דנה בפרשה

סיפור יוסף ואחיו עוסק בשאלה איך משפחה שחווה משברים מאתגרים נשארת יחד ולא מתפרקת? השבוע, בפרשת 'ויחי', סיפור יוסף ואחיו חותם את חומש בראשית, וזהו רגע המפנה של הספר. זוהי פעם ראשונה שמלחמת אחים לא מסתיימת בדחייה של אח ללאום אחר. השבוע הסיפור עוסק ביחסי האחווה בין האחים ללא מתח ומאבק לאומי. ואין מנוס אלא לשוב ולשאול כיצד הצליח יוסף לסלוח לאחיו, מהיכן מצא את תעצומות הנפש, ומה הוא אמר ועשה שאפשר את הפיוס הזה?

כבר בתחילת הסיפור ליוסף 3 עימותים עם אחיו, טרם מכירתו לישמעאלים. תחילה מביא יוסף, האח הצעיר, את דיבתם הרעה לאביהם. בהמשך, גדל הפער והפירוד כשיעקב מכין רק ליוסף כותנת פסים ייחודית. ובאירוע ה-3 חלומות יוסף שמעצימים את שנאת האחים אליו. אירועים אלו מובילים לבסוף למכירת יוסף.

אז כיצד מתאפשר הפיוס?
יוסף עובר מסע שבתחילתו הוא חולם, ילד צעיר, לא בשל, שאיננו רגיש לתחושותיהם של אחיו (לפחות על פי הפשט). חלומותיו הינם ביטוי להנהגתו כשתחתיו מצויים אפילו השמש והירח, כלומר, הוא מעליהם. בעוד בסוף הסיפור, יוסף במצרים הופך מחולם לפותר ומממש החלומות. יוסף הופך לאדם בוגר, שמביע רגש ובוכה באופן לא שגרתי ואפילו ייחודי. ומול אחיו, יתכן שבסוג של תיקון לדבריו- כי עומד הוא מעל לשמש ולירח, הוא מוסיף עתה ואומר- "התחת אלהים אני", הפנמה והטמעה מפורשת, למקומו בסיפור כשליח הממלא את תפקידו.

הפיוס מתאפשר כי יש פה הבנה שהתמונה הרבה יותר רחבה. יהודה שלוקח אחריות טוטאלית, שלמה ונוקבת, ובהמשך לאחר פטירתו של יעקב אביהם, האחים כולם מציעים את עצמם להיות ליוסף לעבדים, ובנוסף מכירים במעשיהם הקשים ליוסף אחיהם. מההצעה הזו של אחיו, יוסף בוכה על חוסר האמון והמחשבה כי הוא לא התפייס איתם עד הסוף, וזאת לאחר 17 שנים של שהות משותפת במצרים- "(כ) וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ') כלומר, יוסף איננו מסיר את אחריותם ממעשיהם- שחשבו עליו רעה, אך הוא מפנה את התבוננותם והתייחסותם לתמונה הרחבה יותר, לתפקיד של כל אחד ואחד ושליחותו. יש פה כאב וזיכרון, והשאלה אם ניתן לבנות קומה גבוהה יותר ממעל שתתגבר על אותו כאב למרות הזיכרון הצורב. קומה המאפשרת חיבור מחודש.

ביחסים משפחתיים יש קושי גם כשמתפייסים אבל הסיפור הזה משקף לנו שניתן להתעלות מעל הקושי כי יש בתוכנו גם את יהודה, גם את יוסף וכו', דמויות רבות ומגוונות. עימותים זה דבר מורכב, והסיפור מבטא שתי תנועות שיש לנו בנפש-
האחת- לקיחת אחריות וערבות על חלקנו, ולהובילם למקום מקדם (יהודה מלשון הודיה, הכרה וכו').
השנייה- ללמוד לשחרר את הסיפור, להכניס את האלוקות, הכח עליון, שבסיפור (יוסף מלשון להוסיף, מה עוד?). לראות שיש לסיפור הקשרים ותפקידים מעבר לשאלה האישית שלנו (מה שנקרא 'אכלו לי שתו לי'). נראה שהתורה מנסה ללמד אותנו שקל לכולנו לשפוט אחרים על מעשיהם, אבל בסופו של דבר הסיפורים  בספר בראשית הינם תמונת מראה שמחזירה את השאלה לחיים שלנו. איפה מתבטאים יוסף ויהודה שבנו, ומה אנחנו צריכים לעשות בתוך המערכת יחסים של חיינו?! ( ד"ר חזי כהן).

בהתבוננות על סיפור יוסף ואחיו מורגש שכל השתלשלות האירועים עד הגעתם מצריימה נובעת מחוסר בתקשורת. כך גם אנו לעיתים בולמים איתותים רגשיים שעולים מתוכנו עקב שיקולים שונים. היכולת לשתף בתחושות, בתיסכולים, בקשיים, ואפילו בסתם מחשבות אישיות איננה טבעית לנו ואף לא פשוטה. זוהי סוג של בלימה שיכולה להיות לאורך זמן מתוך הרגלים, קיבעונות ופחדים, ואין ספק שזה גובה מאתנו מחירים כבדים. התוצאה היא השתקת מקור חיות חזק בתוכנו, ויצירת מפגשים פחות אינטמיים ואותנטיים עם הזולת.

לגיטימי לחלוטין לכעוס על אדם שפגע בנו. אבל חשוב להבין מדוע אנו נשארים עם הכעס וכיצד הכעס "משרת" אותנו (התקרבנות, האשמה, סחטנות רגשית וכו'). ישנם מקרים בהם הדברים נראים לכאורה מוחלטים שאינם ניתנים לגישור, ואפילו מתעוררות שאלות וספקות ביחס לניתוק. לכן, חשוב לפתח יכולת לגמישות מחשבתית, שתאפשר לנו לשנות את דעתנו ולבדוק את אפשרויות החיבור מחדש. לעיתים עצם הנסיון עצמו להתפייסות, גם אם האחר אינו משתף פעולה אפילו מסרב, עדיין זה עשוי להיות מתכון לשחרור והקלה מאותו קונפליקט שיאפשר להניח לנושא ולעבור הלאה בחיינו.

