דנה בפרשה

הפטרת פרשת האזינו זהה להפטרת שביעי של פסח והיא שירת דוד בספר שמואל ב' פרק כ"ב.

לקראת סופו של ספר שמואל מתקיים שיח של דוד עם אלוהיו שעיקרו שירת תודה. שירת דוד בפרק כ"ב מופיעה גם בספר תהלים פרק י"ח בשינויים קלים, והיא גם ההפטרה של פרשת האזינו. 

זוהי שירה על ההצלה ועל הישועה בעקבות כיבוש יבוס והפיכתה לעיר דוד, בעת השחרור הראשון של ירושלים. בחלק הראשון של השירה דוד חסר אונים בבריחתו משאול, וה' מצילו. בחלק השני זוהי שירה משיחית, ה' נתן לדוד כוח להילחם ולנצח, לדוד יש כבר גדודי צבא לוחמים.

 השיר הזה, של דוד המלך מצא את מקומו גם בספר תהלים כי הינו שיר הראוי להיאמר על ידי כל אדם החש עצמו ניצל מצרותיו. בשורה התחתונה, לא במקרה כותב משה רבינו את דבריו לעם ישראל בשירה, וכך גם דוד בשירת התודה, אחרי הכל, טקסט המתנגן במוסיקה קל יותר לזכור אותו ולהטמיע אותו בתוך הנשמה, פשוט כי זה מרגש ונוגע. קל לנו יותר לזכור שירים מאשר נאומים. השירים נטמעים ונחרטים לנו בזיכרון לזמן ממושך, לרוב המנגינה וגם המילים. אז איפה השירה בחיינו?

ועל כך כתב יורם טהרלב-

"ידוע כי בני האדם זוכרים שירים בקלות רבה והם נחרתים בזיכרון לשנים רבות, בעוד שדברי פרוזה ונאומים הופכים לאבק פורח. והוסיף על כך רבי לוי יצחק מברדיטשב: השירים והפזמונים נכתבו על ידי אנשים בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך הורטבו יפה יפה בדמעותיהם של ישראל ונעשו סליחות. ואכן, גם השירה של משה הפכה לתורה." ומשה רבנו אכן מלמד את העם לשיר את התורה:  "(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (דברים לא')

ממשיך טהרלב- "ומאז למדו בני בניהם של ישראל כי יש לשיר את התורה ולא לקראה! ועשו את טעמי המקרא שאינם אלא תווי הנגינה ההופכים את התורה לשירה, ומבטיחים כי גם הבורים ועמי הארצות יידעו לשיר את התורה אפילו כאשר אינם מבינים את מילותיה."
משה רבנו העניק לנו שתי שירות גדולות –שירת הים ואת שירת האזינו, את נאומו האחרון לעם ישראל הוא מסיים בשירה.

 הרב אמנון בזק מסכם- " כוחה של שירה הוא הצד החווייתי הטבוע בה, שיש בו כדי לשוב ולהזכיר לאדם נשכחות, בייחוד בשעות משבר. צירופה של ה'שירה' ל'תורה' היא הערבות לכך שאכן "לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", ודברי ה' לא ימושו מפי זרענו וזרע זרענו עד עולם."

