דנה בפרשה

בפרשת פנחס יש אווירה חזקה של ערב כניסה לארץ שמתבטאת במפקד שנערך לעם ישראל לקראת הכניסה, עיסוק בדיני וחלוקת נחלות לשבטים, ועיסוק בהחלפת המנהיגות, כשמשה מצווה למסור את הנהגתו ליהושע תלמידו. יש תחושה של תקופה חדשה – הנהגה חדשה. כך גם בהפטרה- ה' אומר לאליהו למשוח את אלישע בין שפט, תלמידו – לנביא תחתיו. בנוסף, יש תיאור של משיחת מלכים חדשים על ארם ועל ישראל.
אליהו נלחם בקנאות בעבודת האלילים ובעיקר בעבודת הבעל. קנאותו של אליהו מתחילה בעצירת הגשם ויצירת הבצורת, ומגיעה לשיאה בהריגת 450 נביאי הבעל בהר הכרמל.
מחדד הרב יהודה שביב זצ"ל- "מהשוואה זו מתחוור כי קיימת זיקה דווקא בין משה לאליהו… ואולי אף זו מגמת הצמדת ההפטרה לפרשה, להצביע על גורל משותף לשני האישים הגדולים הללו, המצווים למנות להם ממשיכים תחתיהם. והנה, מסורת מעוגנת היא באומה ששליחותו של אליהו לא תמה ועתידה היא להתחדש לעתיד לבוא. כנאמר בסוף נבואת מלאכי: "הנה אני שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". ומעתה ניתן ללמוד אף לגבי משה רבינו, שאף שמצווה הוא למנות את יהושע, שליחותו לא תמה ועתיד הוא שוב להנהיג את ישראל לעת קץ. "
מסכם הרב יובל שרלו את נושא הקנאות לה'- "העובדה שהתורה מציינת במיוחד מעשה קנאי אחד ומיוחד מלמדת כי אין זו המדיניות הרגילה של התורה. במקומות רבים ביאר הרב קוק זצ"ל את יסוד ההתנגדות לקנאות. הרב לימד כי הקנאות אינה פסולה על מה שיש בה. להפך – מה שיש בה הוא נפלא: יש בה נאמנות מקסימאלית לאידיאל, לרעיון, מוכנות לוותר על הנאות ונוחות אישית, התמסרות טוטאלית לאידיאל, קוהרנטיות מחשבתית וטוהר נפשי. הביקורת הגדולה על הקנאות היא על מה שאין בה: וזוהי ההסתכלות הרחבה. קנאות פירושה התבוננות על המציאות דרך פריזמה אחת בלבד. היא חסרה את מה שנמצא בקוטב הנגדי של ציר ההסתכלות. דוגמאות לא חסרות: רדיפת אמת היא דבר נצרך, אולם קנאות לאמת עלולה לדרוס בדרך את השלום ואת היחסים שבין אדם לחברו;" לכן, מוסיף הרב שרלו, "…משעה שאדם הולך בדרכה של אמונת ישראל, ואין הוא מתמכר לערך אחד בלבד, אלא הולך בדרכיו של הקב"ה המאחד את כל הערכים כולם, הוא ממשיך אמנם להיות קיצוני, אולם הוא קיצוני ליותר מתחום אחד. משעה זו מתחוללת בתוכו סערה מפרה ומעצימה, המחייבת אותו להתייחס לרוחב ולעומק רבים יותר מאשר העולם המצומצם בו הוא חי קודם לכן, ואז תכונתו הקיצונית מוצאת דרכים נכונות יותר למימוש העולם הערכי והרוחני. "
מי יתן ובימים אלו בהם אנו רואים משבר מנהיגות, מנהיגים במשבר מכל הכיוונים, נזכה למנהיגים כמו משה, יהושע, ושליח נאמן כמו הנביא אליהו עם אלפי שנות השפעה מוסרית גם לכאורה לאחר שסיימו את תפקידם; הנהגה של אמת, יושרה, חיבור ואמונה. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

השבוע פרשת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל ע"פ בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.

בלעם משיב לשליחים כי מעשיו תלויים ברצון ה' ובהסכמתו, ושום גמול שבעולם לא ישכנע אותו להמרות את פיו. ואכן, ה' אוסר עליו ללכת. אולם בפעם הנוספת כשמגיעים השליחים לשכנע אותו לעזור לבלק במאבק מול בני ישראל, המענה שמקבל בלעם מה' הוא שיקום וילך עם השליחים אך עליו להקשיב ולדבר רק את דברי ה'. בדרך, מלאך ה' חוסם את אתונו של בלעם והיא נעצרת. בלעם שאינו רואה את מלאך ה' מאיץ ומכה באתונו עד שלפתע היא פותחת את פיה, ומדברת. האתון מתלוננת על יחסו אליה. רק אז רואה גם בלעם את המלאך, שמוכיח את בלעם על יחסו הרע לאתונו ומזכיר לו את ציווי ה' – שהוא איננו רשאי לקלל את בני ישראל אלא רק לומר את אשר יגיד לו ה'.

בלעם מגיע לבלק מלך מואב, והם הולכים לנקודת תצפית על מחנה ישראל, כדי להתחיל בטקס הקללה אך מפי בלעם יוצאים רק ברכות לבני ישראל. בלק שלא מתייאש מנסה לחזור על הטקס במקום אחר, אך זה לא עוזר ושוב טקס הקללה הופך לברכה. לאחר הניסיון השלישי שבלעם נכשל בו, פונה אליו בלק בכעס ותסכול שלא רק שלא קילל את ישראל אלא אפילו ברך אותם- בלק דורש הסברים ממנו. בלעם מסביר שוב שאין הדבר תלוי בו אלא רק בה'.
שבעה משלים דובר בלעם. שלושת המשלים הראשונים הן ברכות לישראל, וארבעת האחרונים הן דברי נבואה על מה שעתיד לקרות לישראל ולאומות העולם.