אסיים  בדבריה של ד"ר ברכי אליצור-
"מעלתו של יוסף היא היכולת להתעלות על רגשות הכעס, ועל שאיפת הנקם ולהתמסר לשליחות האלוהית ולהבין אותה כמי שצריכה להכריע את פעולותיו. אלמלא תיעוד רגשותיו העזים, ספק אם היינו מבינים את מלוא משמעותו של הכינוי הבלעדי בו זכה- יוסף הצדיק."
אצל יוסף הכל פורץ יחד, הרצון להגשים חלומות, הגעגוע, הנקמה, הרצון לחנך, ויחד עם זאת המיקוד בשליחותו וההבנה של חשיבות מימושה גוברים על כל אותן תחושות אישיות. מי ייתן ונצליח לסלוח, להתפייס ולהשיג שלום בחיינו. אמכי"ר.
שבת שלום💐

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס- " רעיון שהציג האדמו"ר הראשון מחב"ד בספר התניא: אם נשנה את צורת החשיבה שלנו, נוכל לשנות את הרגשתנו. היגד זה היה, בהישמעו לראשונה מפי פסיכולוגים, היגד מהפכני שעמד בניגוד חריף לתיאוריות המוכרות על נפש האדם.
היו שגרסו שהאופי שלנו נקבע באופן תורשתי. אחרים סברו שחיי הרגש שלנו נשלטים בידי חוויות מן הילדות המוקדמת ודחפים לא־מודעים… עוד אחרים שהסבירו כי מהותנו, והרגשתנו מוכתבות בעיקרן בידי גורמים שאינם התודעה המודעת שלנו. ויקטור פראנקל הראה כי יש דרך אחרת – והוא עשה זאת בתנאים האיומים ביותר שבני אדם חוו אי פעם: במחנה אושוויץ. הוא נטע בחבריו האסירים רצון לחיות. הוא ידע שרק אם יצליחו לשמר רצון זה יש סיכוי שיחזיקו מעמד. מה שנתן לאנשים את הרצון לחיות היה אמונתם שיש להם משימה לבצע, שליחות למלא, דבר־מה חשוב שהם עדיין לא השלימו ואשר מחכה להם שיעשוהו בעתיד. לאחד האנשים הללו היה ילד חי במדינה רחוקה שחיכה לו. אחֵר הגיע לידי הכרה שיש ספרים שרק הוא יכול לכתוב, ולא אף אחד אחר."
ברוח י' בטבת, יום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע, בשבוע הבא, מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס- "פראנקל נטע בהם ובאסירים אחרים את ההכרה שהעתיד שלהם קורא להם, וכך הצליח לעזור להם בעודם בגיא צלמוות לגלות את ייעודם בחיים. פראנקל כותב שהוא הצליח לשרוד באושוויץ על־ידי כך שבכל יום ויום דמיין את עצמו מרצה באוניברסיטה על הפסיכולוגיה של מחנה הריכוז. כל מה שקרה לו בהווה הותמר, באמצעות פעולה תודעתית זו, לכדי המחשה של הרעיונות שיסביר בהרצאה. "בדרך זו הצלחתי איך־שהוא להתעלות על המצב, על סבלות השעה, והתבוננתי בהם כאילו היו נחלת העבר".
תגלית מודרנית זו היא בעצם תגלית־מחודשת, מפני שראשון גדולי הממסגרים־מחדש בהיסטוריה היה יוסף – כמתואר בפרשיות השבוע הזה והשבוע הבא. כזכור, יוסף נמכר לעבדות בידי אחיו. הוא איבד את חירותו למשך שלוש־עשרה שנה, והיה מנותק ממשפחתו למשך עשרים שנה. אילו נטר לאחיו טינה והשתוקק לנקום בהם, אפשר היה להבין אותו. ובכל זאת הוא התרומם מעל לרגשות הללו, ועשה זאת באמצעות הכנסת הזיכרונות למסגרת חדשה. הנה דבריו אל אחיו בהתוודעו אליהם לראשונה:
"וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה, לא אתם שלחתם אתי הנה, כי האלוקים"
הנה דבריו אל אחיו כעבור שנים, לאחר שיעקב אביהם נפטר והם פחדו שיוסף שמר למועד זה את נקמתו:
"אל תיראו! כי התחת אלוקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה – אלוקים חשבה לטובה"

יוסף מסגר את כל עברו מחדש. הוא לא ראה עוד את עצמו כאדם שאחיו עשו לו עוול. הוא הגיע לידי ראיית עצמו כאדם שאלוקים שלח אותו למשימה מצילת־חיים. כל מה שקרה לו היה הכרחי, כי קורותיו אלו הובילו אותו לעמדה שיוכל להגשים מעל גביה את מטרתו בחיים: להציל אזור שלם מגוויעה ברעב, ולהכין חוף מבטחים למשפחתו.
מעשה תודעתי זה, המסגור מחדש, אפשר ליוסף לחיות בלי צריבה מתמדת של כעס ותרעומת. הוא אפשר ליוסף לסלוח לאחיו ולהתפייס איתם. הוא התמיר את האנרגיות השליליות של הרגשת העבר לאנרגיות של קשב ממוקד אל העתיד. מבלי שידע זאת היה יוסף מבשרה של אחת התנועות החשובות בפסיכותרפיה המודרנית. הוא הראה מה גדול כוחו של מסגור מחדש. איננו יכולים לשנות את העבר. אבל בשַנותנו את האופן שאנו חושבים בו על העבר, אנו יכולים לשנות את העתיד.
כל מצב שאנו מצויים בו, מסגור מחדש יכול לשנות את תגובתנו אליו ולנסוך בנו כוח לשרוד, אומץ להתמיד, ונחישות להמריא מהצד האפל של הקיום אל אורו המרפא של יום חדש."

טכניקת ה-'מסגור מחדש' (reframing) מאפשרת שינוי של הנרטיב, הסיפור האישי, ומתוך כך משתנה המשמעות של "הסיפור" (או האירוע), מה שמוביל לשינוי ההרגשה, המחשבה והתגובה הרגשית המתייחסת אליו. במילים אחרות, "משקפיים" דרכן אנו מתבוננים ומפרשים את המציאות. כשהמסגרות הן סך הדעות, המחשבות, הערכים והאמונות שלנו על מה שנכון ולא נכון בעולם, מה צודק ומה לא? מה המשמעות של כל דבר? האתגר שלנו מתחיל כשאנחנו מפרשים ונותנים משמעות לא אפקטיבית שגורמת לנו להגיב בצורה לא אפקטיבית, וזאת מתוך ראייתנו הסובייקטיבית.
המסגור מחדש מאפשר לנו:
להפוך בעיה להזדמנות
להפוך חולשה ליכולת
להפוך תחושה קורבנית לתחושת שליטה
להפריד בין האדם להתנהגות שלו ולשנות את המשמעות של ההתנהגות.

יוסף הצליח למסגר את כל חייו מחדש ובכך מינף את- חייו, חיי משפחתו וחיי ממלכת מצרים. מי ייתן ונצליח גם אנחנו למסגר מחדש את האירועים בחיינו למנוף מניע ומקדם. אמכי"ר.

