דנה בפרשה

הפטרת פרשת שלח היא בפרק ב' בספר יהושע והיא עוסקת ביהושע השולח מרגלים ליריחו. רבים רואים בשליחת המרגלים על ידי יהושע כאירוע חוזר לשליחת המרגלים על ידי משה, למרות ההבדל בין שתי המשלחות והגדרות תפקידיהן, והפער העצום בין מסקנותיהן.
מתאר הרב יהודה שביב זצ"ל- "עיקר עניינה של הפרשה מוקדש לכשלון הגדול של משלחת הנכבדים שיצאה לתור את הארץ והתוצאות המרות שלכישלון זה…" ברגע ראשון אירוע שליחת המרגלים ליריחו מעורר תמיהה שהרי יהושע, שהיה במשלחת במדבר, חווה באופן אישי את הכישלון ואת השלכותיו המרות, אז מדוע לחזור על אותה טעות ושוב לשלוח מרגלים?
יהושע מבין שעצם הריגול הוא אמצעי הכרחי לקראת מלחמה וכיבוש, ואין לסמוך על נס, וגם לא על נצחון מובטח, אלא יש לנקוט בכל האמצעים הדרושים המקובלים יחד עם האמונה.
ההפטרה פותחת: "(א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ־בִּן־נוּן מִן־הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם־אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְאֶת־יְרִיחוֹ" (יהושע ב'). נראה שיהושע בן נון הסיק מסקנות מאירוע המרגלים בפרשה. בהפטרה יוצאים למשימה רק- "שנים אנשים", והמקרא איננו מפרט את שמותיהם. הם נשלחים לרגל, והשליחות היא בחרישיות. שני המרגלים מדווחים ומספרים רק ליהושע בן נון. בעוד המשלחת שיצאה מהמדבר 40 שנה קודם לכן, הייתה גדולה, מנכבדי העם, והם צוינו בשמם, שם כל נציג ושבטו במעמד כל העם, ומטרתה הייתה לתור את הארץ.
מיד בלילה הראשון כשנכנסים המרגלים ליריחו המלך יודע על מקום הימצאם ורודף אחריהם, אך הם מקבלים הגנה מרחב הזונה, וגם מקבלים ממנה את המידע שלשמו הגיעו לרגל ביריחו. רחב מגלה להם את נקודות התורפה בקרב האנשים, העיר והחומה-
"וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם" (ב', ט). ולכן הם יכולים לחזור ולבשר ליהושע:
"נתן ה' בידנו את כל הארץ…" (כד).
אך שני המרגלים יכלו להתרשם גם באופן הפוך, מסביר הרב שביב זצ"ל- "העובדה שעוד טרם חלף יום מאז בואם, כבר נודע הדבר וכבר שלחו אחריהם ללכדם, הרי היא מלמדת על מודיעין מעולה וארגון למופת, ועל כוננות גבוהה של אנשי יריחו. וודאי שאילו היו הם כמרגלי המדבר יכלו להסיק מסקנות חמורות ושליליות. אלא שהערכה זו שלהם, להסיק מתוך דברי רחב ולבנות על פיהם את תמונת המצב, מלמדת מה בינם לבין המשלחת שיצאה מהמדבר. ניתן היה להתרשם לטובה ולרעה, פרטים שונים יכלו להוליך לשתי מסקנות קוטביות. וכאן הנטייה האישית ומידת האמונה והביטחון הן שיכולות להטות את הלב לפנות לכיוון השולל, המשחיר ומקדיר את המציאות, או לכיוון הנוטע אופטימיות ותקווה."
בפרשה המרגלים מתארים את תמונת המצב בארץ- העם עז, הערים בצורות, יושביהן – ילידי ענק אנשי מידות ונפילים, כל כולה – ארץ אוכלת יושביה. והמסקנה הכמעט מתבקשת: "לא נוכל לעלות אל העם". אומנם בניגוד לדבריהם של כלב ויהושע שטענו כי: "יכול נוכל לה", למרות שהיו הם במיעוט. אבל אז באה ההפטרה ומציגה את התמונה האמיתית, זו שרחב מתארת, ארבעים שנה מאוחר יותר:
"נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם, כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים… ונשמע וימס ללבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" (ט-יא).
במילים אחרות, אם היו המרגלים במדבר מטיבים לראות, לשמוע ולהתרשם, אז התמונה והמשוב שהביאו בפני משה ובפני העם הייתה שונה, וכנראה שדבריהם של כלב ויהושע היו הם שמתקבלים.
שנזכה לראות ולחוות את המציאות בעין טובה, באופטימיות ובתקווה. אמכי"ר.
שבת שלום🥰