בלעם אומנם נכשל בביצוע משימתו, אך לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה טובה להפיל את ישראל. ההצעה היא שבנות מואב יפתו את בני ישראל ששוכנים לגבולם ויסיתו אותם לעבודה זרה. ואכן, בסוף הפרשה בני ישראל חוטאים עם בנות מואב וזובחים לאלילי מואב. משה מעביר את המסר מה' לשופטי ישראל- " (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר." (במדבר כה)
בתוך כל המהומה הזו, פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, רואה איש מישראל יחד עם מדיינית חוטאים לעיני כל, והוא הורג את שניהם. התוצאה- המגיפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל נעצרת.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת בלק היא בספר מיכה פרק ה' פס' ו'-פרק ו' פס' ח.
מיכה היה אחד מהנביאים- ישעיהו, הושע ועמוס, שניבאו בתקופת חורבן שומרון. נבואותיו היו נבואות חורבן. יחד עם זאת לאחר נבואות פורענות יש במיכה גם מספר נבואות נחמה הדנות באחרית הימים. תחילת ההפטרה הזו מסכמת את נבואת אחרית הימים במיכה.
ההפטרה שלנו השבוע כוללת-
בחצי הראשון- נבואת הנחמה (פרק ה') הכוללת שני נושאים שונים, מאבק רוחני ומאבק מדיני.
בחצי השני- נבואת התוכחה (פרק ו')
הנביא מיכה, בפרק ו', מזכיר לעם את הנאמר בספר במדבר ובפרשתנו, פרשת בלק: "(ד)כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת־מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם׃ (ה)עַמִּי זְכָר־נָא מַה־יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה־עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר מִן־הַשִּׁטִּים עַד־הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה׃."
הנושא המרכזי שעומד במוקד ההפטרה מסביר הרב ליכטנשטיין, "הוא היחס שבין הכוח האנושי והשיקול הגיאו-פוליטי לעומת ההשגחה האלקית והגורם הרוחני. תובנתו הבסיסית של בלק, שהמערכה הצבאית מתנהלת במישור הרוחני-דתי ועל כן עליו לגייס דמות רוחנית שתילחם כנגד ישראל, ולא לחפש פתרונות צבאיים ותכסיסי מלחמה, עומדת בבסיס ההפטרה. בחירת בלעם בן בעור הקוסם לעמוד בראש המערכה כנגד ישראל וויתורו של בלק על הנהגת עמו וניהול קרב הם הנותנים את הטון במאבק… הפטרתנו נבחרה כי היא איננה מזכירה את מדיניותו הצבאית של בלק אלא את עצתו כנגד קדושת ישראל ולכך היא מצמידה את מעורבותו של בלעם." כלומר, המוקד הוא המאבק הרוחני, ולא המדיני.
המכנה המשותף בין הנחמה, לתוכחה לייעודו של עם ישראל הוא הדגשת התלות בה', והמצב הרוחני של האדם כגורם שמשפיע וקובע, והוא מתקיים בשני החלקים של ההפטרה. מוסיף הרב ליכטנשטיין, "הנהגת ישראל במדבר בידי משה, אהרן ומרים, דמויות שהנהגתן הפוליטית הייתה תולדה של מעמדם הרוחני, והזכרת עצת בלעם נועדו למטרה זו."
אי הצלחתו של בלק והפיכת קללות בלעם לברכות היה גורם רוחני שללא ספק הטה את הכף לטובת ישראל, ועל כן ה' דורש מישראל הכרת הטוב שמתבטאת "בהכרה רוחנית ובקבלת העקרון של תלות הכח ברוח, והצלחתו המדינית של העם בזיקתם לקב"ה." מיכה בנבואתו מתייחס למעשה חיצוני ולעבודה אמיתית שבלב, היחס הראוי שבין האדם לה'. במילים אחרות, קורבנות עצומים לה' שחסרים כל כוונה פנימית הינם חסרי טעם.
מוסיף עוד הרב ליכטנשטיין ואומר, "בלק ובלעם תפסו באופן מדויק מהו שדה הקרב האמיתי שבינם לבין ישראל ועל כן הקריבו קרבנות מתוך כוונה פנימית אמיתית עם זאת, קיים הבדל אחד מרכזי בין קרבנותיהם של בלק ובלעם לבין תפיסת הנביאים, ההופכת את קרבנות בלעם לאנטי-תזה למסר של מיכה. בלעם היה קוסם ופעולותיו עבור בלק נעשים מתוך גישה של מאגיה וכשוף, במסגרת תפיסה זאת, הקרבן איננו מבטא חוויה דתית פנימית אלא ניסיון לרצות בדרך מאגית את הא-ל ע"י עשיית מעשים ופעולות שירצו אותו… לכן, למרות ההנחה המשותפת לבלק ולמיכה שמצבם של ישראל כלפי האומות תלוי במעמדם הרוחני ולא בחישובים מדיניים למיניהם, הרי שתהום גדולה פעורה ביניהם. מסרו של מיכה בעניין הקרבנות מתמקד בעולם הפנימי הנלווה ובזה הוא מתחבר לדבריו בחצי הראשון של ההפטרה. אמת פנימית, תלות ובטחון בקב"ה, עשיית חסד ומשפט, הכרת הטוב לגבוה והצנע לכת עם הקב"ה הם המסרים של ההפטרה והם הלקחים שהנביא רוצה שניקח אתנו מסיפורו של בלעם."
בסופו של דבר, גם בשדה הקרב מה שמניע את החיילים ברגע המבחן הקריטי לסכן את עצמם בשביל הזולת זו האמת הפנימית שלהם, שהיא חזקה יותר מכל ההסברים והשכנועים השכליים. האמת הזו מבוססת על השכל הישר אבל היא חזקה ושורשית ממנו. עבודת ה' היא ביטוי של הנשמה האלוקית שבתוכנו. בימינו, כשהכול כל כך עמוס, מהיר, ושופע חשוב להבחין בין העולם הפנימי לחיצוני, ולדייק את בחירותנו. להבחין היכן אנו שמים את האנרגיות שלנו, כדי שלא נמצא את עצמנו מהר מאד מותשים, עייפים, ומרוקנים. הדיוק מגיע מתוך התקרבות וחיבור שלנו לאמת הפנימית. כשאנחנו מדייקים ופועלים על פי אמת פנימית עמוקה, זה מרגיש עוצמתי, מתרחב, משמעותי וגם טבעי. הבחירה היא שלנו אם לפעול ממקום טכני, מרצה או מתוך התוכן הפנימי שלנו.
לכן, בסוף ההפטרה מצוין המאפיין הראוי לו לאדם –" (ח)הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ׃" (מיכה ו')
שנצליח לפעול מתוך האמת הפנימית שלנו, בצניעות וביושרה. לעשות חסד ולהוקיר את הטוב שבחיינו. אמכי"ר.
שבת מבורכת💐