שבת רגועה ומבורכת❤

יוסף, האח הצעיר, נמכר לעבד על-ידי אחיו, ומתגלגל למצרים, נמכר לבכיר מהמימשל המקומי, פוטיפר, ומטפס בסולם הדרגות במהירות עד למשרת מנהל משק הבית. אשת פוטיפר מנסה לפתות אותו, וכשהוא מסרב להצעתה הוא מוצא עצמו מושלך לבית הכלא, שם הוא פותר בהצלחה חלומות של שני אסירים נוספים, שר המשקים ושר האופים. והוא יוצא מהכלא רק שנתיים לאחר מכן, כשבאחד הלילות חולם פרעה שני חלומות המתרחשים על שפת היאור-
בראשון- שבע פרות יפות ושמנות יוצאות מן היאור ואחריהן יוצאות שבע פרות רזות ומכוערות שאוכלות את הפרות השמנות.
בחלום השני- הוא רואה כיצד שבע שיבולים מלאות ויפות צומחות, ואחריהן מופיעות שבע שיבולים צנומות ושדופות הבולעות אותן.
פרעה ממהר לקרוא לחרטומים שיבואו לפתור את החלום אך הם אינם מצליחים לפתור אותם, שר המשקים, שנזכר ביוסף מביא את פרעה לקרוא ליוסף לפתור את החלומות שלו.
"ראית שני חלומות, אך למעשה זהו חלום אחד" אומר לו יוסף, ופותר את החלום כך: הפרות השמנות והשיבולים המלאות מייצגות שבע שנים של שובע ושפע שיבואו על מצרים. אבל כמו בחלום, אחרי השובע יופיעו פרות ושיבולים רעות ויבלעו את חברותיהן – תקופה של רעב שתימשך אף היא שבע שנים. "את החלום ראית פעמיים" הסביר לו יוסף, "כי ה' רצה להעביר לך מסר שזה עומד להתרחש בקרוב מאוד."
יוסף גם מייעץ לפרעה כיצד להתמודד עם המצב. שואל יוסף יצחק יעקבסון- " פרעה נדהם מפירושו של יוסף לחלומות עצמם, פירוש שאיש מבין חכמיו לא היה מסוגל להגות. אך פירושו של יוסף נראה פשוט וברור מאליו: מתי הפרות שמנות? כשיש מזון בשפע. מתי הן רזות? כשאין מזון. מתי גרגרי התבואה שמנים? כאשר יש יבול בשפע. מתי גרגרי התבואה רזים? במהלך תקופות של בצורת. אם כך, מדוע נדהם פרעה נוכח פירושו של יוסף לחלומו?"
אחת התשובות ששמעתי השבוע היא מגיסי אלישע- החרטומים כשלו בפתירת החלומות, הוא מסביר, בשל גישתם לקיומו של היאור בחיי המצרים. היאור הוא שמו המקראי של נהר הנילוס, אחד משני הנהרות הארוכים בעולם, הנמצא במצרים. לַיְאוֹר הייתה חשיבות רבה ומרכזית בכלכלת מצרים, הוא היה אמצעי השקייה ושימש עורק תחבורה ראשי שדרכו הועברו סחורות ממקום למקום. (ברוח חג החנוכה שמתי לב שיאור מורכב מי'+ אור, שם ה' יחד עם אור) כלומר, המצרים חיו בתחושת שובע וביטחון כלכלי שהיאור תמיד יהיה שם להעניק להם את השפע, מה שיצר עבור המצרים תחושת ודאות ומובן מאליו שהשפע במצרים הינו תמידי. תחושת המובן מאליו יצרה קיבעון מחשבתי שלא אפשר לראות את האופציה לבצורת או לחסר אפשרי. התפילה שלנו ביהדות למשל לגשם היא הגורם שמחבר ומזכיר לנו שהמציאות איננה מובנית מאליה. אנחנו רגילים ללכת, לראות, להרגיש, לדבר וכו' כך שהיומיום ופעילויות פשוטות נראות לנו מובנות מאליהם. בעוד שבכל יום מחדש עלינו להודות על האהבה, על המשפחה, על הילדים, על החברים, על העבודה, על האוכל, על השינה, על הבגדים וכו' על כל מה שהחיים מעניקים לנו- ההבנה וההטמעה שהם לא מובנים מאליהם. חשוב לקחת פסק זמן להתבוננות בעיניים חדשות, במבט חדש שמאפשר ראייה רחבה לאפשרויות שיש לנו מסביב כי תכלס שום דבר איננו מובן מאליו.
הסבר נוסף הינו משיחה שנשא ב-1973 הרבי מליובאוויטש –
"המומחים לפתרון חלומות במצרים אכן ראו בעצמם את פירושו של יוסף לחלומותיו של פרעה, כלומר, שתהיינה שבע שנות שפע ולאחריהן שבע שנות רעב. אך הם דחו פרשנות זו כיוון שלא היה בה כדי לתת מענה לפרט חשוב אחד שבחלום. בחלומו הראשון של פרעה, הוא ראה כיצד שבע הפרות הרזות והמכוערות שבאו אחרי שבע הפרות יפות התואר עמדו ליד הפרות השמנות שעל שפת היאור – "ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור"… (בראשית מא, ג). במלים אחרות, היה רגע שבמהלכו שתי קבוצות הפרות התקיימו אלו בצד אלו, בו זמנית, ורק לאחר מכן בלעו הפרות הרזות את הפרות השמנות… כיצד יתכן ששפע ובצורת יתקיימו בעת ובעונה אחת, זו בצד זו? או שקיימות פרות שמנות, או שקיימות פרות רזות, אך לא יתכן שיהיו לך פרות שמנות ורזות גם יחד. שבע שנות הרעב לא יכולות להתקיים במהלך שבע שנות השפע.
זהו המקום שבו הפגין יוסף את גאונותו המבריקה. כאשר סיפר יוסף לפרעה איך להתכונן לרעב הממשמש ובא, הוא לא נתן לו עצות לא רצויות אודות האופן שבו עליו למשול בארצו, אלא העצה הייתה חלק מפרשנות החלום עצמה.
יוסף הבין כי הקיום-יחדיו של שתי קבוצות הפרות הכילה את הפתרון לבצורת ההולכת וקרבה.. לא זו בלבד שהכילו ניבוי של אירועים שיתרחשו בעתיד, אלא גם הציעו הוראות ביחס לאופן ההתמודדות הנכונה עם אירועים אלו. החלומות לא רק ניבאו בעיות, אלא גם הציעו פתרונות להן."
והרב ממשיך ומבהיר- "כולנו חווים מחזורים של רעב בחיינו. ישנם זמנים שבהם הדברים הולכים היטב: אנו בריאים, מצליחים ונהנים מרמת רווחה גבוהה. תכופות, במהלך זמנים שכאלה, אנו שוכחים להשקיע זמן ומאמץ בטיפוח אינטימיות רגשית אמיתית עם בן/בת זוגנו, לפתח קשרים אמיתיים עם ידידינו וליצור חיבור כנה עם הקב"ה. אנו מרגישים מרוצים מעצמנו וכביכול איננו זקוקים לאף אחד. אולם, כאשר מגיעה תקופת רעב, כאשר פורץ משבר קשה בחיינו חלילה, לפתע פתאום אנו חשים בצורך להושיט יד לקבלת עזרה ולהתחבר עם יקירינו ועם אלוקים.
אבל אנו לא יודעים איך לעשות זאת. שכן, כאשר אנו לא מטפחים את קשרינו עם אחרים ואת הרוחניות שלנו בתקופות השפע שלנו, בהיותנו ניצבים מול שנות הרעב אין לנו הכלים שלהם אנו זקוקים נואשות כל כך כדי לשרוד את המשבר.
זוהי תמצית חוכמתו של יוסף: אף פעם אל לנו להפריד בין שנות השובע לבין שנות הרעב. כאשר אתה חווה שפע, אל תיתן לכך לעוור אותך ולהקהות את חושיך לדברים החשובים באמת בחיים.
סדר העדיפויות שאתה מטפח במהלך התקופות הטובות שלך צריך לעמוד לרשותך ולתמוך בך גם בתקופות הקשות שלך."
בימים אלו כשאור הנרות שאנו מדליקים השבוע למשך 8 ימים, אמורים להוות עבורנו אורות דרך גבוהים בבחינת: "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן – – – " עלינו לזכור שחג החנוכה מדבר על חיזוק התא המשפחתי והאור שבו, חג שבו מוסיפים ומרחיבים את החיוב, את הטוב והישר, את האור שבחיינו, ומוקירים אותו.
שבת שלום וחג חנוכה שמח🌼🌞