12 נציגי ראשי השבטים נשלחו לארץ ישראל לתור ולרגל, לאסוף מידע מודיעיני מייצג, והכוונה כמובן לא הייתה לאיסוף סלקטיבי וחיובי בלבד. אחרי הכל, הם התבקשו לבדוק ולברר את איכות האדמה, הפירות, איכות האנשים, לוחמים אמיצים או פחדנים, והאם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? איסוף מודיעין לקראת הכיבוש. המרגלים חזרו עם המידע שראו ואספו. הם הבינו שהתקופה הניסית תמה, תם המָן מהשמיים, תמה שתיית המים מבאר פלאית, הם כבר לא יהיו מוקפים בענני הכבוד, והמגע המתמשך עם השכינה יצטמצם משמעותית. לכן, הם בוחנים האם כיבוש דרך הטבע אפשרי? והם מבינים שבדרך הטבע אין את היכולת לחדור ארצה, אז מה רצו מהם שואל הרב שניאור אשכנזי? הרי הם צדקו במה שראו.
נראה שהמרגלים מעדו בדרך בו בחרו להעביר את המידע שאספו-
" (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ." (במדבר יג')
"סוטה לה: אל תקרי ממנו (מאתנו) אלא ממנו (מהקב"ה), אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו." כלומר, בפשט לא כתוב שהמרגלים אומרים שהעם הנוכרי היושב בארץ ישראל חזק מאתנו, מעם ישראל, אלא 'חזק ממנו', מה׳. מסביר הרב שניאור אשכנזי- "המרגלים המבועתים שבו ארצה עם מסקנה מבהילה: מדובר בסכנה כזו שהקב"ה בעצמו לא יכול להושיע אותנו." כלומר, כל מעשי הניסים- עשרת המכות, קריעת ים סוף, מתן תורה, מן מהשמיים, ענן הכבוד וכו' שחווה עם ישראל זמן קצר קודם לכן לא הספיקו בכדי להקנות להם אמונה וביטחון.
במילים אחרות, אין טענה כלפי המידע שהביאו המרגלים אלא על הדרך שבחרו להעביר את המידע; הייתה זו ביקורת שהעבירה תחושה חד משמעית של אי רצון לכבוש את הארץ. המרגלים נענשו על המסחר בגנותה של ישראל. הם מכנסים את העם ומוסרים לו את המידע המודיעיני ללא אהבה והערכה לנחלת האבות, ומשום כך הם גם זורעים בהלה בקרב העם. כשאנו אומרים ביקורת עם אנחה ובכבדות שטעונה באנרגיה שלילית, אנו חוטאים למטרה. ביקורת בפרט יש להעביר באהבה ובהכלה.
המסר שמשתמע מדרך העברת המידע ע"י המרגלים הוא שמה שיש בארץ למעשה גדול עלינו ומעבר ליכולות שלנו. ולכן, כנראה שהכניסה לארץ בסופו של דבר נעשית דווקא בסיוע של רחב הזונה שהיא האנטיתזה ל-12 נציגי ראשי השבטים המכובדים והרוחניים, אנשים רמי המעלה, המוזכרים בשמם בפרשה. בכניסתנו לארץ ישראל תפקידנו הוא להוריד את השכינה, השמיים, אל הארץ.
כלומר, המעבר מהמדבר לארץ ישראל נעשה בערוץ הכי גשמי, וארצי כדי להכניס בנו את הכוחות, הרוח, והאמונה שאנו יכולים, ועצם ההחלטה הנחושה היא שנותנת לנו את הכוחות להצליח. העולם והאלוקות אינם שני דברים שונים, אלא דבר אחד! והדבר הכי חשוב הוא להחליט שזה אפשרי ושאנו מסוגלים. לכולנו יש משימות ואתגרים בבית, בחוץ, והכי חשוב שליחות לקיים ולהגשים- אז איך אנחנו עושים את זה בימינו עם כל העומס בשוטף והסחות הדעת?
באמונה ובבטחון!
יוצא שהמרגלים חטאו בחוסר אמונה ולא סמכו על הקב״ה ועל עצמם. התיקון הוא בדרך העברת המסר, לקיחת פיקוד ואימוץ דרך שמעצימה את ההתגייסות והמסוגלות למרות הקושי והפחד.
היכולת להאמין ולהיות נחושים על אף הפחד במציאת הדרך לפרוץ קדימה! הלוואי ונמצא בנו תמיד את הכוחות להאמין ולבטוח שאנחנו מסוגלים! אמכי״ר.
שבת מבורכת💪🏻❤

סיפור שמספר הרב שניאור אשכנזי-

"מספרים על איש עסקים בארצות הברית שנקלע לקשיים כספיים. הוא ניסה לפתח מוצר מסוים ולהטמיע אותו בשוק, תוך שהוא מתכוון לגייס כסף ממשקיעים, אך הכספים התעכבו מלהגיע והוא הרגיש אבוד מול החובות שהלכו ותפחו. בצר לו יצא מהמשרד והתיישב על ספסל בפארק העירוני. מנסה לשכוח מהצרות שלו. אותו פארק היה סמוך לבית "דיור מוגן" יוקרתי ואנשים מבוגרים מאותו מוסד היו יוצאים אל הפארק. לפתע התיישב לידו אדם מבוגר ושאל למה הוא מוטרד. הוא סיפר. 7 המבוגר הציג את עצמו כ"הנרי פורד", אחד התעשיינים הגדולים בתולדות ארצות הברית, מייסד חברת הרכבים "פורד". "מצאת חן בעיני", אמר פורד, "ואני מאמין ביכולות שלך". הוא הוציא פנקס צ'קים מהכיס, כתב מיליון דולר ואמר כך: "תניח את הצ'ק במגירה. אל תמהר להשתמש בו, אך תמיד כשתגיע לנקודת שבר, תזכור שבמקרה הדחק יש לך את הגיבוי הזה ואתה רשאי להפקיד אותו". אותו איש עסקים נולד מחדש. הוא ידע שאין לו מה לחשוש. הוא התמלא מרץ, שכנע פקידים בבנק לתת לו הלוואות, הלהיב חברים עם המוצר שלו, עד שעבר את התקופה הקשה ופרץ לשוק. עכשיו, הדבר הראשון הוא לרוץ להנרי פורד ולהודות לו על הישועה וההצלה. הוא מיהר לאותו "בית אבות" וביקש להיפגש עם פורד. "הנרי פורד?! אין כאן איש כזה ולא היה מעולם", אמרה הפקידה. הוא ניסה לתאר לה אותו, עד שהיא הבינה. "כן, יש כאן אדם שסובל מהזיות ומציג את עצמו בכל מיני הצגות. פעם הוא פורד, פעם הוא לינקולן ופעם הוא דונאלד טראמפ". אבל בשבילו זה באמת היה הנרי פורד, כי הדבר הכי חשוב בחיים הוא להאמין שאתה מסוגל ואת האמון הזה סיפק לו אותו מבוגר."