שבת שלום❤

רעיון התשובה הוא מערכי היסוד של האמונה היהודית. הרב שניאור אשכנזי מסביר כי הדרישות מאתנו, בני האדם, גבוהות ומרובות, אומנם קיום תורה ומצוות 'אינם בשמיים וגם לא מעבר לים כי קרוב לך הדבר מאוד', ובכל זאת לשאוף להיות אלוקי כשמנגד עלינו להתמודד עם יצר התאווה, החשקים, האגו, וכו' זה מרשם בדוק למעידות, ונפילות, אלא שהמעשים שלנו אינם המהות שלנו. היהדות מבינה שתהליך הצמיחה, והבנייה שלנו מחייב שיהיה מקום למחילה, לסליחה ולחזרה בתשובה. הם שנותנים לנו תקווה ליצירת שינוי ולהוציא לפועל את האור שבנו.
הערב יום כיפור ואנו מסיימים את עשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, במילים אחרות, קיבלנו הזדמנות לעשות חשבון נפש.הביטוי- 'חשבון נפש' מתקשר לרבים מאתנו עם רגשות אשמה, איפה ומתי הייתי לא בסדר?! כי ברגע שצריך לעשות חישוב ובטח עם עצמנו, זו קריאה כמעט בלתי נמנעת לעשות ברור איפה מעדתי, איך התמודדתי ברגעים מאתגרים ואת מי קיפחתי או חלילה במי פגעתי?! עד שניתנת לכולנו הזדמנות ראויה לחשבון נפש, רבים מאתנו בוחרים להיסגר ולוותר עליה. פשוט, כי אין לנו כוחות, אנרגיות, או רצון להוסיף ולהעמיק את האשמה שגם ככה מעיקה עלינו.
זוהי הזמנה להתבוננות שתשקף לנו גם את ההישגים, ההשקעה, ההשתדלות והדרך שעשינו השנה. ובמקביל, זוהי גם הסתכלות בעיניים פקוחות, ללא אשמה, על מה שלא עובד, ומה היינו רוצים שיקרה בשנה הקרובה. זוהי הזמנה מעשית לפעולה הראשונה, פעולה אחת, שאנו מוכנים ומגויסים לעשות כבר עכשיו בכדי שלא נשאב לשיגרה ואותן רצונות שלנו ישארו בגדר מחשבה בלבד. המעשים שלנו הם ביטוי למה שאנו מרגישים, ביטוי ללב שלנו שמניע אותנו לייצר שינוי.
ההזדמנות הזו שאנו מקבלים היא פרטית לכל אחד ואחת מאתנו אבל בו בזמן היא גם כללית, של כולנו יחד כקהילה וכ-עם. אמירת הסליחות יחד בכל לילה, ואמש בכותל עם אלפי מתפללים, יש בה קסם ועוצמה מחברת שמזמינים אותנו ומסייעים לנו להיות בחיבור עם עצמנו ועם הסביבה שלנו, ולעשות חשבון נפש גם עם מה שעבד והצליח לנו השנה. מה היה מוצלח והייתי רוצה לשחזר או להרחיב?! האם אני רוצה שהשנה הקרובה תהא זהה לנוכחית או שונה? בלי רגשות אשמה! כמעט בכל רגע נתון אנו עושים את המיטב שלנו לאותו הרגע עם הכלים שיש לנו, לכן, ה'אשמה' שיש בה רק שממה ושום דבר לא צומח בה ראוי שתפנה מקום להתבוננות מקדמת, ללא שיפוטיות וביקורת.
אותו 'חשבון נפש' הוא למעשה ההזדמנות עבורנו לומר תודה על כל הטוב שעוטף אותנו ואת הסביבה שלנו. העומס בשוטף מסיח את דעתנו או משכיח מאתנו להכיר טובה על מה שיש לנו!  ההוקרה מפנה מקום להערכה ולהכלה, והם שמאפשרים לנו מחילה כנה מהלב. התודה מביאה אותנו להעריך ולהפנים ששום דבר איננו ברור מאליו, ושלגמרי בידנו ובכוחנו לייצר שינוי.
מאחלת לכולנו שנצליח לממש לטובה ובהצלחה את ההזדמנות שמביא עימו יום כיפור והתהליך כולו. שנדע ונצליח להודות ולהתחבר לתהליך הסליחה ממקום פנימי, אמיתי ומקדם, ושבעקבותיו נגיע לתשובה מלאה מאהבה. אכי"ר.

גמר חתימה טובה ושנה מעולה❤

השבוע פרשת ויילך שהיא הפרשה התשיעית בספר דברים. הפרשה פותחת בדבריו המרגשים של משה,  "(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים לא') ביום מותו משה נפרד מעם ישראל כשהוא בן 120 שנה. הוא משתף את העם שהוא לא יחצה אתו את הירדן, ולא יגיע איתו לארץ ישראל. יחד עם זאת, הוא מעודד את בני ישראל ומספר להם שיהושע הוא זה ש-ה' בחר בו להנהיג אותם בכניסתם לארץ ישראל. משה רבנו מבהיר- יהושע הוא ממשיך דרכו. משה מחזק את בני ישראל שלא יפחדו מהמלחמה בעמי הארץ, כי ה' יעזור להם, ויהיה לצידם. בנוסף, הוא קורא ליהושע ומעודד ומחזק גם אותו בברכת "חזק ואמץ".