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
פרשת חקת פותחת במצוות פרה אדומה שאת האפר של השריפה שלה מוסיפים להכנת מים לטיהור הטמאים (כל אדם שבא במגע עם מת). התהליך נמשך שבעה ימים ולאחריו שב הטמא להיות טהור והוא יכול להיכנס שוב לבית המקדש. (פרק יט' א'-כב')
בהמשך העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבנו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה בתיאור המסע לארץ ישראל, בני ישראל חונים בקדש, וכדי להגיע לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר היה עליהם לעבור בארץ אדום. אך מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו, ועל בני ישראל לצאת לדרך עוקפת, שהיא ארוכה וקשה יותר בדרכם לארץ ישראל.

לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר, ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ).
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.

המסע בדרך העוקפת קשה לבני ישראל: אין הרבה מים, פורצות מגפות והכנענים שיושבים בדרך מתנכלים לבני ישראל. העם שוב מתלונן והפעם ה' שולח בהם נחשים. למראה החללים הרבים מתחרטים בני-ישראל ומבקשים ממשה ככתוב: " (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. "(במדבר כא) תפילת משה נענית ועל פי ציווי ה' משה עושה נחש העשוי מנחושת שכל המסתכל בו נרפא. הרפואה הייתה בעיקרה רוחנית.
בני ישראל מתגברים על כל הקשיים ומתקרבים אל ארץ ישראל. בסוף הפרשה מסופר על מלחמות עם ישראל וניצחונותיהם על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.

סוף סוף לאחר ארבעים שנות נדודים מחנה בני ישראל חונה בצדו המזרחי של הירדן ומוכן לכניסה לארץ ישראל.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת חקת היא בספר שופטים פרק י"א והיא מספרת על יפתח הגלעדי שנקרא להציל את בני ישראל מיד בני עמון. יפתח לפני צאתו למלחמה נָדר נֶדֶר לה': "(ל)וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם־נָתוֹן תִּתֵּן אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי׃ (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה׃" (שופטים י"א, ל'-ל"א). ואכן, בני ישראל הכניעו את העמונים בהנהגת יפתח במהלך צבאי מזהיר. אבל כשהגיע יפתח הגלעדי הביתה יצאה לקראתו בתו היחידה, והפתיעה אותו. שמחתו של יפתח על הניצחון נהפכה לאבל כי הוא לא רצה להפר את נדרו והקריב את בתו כפי שנדר.
נשאלת השאלה מדוע לא בירר יפתח אצל חכמי הדור האם לנדר שלו יש תוקף? גם הם, חכמי הדור, מצידם, מדוע הם לא ניגשו אליו והסבירו לו בעדינות כי תפיסתו מוטעית ואינה שייכת כלל ליהדות? סופה של בתו הגיע רק בשל היותה בתו של אדם, שסבר בתמימותו כי זו הדרך וכך ראוי לנהוג. אילו היה יפתח עם יותר ידע תורני, ופחות עיקשות ונוקשות כנראה שבתו לא היתה מאבדת סתם כך את חייה.
מסביר הרב ליכטנשטיין, "יפתח הגלעדי מתאים להיות מושיע והוא מנצח במלחמה אולם הוא רוצה להיות גם לראש, לשפוט את העם ולהנהיגו. לכך הוא לא מתאים והדבר שמדגים זאת ביותר הוא הנדר. הנדר ננדר ללא חשיבה ובאימפולסיביות ואף לאחר סיום המלחמה והתקרית עם בתו יפתח לא מנסה לבקש להתיר את הנדר אלא ממשיך איתו עד הסוף ללא רחמים על בתו. דרך זו אינה מתאימה למנהיג…" כל עוד יפתח ניהל את המערכה כנגד בני עמון, הוא היה האדם המתאים לזמן ולמקום, גנרל מצוין, אבל בהמשך, התעקשותו על ההנהגה הפכה אותו להיות מושיע שאיננו מתאים לתפקיד שופט.

במקביל השבוע בפרשת חוקת-
מנהיגות משה נבחנת שוב על רקע תלונות ישראל מיום צאתם ממצרים ועד פרשת מי המריבה בשנת הארבעים בפרשה. ועולה השאלה מה הקשר בין ההכאה בסלע לאי הכניסה של משה רבנו לארץ? ומה הקשר של הנהגת משה להנהגת יפתח? נראה שלפני הכניסה לארץ היו מספר ניסיונות להראות שהמציאות החומרית ניתנת לשינוי, שגם סלעים יכולים להוציא מים. יש אומרים שיש במי המריבה רמז שגם מאנשים קשים ואטומים כביכול, אפשרי באמצעות דיבור וחינוך להוציא לפועל כוחות גדולים.
מעניין לראות שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זכה להיכנס לארץ ישראל. תחילה מתה מרים, ואחריה אהרון אחיה, ולבסוף משה רבנו, המנהיג הגדול, שהגן עליהם בכל הניסיונות והקשיים שעמדו בדרכם במדבר. מפרשים רבים הסבירו שהיה צורך בשינוי מהותי של אופי ההנהגה. הכניסה לא"י חייבה את העם לקחת אחריות ולפעול לא רק רוחנית אבל גם ארצית, מעשית, להוציא מהכח אל הפועל, וצוות ההנהגה המופלא הזה של האחים, מרים, אהרון ומשה השלים וסיים את שליחותו. זוהי תזכורת שגם האנשים הגדולים והצדיקים- בסופו של יום הם בני אדם שנשלחו לעולם כדי לקיים ולממש את שליחותם.