מערכת היחסים בין אחים ואחיות במשפחה היא מערכת יחסים שמלווה את האדם מהרגע שנולד ולרוב ממשיכה גם אחרי הזדקנות ההורים ומותם. היא משתנה ונחווית באופן שונה על ידי כל אחד ואחת מאתנו. איכות היחסים והקשר בין האחים/האחיות שלנו תלוי בגורמים שונים- באישיות, באופי, במיקומנו במשפחה ובהרכב המשפחה (בנים / בנות, פער הגילאים), ובעיקר בהורים, בערכים והאמונות המונחלים לנו בבית, ברמת המעורבות ההורית, ובכלל במערכת היחסים שבינינו להורים.

מסביר הרב יעקב נגן (גנק)-
"נושא מרכזי בספר בראשית הוא המתח ביחסי אחים. סיפורם של זוג האחים הראשון, קין והבל, מסתיים ברצח. בהמשך מסופר על ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. הסיפורים כולם מסתיימים בהשלמה כלשהי – לאחר הפירוד הכפוי בין ישמעאל ליצחק מתואר כיצד הם קוברים את אביהם יחד (כ"ה, ט). גם אצל יעקב ועשו מופיעה תמונה דומה שבה שניהם קוברים את אביהם יחד במערת המכפלה (ל"ה, כט).
אצל יוסף ואחיו מתואר לא רק פיוס, אלא שינוי מהותי שהצדדים עוברים. התנועה החיובית הזו בהוויה של יחסי אחים מגיעה לשיאה בספר שמות הפותח בזוג אחים נוסף, משה ואהרן, המייצג קשר אידיאלי של יחסי אחווה ושותפות, זוג שלדעת המדרש (תנחומא שמות כז) עליו נאמר הפסוק: ״הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד״ (תהלים קל"ג, א).
מדוע חומש בראשית עוסק ביחסי אחים בצורה כה אינטנסיבית? ספר בראשית, הרקע להתהוותו של עם ישראל, אינו עוסק, למרבה הפלא, בכינון הלאום או באירועים פוליטיים, אלא באינטראקציות שבתוך המשפחה – יחסי אחים, יחסי הורים וילדים ויחסי איש ואישה.
הסיבה לכך נעוצה, באחד המאפיינים המיוחדים של עם ישראל – היותנו לא רק עם אלא משפחה, עם שהוא משפחה. הקשר בין משפחה לעם מתחיל כבר בבחירתו של אברהם להיות ״לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ״ (י"ח, יח). בחירה זו מבוססת לא על כושר המנהיגות של אברהם אלא על האמון בכוחו בתחום המשפחה, ביכולותיו להנחיל ערכים לילדיו ולבני ביתו, כפי שכתוב בפסוק שלאחר מכן: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (שם, יט)."

מערכות יחסים בין אחים מאופיינות ביחסי מסירות ונאמנות, אך גם מאופיינות ביחסי קנאה ושנאה. התקרבות והתרחקות, בעקבות העוצמות החזקות של הרגשות המעורבים בקשר בין אחים. אחרי הכל, קיימת תחרות על משאבים- אהבה, קשב, כסף תשומת לב וכו' מההורים שיכולה להוביל לקנאה, ואפילו שנאה. לרוב זו תחושה שמתייחסת למקרה ספציפי, ואין זו באמת שנאה אלא יותר כעס, אכזבה ופגיעה.

סיפורי האחים בספר בראשית הינם תזכורת לחשיבות מערכת היחסים שביניהם, והתפקיד הקריטי של ההורים במערכת הקשר שיגבשו האחים, והטמעת חשיבות ערכי המשפחה המועברים מדור לדור. אין ספק שצריך לתת לילדים להתמודד עם הקונפליקטים שנוצרים ביניהם ולפתור אותם בעצמם, כי בכך הם מחזקים ומעצימים את מערכת היחסים שלהם. יחד עם זאת, אני מכירה משפחות שבהם יש אחים שלא מדברים שנים, נתק מוחלט; האבסורד, שלרוב הם אפילו לא זוכרים מה קרה בדיוק שהביא לנתק. הפרשה שלנו מרחיבה לנו את המודעות להשלכות של קנאה ופירוד בין האחים. היחסים שבין יוסף לאחיו היו ללא ספק טעונים, החלומות של יוסף ופרשנותו בגילו המאוד צעיר כי הוא עתיד למשול בם, ויחסו המיוחד של יעקב אביהם אל יוסף יצר אנטגוניזם וכעס מאוד גדול אצל האחים, והם גדלים לשנוא את אחיהם הצעיר עד למכירתו לישמעאלים, כשבהמשך הם מביעים חרטה וצער על מעשיהם. כשהילדים מסוכסכים ולא מדברים אחד עם השנייה תקופה, עלינו ליצור הרגלים משפחתיים של שיח פתוח, שיח מחבר ומקדם גם על היחסים שבין האחים. ללמד אותם מגיל צעיר לדבר על האכזבה ועל הכעס, על הציפיות של אחד מהשנייה וגם להחזיק ולהכיל את הכעס שלהם כלפינו כשהם מרגישים שההורים לא היו הוגנים כלפיהם או כשהם מביעים רגשות קיפוח. כדאי ומוטב לזכור שהחוויות של כולנו הן סובייקטיביות, ולכן, אם זה מה שהילד או ההורה מרגיש, עדיף לדבר על זה מאשר להתעלם ולקוות שיחלוף כי זה לא חולף מעצמו.

מסיים הרב יעקב נגן, "היהדות רואה במשפחה מוקד של העברת המורשת. בצורות רבות חוזר ונשנה הציווי ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ״ (שמות י"ג, ח), ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ״ (דברים ו', ז), ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ (דברים י"א, יט). אך יתרה מזו: התורה אכן מטפחת את חשיבות התא המשפחתי, אך היא גם מטפחת את התודעה שעם ישראל כולו הוא משפחה. בין אחים נדרשות סולידריות ועזרה הדדית. מכאן גם התביעה לא להתעלם ממצוקתו של הזולת: ״לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ… לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״ (דברים כ"ב, א-ד)."

שנצליח לראות ולהרגיש את אחינו, הזולת, ולהטמיע שעם ישראל הוא כולו משפחה. אמכי"ר.