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון אשר מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים עשויה כולה זהב טהור, מקשה אחת. בהמשך, הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה וההתקדשות שלהם.
בנוסף, הפרשה מתארת את ההזדמנות הנוספת שבני ישראל מקבלים לחוג את חג הפסח חודש לאחר מכן, 'פסח שני', לכל אלה שלא יכלו לחגוג את חג הפסח במועדו (כי היו טמאים או היו במקום מרוחק) הפרשה למעשה ממשיכה את סיפורי עם ישראל בנדודיו במדבר.

עם ישראל יודע כי הוא צריך להתכונן למסע, ולנוע כשהענן עולה מעל אוהל מועד. התורה מדגישה כי "(יח) עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ:" (במדבר ט')
כהכנה נוספת למסעות, מצווה משה להכין חצוצרות שישמשו לכינוס העם, ולהעברת הודעות שונות לעם. התורה מתארת את מסע כל השבטים בחגיגיות מרובה. כל שבט ושבט מצוין בשמו ובשם נשיא השבט. בנוסף, משה מבקש מחובב בן רעואל המדיני, (ישנה מחלוקת האם מדובר ביתרו כפי שכתוב בפשט- "לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה" (במדבר י', פס' כט'), או בבנו) להצטרף אליהם, אך חובב מסרב ומשה מנסה לשכנעו. אין לנו את תשובתו הסופית של חובב אבל כנראה שהוא נותר בסירובו.

למרות האווירה האופטימית התלונות לא מאחרות להגיע. המסע במדבר איננו קל, ובני ישראל מתלוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר. הם מתגעגעים לסיר הבשר במצרים. משה פונה לה' ואומר לו שלבדו הוא לא יכול לטפל בכל תלונותיהם של עם ישראל. בתגובה- ה' ממנה שבעים זקנים שיסייעו למשה, ורוח ה' שורה עליהם, על שבעים הזקנים, והם זוכים כולם לרוח נבואה.
בנוסף, ה' מציף את העם בכמויות של שלו. העם שלוקח כמויות אדירות מהשלו, נענש על תאווה זו, ורבים מהעם מתים.

הסיפור החותם את הפרשה הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. לא ברור אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת. בנוסף, לא ברור מה בדיוק נאמר בשיח של מרים ואהרון, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. בעקבות השיח הזה, ההשלכה ללשון הרע שדיברה מרים אודות משה- היא ענישת מרים בצרעת. אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים, ומשה זועק את תפילתו הנודעת- " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') ואכן, הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, והענן שמסמן לעם ישראל שניתן להמשיך הלאה, והמסע חוזר למסלולו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

ההפטרה לשבת פרשת בהעלותך זהה להפטרת שבת חנוכה והיא בספר זכריה (ב', י"ד- ד', ז')
זוהי נבואת חזיון של הנביא זכריה שהיה מאחרוני הנביאים ופעל בימי שיבת ציון ותחילת תקופת בית שני. באותה תקופה הייתה חזרה לארץ ישראל מגלות בבל, ועל הנביא היה להתמודד עם אתגרי התקופה. מתאר הרב יהודה שביב זצ"ל, "החורבן והגלות – מלבד אבדן המקדש והמחיר האנושי הטרגי בשעתו – העמידו את העם בפני אתגר מאד קשה. נוצרה מציאות קיומית במישור הרוחני והלאומי שהייתה שונה, בלתי מוכרת ומאיימת יותר מכל מה שהיה עד כה, והיא הגלות. שתי סכנות רוחניות רובצות לפתחו של העם בשעה זו בתגובותיו למצב החדש: הראשונה היא התחושה שהם נזופים בעקבות החורבן והגלות ושמידת הדין מתוחה כנגדם בצורה שלא יוכלו לרצותה; קשה מזו היא ההנחה שחטאיהם גרמו לקב"ה למאוס בם ולדחותם מעל פניו, ושעל כן אין ישראל עוד קשורים לקב"ה… המשותף לשתי האמירות הללו הוא העדר התקווה לתקון המצב והשתוק בעשייה הרוחנית והלאומית שתחושות אלו מולידות. זהו המצב עמה מתמודד זכריה מתחילת הספר… ולכן, משימתו המרכזית היא לעודד את רוחם לשוב בתשובה ולהתקרב חזרה לקב"ה ולא ליפול למעמקי הייאוש… בנקודה זו בנבואה אנו מגיעים להפטרתנו והיא פותחת בדברי ניחומים."

"רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'.
וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ." (זכריה ב', יד-טו')
שבת שלום💐

הפעם בחרתי להתמקד בקשר שבין ההפטרה לפרשה במנורה המופיעה בהן שמתבטא בזיקה להעלאת הנרות כבר בתחילת הפרשה. מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל "ראוי למצות את ההתבוננות בשתי המנורות ובעניינן. דומה שהבדל גדול נשקף. בחזון הנבואי בהפטרה מובלטת הפאסיביות האנושית. הנרות כבר הן על המנורה ואין צורך בהעלאתם ואף לא ליצוק לתוכם שמן, שכן גולה על ראשה של המנורה ושנים זיתים עליה ומהם יהיה השמן ניצוק אל הנרות. וזה גם תוכן המסר הנבואי שהחיזיון מלמד:
"(ו) … לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם־בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃" (זכריה, ד')
לעומת זה, בפרשה מודגשת העשייה:
"בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת… וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן… הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ… -כֵּן עָשָׂה, אֶת-הַמְּנֹרָה…" (זכריה ח', ב-ד).
הבדל מעין זה נמצא לנו גם בעניין שבא אחריו בפרשה, עניין טהרת הלויים. אהרן, הכהן הגדול, הוא הפעיל, הוא המניף את הלויים תנופה לפני ה'. ואילו בהפטרה עומד יהושע הכהן הגדול לפני המלאך, והנביא שומע את קול ה' הקורא לעומדים לפניו, להפשיט מעל הכהן את בגדיו הצואים, להלביש אותו מחלצות ולעטר אותו בצניף הטהור… שוב: כהן גדול בפעלתנותו לעומת כהן גדול בסבילותו.
… באמת, כל כולה של הפרשה 'נושמת' פעלתנות ותנועה, החל מהעלאת הנרות ועשיית המנורה, דרך הנפת הלויים, עובר ליוזמה אנושית מלמטה… יוזמה הנענית בבשורת מועד ב' לפסח, פסח שני. ללמד, שאף בדברים שעל פי טבעם מוכתבים מלמעלה יש מקום ליוזמות של מטה. שיאה של הפעלתנות: המסע של בני ישראל; על פי ה' יסעו, מסעות לתחנות שונות, כשהיעד: "נוסעים אל המקום אשר אמר ה'". נמצא, שהפרשה כולה בסימן "בנסוע"; ואילו ההפטרה בסימן "בנוחה". והביטוי הנמרץ לכך הוא הפסוק שם: "ביום ההוא… תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה" (ג', י), והלוא היות תחת גפן ותחת תאנה היא הסימן היותר מובהק לשקט, לרוגע ולשלווה. כדרך שהנסיעה והחנייה באים בפרשה בכפיפה אחת, כמלמדים שאין סתירה בין זה לזה, כך גם ודאי שהתמונה העולה מן ההפטרה משלימה את זו שבפרשה.
כלומר, כמו בפרשה שלנו השבוע ש- "ויעש כן אהרון… העלה נרותיה, כאשר צוה ה' את משה". פירש רש"י, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. במילים אחרות, פעל אהרון בדיוק רב ע"פ הציווי ללא התחכמויות, התניות ומעורבות אישית, כך גם הפסיביות שבהפטרה מחזקת שתכלית העשייה לעיתים היא דווקא היכולת להיות צינור (אותיות 'רצון' בכתיב חסר) פסיבי וראוי.
זוהי תזכורת חשובה עבורנו שיש זמן להיות אקטיבי ויש זמן להיות פסיבי. לרוב, החיבור של עשייה אקטיבית היא יותר טבעית עבורנו, "מה צריך לעשות?" "מי ומתי עושים?" וכד' בעוד הפאסיביות לעיתים מתקשרת עם חוסר אונים ולא מקדמת. אבל חשוב להדגיש כי הפסיביות המתוארת הן בפרשה והן בהפטרה היא איננה מגיעה מתוך חולשה וחוסר אונים, להיפך מתוך גדולה, מתוך היכולת לשחרר, ומתוך ההבנה שאני מעצם קיומי משמש לעיתים רק כצינור פסיבי.
ילדים למשל, הם מאוד חברותיים, והעולם שהם חווים הוא בעיקר באמצעות הסביבה. לכן, יש להם צורך אינטנסיבי לקבל אישורים של נכון או לא נכון מהסביבה, מה שנכון לעיתים גם עבורנו, המבוגרים:-) לו רק יכולנו להצמיד להם ולנו פנס קטן ויעיל שיאיר לנו את כל החוזקות והכלים שיש לנו, היינו מקבלים ילדים ומבוגרים שמחים, חזקים ובטוחים במי שאנחנו ולבטח היינו מרגישים משמעותיים.
העניין הוא ללמוד לחיות את חיינו, את מי שאנחנו, את התפקיד והשליחות שלנו ולא של הסביבה. האינספור ניסיונות שלנו להידמות לאחר מבטלות את ה"אני", ואת הקיום שלנו. הגדולה היא לייצר את האיזון שבין בניית משמעות פנימית, "קיומי מתקיים גם ללא האישורים מסביב"; משמעות שמקנה תחושה משחררת של שמחה
-לבין-
לדעת ולהבין את הקודים החברתיים ובהתאם גם ללמוד להתנהל עימם נכון. בדיוק כמו שאהרון הכהן מילא תפקידים מנהיגותיים משמעותיים בעם ישראל אבל ידע במקביל גם להיות כפוף ונתון להוראות, עם יכולת למלא אותם במדויק כפי שהצטווה.
שנצליח לייצר בנו איזון בין הפסיביות ממקום של עוצמה לאקטיביות, איזון שיוביל לשמחה ולתחושת מלאות. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