אין ספק שמנהיג חייב לראות את המצוקה של הכלל אותו הוא מנהיג, לגלות אמפטיה לכאב שמגיע מתוך חסר גדול. צריך לזכור בני ישראל היו צמאים למים! לעיתים, בעת מצוקה, כדאי להתעלם מהאופן שבו פונים אלינו, לא למהר לכעוס, ולהשתדל להבין את מצוקת הפונה.
כל מי שעומד בראש ארגון או בראש מדינה צריך להתמודד עם קשיים ואתגרים גדולים שהציבור הכפוף לסמכותו מביא עימו. כיצד מובילים בשעה של משבר?! מה צריכה להיות תגובתו של המנהיג?! ומה נכון להדגיש בעיתות צרה ומצוקה?!

הרב קוק נותן לנו הנחיות- "האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור… וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים." (אורות התורה, יא', ב'). בסופו של דבר, עלינו לזכור שכולנו מנהיגים- אנו מנהיגים את עצמנו ובנוסף מנהיגים בסביבה שבה אנו חיים.

מי ייתן ונממש בהצלחה את האחריות שיש לנו למקום שבו אנו חיים, שנדע לבחון מחדש החלטות שלקחנו לאור שינוי נסיבות, ולעשות את ההבדל. אמכי"ר
שבת שלום💐

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, איך כל החכמה והעושר של קרח לא הספיקו לו ולכן, הוא וכל אשר היה לו אבדו. הפרשה מזהירה אותנו מאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו.
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. מחלוקת שהביאה לקבוצות שונות לחבור יחד ולנסות ולהדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
לשלוש קבוצות השתייכו משתתפי המרד:
• מנהיג המרד, בן לשבט לוי – קרח, בן דודם של משה ואהרון, שגם הוא היה נכדו של לוי וראה את עצמו מתאים לתפקיד הכהן הגדול.
• ממנהיגי שבט ראובן – דתן, אבירם ואון בן פלת, שע"פ המדרש ניצל בזכות אשתו מגורלם הנורא של קורח, עדתו ותומכיו, ולכן, הוא מוזכר רק בתחילתה של הפרשה.
• 250 איש נשיאי העדה, מחשובי בני ישראל, שגויסו ע"י קורח כנגד משה ואהרון.

משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.
לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר הופנמה ההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל. מפרשים אומרים שנתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.

"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים! ככתוב- "(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו." (במדבר טז) וממשיכים דתן ואבירם בני אליאב בדבריהם, "(יג) הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: …". (במדבר טז) כלומר, לפתע מצריים הופכת להיות ארץ חלב ודבש שממנה הוצאו ע"י משה ואהרון בכדי למות במדבר.
משה איננו נרתע וכאמור מנסה בדרכי שלום לשכך את המהומה, הוא אפילו מדבר ועונה לקורח וכל עדתו- "בוקר"… והכוונה- בואו נרגע, בתקווה שעד הבוקר יירגעו הרוחות. משה מבהיר לקורח ועדתו כי כל המינויים נקבעו על ידי ה' בעצמו והוא גם יוכיח לעיני כולם כי ה' בחר באהרון ובבניו. ואכן, למחרת פוצה הארץ את פיה, וקורח, דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעים באדמה. לאחר מכן, יוצאת אש ובולעת את 250 האנשים שהצטרפו למרד.