שבת שלום❤

עברתי דירה לפני כשבוע והמחשבה על הסידורים הנדרשים בהתאם כמו- גמר חשבון עם חברת החשמל, מים, אינטרנט, טלפון, וכו' יצרה במהירות אפוד מגן פנימי למאבקים שעדיין לא קרו אבל ברור לי שיקרו… המציאות שבה אנו חיים מדרבנת אותנו כבר לביים מאבקים מוקדמים בלתי נראים כי זה ברור שהולך להיות מאבק… על מה אנחנו נאבקים? אנחנו נאבקים על זכותנו לחיות בכבוד, לקבל מקום שיאפשר לנו מימוש צרכנו ולהיראות ולהשמע, לקבל יחס ראוי ושירות תואם ציפיות וכו'. במילים אחרות, אנחנו נאבקים על מה שאנחנו מאמינים ששייך לנו, שלדעתנו צריך להיות שלנו.

לכולנו יש פער בין הרצוי ובין המצוי, ובשוטף אנו עסוקים בלצמצם את הפער הזה. הלו"ז היומי שלנו עמוס וגדוש, והעיסוק הנוסף של מתן מענה לתקלות בשוטף מגביר את הלחץ והתסכול מה שמייצר פלטפורמה נהדרת למאבקים נוספים בפרט כשאין לנו אמון במערכת ובסביבה. המאבקים שלנו הם להספיק במגבלות הזמן שיש, פרנסה, הישגים, גידול ילדים, זוגיות, משפחה, חברים, עבודה וכל המשתמע מכך. אנחנו חיים בתוך מאבק מתמשך הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, שמתבטאים במאבקים של עם ישראל במהלך הדורות וההיסטוריה בניסיון לשמר ולהנציח את קיומו.

בפרשה הקודמת, 'ויצא', התורה מדגישה שהמאבק בין שני הבנים, יעקב ועשיו, התחולל כבר ברחם אמם. ההתרוצצות ברחמה של רבקה מתפרשת בנבואה כאות למאבקם העתידי, כפי שמתפרשת גם לידתם, כשידו של יעקב אוחזת בעקב עשיו. נשאלת השאלה האם ההכרה במאבק שבין האחים בשלה כבר בעודם ברחם אמם, בשלב כה מוקדם של חייהם?
בפרשה השבוע אנו פוגשים את המתח בפרט בהכנותיו של יעקב למפגש עם עשיו, (פרק לב- פס' ד') "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו…". בבת אחת כל המתיחות של לקיחת הברכה והבכורה עולה, ועשרים שנות הגלות של יעקב בחרן כאילו נמחקו. ותשובת המלאכים (פסוק ז'): "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו", תיאור עשיו ומחנהו נשמע מאיים, מדוע 400 איש צריכים ללוות את עשיו? ותגובת יעקב- "ויירא יעקב מאד, ויצר לו" יעקב במצוקה מה שמסביר את פעולותיו בהמשך.

יעקב אבינו מתכונן למאבק עם אחיו עשיו, הוא מעביר את משפחתו ואת כל אשר לו במעבר יבוק בכדי שכשיאיר היום הוא יהיה מוכן לקראת עשיו ומחנהו, שלא ייתפס במצב של חולשה – כשהוא באמצע מעבר הנחל. בנוסף, הוא מחלק את משפחתו ורכושו לשני מחנות – (פסוק ט): "ויאמר: אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה". יעקב ממשיך בתפילתו הנרגשת לה', תפילה המביעה את גודל חרדתו. ואז מגיע השיא- בסופו של אותו לילה מתרחש המאבק עם "האיש המסתורי", מלאך, והוא נמשך "עד עלות השחר" (כה). כשיוצא יעקב מן המאבק, הוא מבורך על ידי המלאך והוא צולע על ירכו. מאבק שמתנהל כאמור עד עלות השחר, מחושך לאור, ונצחונו של יעקב סופי ומוחלט. יחד עם זאת, ברגע האמת, רגע המפגש של יעקב עם עשיו, לפחות ע"פ הפשט, יש תיאור מרגש שלכאורה אין בו כל מאבק כלל. יעקב נערך למלחמה מול עשיו, אבל הוא מתקבל באהבה, בחיבוק, ובהמשך אפילו בהצעה לחבור וללכת ביחד. "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ." עשיו רץ אל אחיו, מחבק ומנשק אותו. יש מפרשים האומרים שההכנה המוקדמת של יעקב היא שהביאה לתגובתו של עשיו כמו גם להבנתו שאם ינהג אחרת גם הוא ישלם מחיר כואב.

מסתבר שלכל אחד מאתנו יש סולם שעליו יש כוחות יוצרים ומקדמים המבקשים להעלותנו בסולם, אך לצידם קיימים גם כוחות יצריים המבקשים להורידנו למדרגות התחתונות בסולם. גדולתנו נבחנת דווקא במאבק המתמיד שלנו בכוחות היצריים, ביכולת האיפוק וההתגברות בכדי לגייסם לטובת הכוחות היוצרים וכך להיות במצב של עליה מתמדת בסולם.
יעקב אבינו בחר להתמודד במאבקיו השונים בכלים מקדמים ויוצרים-
טקטיקה ואסטרטגיה – תכנון, חישוב, וזהירות-
שליחת השליחים לעשיו במטרה לפייסו, חציית העם והצאן לשני מחנות- במטרה להגן על המחנה, שליחת מתנות לעשיו שוב במגמה להתפייס, ותפילה לה' – הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים."
בנוסף, יעקב משתמש בשיח נכון ומקרב לפני המפגש, הוא שולח שליחים לעשיו שיסבירו לו מה מטרת המפגש וגם הסבר לגבי מועדו המאוחר בעקבות עבודתו הקשה אצל לבן, יש פה ממש הכנה מוקדמת. בזמן המפגש, יעקב משתמש בביטויים "עבדך", "אדני" ו"מצאתי חן בעיניך" מספר פעמים לרכך את ליבו.
למעשה, יעקב אבינו ממחיש לנו כי האמונה וביטחון בצדקת הדרך, דבקות במטרה, ושימוש בשפה מקרבת מעניקים חוסן ויכולת לחולל שינוי לטובה. בסופו של דבר, יעקב עובר בשלום את המפגש הטעון עם עשיו אחיו. כך גם עם מאבקו עם המלאך, מאבק לדורות, שבו יעקב כאמור מנצח. מפרשים מסבירים כי זה גם מפגש בין יעקב, עם ישראל, לעשיו שמזוהה עם הנצרות.

המאבקים הללו של יעקב באים ללמד אותנו שהאתגרים והמאבקים בחיינו לא מסתיימים, ולא פעם נמצא את עצמנו במתח של התמודדויות וקבלת החלטות, אבל כשיש בליבנו אמונה, שאיפה, רעיון, מיקוד, ובסופו של דבר גם מימוש, ניתן להשיג פתרונות מקדמים בדרך של הכשרת לבבות, התמדה ויסודיות בשילוב היכולת לנהל את האגו שלנו ולא להיפך.