במוצ"ש הקרוב נחגוג את חג שבועות ונבחר מחדש לקבל את התורה. הספירה שלנו מתחילה מיציאת מצרים- לידתנו כעם – וממשיכים למנות את הימים עד לשבועות, היום החמישים. הספירה הזאת מציינת תקופת שינוי מהותי לאומי. התורה מתארת את יציאת מצרים כהוצאת עם מתוך עם. ועדיין, בתוך 50 יום בלבד הגענו למצב המרומם שאפשר לנו לקבל את התורה כאיש אחד בלב אחד. לא היינו מיליונים אלא פשוט אחד. כך גם ספירת העומר מתחילה בקרבן העומר, קרבן שעורים פשוט, אוכל שמתאים בעיקר לבהמות, ומסתיימת בקרבן מיוחד של לחם, מזון אנושי, שמציין את הגעתנו כעם לדרגת קיום חדשה. התורה פונה לכל אספקט בחיים, ומספקת הדרכה לכל הנסיבות האפשריות. חג מתן תורתנו הוא בכדי להבהיר ש"אין לעסוק בתורה בלא גמילות חסד" (עיון יעקב) שהרי התורה היא תורת חסד, ולימוד לבדו אינו מספיק, הגדולה בלימוד הוא מימושו בפועל, בעולם שלנו, בעולם העשייה.
תהליך ההתפתחות מאומה חדשה לאומה בוגרת, משתקף גם בסיפור רות אותו אנחנו קוראים בשבועות. רות היא נסיכה מואבית שנישאה ליהודי. כשבעלה נפטר, רות הצעירה יכולה לחזור אל עמה ולהפוך ל"כוכבת" בעלת רקע מלכותי. למרות כל הסיבות ההגיוניות שהיו לרות לחזור להוריה ולביתה, היא דבקה בעיקשות בנעמי, בחמותה היהודייה, ועמדה בנחישות על רצונה להתגייר ולקבל את היהדות, למרות הניסיונות של נעמי להניא אותה מכך. רות הצטרפה ליהדות כשהיא חסרת פרוטה, וכשחברתה היחידה היא חמותה. בצומת משמעותית זו של חייה- רות בוחרת ב-משפחה, ב-עם, ב-דרך חיים, ב-אמונה; בחירה שמביעה מסירות נפש, נאמנות, צניעות, ואומץ. רות הופכת לסמל החסד. הבחירה שלה השפיעה לטווח הרחוק- בחירה שהובילה בסופו של דבר לשושלת המלכות היהודית ממנה יצא דוד המלך.
לכולנו יש צמתים בחיים שהם לא רק נקודות על ציר הזמן- איזה מקצוע נבחר? עם מי נבחר להתחתן? בחירת החברים והסביבה ועוד. אלו מקומות שבהם אנחנו עוצרים ועורכים חישוב מחדש בוויז של חיינו. הגדולה שלנו מתבטאת כשהפחד, האגו והדרמה הם לא אלו שמנהלים אותנו אלא הרצון לחיות חיים מלאי משמעות וערכיים. חיים בהם נוכל להעריך ולהעז מחדש בכדי שנצליח לממש את עצמנו במרחבים השונים של חיינו.
לעניות דעתי, רות מתזכרת אותנו שחיינו הינם אוסף של צמתים שבמהלכם אנו בוחרים. בחירות שבסופו של דבר ישפיעו, יבנו את אישיותנו ויעצבו את חיינו. בנוסף, רות ממחישה לנו שאת לימוד החסד והרוח בסופו של דבר יש לממש בעשייה שלנו.
השבוע נפטרה אשת הנשיא, נחמה ריבלין, ביום הולדתה, נכתב עליה ש- "בלי יחסי ציבור וללא מצלמות נגעה אשת הנשיא שהלכה לעולמה בכל מי שהיה זקוק למילה טובה: חיילים בודדים, נפגעות תקיפה מינית, משפחות שכולות ובעלי מוגבלויות", היא הייתה אישה צנועה, בגובה העיניים ואשת חסד. בעלה, הנשיא ראובן ריבלין ספד לה-
"אף פעם לא רצית להיות באור הזרקורים, אבל הבנת שכאשת נשיא המדינה יש לך תפקיד, וקיבלת אותו על עצמך. ובכל זאת החלטת לעשות את המוטל עלייך לא כ'אשת נשיא המדינה', אלא מתוך החלטה לזרוע, להשקות ולגדל את מה שבאמת צריך טיפול כזה, מסור ויודע. ובחרת – לתמוך בילדי החינוך המיוחד. לעמוד תמיד לצדן של נשים, מבלי להיות פמיניסטית מופגנת. לטפח יוצרים ואמנים. ערבים ויהודים היו בעיניך קודם כל אנשים, ועם זאת לא הייתה ציונית ממך. ומתוך הבחירות שלך ועם המעשים שלך עלתה כפורחת גינת האוהבים והאוהבות שלך."

כן יהי רצון שנזכה להטיב לבחור, לממש ולחיות חיים משמעותיים, שנתפתח, נצמח, נרגיש ונראה את האחר ונזכה להיות כאיש אחד בלב אחד.

חג שבועות שמחJ

 מוקדש לעילוי נשמתה של נחמה ריבלין ז"ל יהי זכרה ברוך

השבוע פרשת נשא, הפרשה השנייה בספר במדבר, והיא הארוכה ביותר בתורה (חוץ מפרשיות מחוברות); יש בה 176 פסוקים. בפרשה נמשכות ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מהמדבר אל ארץ ישראל.

הפרשה ממשיכה לעסוק בתהליך הספירה, הפעם ספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו. מוזכרת חלוקת התפקידים בין משפחות בני לוי- גרשון, קהת ומררי.  בעוד בסופה של פרשת במדבר, התורה תארה את תפקידי בני קהת, עתה בפרשה מוזכרות שתי המשפחות האחרות, גרשון ומררי. מתארים לנו על איזה חלק במשכן אחראית כל משפחה-
 בני משפחת קהת – אחראים על כלי המשכן, הארון, השולחן המנורה וכו',
בני משפחת גרשון – על כל הבדים, יריעות המשכן, הפרוכות והציפויים
ובני משפחת מררי – על עמודי העץ של המשכן, הבריחים והאדנים, וחלק מגדרות החצר.