משה כותב את התורה ונותן אותה לכהנים ולזקני העם שישמרו עליה. הוא גם מצווה עליהם שפעם בשבע שנים, בחג הסוכות, עליהם להקהיל את כל העם בבית המקדש ולהקריא להם את דברי התורה בכדי לחזק אותם, ללמד אותם ואת הדורות הבאים את יראת ה', ואת הדבקות בתורה ובמצוות.

לבסוף, בגילוי השכינה באוהל מועד מספר ה' למשה, כי בעתיד יפר עם ישראל את בריתו ויבואו עליו צרות רבות. לכן, ה' מצווה את משה לכתוב זאת כעדות בצורת שירה, ואת אותה שירה יש ללמד את העם בכדי שהעם יזכור זאת תמיד. השירה עצמה מופיעה בפרשה הבאה – פרשת 'האזינו'.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב וגמר חתימה טובה🌼

בפרשת וילך אנו מבינים שקרוב יותר מתמיד יום מותו של משה רבנו ופרישתו הוודאית כמנהיג עם ישראל. משה בנאום הפרידה מציין את היותו בן 120 שנה ומסביר לעם ללא כל גינונים טקסיים כי הוא איננו יכול יותר ""לצאת ולבוא", ההנהגה הועברה רשמית ליהושע. בנאומו מציין משה את חולשותיו ואת העובדה כי איננו כשיר עוד להמשיך בהנהגה. משה רבינו איננו פותח בנאום גבורה על כל הניסים והנפלאות, על כל מסירות נפשו בכל השנים הממושכות שהנהיג את עם ישראל כפי שאולי היה מצופה. זוהי דוגמא ומופת למנהיגות שאולי כבר הספקנו לשכוח, משה נפרד מהעם כי הוא מבין ששליחותו הסתיימה, ושזה הזמן לפנות את מקומו ליורשו, למנהיג חדש, יהושע. הוא בוחר להיפרד בפשטות, ואומר לעם את דבריו האישיים מלב אל לב. פרידתו אישית ולא רשמית. אומר הרב משה גרילק, " סמכותו הבלתי מעורערת של המנהיג הישיש אבדה לו מרגע זה ואילך, ולעיני העם כולו. מעתה האלוקים מצווה את יהושע, ומשה – בימי חייו האחרונים – הועמד בצל."

בכדי שלא ייווצרו אגדה ומיתוס כמו בדתות אחרות, מבהיר הרב משה גרילק- " למען לא ייהפך משה, במשך הדורות – ליצור על אנושי – אלוקי, כפי שקרה למייסדי הדתות, המתבססות על תורת משה. למשל, האחד הפך "לבן אלוהים", ואילו רעהו במזרח עלה לרקיע על חמורו. לעומתם, נשאר משה אדון הנביאים, בתודעת העם – אדם. אדם, שבמופת חייו הפגין, לאילו פסגות רוחניות מסוגל בן אנוש להעפיל, בלי לטשטש את הגבולות הברורים בין האלוקי והאנושי…"

משה רבנו היה מנהיג אמיתי שידע מה בחר (הנהגת עם ישראל עם כל המשתמע מכך) ולמה נבחר! מנהיג אמיתי מוביל אחריו רעיון שמאחד את העם סביב הבנה גבוהה, ייעודו להעצים את האנשים שילמדו לנהל את הבחירות שלהם בעצמם ולקחת אחריות אישית. מנהיג אמיתי הוא לא דמות מפורסמת בהכרח. אחרי הכל, כל אחד ואחת מאתנו הוא מנהיג/ה ומוביל/ה בין אם את עצמו, את ילדיו, חבריו וכו'. מנהיג אמיתי ייצר עוד מנהיגים עצמאיים ולא יחפש לקבץ סביבו קהל מעריצים אלא ייצר מערכת של שיתופי פעולה, תמיכה, והעצמה של כל אחד ואחת במימוש ייעודם.

מי ייתן ונצליח להנהיג את עצמנו ואת הסובבים אותנו מתוך חיבור, ענווה, ואמפתיה. שנזכה להוביל, להעצים, לפתח, ולקדם את עצמנו ואת הסביבה כולה. אמכי"ר.