מי ייתן ונצליח כולנו במאבקנו הקטנים כגדולים להתקדם, לעלות בסולם לצמוח ולחולל שינויים לטובה. אמכי"ר.
שבת שלום❤

כולנו מכירים את חלום 'סולם יעקב', שירים נכתבו אודות החלום המפורסם, פרטים שידועים כמעט לכל ילד בבית ספר. השבוע בפרשת ויצא אנו מקבלים דרכו הזדמנות למבט חדש על משמעות החיים. הפרשה השבוע מתארת את יציאתו של יעקב מבאר שבע לחרן. יעקב נאלץ להיפרד מכל המוכר לו בציווי אמו, רבקה, החוששת לחייו בעקבות איומי עשיו, אחיו. ובתחנתו הראשונה חולם יעקב על הסולם שממנו עולים ויורדים מלאכים. הרב תמיר גרנות התבונן במהות החוויה של יעקב אבינו, והוא שואל-" האם יש אמת בחלום? – האם זהו חלום שמקורו מהרהורי לבו של החולם, או שהחלום הוא מדיום של התגלות אלוקית? התמונה אותה רואה יעקב היא תמונה של התגלות. אולם, הוא אינו יכול להיות בטוח איזה תוקף יש לתמונה שראה- האם היא אמיתית? נראה, שיעקב אבינו אינו בטוח בדבר." יחד עם זאת, "אין ספק כי יעקב אבינו מפרש את חלומו כחוויה נבואית…" כמו בחלום 'סולם יעקב', חלומות יוסף ועוד, החלומות מסייעים לנו לבחון את מעשינו, להפיק לקחים, לשפר עמדות, להיות מועילים וטובים, ישרים בליבותינו, ולעשות את הישר והטוב. לחלום יש כוח להקים עולם מתרדמתו. ייעוד האדם, תיקונו כפרט, ה'אני' הגדול יותר, כולם מצויים ביכולת לחלום בתעוזה ולמרחקים. אומר ישראל אלדד על ה-הסולם בחלום יעקב, "זוהי צמידות לקרקע ולא צמיתות בה. ותורה היא משמיים ולא בשמיים. רק בתקופה מאוחרת מאוד יתחילו בעלי חזיונות לחלום חלומות על השמים בלבד. יעקב חולם על קשר עם השמים… מרגיש אדם את עצמו בטוח מאוד כשהוא תקוע בשתי רגליו באדמה, אך הוא מרגיש את עצמו קטן מאוד והוא רוצה לעלות." כלומר, הארץ עצמה היא שדוחפת אל השמיים, ובשביל זה צריך סולם.
הרב אמנון בזק מוסיף שיציאתו של יעקב מחרן וחלום הסולם באים להגיד-
"…שלפעמים אדם נדרש לצאת ממקומו, ושהדינמיות היא יסוד מהותי בחייו… כמו גם היכולת לשנות מקום בשעת הצורך."
יתכן שדרך השראה מגדולי האומה שלנו, על חלומותיהם ועל עבודתם להחיות את תודעת החלום העמוקה ואת פעולתה בפיתוח חייהם, נפתח גם אנחנו את עצמנו אל חלומנו. בכתבים על פי ראובן בריינין, חיי הרצל, ניו יורק תרע"ט, עמודים 16-18 מסופר:
"פעם אחת עלתה בידי להציל מפי הרצל (זה היה כמה ימים אחדים לפני לכת הרצל לרומא להתייצב לפני האפיפיור בהיכלו) פרט חשוב מחייו הפנימיים בימי ילדותו, והנני מוסר בזה את סיפור המאורע כלשונו, כמו שרשום בפנקסי, באותו יום ששמעתי מפי הרצל:
'בהיותי ילד, עשה עלי הסיפור של יציאת מצרים, כפי אשר שמעתיו מפי המורה בבית הספר היהודי, וכפי שקראתי אחרי כן בעצמי בספר את הניסים והנפלאות של יציאה זו, רושם עמוק עד מאד.
בהיותי ילד בן 12 שנה נזדמן לידי ספר אשכנזי אחד – את שם הספר אינני זוכר כיום – ובו קראתי במקרה על אודות משיח מלך ישראל… ובמוחי נולד אז הרעיון לכתוב פואמה על אודות מלך המשיח…
והנה באחד הלילות חלמתי חלום נפלא:
מלך משיח בא, והוא זקן מלא הוד ותפארת, ויקחני על זרועותיו וידאה אותי על כנפי רוח. על אחד העננים המלאים זוהר פגשנו בתמונות של משה רבינו. (קלסטר פניו היה דומה לפני משה, החצובות שיש, אשר עשה מיכלאנג'לו. מילדותי אהבתי להתבונן בציור הפסל הזה).
ומשיח קרא למשה: "אל הילד הזה התפללתי!" ולי אמר, "לך ובשר ליהודים, כי עוד מעט ובוא אבוא, וגדולות ונפלאות אעשה לעמי ולכל העולם!"
הקיצותי, והנה חלום.
את החלום שמרתי בליבי, אך לא ערבתי לספרו לאיש!'
פגישתו המוצנעת וה"לא-מודעת" כמעט של הרצל עם עולם חלומו הפנימי, מסתבר הייתה למכוננת דרכו אל יעוד חייו.
אנחנו נוהגים לצאת לעבודה, לצבא, לבית חדש, להתנדב, לצאת ממסגרת של תיכון/ישיבה/מכינה/צבא ועוד, עלינו לזכור שיש ערך לקיומנו במקום המסוים הזה, והחלום הגדול של כל אחד ואחת מאתנו יכול לתת לנו את הכוחות לעשייה הפיזית להגשמתו.
לסיכום, יעקב אבינו יוצא את ביתו לחרן לא רק בכדי להינצל מעשיו אחיו, אלא גם בכדי לעבוד, לצמוח ולהתחשל, ליצור את הקרקע ואת הבסיס. יעקב יוצא להקים משפחה, יסודו של עם ישראל (12 השבטים), הגשמת ייעודו לאזן ולחבר בין הקצוות. יעקב אבינו יוצא מגבולות ארץ הקודש, למקום זר וחדש, ואכן, לעיתים יש צורך לצאת מארבע האמות שלנו, מאיזור הנוחות שלנו, מהבית, מהלימודים, מהבועה, לצאת לעולם להתפתח, להתחזק ולממש את הפוטנציאל הטמון בנו ולמרות ואף על פי אתגרי היומיום לצמוח ולהצליח. אמכי"ר.
שבת שלום❤