בהמשך מסופר על מקרים שונים בהם זקוקים בני ישראל לעזרת הכוהנים והמקדש-
1.) החובה לשלח טמאים מחוץ למחנה ביום הקמת המשכן בכדי לשמור על קדושתו של המשכן
2.) דיני מעילה- אדם שחטא וגזל אדם אחר (גנב ממנו או הזיק לרכושו)
3.) פרשת סוטה (מלשון סטייה מדרך הישר)- בעל המקנא לאשתו עד כדי כך שהקנאה מעכירה את עולמם ומערערת את ביתם. במקרה כזה האישה מובאת אל הכהן למבחן קשה של שתית מים מאררים ולבדיקת החשדות לגבי בגידתה בבעלה.
4.) פרשת נזיר- אדם שמחליט שלמשך תקופת זמן קצובה הוא מתנתק מהחיים הרגילים והוא מקדיש את חייו לעבודה רוחנית. על הנזיר חלים שלושה איסורים: אסור לו להסתפר ולהתגלח, אסור לו לשתות יין, ואסור לו להיכנס לבית קברות.
5.) הציווי על ברכת הכוהנים לברך את בני ישראל. "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם (כד) יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ.  (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.  (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.  (כז) וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם."  (במדבר ו')
6.) קורבנות נשיאי השבטים- תרומות לרגל סיום הקמת המשכן- חנוכת המשכן.  בכל יום הקריב נשיא אחר את קרבנו וסדר ההקרבה נקבע לפי סדר המסע במדבר, הנשיא הראשון היה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, הוא האיש שקפץ ראשון למים בעת קריעת ים-סוף.
לאחר שנים-עשר יום בהם הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם נכנס משה רבנו אל אוהל-מועד, ואז נשמע קול ה' יוצא מבין שני הכרובים (דמויי המלאכים) מעל ארון הקודש. "(פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו." (במדבר ז')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת נשא היא בספר שופטים פרק י"ג ועוסקת בסיפורו של שמשון הגיבור. ההפטרה מציגה את שעבוד ישראל לפלישתים, והמושיע, שמשון, שיוולד ועתיד להציל  את ישראל. זהו סיפור לידה שמגיע לאחר קשיים והתערבות ה', כמו סיפור לידת יצחק, משה, שמואל וכו'. אמו של שמשון, העקרה, מתבשרת על לידת בנה, ומתבקשת לנהוג בעת הריונה ועם הולדתו על פי מנהגי הנזירות, המוזכרים גם בפרשה שלנו השבוע, פרשת נשא.
כולנו מכירים את שמשון הגיבור כאדם החזק ביותר בתנ"ך שניצח חיות פרא ואפילו הפיל בניין שלם בידיו. אך בסופו של דבר, שמשון מאבד את כוחו כשאשתו גוזרת את שערותיו, והתספורת הפשוטה הזו גוברת עליו.
כיצד תספורת גרמה לאדם החזק ביותר בתנ"ך להפוך לאדם חלש?
כדאי להיזכר בהוראת המלאך לאשה העקרה בהפטרה- "(ד)וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל־תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל־תֹּאכְלִי כָּל־טָמֵא׃ (ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא־יַעֲלֶה עַל־רֹאשׁוֹ כִּי־נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן־הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים׃" (שופטים יג')
במקביל בפרשת השבוע, פרשת נשא, מוזכר האיסור על הנזיר- "(ה) כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ:  עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה, קָדֹשׁ יִהְיֶה–גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ. כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:" (במדבר ו').
שמשון היה נזיר לאלוקים, ובפרשת השבוע אנו קוראים כיצד אדם שנדר ב'נזיר' אסור לספר את שערותיו, לגעת במתים או לשתות יין ומוצריו. כלומר, מסבירה הרבנית שרון רימון- "השיער של הנזיר מהווה חלק מאד משמעותי בנזירות: הוא נקרא "קדוש", ו"נזר אלוקיו", הטומאה פוגעת דווקא בו, והגילוח תופס מקום מרכזי בהפסקת הנזירות… בפסוק ה' בפרשה, העוסק באיסור התספורת, נבחין שהתורה עצמה איננה מסתפקת באיסור "תער לא יעבור על בשרו", אלא מוסיפה ואומרת "גדל פרע שער ראשו", כלומר אין כאן רק "איסור תספורת", אלא יש עניין שהנזיר יהיה בעל שיער מגודל.
האברבנאל והרש"ר הירש פרשו שהשיער המגודל מבדיל את הנזיר משאר בני האדם: לדעת האברבנאל השיער הוא כעטרה שמעידה על נזירותו. לפי הרש"ר הירש גידול שיער ללא מעצור מבטא התבודדות והתכנסות בתוך עצמו…הוא מבקש להתבודד ולשקוע בתוך עצמו…הוא רוצה לעבוד עבודה רוחנית ומוסרית של חינוך עצמי… אם כן, השיער המגודל מהווה חיץ בין האדם לחברה, וכך מתאפשרת לנזיר התבודדות. אולם, נראה שהשיער איננו מהווה רק אמצעי להבדלה מן החברה, אלא יש בו קדושה מיוחדת, כפי שמסביר האברבנאל עצמו: …להראות שכל הדעת אשר נתן לו אלוקים על ראשו יהיה תמים בו לא יבטל ממנו… לפי פירוש זה, השיער הוא חלק מן הראש; בראש נמצאת הדעת שה' נתן לאדם, ואיסור התספורת מבטא שימוש בדעת האלוקית ללא השחתה… גידול השיער מחבר בין הנזיר לבין אלוקיו, ובכך נותן לנזיר כוח מיוחד (כפי שמסופר בספר שופטים על שמשון), וקיצוץ השיער מפסיק את הכוח המיוחד הזה, מפני שהוא כמפריד בין ה', המשפיע והבורא, לבין האדם.
"שואל הרב יוסי גולדמן- "מהי הדרך הנכונה לחיות? מה צריכה להיות גישתנו לבריאה שברא אלוקים ולעולם החומרי? האם עלינו להפריד עצמנו מן החברה כדי להיות קדושים? האם עלינו לדחות כל דבר שאינו רוחני לחלוטין מפני שאנו חוששים שהוא עשוי להפריע לאדיקותנו?"
ישנן אידיאולוגיות שונות שמטיפות להתנזרות ואפילו מעריצות את מי שמנתק את עצמו מהפעילות השוטפת, השוחקת והנחוצה בעולם החומרי. ישנם גם אנשים שמטפסים הרים, הולכים למדבר, ליערות בכדי להימלט לעולמות הרוח שהרי שם הכל מצוי בשלמות ואידיליה.
אז זהו, מסביר הרב יוסי גולדמן- "היהדות רואה זאת בצורה שונה. איננו מאמצים תיאולוגיות שדוגלות בדחייה של כל דבר ששייך לעולם הזה ואף לא כאלה שדוגלות בבריחה ממנו. אנו מקבלים את עולמו של האלוקים ונכנסים למעורבות פעילה בתוכו. כמובן שקיימות הנחיות ברורות, ואפילו חוקים וכללים. אבל בתוך מסגרת חוקי התורה, עלינו לעבוד עם היקום שברא הא-ל הכל יכול… יצורים ארציים, גברים ונשים, צריכים להשקיע מזמנם וממרצם, מעושרם ומחוכמתם כדי להביא את הרוחניות והאלוקיות לתוך ממלכת החומר. כל מצווה שאנו עושים פועלת למטרה זו. אנו לוקחים את הפיזי והופכים אותו לרוחני לא על ידי הרס שלו או בריחה ממנו, אלא דרך כך שאנו מתייצבים מולו ומעצבים אותו והופכים אותו למשהו מקודש ורווי תכלית ומשמעות. "ליהודים אין מנזרים", כך אומר הפתגם. ישיבה לא אמורה להיות מנזר, אלא בית ספר שילמד סטודנטים ויכשיר אותם ליצור ערכים רוחניים בתוך העולם החומרי…"
בסיפור שמשון מצוין כי שפט את ישראל 20 שנה ותקופת מנהיגותו הייתה רצופה במעשי גבורה רבים נגד הפלישתים, אומנם אין פירוט על איך הוא שפט אבל גם אין ביקורת מה שגורם לי לחשוב ולהאמין שהרוח, הקודש והחומר היו משולבים גם יחד באופן בו הוא שפט את ישראל.
שנצליח להוציא את עצמנו מהכוח אל הפועל ולקדש את החומר במעשנו. אמכי"ר.
שבת שלום!