למרות כל ההוכחות שנותן משה לעם, ההסתה נגדו נמשכת, כי הוא זה שהביא כביכול למותם של קורח, עדתו וכל אלו שהצטרפו למרד. ה' כועס ומצווה על משה להתנתק מהעם שלא מפסיק לחטוא, וגם מפיל עליהם מגיפה נוראה שמשתוללת ומפילה חללים. משה לא מאבד עשתונות ושולח את אהרון, אחיו, עם קטורת בידו בכדי לעצור את המגיפה. ואהרון אכן מצליח לעצור את המגיפה אומנם רק לאחר שגבתה מחיר של 14,700 איש מבני ישראל. בחירתו של ה' בשבט לוי ובאהרון לשרתו מובהקת, וכך גם בחירתו במשה כמנהיג של בני ישראל. לאחר אירועים אלו פחדו בני ישראל להתקרב למשכן שלא ימותו גם הם.
בהמשך מבהיר ה' לאהרון ומונה בפניו את התפקידים העיקריים של בני שבטו. בין היתר מחובתם של הכוהנים והלוויים לשמור על קדושת המשכן. עליהם מוטלת האחריות שמי שאינו כהן או לוי, לא יגע בקודש בכדי שלא יפגע. הכוהנים הם שליחי העם, וכדי שהם יהיו פנויים לעסוק בתפקידם ללא טרדות פרנסה וכד' הצטוו בני ישראל לדאוג למזונותיהם.
לאחר שכל אחד מישראל מפריש את התרומה לכהן, עליו להפריש עשירית מהיתרה ולתת גם ללוי. שהרי לשבט לוי אין חלק ונחלה באדמת הארץ, ולכן מביאים בני-ישראל ללווים מעשר מתבואתם ומעשר זה נקרא בשם "מעשר ראשון". והלוי עצמו גם הוא חייב במתן מעשר, מן המעשר שקיבל מבנ"י, לכהן.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת קרח היא בספר שמואל א (י"א, יד' – י"ב, כב') –
"(יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: (טו) וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ- שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד-מְאֹד: "
נשאלת השאלה- מדוע צריך לחדש את המלוכה? ההפטרה פותחת בהמלכתו של שאול כמלך הראשון לישראל, אך עיקר ההפטרה לא עוסק בהמלכת שאול כי אם בנאומו של שמואל על מוסד המלכות. מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "לאחר העיסוק האינטנסיבי שלו בענייני המלכות בפרקים הקודמים להפטרה, שמואל פונה לעם בנאום רפלקטיבי על משמעותו הרוחנית של המלכת המלך. שמואל קיבל את רצון העם להנהגה פוליטית יציבה, אך שמואל חרד מפני ההשלכות הרוחניות של מהלך זה, ואת חששותיו הוא פורש בפני העם."
התקופה הקודמת להמלכת שאול היא תקופת השופטים כשהפסוק המזוהה ביותר עם ספר שופטים הוא הפסוק שגם חותם אותו: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". תקופה שבה היה העדר שלטון מרכזי והייתה אי יציבות מתמדת.
מסביר הרב ליכטנשטיין- "חוסר יציבות שלטונית מוליד אנארכיה חברתית והעדר שלטון מרכזי גורם לבעיות דתיות ומוסריות לא מבוטלות, וכל אלו תולדה של המצב השלטוני… נראה שספר שופטים מבטא מצב דתי ירוד. לכן, אין פלא שקצה נפשו של העם באנדרלמוסיה, והם דורשים ייסוד מלכות על מנת לבסס שלטון מרכזי חזק וקבוע. בקשתם למינוי "מלך לשפטנו" מבטאת את כמיהתם לשליט חזק ולשלטון יציב לאורך זמן… עם זאת, שמואל איננו מרוצה מכך, והוא מוכיח את ישראל על רצונם במלך כשהתנגדותו נעוצה ביתרון שהוא רואה במציאות ששררה בתקופת השופטים. בשעתו, לא היתה לעם כתובת אל מי לפנות ולא היה להם אל מי לשאת את עיניהם. העם רואה בכך חסרון גדול, אך לא שמואל. מבחינתו, מצב שבו אין כתובת אנושית לישראל לתלות בה את עיניהם עדיפה, כי ע"י כך יתלו את עיניהם לאביהם שבשמים. שלטון יציב נוטע בעם את תחושת הביטחון הנסמכת על מעשה אנוש, ואילו העדר מנהיגות קבועה תורמת להכרתם בהשגחתו של הקב"ה. העובדה שאין מנהיג מיועד האמור ליטול אחריות אלא צץ לפתע דמות בלתי מוכרת ותופסת פיקוד היא משום שד' שולח אותו להושיע את ישראל. מילת המפתח החוזרת פעם אחר פעם בדבריו של שמואל הוא וישלח ד'. המנהיג כשליח ד' הוא המודל ששמואל מציג בדבריו והיא נהירה ובהירה יותר כשאין מלך קבוע אלא שליח מזדמן המופיע בפתאומיות."
שמואל מעלה את נושא מקור הסמכות והכוח של המנהיג, שני סוגים קיימים- כוח סמכות ארצית, וכוח סמכות רוחנית, מי מהם מוביל את העם? שמואל מעלה את שאלת טיב ההנהגה והזיקה שבין הכוח והרוח. מוסיף הרב כי משה, אהרן ושמואל משדרים הנהגה שבה האלמנט הרוחני ניכר וגלוי לעין ובזה יש יתרון בהנהגתם על פני שלטון יציב, שהרי בהנהגתם מתקיימת ההשגחה האלקית והיא ניכרת וגלויה. לעומת זאת, הנהגה ארצית איננה בהכרח טובה יותר שהרי אין הם משדרים את ההשראה הרוחנית של משה ואהרן אף על פי שהם מדברים בשם ה' ושואבים את כוחם ממנו.
ממשיך הרב ליכטנשטיין- " חששו של שמואל הוא שהסדר והיציבות השלטונית שהמלכות תביא יבואו על חשבון ההכרה במלכות שמים, שהרי עולם יציב נוטה להסתיר מעיני האדם את הבורא המסתתר מאחרי יציבות זאת… "
נראה שהקשר לפרשת קורח ברור, הנהגתו של משה עומדת בפני התקפתו והמרד של קורח, עדתו ותומכיו, המערערים- מדוע קיבלו משה ואהרון את ההנהגה בעוד כולנו יהודים, כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים! קריאת תיגר המזמינה את כולנו לבחון מהיכן אנחנו מונעים? אין ספק שמטרת העולם היא שנקנה את הקדושה בכוחנו ובעבודתנו, ולכן גם ניתנה לנו הבחירה. תפקידנו הוא להתעלות ולהתקדם במדרגות ובמעלות, מלמטה למעלה, ולכן ניצבים לפנינו הטוב והרע בכל מדרגותיהם. עלינו לזכור שהקדושה לא נקבעת על פי מדרגתו של האדם אלא על פי עמלו ויגיעתו, ניסיונותיו ואתגריו.
מסכם הרב גור גלון- " גם בזמננו יש המנסים ליצור דרגות ולראות מי גדול ממי, האנשים העוסקים בתורה כל היום, לעומת האנשים המשלבים תורה ועבודה, אנשי התיישבות לעומת אנשי הצבא, ועוד ועוד, וההבנה הנכונה היא שכל מי שעושה את תפקידו בנאמנות ומסירות לשם שמים עפ"י התורה הוא גדול מאד, וככל שמסירותו גדולה, והוא מתמודד עם קשיים גדולים ויכול להם, הוא הולך ומתגדל. יהי רצון שנזכה מחד להבין את המדרגות השונות שיש בעולם, לדעת מה עיקר ומה טפל, מהו אמצעי ומהי מטרה, ולהבין שאנו, עם ישראל, הננו המטרה ושכל אחד ואחד במקומו ובכוחותיו וכישרונותיו, יש לו תפקיד חשוב ויסודי לטובת העולם כולו, נזכור כל הזמן שאנו מקושרים ישירות לקב"ה ושממנו יתברך אנו שואבים את מקומנו ותפקידנו."
נדמה לי ששמואל הנביא, השופט, והמנהיג קורא לכולנו לבחון את המנהיגות של כל אחד ואחת מאתנו ולוודא שהינה מנהיגות ראויה שמובילה אותנו להקמת חברה ערכית שיש בה חוק, חירות, שלום, צדק וצדקה, חברה שבה אדם דואג לרעהו, ומטפח אהבת חינם וענווה. אמכי"ר.
שבת שלום👑