השבוע בפרשת תולדות מתואר לנו כיצד יעקב ועשו נאבקו זה בזה עוד בהיותם ברחם אמם. ברחמה של רבקה יש תאומים המייצגים שני לאומים שעתידים להתעמת במהלך הדורות. השניים שונים באופי ובחזות, ומהפשט נראה כי הם גם הופלו ע"י הוריהם: "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כה')
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס- "מדוע אהבה רבקה את יעקב – אנו יודעים. עוד לפני הולדת התאומים הכאיבה לה כל כך התרוצצותם ברחמה, שהיא הלכה "לִדְרֹשׁ אֶת ה'". וכך נענתה:
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ,
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ,
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
(בראשית כה, כג)
רבקה הבינה כנראה את הדברים כך: בנה הצעיר יגבר על בנה הבכור וישעבד אותו, ויהיה ממשיכם ההיסטורי שלה ושל יצחק, אבי עַם הברית. לכן, משנולדו, אהבה את הצעיר. אבל אם כך, מדוע אהב יצחק דווקא את עשו? האם לא סיפרה לו רבקה מה שמעה כשדרשה את ה'? ומשגדלו הנערים, האם לא ידע יצחק שעשָׂו פרוע ופזיז? האם אפשר להעלות על הדעת שאכן, כפשוטו של מקרא, יצחק אהב את עשו רק "כִּי צַיִד בְּפִיו", כאילו הקיבה קובעת את האהבה? קשה להאמין. הרי על כפות המאזניים מונחת שאלת ירושת הברית עם ה'…
המגיד מדובנה מוסיף ומסביר שרק יצחק התפתה להאמין לעשו, מפני שרבקה, שגדלה לצד אחיה הרמאי לבן, למדה לזהות הונאה. יצחק, לעומת זאת, גדל באוהל אברהם ושרה. הוא הכיר רק יושר מוחלט, ועל כן לא חשד שמרמים אותו….
יצחק אהב, אם כן, את עשו משום שלא ידע מיהו ומהו באמת. זו התשובה הקלאסית. אבל יש תשובה אפשרית אחרת: יצחק אהב את עשו דווקא מפני שידע היטב מיהו ומה מעשיו.
פעם פנה אדם לראי"ה קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. הבן, אמר האב שבור הלב, מסרב אפילו לראות בעצמו יהודי. מה לעשות?
"אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?", שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב, "מעתה והלאה אֱהַב אותו אפילו יותר".
לפעמים גדול כוח האהבה מכוח הנזיפה. ייתכן שכאשר התורה אומרת לנו שיצחק אהב את עשו בגלל הציד שבפיו, כוונתה ללמדנו שהוא לא היה עיוור למעשיו ולטיבו. אם יש לכם שני ילדים, האחד 'ילד טוב ירושלים' והשני משרך דרכיו, למי תקדישו יותר תשומת לב? עם מי חשוב שתבלו זמן רב יותר?"

מסתבר שהעדפה הורית היא תופעה שכיחה שמתרחשת בעיקר כי לכל ילד יש אישיות אחרת, ובאופן טבעי נוצר קשר אחר. לפעמים מדובר בבן בכור או בילד שזקוק לעזרה ולהגנה מיוחדת, התנהגות מסוימת, במקרים אחרים מדובר פשוט בכימיה וכו'. כל אחד מאתנו רוצה שהוריו יאהבו אותו הכי בעולם, ולכן, להעדפה הורית יש השפעה משמעותית על נפשם של הילדים שחווים קיפוח, המתבטאת בהתנהגותם (קנאה, תוקפנות, ריצוי וכו'), עיצוב אישיותם וביטחון העצמי שלהם.
נראה כי מדובר באחד הנושאים הכי מודחקים ולא מדוברים במשפחה. ויחד עם זאת, הוא שכיח הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. עדות לכך מצויה כבר בסיפורי התנ"ך, סיפורים על ילדים שזוכים ליחס מיוחד מהוריהם. החל מקין והבל, השבוע ב'תולדות' -יעקב ועשו, ממשיך עם האחיות רחל ולאה וכמובן, הסיפור על יוסף ואחיו. מדובר ב- יחסי אחים וה-מריבות/קנאה ביניהם, התחרות ביניהם על תשומת לבו של ההורה, ובנוסף תיאור העדפתו של ההורה את אחד הילדים על פני האחרים, כמובן מסיבות שונות.
תחושת קיפוח היא לעיתים קרובות חלק מהיחסים בתוך המשפחה. לכל אח/אחות יש תפקיד שמחייב אותו/ה – ולכן גם נגזל מאחיו. החכם לעיתים אינו יכול להיות גם המתוק. הספורטיבי לא פעם נחשב לא רציני. החרוץ אינו יכול להיות גם היצירתי. בקיצור, אנחנו מכניסים את ילדינו למגירות מוגדרות ומצמצמות כפי שהורנו יש להניח נהגו אתנו. הדרמה המשפחתית הזו עלולה להפוך למכשול שמלווה אותנו לכל אורך חיינו. ככל שהדפוסים ברורים ונוקשים יותר, כך נגזל חופש הבחירה. הבחירה להיות אנחנו עצמנו, ולהתפתח בהתאם לנטיות הטבעיות. "המקופח" – וגם "המוצלח" שחי כל חייו עם תחושת אשם כי המקום שהוא קיבל היה כנראה על חשבון האח… שניהם משלמים את המחיר.

ידוע כי תהליך ההתבגרות, באופן מיטבי, כולל מרד ובדיקה מחדש של הגבולות שאימצנו בילדות. זה יכול לקרות בגילאים שונים, 12, 17, 40, 65 וכו' בשלב כלשהו, אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו הכולל את הפרשנות שלנו, ומתעמתים איתו. מתבוננים ובוחנים מה ניתן ומה נגזל מאתנו. זהו שלב מהותי, השלב שבו אנו בוחרים מה לקחת ומה אנו משאירים מאחור.
היכולת להבין שהחוויות שלנו יחד עם הפרשנות שלנו מטביעים את חותמם בהתנהלות חיינו. בסוף היום, כולנו בני אדם, וכמו שיש הצלחות יש גם כישלונות, והגישה כי הורנו בד"כ נוהגים באופן הכי טוב שהם מכירים ומאמינים מאפשרת לנו לבחור את סיפור החיים שיקדם אותנו, ויאפשר לנו ליטול אחריות על התפקיד שכל אחד מאתנו ממלא בחייו ובחיי סביבתו, ובכך לעבור תהליך של התבגרות, הבשלה וחכמת חיים, לעומת התבגרות של תחושת קמילה ותבוסה.
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס- " לא כל הילדים הולכים בדרכי הוריהם. אם יצחק התכוון שעשו ישנה את אורחותיו ויהיה ממשיך דרכו שלו, הוא נכשל. אבל ישנם כישלונות מעוררי כבוד. אהבתנו לילדינו, גם כאשר הם מאכזבים אותנו, היא כישלון מן הסוג הזה. הרי כך בדיוק גם ה' אוהב אותנו."

מי ייתן ונצליח להשתחרר מכל אותן חוויות ילדות שמעכבות את מימוש ייעודנו, ובמקביל שנצליח לאפשר לילדנו להתפתח ולממש את ייעודם ע"פ נטיותיהם הטבעיות. אמכי"ר.
שבת שלום💞

בפרשות האחרונות התורה מספרת לנו על ייעודו של אברהם אבינו- להיות גוי גדול ועצום. ואכן, אברהם לוקח אחריות לבניית הדורות הבאים- בפרשה מתואר כיצד אברהם בגילו המופלג מוליד בנים נוספים ומתואר בנוסף מעמדו המיוחד של ישמעאל. בעוד ההתפתחות בפרשת חיי שרה, מתארת בנוסף לייעודו האוניברסלי של אברהם את הבעת מחויבותו לזרע המובטח לו מיצחק, ולאמונה שהוא זה שיירש את הארץ; אברהם שולח לחרן את אליעזר, עבדו הנאמן, להביא את הכלה המיועדת, רבקה, לארץ כנען עבור יצחק בנו. אברהם בשלב זה עוסק בבניית התא המשפחתי המוביל לבניית הבניין הלאומי של העם, ושממנה בסופו של דבר נגיע לתכלית כולה כפי שהרב יהודה גלעד מתאר- "תכליתה של הבחירה האישית והלאומית היא הבאת הברכה לכלל האנושות".