הפרשה הקצרה ביותר מכל פרשות השבוע היא פרשת וילך, ופעמים רבות היא נקראת יחד עם פרשת ניצבים. בשנים שהיא נקראת בפני עצמה, השבוע למשל🤓, היא נקראת בבית הכנסת בשבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים, המכונה גם בשם "שבת שובה."
ההפטרה הנאמרת בשבת זו נפתחת במילים "שובה ישראל!" זו הפטרה הקוראת לעם ישראל לשוב לבורא העולם בלב שלם. לפיכך, שבת זו קיבלה את השם 'שבת שובה'. זו שבת מיוחדת אותה כדאי להקדיש לשיבה אל ה'אני' האמיתי שלנו, החיבור לה'.
מסבירה נחמה ליבוביץ שכל הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע הנביא הקורא- "שובה ישראל" ומלמד את ישראל מה לומר. כדבריה- " מלמדם מה יפייסו על עצמם." ככתוב- "(ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ." (הושע, פרק י"ד) במילים אחרות, דברו איש אל רעהו, תתייעצו ותשוחחו כיצד לעשות תשובה, ובקשו בדיבור 'שפתינו' (ע"פ המדרש התפילה שהחליפה את הקורבנות) את ה' לזכור את הטוב שיש בנו.
ביהדות קיים המושג- "רצוא ושוב" שהוא ביטוי לתנועה בנפש האדם. מסבירה עליזה בן דוד- "הפירוש הפשוט של המונחים "רצוא ושוב" היא התקדמות ועליה (רצוא) אל מול נסיגה וירידה (ושוב). באדם קיימת תשוקה לעלות ולהזדכך, אולם החומר, היצרים והתאוות מושכים אותו למטה. האדם נע ונד בין שני קטבים אלו, והדבר משפיע גם על מצב רוחו (להיות ב"היי" או ב"דאון")."

עליזה בן דוד מתארת שלוש דרגות עיקריות ב"רצוא" וב"שוב", בעליה של האדם אל מול הירידה-

"הדרגה הראשונה היא "שוב לאחור" והיא מתייחסת אל מי שמצד אחד עולה, אולם לאחר מכן נרתע ונסוג לאחור כמעט כמו באינסטינקט. במילים אחרות: קיים פער מוחלט בין התנהגות האדם כשהוא ב"רצוא" (בעליה וההזדככות) ל"שוב" (הנפילה לתאוות והיצרים), אולם האדם לא מודע לפער. אפשר לראות זאת אצל אנשים שמתנהגים בפרהסיה בצורה אחת, אולם בפרטיות ועם הקרובים אליהם בצורה אחרת. בחוץ הם מצטיירים כדמות מבינה, מכילה, עדינה ומתחשבת, אולם עם הקרובים להם הם עצבניים, כעסנים ואפילו אלימים. הדבר שמייחד אנשים במדרגה זו היא העובדה שהם אינם ערים לפער בהתנהגות שלהם עצמם. הם מטפחים תדמית מושלמת שמשרתת אותם כלפי חוץ, אבל כשהם לבדם הם נכנעים ליצר, לתאווה, לכעס ולחוסר היכולת לדחות סיפוקים. אין שום קשר בין איך שאותם אנשים מצטיירים כלפי חוץ, ובין מה ומי שהם באמת."

הדרגה השנייה היא "שוב למקום". במדרגה זו נמצא האדם שמודע לפערים שקיימים בין התדמית למהות שבו, ובין ה"רצוא" וה"שוב", ולכן הוא שואף לתקן את עצמו. הוא עושה זאת באמצעות בניית כלים, התמדה בעבודת המידות, התגברות על תאוות ויצרים, היכולת לדחות סיפוקים ועוד. בצורה זאת הולך ומצטמצם הפער שבין ה"רצוא" וה"שוב". כשאדם שכזה חווה נפילה הוא מבין כי מדובר בביטוי המעיד על כך שהוא עוד לא בנה כלי למדרגה אליה הוא שואף. הוא איננו מתייאש מהכשלון, אלא אדרבה ממשיך לעבוד ולנסות. נפילה אצל אדם שכזה היא תמיד למקום יותר גבוה מזה שאליו הוא נפל בפעם האחרונה.

הדרגה השלישית והמתוקנת ביותר היא "שוב לאחד" והיא מדרגת הצדיק, כלומר אדם המכיר בכך שתנועת ה"שוב" היא לא "ירידה" או "נפילה" אלא הדרך להביא מהאור האלוקי אל תוך החומר, בבחינת זיכוך החומר (אנו בני אדם ועיקר העבודה שלנו היא בעולם הזה). היכולת של הצדיק לחבר בין עולם הרוח לחומר מבלי שהוא עצמו מתקלקל, מבטאת אחדות.