יש הרבה מושגים בתחומים שונים שאנחנו לא ממש מבינים ואו מתחברים, ובכל זאת משתמשים בהם בשוטף. השבוע פרשת קורח, הנושא המרכזי הוא מחלוקת. אז מה החידוש? וויכוחים יש כל הזמן ובכל מקום, אז למה לא נוסיף את הגחלים שלנו למדורה? אש המחלוקת יכולה להיות כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי להגיע לשלום ופיוס. לכן, בשם מחלוקת לשם שמיים אשתף מהרהורי ליבי, ומקווה שאצליח לכוון לשם שמיים.
גיסתי ואני הגענו למפגש חברים, חברי ילדות של גיסתי, ישבתי בצד והקשבתי לשיחות, אנשים מקסימים ומעניינים. גיסתי גדלה בקריית ארבע, בסביבה המוגדרת דתית. מצאתי את עצמי קשובה לשיחה של שני חברים שכנראה לא התראו שנים, ובחילופי דברים נאמר,
הוא: אז אתם דתיים?
היא: כן, מה אתכם?
הוא: כן, ברור. אז אתם שומרים שבת, כן?!
היא: ברור
הוא: איזה יופי.
לא הצלחתי להתאפק אז שאלתי: מה לגבי מצוות אחרות שהופכות יהודי לדתי מבלי לפגוע חלילה במצוות השבת?
מרגע זה התפתחה שיחה שערערה את הגדרת המושג דתי כפי שאנו מכירים, והעלתה שאלות רבות באשר להגדרה של מה זה דתי בימינו ומה זה חילוני? באילו תבניות הם מצויים? והציפה את הפירוד שמושגים אלו יוצרים בחברה שלנו בעוד רבים מאתנו עמלים על קירוב לבבות ויצירת אחדות. מה שהזכיר לי הרצאה ששמעתי בנושא של איך ההלכה והמקורות שלנו מתייחסים למושג חילוני. המידע שניתן היה קשה לעיכול ורחוק מלקרב לבבות. ואני שואלת- האם המצב לא השתנה? האם חילוני של פעם זהה בהתנהלות ובאמונות שלו לחילוני של היום ואותו כנ"ל לגבי דתי??
ע"פ הלימוד שאני עוסקת בו בשנים האחרונות, לימוד יהדות ע"פ הקבלה וע"פ משנתו של בעל הסולם, וע"פ חז"ל שכבר אמרו ש"דרך ארץ קדמה לתורה", המצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. הרב אשלג הטיב לתאר זאת בהקדמה לספר הזוהר, "ודע שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום."
כלומר במקורות שלנו מוצהר ונאמר בבהירות שראשית אנו מחויבים לקיים את המצוות שבין אדם לרעהו והם שיובילו אותנו למצוות שבין אדם למקום, אז לא ערערתי אבל כן הרהרתי לעצמי, איך זה כשהמושג דתי עולה קיום מצוות שמירת השבת מספיק להגדרת אותו אדם כדתי. בעוד אדם שלא שומר או שומר חלקית את מצוות שמירת השבת מוגדר חילוני ללא התבוננות נוספת או התייחסות לשאר המצוות…
חכמים רבים אמרו וציינו שכל אחד ואחת מאתנו הוא יחיד ומיוחד ואין עוד כמוהו. וכפי שהרב שיינברגר שליטא מסביר, ה' לא מבזבז אישיויות, כל אישיות היא נזקקת בשל הייחודיות שלה; התמהיל של כל אחת ואחד הוא ייחודי, ה' עשה תבשיל מאוד מיוחד וכך יצר כל אחד ואחת מאתנו, וכל אחד מאתנו נצרך לפאזל הכולל של עם ישראל, כל אחד והתבלין שהוא מביא, אבל האם נשכיל לעשות מקום ולקבל באהבה את הקולות השונים עם הגדרות פתוחות ומזמינות יותר לחיבור? האם אנו מסוגלים לוותר על ההגדרות והתבניות מפעם? תבניות שלמעשה לא רלוונטיות ולא משרתות אותנו? אני מאמינה שהשינוי הזה ימקד את העיסוק שלנו יותר בתוכן, עומק הדברים, במהות ובתכלית ואז לדעתי גם נצליח יותר במימוש "ואהבת לרעך כמוך", נצליח לראות יותר את הדומה שבינינו, להטמיע בנו עין טובה, וליצור מקום לכולם בפאזל.
לעזרתנו בא בעל הסולם, הרב אשלג, שהשיב לנו את היכולת לראות דווקא בעידן מפותח זה, את הנאורות שיש לנו בלאומנו, כיהודים, כישראלים, לא משנה אם חילונים או דתיים. הסתכלות של אנשים פרטיים שרוצים לבוא ולגלות את המשמעות בחיים, ואת החלק החי והחושב שיש בדתנו, שהיטשטש עם הזמן ונדמה כמצוות דוממות שאין קשר בינן ובין הרגשתנו.
את ההתמודדות הזו שבין חילוניים לדתיים אנו חווים יום יום, וחוויתי בעוצמה מביתי הבכורה שבחרה לעשות שנת מכינה בחצבה שבערבה, מכינה מעורבת של חילוניים ודתיים. תהליך שנמשך 10 חודשים שבו הם חיו חיים משותפים; עם כל האתגרים, הם לגמרי השכילו והצליחו ליצור מרחב מפרה והרמוני, והלוואי על כל עם ישראל.
לסיום, חנן בן ארי וקרן פלס כתבו את השיר הנפלא 'ויקיפדיה'. חנן שר ומעז לקרוא תיגר; לזעוק את שעל ליבו עד לב השמיים. בשיריו הוא ידוע כאחד שנוקט עמדה; אחד שלא אומר את מה שכולם רוצים לשמוע. והשיר אולי אומר אמת לאמיתה ופורט על שלל פגמי עמנו, עם ישראל, אך חשוב להדגיש שכולנו ללא ספק נציגיו של ה', שהרי כולנו חלק אלוק ממעל. ובכל זאת, קל היה לי להזדהות עם-
"..לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות….
אל תכלאוני בשום כלוב
אל תסכמו אותי בויקיפדיה
אני הכול, אני לא-כלום
אור אינסוף לבוש בגוף
אז אל תכלאוני בשום כלוב."
אנו מצווים ללכת תמיד בשני נתיבים מקבילים האחד אני "הכול", העולם כולו נברא עבורי, והשני אני "לא כלום", אני אפר ועפר, רק ככה נוצר איזון שפוי וראוי. אז מי ייתן ונשכיל גם אנחנו ללכת בנתיבים מקבילים אלו – האחד, נתיב החיצוניות כלומר הצורך שלנו להגדרות ולהכניסן למגירות, והנתיב השני, הפנימיות כלומר להתבונן פנימה ולזכור שכל אחד ואחת מאתנו יחיד ומיוחד; יש המתארים את עם ישראל כגוף אחד עם אברים רבים ושונים שכולם נצרכים. ולכן, כל אחד ואחת מאתנו הוא חלק אינטגרלי מהפאזל כולו.
שבת של שלום💐