השבוע פרשת במדבר, הפרשה הראשונה בספר במדבר, שהוא הספר הרביעי בתורה. הספר נקרא גם "חומש הפקודים" כיוון שיש בו שני מפקדים, אחד של בני ישראל ומפקד נוסף ללויים.
הפרשה מתחילה ב-" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר…" (במדבר א')
בני ישראל נמצאים במדבר סיני כבר בשנה השנייה למסעותיהם אל עבר ארץ ישראל, והגיע העת לערוך מפקד. המחנה גדול ומורכב ממשפחות רבות, ילדים, מבוגרים וזקנים. ה' מצווה את משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה (לא כולל את בני שבט לוי). משה, אהרון והנשיאים של כל שבט ושבט יוצאים למשימת הספירה, והם בודקים את גודלו של כל אחד מהשבטים.
בהמשך הפרשה מתמקדים בשבט לוי שלא נכלל במפקד הכללי כיוון שמוטל עליו תפקיד ייחודי- הלויים מוקדשים לעבודת המשכן, נשיאת המשכן, פירוקו ובנייתו מחדש. שבט לוי כולל 3 משפחות מרכזיות, משפחת גרשון, משפחת קהת, ומשפחת מררי, כשלכל משפחה קיים תפקיד ייחודי בעבודת המשכן.
עבודת קודש זו הוטלה לאחר יציאת מצרים על כל בכור בעם ישראל, אך בפרשת במדבר מתקבלת ההחלטה להחליף את הבכורות בשבט לוי.

הפרשה מספרת לנו שחניית השבטים הייתה לפי סדר קבוע מראש, כשלכל שבט מקום משלו. כך גם התנהלה התנועה במדבר על פי סדר קבוע-
שבט לוי במרכז המחנה ושאר השבטים המחולקים ל 4 קבוצות המקיפות אותו מארבעת רוחות שמים:
במזרח – יהודה, יששכר וזבולון,
בדרום- ראובן, שמעון וגד
במערב – אפרים, בנימין ומנשה,
בצפון – דן, אשר ונפתלי.
למעשה, בסוף הפרשה אנו יודעים- כמה אנשים יוצאים למסע, מי האחראים על המשכן, וסדר החנייה והתנועה של עם ישראל במדבר.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת במדבר- קשר נצחי וקיומי!