שלושת המדרגות הללו מסודרות גם לפי שלושת כללי עבודת המידות שקבע הבעש"ט: הכנעה, הבדלה והמתקה. מדרגת 'שוב לאחור' היא ביטוי של "כניעה" ("הכנעה") גמורה של האדם לעולם החומר ששולט בו. דרגת 'שוב למקום' היא ביטוי למצב שבו אדם מבדיל ("הבדלה") בין רע לטוב, בין מהות לתדמית, ולכן הוא מסוגל לגלות את מקומו האמיתי ולעבוד בכדי להתקדם. מדרגת 'שוב לאחד' שבה מורידים אלוקות אל החומר, היא "ההמתקה", מצב מתוקן שבו אדם רכש את המידה שהוא עמל עליה ולכן הוא לא מתפעל יותר מהחומר, ואפילו מסוגל לתקן אותו. כך נעשית כל המציאות אחת (גם בעליה וגם בירידה)."

התשובה היא תהליך של פיוס המזמין את כולנו לבחור ולמצוא את הערוץ שיאפשר לנו להתפלל בכנות, ביושרה, ובאהבה. זהו ערוץ שמאיר ומגדיל את היופי שסביבנו. מי ייתן ונצליח לעלות במדרגות, לזכך את החומר, לאזן אותו עם עולם הרוח, ולחזור בתשובה אל עצמנו, אל שורש נשמתנו. אמכי"ר.
שבת שלום🥰

השבוע פרשת ניצבים שהיא הפרשה השמינית בספר דברים. והיא תמיד נקראת בשבת שלפני ראש השנה.
הפרשה ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות. 
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה.
משה מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט) .וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ… "(דברים ל')"

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת ניצבים (ולעיתים- הפטרת פרשת ניצבים וילך), הפטרת "שוש אשיש",  היא שיא הנחמה של הפטרות "שבע דנחמתא" ושל כל ספר ישעיהו. זוהי למעשה ההפטרה האחרונה בסדרת הפטרות הנחמה, והיא נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. ההפטרה היא בספר ישעיהו פרק ס"א, פס' י' – פרק ס"ג, פס' ט'.
ישראל משולים לכלה מלאת אנרגיה וחיוניות, הששה לקראת החתן. הגאולה המתוארת היא תוצר של החיבור המרגש בין ה' לעם ישראל. שואל הרב משה ליכטנשטיין-
"…האם אכן יש כאן עליית מדרגה חיובית והגעה לדרגה העליונה של הגאולה או לא, ואם כן במה זה מתבטא?"
והוא מסביר-" "שוש אשיש" מוגדר כנחמה המשובחת וכסוף הנחמות.. נחמה באה בעקבות אבלות. יצאנו לסדרת הפטרות נחמה בעקבות תשעה באב והאבלות עליה, שהוגדרה בפסוק הפתיחה של מגילת איכה כאלמנות: "העיר רבתי עם היתה כאלמנה". ההפטרות שקראנו עד עתה, הניחו את המציאות של אלמנות וניסו לנחם את ישראל בתקוות והבטחות בדבר ההתגברות על צרות האלמנה. ואולם, ההבקעה הגדולה של שוש אשיש איננה בהבטחה טובה יותר אלא בהתכחשות לעצם המציאות של אלמנות, והגדרת המצב כמצב של כלה צעירה ובתולה רעננה הפותחת את חייה עם בעלה וחתנה ללא עבר כאוב כלל ועיקר."
במילים אחרות, מתוך התקוות ותיאור ירושלים שבעתיד, אנו לומדים למעשה על מצבה בהווה. בהבטחותיו של ישעיהו הנביא הוא מבקש שלא להתכחש לכל ההבטחות כי הן עומדות להתגשם… ההתמודדות של שבי ציון עם הארץ החרבה, עם התושבים שבארץ, עם השלטונות, עם קשיים כלכלים ומיעוט השבים לציון – יצרה פער בין הציפיות למציאות. והאכזבה השתקפה בתחושת הנטישה שהם חוו, ובתחושה זו בא הנביא להילחם. לכן, בהפטרה יש שירה של חלום ותקווה שמעמדה של ירושלים ומצבה בעתיד משקף מציאות חדשה שמשכיחה את הכאב והמצוקה ששבי ציון חווים בהווה. בנוסף, גדולתם מגיעה דווקא מהיכולת שלהם לפעול כשיש קושי, כאב ואפילו יאוש שאז מתגלה היכולת המופלאה לשנות, להשפיע ולצמוח.
מה שמוביל לשאלה של מערכת 929- "אז מי יביא את הגאולה – ה' או בני אדם?
נראה כי לפנינו עמדה, שאלפיים שנה מאוחר יותר הייתה נקוטה בידי מבשרי הציונות הדתיים: 'אין נוקפין אצבע מלמעלה, עד שלא נוקפין מלמטה.' "