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב-
"(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
בני ישראל מגיעים לסוף מסעם במדבר, לפניהם הרגע המרגש שלו חיכו מאז יציאתם ממצרים – הכניסה לארץ ישראל! ה' אומר למשה רבנו לשלוח אנשים לתור את הארץ, ארץ כנען, אותה הוא נותן לעם ישראל. בני ישראל מקבלים הזדמנות לבחון- איזו ארץ היא ארץ ישראל איכות האדמה, הפירות? האם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? ומי הם האנשים החיים בה? מה טיבם?
12 נציגים שהם ראשי בני ישראל (נציג מכל שבט) נשלחים למשימת הריגול הנמשכת 40 יום בארץ ישראל. אחד משנים-עשר הנציגים הוא תלמידו של משה, הושע בן נון. לפני היציאה לדרך מוסיף משה את האות יו"ד לשמו ומכאן ואילך הוא נקרא: יהושע. הנציגים תרים בכל חלקי הארץ לאורכה ולרוחבה. הם פוגשים ביושביה ופחד תוקף אותם למראה הענקים שיושבים בחברון. בדרכם חזרה הם לוקחים מפירותיה המובחרים והגדולים של הארץ ככתוב, "…(כג) וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים". (במדבר יג')
לאחר 40 הימים שנים עשר הנציגים המכונים תיירים בפרשה שבים אל משה, וכל העם שחיכה בקוצר רוח מתכנס כדי לשמוע את התוצאות ומשוב הביקור הראשון בארץ. השליחים מספרים על המראות שראו, הם מראים לעם את אשכול הענבים הענק ומתארים את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש. אולם מיד לאחר מכן הם ממשיכים ואומרים, "(כח) אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…" (במדבר יג') ובהמשך, הם מוסיפים גם פרשנות משלהם, "(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (לג) וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג') 10 נציגים (מתוך 12 הנציגים) שתרו את הארץ טענו שאין סיכוי לבני ישראל להצליח לכבוש את הארץ בעוד כלב בן-יפנה ויהושע בן-נון, היו שני הנציגים/תיירים/מרגלים היחידים שהציגו גישה שונה. הם הביעו אמונה בטובה של הארץ וביכולתו של העם לכבוש אותה. אותם 10 נציגים הבהירו שהעם היושב בארץ זו, ארץ כנען המובטחת, הוא עם חזק ביותר ובני ישראל לא יצליחו לרשת את ארצו.
במחנה בני ישראל מתחילה מהומה גדולה, כולם מפוחדים, והעם מאבד את אמונתו כי יוכל להיכנס לארץ. חלק מהעם מתלונן ותוקף את משה ואהרון, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה בהמשך הם פונים ואומרים- "(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ." (במדבר יד') אחרים תוקפים את ה' ויש אפילו מבני ישראל שכבר מתחילים לתכנן את החזרה למצרים. אך שניים מן הנציגים כאמור, יהושע בן נון, (יורשו של משה בהמשך..) וכלב בן יפונה, קורעים את בגדיהם בצער, ומביעים את אמונתם האיתנה בכוחו, עזרתו ותמיכתו של ה' בעם ישראל. בתגובה- העם כועס עליהם ורוצה לרגום אותם באבנים.
ה' כועס מאוד על בני ישראל על שאינם מאמינים בכוחו למרות כל הניסים הגדולים שחוו ביציאתם ממצרים. משה מתחנן ומבקש מה' שיסלח לעם. ה' נענה לתפילתו של משה וסולח לעם אך מענישם כי כל אנשי אותו דור המדבר, מגיל עשרים ומעלה, ואותם 10 נציגים, ימותו במדבר ולא יזכו להיכנס ולראות את הארץ. על כן, דור המדבר נענש ב-40 שנה של נדודים במדבר (כנגד 40 היום שתרו את הארץ) שבו כאמור הם מתים ונקברים. כלומר, רק צאצאיהם, ושני הנציגים, יהושע בן-נון וכלב בן יפונה, הם אלו שנכנסים לארץ המובטחת בתום 40 שנה של נדודים.

בני ישראל מתאבלים, מצטערים על טעותם, ומחליטים לצאת ולכבוש את הארץ בניגוד להוראת משה שבפירוש מזהיר אותם מכישלון, העם מתעקש והקרב נגמר בתבוסה, ככתוב- "(מב) אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם… (מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה." (במדבר יד')

החל מכניסתם לארץ מצווים בני-ישראל להפריש תרומה מעיסת הבצק, לפני שיאפו ויאכלו ממנו, ולתת אותה לכהן, מצוות הפרשת חלה.

היות וארץ כנען מלאה בעבודות אלילים בני ישראל מקבלים אזהרה שלא יכשלו בחטא עבודה-זרה, שזהו הדיבר השני בעשרת הדיברות. במידה ובכל זאת יתירו ראשי העם בלי כוונה את האסור מוזכרים הקורבנות הנדרשים והמותרים (קרבנות חטאת ועולה). בנוסף, מתואר דינו של אדם שחילל את קדושת השבת כשקושש עצים למרות שהזהירו אותו.