הפטרת פרשת במדבר היא בספר הושע פרק ב' (א'- כ"ב) והיא פותחת ב-
"(א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃" (הושע ב') הקשר שבין פרשת במדבר להפטרתה נמצא כבר בפסוק הפתיחה העוסק במפקד בני ישראל ובפסוקי הסיום המזכירים את המדבר כמקום של תקווה וחידוש הזיקה הקיומית והנצחית שבין ישראל ל-ה' . ההפטרה השבוע היא בפרק ב', תגובה לפרק א' שהוא נבואת תוכחה של הנביא הושע.
בפרשת במדבר, מתואר כיצד עם ישראל צריך להתנהל בעולם אידיאלי, העם חונה מסביב למשכן אהל מועד, מוגדרים מיקומם ותפקידם של כל שבט ושבט במחנה, כשכל המחנה מאורגן על טהרת הקודש. המשכן נוסע אתם ושוכן בקרבם. בעוד בהפטרה הנביא מגלה לנו שמשהו בדרך השתבש, הבחירות שעשו בני ישראל הביאו להתפוררות מערכות היחסים האישיים ומערכת היחסים עם ה', כשמעילה ובגידה מחליפים את האמון וההדדיות, וקדושת עם ישראל נפגמת.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "בעקבות נבואה זו מגיעה הנבואה של פרק ב': כדי למנוע מהעם יאוש נדרשת נבואת נחמה שתעיד על הקשר הנצחי שבין ישראל לאביהם שבשמים. בכך דומים דברי הנביא למהלך הרוחני השזור לאורך ספר במדבר וחיי ישראל במדבר. ישנם חטאים חמורים כמו חטא המרגלים אולם יש מצוות המעידות על האפשרות לכפרה ועל כך שעם ישראל יגיעו לארץ ישראל. המדבר מסמל התחלה מחדש ללא עברו של האדם. סיפוק היצרים והתאוות, הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש חטא המרגלים. המדבר הוא הפניית עורף לדברים אלו."
כלומר, יש צורך לנחם את העם, ולכן, מבהיר הנביא הושע שכל זה עדיין בר-תיקון ובהמשך גם ניתנות המצוות המתייחסות לכך ומצביעות שיש לעם ישראל עתיד; המדבר הוא מקום של התחלות חדשות, במדבר יש הקשבה לדיבור, זהו המהלך הנדרש לתיקון, יציאה ממסלול החיים הרגיל והליכה למדבר, מקום בו האדם נוטה להסתפק במועט, והוא מנצל את הטבע לצרכיו הבסיסיים והנחוצים ואיננו מתאווה אחר קסמי שווא של אופנה והנאה אלא הוא דואג רק לקיומו באופן ראוי.
מוסיף הרב ליכטנשטיין, " משמעות המדבר כמקום התשובה קשורה אף לנקודה נוספת שהנביא מעלה והיא יסוד החטא. שני חטאים מרכזיים חטאו ישראל במדבר, בעגל ובמרגלים… חטא העגל הינו חטא של עבודה זרה הנגרם כתוצאה מאיבוד עשתונות והצורך להרגיש את נוכחותו של כוח על-טבעי הנמצא במגע עמם. יסוד חטא המרגלים, לעומת זאת, איננו עבודה רוחנית מוטעית ומעוותת אלא סיפוק היצרים והתאוות. הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש החטא… שתי התבניות הללו של חטא חוזרות על עצמן לאורך התנ"ך. פעמים רבות הנביאים יוכיחו את ישראל על עבודה זרה ובהרבה מקרים אחרים יתלוננו על נהנתנות חסרת מעצורים. תוכחתו של הושע בהפטרה שייכת לקבוצה השניה, כשההליכה אחרי עבודה זרה נעשית למטרות הנאה ורווח ולא מתוך שכנוע רוחני או דתי… מסר שהתחלה זו תתמקד בדברים הראויים לקיום האדם ולא ברדיפה אחר דברים המסיטים אותו מחיים ראויים. הבעיות הללו הטרידו את דורו של הושע ואת דור המדבר, ומן הראוי שאף אנו ניקח אותם בחשבון."
בהפטרה מציין הנביא את החלפת הכינוי "בעלי" בכינוי "אישי" שמסמלת את התחלת חידוש הברית בין ה' לעם ישראל, "(יח) וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי." (הושע ב') המילה בעל, מציינת בעלות אבל גם את שם העבודה הזרה המרכזית באותה תקופה. בעוד המילה אישי מציינת קשר אינטימי חזק ושונה לחלוטין. אולי נכון לאמץ את הכינוי גם כיום ולאו דווקא מסיבות פמיניסטיות, אלא מסיבות מהותיות.
לסיום- שני הפסוקים האחרונים, כא' ו-כב' מדברים על חידוש הברית ואירוסין/נישואים מחודשים. הפסוקים הללו נאמרים מדי יום בתפילה בשעת הנחת התפילין.
אותה ברית אירוסין חדשה היא נצחית ומושתתת על אהבה, חסד ונאמנות – "(כא) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: " (הושע ב'). קשר שלא ניתן לנתק.
במילים אחרות, אומר לנו הנביא שעלינו לחתור להבנה, לקרבה, לדבקות ולאינטימיות כי זה טבעו של עומק הקשר המחודש "(כב) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה: " (הושע ב'). אמכי"ר.
שבת מבורכת💞