בהקשר זה של מציאות תובענית,  נאמר גם בהפטרה, "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים" – פנייה של הנביא ישעיהו אל שבי ציון,  'נוקפין מלמטה', כלומר, כותב ד"ר חגי משגב, המצפים, שבי ציון, מצפים לגאולה בתמימות נאיבית אך המסר מישעיהו ברור- יש מכשולים ואתגרים שיש לעבור בדרך לאושר המבוקש, וזה נכון לתקופה אז, ולגמרי רלוונטי גם היום בחיינו. הפער שיש בין הציפיות למציאות, ואיך יש לפעול כדי לצמצם אותו.

מסכמת מערכת 929-
"וודאי, ה' הוא הנותן דגן (פס' ח), הוא שישיש (פס' ה); אבל על שבי ציון לא לחשות – גם מולו, וגם אל מול המציאות התובעת עשייה. וכשההרמוניה הזו בין אלוהים לשבי ציון תתממש מציאות לפיה – "וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ה' וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה".
מי ייתן ובשנה הבאה עלינו לטובה 'ננקוף מלמטה', ונפעל לעשות את המיטב בכדי לייצר את השינויים הרצויים בחיינו ובחיי הסובבים אותנו, שנחווה חזרה את האור, השפע, ואת התחושה החזקה של דברי רבותינו- "הבא להיטהר מסייעין אותו מן השמים״, ו"פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם." שנצליח להגשים את המציאות אליה אנו שואפים. אמכי"ר.

אז שנהיה לראש ולא לזנב,
שנה של הגשמת חלומות לטובה❤
השיעור מוקדש לרפואת דניאל דב בער בן רבקה זלדה

"תהליך של תשובה יכול להתרחש רק כשאדם מבין ששגה והוא מסוגל להודות בכך בפה מלא, בראש ובראשונה כלפי עצמו… פעולה זו לא רק שאיננה קלה, אלא היא אף עומדת בניגוד למה שאנו בדרך כלל מנסים לעשות: לבנות את עצמנו ולהאדיר את הדימוי העצמי שלנו.
במרוצת היומיום המאפיינת את החיים אנו עושים שימוש במספר מנגנוני הגנה המאפשרים לנו להגן ולשמור על הדימוי העצמי שלנו. מנגנונים אלו מאפשרים לנו להתמודד עם אירועים, מחשבות או אנשים שאנו רואים בהם איום… אך הם אלו שיכולים לעכב את תהליך התשובה.
אחד ממנגנוני ההגנה הנפוצים ביותר היא ההכחשה… כשאין בעיות לא צריכים לעשות שינויים בחיים. לא נדרשים להתעמת עם קשיים. חלק מהגישה הזאת גורסת כי דברים תמיד יסתדרו מעצמם, גם אם אני לא אתאמץ לעשות משהו בנושא. "אל תדאג, יהיה בסדר", לוחש לנו הקול הפנימי המכחיש.  קל להתכחש לקיומה של בעיה, אולם הבעיה היותר גדולה והיותר אמיתית היא שאם לא מתמודדים עם בעיות קטנות בזמן אמת, הן הופכות במהלך הזמן לבעיות גדולות מאוד.
דרך נוספת להכחשה להתמודדות עם בעיות היא גלגול האשם בבעיה אל מקום אחר. כאן אנו כבר מודים בקיומה של בעיה, אבל היא לא בגללי או באשמתי ולכן אני גם פטור מלטפל בנושא. משהו אחר גרם למצב, בטח לא אני… הצורה המשוכללת של מנגנון זה לא רק שלא מוצא את הבעיה בנו אלא אף מזהה אותה אצל אחרים ובכך משליך אותה, כביכול, עליהם…