הפרשה מסתיימת עם מצוות ציצית, הקשורים לכל בגד בן ארבע כנפות (פינות) וכמובן לטלית בה מתעטפים בבית הכנסת. הציצית שבעבר חלק מהחוטים שלה היו בצבע תכלת אמורה להזכיר ללובש אותה את מצוות ה'.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

משתף אותנו הרב ד"ר יונתן זקס שהרבי מליובאוויטש נתן לנו תשובה לא צפויה לשאלה ממה פחדו המרגלים שחזרו מארץ ישראל?
"המרגלים לא פחדו מכישלון, הוא אמר. הם פחדו מהצלחה. כי במדבר, למען האמת, מצבם של המרגלים ושל שאר בני ישראל לא היה רע בכלל. הם אכלו מָן מהשמיים. הם שתו מים מבאר פלאית. הם היו מוקפים בענני הכבוד. הם חנו סביב המשכן. הם היו במגע מתמשך עם השכינה. מעולם לא חי עם בקרבת אלוהים כמו זו שזכו לה.
ומה יהיה מצבם אם ייכנסו לארץ? הם יצטרכו להילחם, לקיים צבא, ליצור כלכלה, לעבד את האדמה, לדאוג שמא לא ירד גשם שיצמיח את היבולים, ולהיטרד בעוד אלף טרדות של חיים בעולם הזה. ומה יקרה לקרבת האלוקים?
המרגלים לא פחדו מכישלון. הם פחדו מהצלחה. טעותם הייתה טעות אופיינית לאנשי קודש. הם רצו להיות ספונים כל חייהם בצלו של הא־ל, בקרבה המרבית האפשרית. הם לא הבינו שה' רוצה דבר אחר. הוא רוצה לשכון בתוכנו, על פני האדמה. אחד ההבדלים הגדולים בין היהדות לדתות אחרות הוא שבעוד האחרות מבקשות להרים את האדם אל השמיים, היהדות שואפת להוריד את השמיים אל הארץ.
חלקים גדולים בתורה עוסקים בעניינים שאינם נחשבים בדרך כלל דתיים: יחסי עבודה, חקלאות, רווחה, הלוואות וחובות, בעלות על קרקע וכן הלאה. עניינים של חיי המעשה בעולם הנושב. ה' רצה שבני ישראל יבנו חברת מופת, חברה שבניה אינם משועבדים, חברה ששליטיה אינם אלים־למחצה המנהיגים פולחן עצמי. חברה שכולם שווים בה בפני החוק, העני כעשיר, ואשר איננה נוטשת איש לאנחות ולבדידות ואיננה מותירה שום תחום מתחומי החיים כמובלעת חופשית ממוסר. כדי לכונן חברת מופת צריך לכונן חברה. וחברה צריכה ארץ. היא צריכה כלכלה וצבא, שדות ומקנה, עמל ויוזמה. את כל אלה הופכת היהדות למסלולים להורדת השכינה אל המרחבים המשותפים של חיינו הציבוריים…
כאן טמון האתגר הרוחני של המאורע הגדול ביותר זה אלפיים שנות היסטוריה יהודית, שיבת היהודים לארץ ישראל ולמדינת ישראל… נקשרו בה חלומות רבים כל כך. היו שראו בציונות הגשמה של חזונות הנביאים, ואחרים שתפסו אותה כהישג חילוני של אנשים שהחליטו לקחת את ההיסטוריה בידיהם… בעיני רבים היא הייתה מפלט מהאנטישמיות האירופית, ובעיני רבים אחרים ראשית צמיחת גאולתנו המשיחית. לכל הוגה ציוני הייתה גרסה משלו לאוטופיה, ולמרבה הפלא כולן התגשמו במידה רבה.
אבל ישראל, כארץ וכמדינה, הייתה תמיד דבר פשוט ובסיסי יותר. עם ישראל ידע בארבעת אלפי שנות תולדותיו כמעט כל גורל שאפשר להעלות על הדעת. הוא חווה את כל גוני הקשת שבין שואה לבין שגשוג ושבין טרגדיה לבין אימפריה. יהודים חיו כמעט בכל ארץ על פני הפלנטה שלנו. אך בכל שנות נדודיו ונפתוליו של העם הזה היה רק מקום אחד שבו יכול לעשות את אשר נקרא לעשות עוד בשחר היוולדו: לכונן חברה על פי האידיאלים הנעלים שלו, חברה שתהיה שונה משכנותיה ותוכיח בגופה כי חברה, כלכלה, מערכת חינוך ומִנהל־רווחה יכולים להיות נשאי־שכינה המורידים את כבוד ה' מהשמיים אל הארץ.
הרוחניות היהודית חיה בתוך החיים עצמם, חיי החברה ומוסדותיה. כדי ליצור אותה עלינו להילחם בשני סוגים של פחד: הפחד מפני כישלון, והפחד מפני הצלחה. שניהם באים מן החשש להסתכן. אמונה היא האומץ להסתכן. אמונה איננה ודאות – אלא היכולת לחיות עם אי־ודאות. היא היכולת לשמוע את ה' אומר לנו מה שאמר לאברהם: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי!". אל תחכה לי, הובל אותי!
הרבי מליובאוויטש נאה דרש ונאה קיים. הוא שלח שליחים כמעט לכל מקום בעולם שיש בו יהודים. בכך עשה מהפכה בחיים היהודיים. הוא ידע שהוא מבקש מחסידיו להסתכן, ללכת למקומות מאתגרים מכל בחינה, אבל הוא האמין בהם, ובאלוקים, ובשליחות היהודית שמקומה הוא ברשות הרבים, מקום שם אנו חולקים את אמונתנו עם אחרים ומבטאים אותה בדרכים מעשיות מאוד.
מאתגר לעזוב את המדבר ולהיכנס לעולם המיושב, האמתי, על כל מַסּוֹתיו ומַדּוּחיו. אבל שם אלוקים רוצה שנהיה. לשם הוא שולח אותנו לרפא כמה מן הפצעים שבעולם ולהביא למקומות השרויים בחשכה מעט מן האור האלוקי."