בחירתנו בדבר הנכון, בסופו של דבר, לא נצא מופסדים מכך כי זהו התוצר של האמונה.
שבת מבורכת ורגועה💞

הפטרת פרשת בהר היא בספר ירמיהו פרק ל"ב (פסוקים ו'-כ"ז). עיקר הפרשה הוא להבהיר שהחורבן אכן בפתח ולאחריו הגלות שתגיע אבל יש חיים גם לאחר מכן, ובני ישראל ישובו לארצם.
ירמיהו מקבל נבואה שחנמאל, בן דודו, עומד לבקש ממנו שיקנה ממנו שדה בענתות. ואכן כך היה. חנמאל מגיע, וירמיהו נענה להצעה למרות שאין בה שום הגיון כלכלי. אחרי הכל, מי קונה שדה כשהוא יודע (וירמיהו הנביא יודע) שהחורבן מתקרב והגלות בפתח?
ירמיהו מבין שמדובר בעסקה משפחתית אך הוא מבין שיש פה גם מעשה סמלי, ולכן לאחר שביצע את הרכישה כדין, הוא מוסר את שטר המכירה, 'ספר המקנה', למשמרת אצל עוזרו, ברוך בן נריה, לעיני כל הקהל שהיה בחצר המטרה, "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו לב, פסוק טו).
המעשה אומנם בוצע, אך דעתו של ירמיהו לא נחה. הוא פונה לה' בתפילה מהולה בתלונה, ומבקש להבין מה ההיגיון בצו שקיבל: "הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ… וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי… קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים"? (ירמיהו לב, פסוקים כד-כה).
ה' משיב- "הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ" (ירמיהו לב, פסוק כח), עונש על בגידתם המתמשכת, אבל העונש, שהוא החורבן והגלות הוא רק שלב במסע: "כִּי כֹה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם… שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ… בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם… כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה'" (ירמיהו לב, פסוקים מב-מד). ה' מסביר לירמיהו את פשר הציווי לקנות את השדה- הציווי הזה הוא פתח של תקווה. זהו גם הקשר לפרשת בהר, שבה מצוין חוק הגאולה, גאולת קרקע, (ויקרא כה, פסוקים כה-לד) אחד מחוקי הנדל"ן המקראיים שנועדו לשמר את נחלת המשפחה והשבט. ע"פ החוק הזה, כשאדם נאלץ למכור את שדהו, מוטלת החובה על קרוב משפחתו לקנות ממנו את השדה, ובכך להשאירו בחזקת המשפחה.
כלומר, המסר של ההפטרה מציין שאומנם דינן של ממלכת יהודה ואפרים נחרץ, אך העם הזה, בני ישראל, ימשיך את חייו במהדורה חדשה, על אותה אדמה שניתנה לאבותם לעתיד לבוא: " (לז) הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח׃" (ירמיהו לב)
אומנם עברו עלינו ימי גלות בבל, ובאו ימי בית שני עם עצמאות מוגבלת, משעבוד לפרס עברנו לפטרונותה של יוון, וממנה לרומא. חורבן הבית השני שלח את היהודים לגלות חדשה, ארוכה וממושכת. כעת אנחנו בעיצומו של הניסיון השלישי לבנות את עצמנו באותו בית שהנחילו לנו אבותינו, אך לא פעם מתגנב לליבנו חשש שהנה הכול חוזר על עצמו, והשיעור שלנו עדיין לא נטמע. אין פוליסת ביטוח למדינת ישראל, והמשמעות היא שאנחנו נושאים באחריות למימוש ההבטחה האלוהית לחיי העם בארץ.
וכמו שצוין בפרשת השבוע, פרשת בהר, במצוות היובל אנו מצווים להחזיר את הקרקעות לבעליהן הראשונים, ובמקביל אנו מצווים כפי שהזכרנו בהפטרה עם הנביא ירמיהו ובן דודו, לרכוש את האדמה. המסר הוא- שהמדינה, הארץ, היא לא שלנו, אלא היא רק ברשותנו. כבר בהר סיני הובהר לכולנו שעלינו להיות ראויים, לנהוג ביושר, בצדק, ובחמלה- בין אדם לחברו, לאמץ ערכים, תרבות, שפה וחינוך ראויים, ככתוב-"(כג) וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי… (לט) וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל־הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם׃" (ירמיהו לב). לעזרתנו מגיע ספר ויקרא שעוסק כולו בפרטי הקדושה, "(יד) אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו…" (מו) וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ." (ויקרא פרק כה) וכו'. אלו הקודים וההוראות הפעלה שהמקום הזה מחייב בכדי שנהיה ראויים לארץ הזו. אמכי"ר.🇮🇱❤