גישה נוספת שגם מכירה בבעיה, היא זו שבה אנו מוצאים את הדרך להצדיק את קיומה. אחד הדרכים לעשות זאת היא באמצעות השימוש במשפט: "אבל כולם עושים את זה". במילים אחרות: אולי יש כאן בעיה וקלקול, אבל כולם כאלה ולכן לא אני יהיה זה שיתקן את העולם. בצורה שכזאת אנו פוטרים את עצמנו מהצורך להוקיע את ההתנהגות או להימנע ממנה, כי אם כולם עושים את זה…
אנחנו אוהבים להצדיק התנהגויות מסוימות, גם אם הם פסולות, בטענה שאם אף אחד לא נפגע מהן אז גם אף אחד לא צריך לדעת מהן. יש גם כאלו המצדיקים את החטא בכך שהם מסבירים לעצמם מדוע החוק, הכלל או המצווה נגדם הם יוצאים הם בכלל לא צודקים, הגיוניים או מיועדים להם. אנו מסבירים לעצמנו שאין לאף אחד סיבה לצפות מאתנו לשום דבר, ואם מישהו מצפה מאתנו זה בכלל לא מוצדק. אנחנו יכולים בקלות לא רק לפטור את עצמנו מהמחויבות אלא גם מתחושת האשם הנלוות.

במצבים קיצוניים ממש אנשים… גם מעוותים את התפיסה שלהם עצמם על המציאות, הכל בכדי להעלים את הבעיה. כך לדוגמא אנו משכנעים את עצמנו בכל פעם שאנחנו קונים או מוכרים ב"שחור", שהמדינה ממילא לוקחת מספיק כספים מאתנו ומבזבזת אותם במקומות שלתפיסתנו הם אינם ראויים. אנו פועלים כך גם במערכות היחסים שלנו במשפחה כשאנו משלים את עצמנו שהילדות הקשה שהייתה לנו, הופכת את רצונותינו בהווה לחשובים ונכונים יותר משל אחרים במשפחה, או בגלל כל סיבה אחרת שבגללה "ככה זה צריך להיות".

התהליך שבו אדם דן את עצמו… דורש תעצומות נפש ומחייב כנות עצמית גם במקומות אינטימיים שאותם מכיר, מלבד האדם עצמו, רק בוחן כליות ולב. אולם אם אנו לא נוכל להגיע לכנות מול עצמנו, הרי שעל אחת כמה וכמה לא נוכל לעשות כן אל מול ה'. אם לא נצליח להתבונן בעצמנו ללא פחד ומורא, הרי שחלק משמעותי מתהליך התשובה שלנו יהיה חסר. אנו נהיה חסרים את הכנות אליה אדם צריך להגיע עם עצמו. ככל שאדם ידע להיות יותר אמיתי עם עצמו וככל שהוא יזדקק פחות למנגנוני ההגנה שחוסמים את הכנות האישית שלו, כך הוא יוכל להגיע לרמות גבוהות יותר של חיבור עם ה' ועם הסובבים אותו לא רק בעשרת ימי התשובה אלא בכל ימות השנה." אמכי"ר.

שנה טובה ומטיבה

החודש, עדיין חודש "אלול"- הוא "עת רצון", זמן לבירור הרצונות שלנו, מה אנו רוצים מהשנה הקרובה, קיבלנו חודש שלם לחשוב ולהחליט איך לדייק ולמקד את הרצונות שלנו. בעוד בראש השנה, חודש תשרי, ממש בפתח הדלת, זה הזמן לתכנן. מרצונות אנחנו כבר עוברים למחשבות. חושבים ומתכננים איך השנה הקרובה תהיה שונה וטובה יותר. ובהמשך, ביום כיפור העיסוק הוא בפה- האכילה באמצעות הסעודות והצום, והדיבור באמצעות התפילה. באיזו שפה אנחנו בוחרים לברוא את המציאות לשנה הבאה עלינו לטובה. ולמעשה, בסוכות אנחנו כבר בונים סוכה, כלומר, מרצון, מחשבה, ודיבור אנחנו כבר עוברים למעשים. המסר הוא ברור- אפשר לשנות וזהו תהליך!

היהדות מציעה לנו את האפשרות של 'חזרה בתשובה', שמתחילה בבירור הרצון שלנו. הפרשה השבוע, פרשת ניצבים, אומר הרב שניאור אשכנזי, זוהי הפרשה של תשובה, "(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט'), וממשיך בפרק ל'- (ב) וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. (ג) וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ…"
זהו המפגש האחרון של משה רבנו עם בני ישראל, והוא מגלה להם את סוד מצוות התשובה. במילים אחרות, אם נפלנו או טעינו אפשר לתקן או אפילו לחזור ולהתחיל מחדש. ולכן, הפרשה הזו תמיד נקראת לפני ראש השנה. הרבי מליוובאוויטש קורא לזה 'להיכנס למכבסה', כמו בגד שניתן לנקות אותו מכתמים ולכלוך במים חמים וחומרי ניקוי, ולא זורקים לאשפה. כך, אור התורה, המצוות והתפילות יחד עם המעשים הטובים ביכולתם להסיר את הכתם. במהות שלנו, בני האדם, אנחנו טובים, והחרטה היא עדות להבנה וההפנמה שאותו חטא הינו מעידה ולא באמת מי שאנחנו. כולנו חייבים פתחי מילוט,  שהיאוש לא ידבק בנו אלא להיפך שנדע שבכל רגע נתון יש תקווה וניתן לבחור לשנות את המציאות.

אומר ד"ר דניאל גוטליב- "צו השעה, תהליך התשובה, הינו ביסודו חוויה דתית מהמדרגה הראשונה. אדם קטן עומד מול בוראו ותוך כדי התבוננות באפסיותו אל מול הבריאה, הוא מבין כי עליו לכוון את מחשבותיו ואת מעשיו לאביו שבשמים, ובסופו של דבר לשקול מחדש את מעשיו ביתר תבונה. התשובה היא תהליך דתי ורוחני המבוסס על הבנה שלנו את מקומנו ביקום ומול הבורא, אולם היא נשענת גם על אדנים פסיכולוגיים רבים.
תהליך התשובה הוא במידה רבה תהליך של בחינה עצמית שבו אדם לא בוחן רק את מעשיו אלא גם את עצמו, לטוב ולרע. זהו תהליך המחייב מידה רבה של התבוננות פנימה, באומץ, בכנות ומתוך כך נכונות של האדם להכיר במה שימצא שם. זוהי היכולת של האדם להכיל את מצבו האמיתי ללא כחל וסרק. האדם נדרש להפשיט מעצמו את כל המסכות המסתירות את פניו האמיתיות, להסיר את התפאורה אשר בימים כתיקונם גורמת למעשים מסוימים להיראות יותר טוב ממה שהם באמת. זהו תהליך שעלול להיות מפחיד…" לכן, הפרשה אומרת לנו מצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- ברצון, במחשבה, בדיבור ובעשייה.

אני מאחלת לכולנו שנהיה אמיצים השנה להיות כנים ולהתבונן פנימה. שנצליח להתחבר אל עצמנו, לסביבתנו ול-ה' ממקום אמיתי ועמוק. שתהא שנה זו משמעותית וטובה מקודמתה! אמכי"ר.

שבת שלום וחג שמח!

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים.
פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה כך אנו לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון ולנקות את מעשינו.

הפרשה פותחת בשתי מצוות, הנהוגות רק בארץ ישראל, 'מצוות התלויות בארץ'. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש; הביכורים הם הפירות הראשונים. כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו גם לומר את 'מקרא ביכורים' שהוא נוסח קבוע המתאר בקצרה את סיפור עם ישראל- הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי ה' והבאת עם ישראל לארץ. פרי הביכורים הוא סמל לתוצאה-ההשתרשות והצמיחה בארץ ישראל. הטקס מסתיים בהנחת פרי הביכורים במקדש, כהודיה והכרה על כל הטוב.
המצווה השנייה, היא תיאור חלוקות בדיני המעשרות הנהוגים בשש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, השנה השביעית. כלומר, מעשר מן היבול המופרש לבני שבט לוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחר מכן יש ציווי לבנות שם (לאחר מעבר הירדן, בארץ) מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. לאחר מכן, הם מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים אמן. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-קיומם.

הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה רבנו. סיכום המאורעות שעברו על עם ישראל תוך דגש על העזרה שקיבל העם בכל שלב ושלב מה', משה רבנו מבקש מהעם הנכנס לארץ ישראל להשכיל ולהתמיד בקיום התורה והמצוות, " (ח) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (דברים כט')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