ככל שהטכנולוגיה מתפתחת וחיינו כביכול הופכים להיות נוחים יותר, רבים מאתנו מרגישים במסע הישרדות אינסופי ומתיש. הצורך לתמרן כל הזמן במרחב הייעודים השונים שאנו ממלאים בחיינו גובה מחירים לא פשוטים, ובסופו של דבר, הרצון לתת מענה אידיאלי בכל המרחבים שומט את הסיכוי להצליח בדברים שבאמת חשובים לנו.

לכולנו יש יותר מייעוד אחד, וכך אנו מוצאים את עצמנו בזירת מתח כמעט מתמדת של "ג'אגלינג אינסופי" המתבטאים במערכת היחסים המשפחתית שלנו, למשל כשאנו לא מתפנים גם כשאנו נוכחים- יוצר תסכולים, האשמות הדדיות, ציפיות, אכזבות, היעדר זמן איכות, ריחוק ופגיעה באינטימיות, כך גם במרחב ההורות, הילדים מושפעים מהמצב, המתח של ההורה העובד ניכר, העומס שמביא עימו התפרצויות, חוסר סבלנות וכו'. נוסיף לזה את הזירות של מקום העבודה, חברים וכו'. רובנו משתדלים ומתאמצים לרצות את כולם, וגם לרצות את עצמנו ועדיין לא פעם אנו חווים אכזבה, תסכול שהגענו באיחור, שפספסנו אירוע או טקס, שהמעורבות שלנו לא מספקת ועוד. המתח, והמרדף האינסופי שמלווה אותנו בנקיפות מצפון וברגשות אשמה על בחירותינו אינם מקדמים אותנו במציאת איזון בחיינו ומימוש ייעודנו.

בפרשה השבוע אברהם אבינו מלמד אותנו שעלינו לבחור לאזן ולמתן את המתח הקיים בין משפחה, הורות, קריירה, קהילה וכו' בכדי שנצליח למצוא אי של שפיות בעומס השוטף של חיינו. פרשת חיי שרה מזמינה אותנו לבחון מה הערכים, העוגנים והדברים שהכי חשוב לנו כרגע בחיינו, מה הכי-הכי חשוב לנו. ומשם לבחון מה אנו רוצים שיהיה ואיך אנו רוצים שאותה בחירה תבוא לידי ביטוי. עצם הבחירה היא עדות לכך שאם אני בחרתי התנהלות מסוג מסוים, אני גם יכולה להחליט לבחור התנהלות אחרת או לשנות בכל רגע נתון את סדרי העדיפויות שלי. זהו לימוד מיומנות בהצבת גבולות בחיינו המשלבת עשייה פעילה ונמרצת שמתמודדת- בבית, ביחסים השונים, בניהול הקריירה, העבודה והמעורבות שלי בקהילה. תזכורת שבאמת אי אפשר הכל, וחשוב שנהיה מחוברים למה חשוב לנו באמת בחיינו ומה הם סדרי העדיפויות שלנו.

לדעתי, אם ננסה לחשוב על תפקידנו בתא המשפחתי רובנו מצפים מבני הזוג או המשפחה ליותר משאנו מצפים מאנשים אחרים. למשל, הציפייה שבן הזוג/אחות/ילד/הורה ידעו מה אנו רוצים מבלי שנגיד זאת מפורשות, או הציפייה שבני משפחתנו יעדיפו את האינטרסים שלנו על פני שלהם, ובמידת הצורך אפילו יוותרו על צרכיהם למעננו. כשהם לא עומדים בציפיות בד"כ הנטייה היא להאשים ולכעוס עליהם במקום לבחון את הציפיות מחדש. ולכן, לעיתים ריבוי הקונפליקטים מרחיק אותנו, אבל כדאי לזכור שהגדולה בעימות (מלשון 'עמית'), היא להשכיל לראות בעין טובה שמסייעת לנו לבנות יסודות חזקים ומצמיחים. כלומר, העבודה בתא המשפחתי מזמנת לנו יותר קונפליקטים ובכך הזדמנות לעבודה עצמית, ולבחינה מחודשת של המציאות. ולמעשה, אלו היסודות שלנו, הגרעין המשפחתי ממנו באנו, הכל מתחיל מהמשפחה כך מלמד אותנו אברהם אבינו את הסוד לאיזון, ועליהם כמו אברהם אבינו אנו בונים את שאר המרחבים- בני זוג, חברים, קולגות, קהילה וכו'.

מסביר הרב יהודה גלעד- "המתח הפנימי בין לאומיות ואוניברסליות מלווה את כל תולדותינו כעם; מיני קדם בגלות, ועד לחיים בארצנו בימים הללו בזמן הזה. בחסדי ה' זכינו שחזון לאומיות ישראל הפך למציאות בדמותה של מדינת ישראל; ודווקא בתקופה זו חשוב שנזכור שעם כל חשיבותה ומרכזיותה של לאומיות ישראל, מגמתה האחרונה היא כלפי האנושות כולה, "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

מי ייתן ונצליח לאזן את אורח חיינו מתוך שמחה וצמיחה, ולהוות "אור לגויים", דוגמא אישית עבורנו ועבור הסביבה כולה. אמכי"ר.
שבת שלום💐

האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים שואבים אותנו לעיתים לקושי האישי שלנו, מסמאים את עיננו ובעצם מעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. פרשת וירא היא הזדמנות נפלאה לראות את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, אדם זקן לכל הדעות, בן 100, יושב בפתח האוהל לאחר ניתוח כואב של ברית מילה, בחום היום, ולפתע במהלך שיחת ביקור החולים של ה׳ עימו הוא מבחין ב-3 עוברי אורח, עוזב הכל, ורץ לקראתם… בהמשך, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום ועוד מעשי חסד אחרים מתוארים בפרשה. כל התודעה שלו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נפלא לראות כיצד אברהם אבינו שואב את כוחותיו. שמעתי הסבר מאת הרב יוסף בן בסן על מה ההבדל בין צער לעצב- יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב להכנס:-)

האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. יש מצבים ונתונים בשלבים שונים של חיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא שינוי מיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? ממקום חזק, שלוקח בעלות ושליטה על המצב או ממקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וחסר. עבורי, זהו שיעור שלמרות הקושי עדיין יש לנו בחירה. והבחירה שנעשה תשפיע גם על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך- אופטימיות ואמון בטוב -או- פסימיות, תסכול ותחושת חוסר אונים.

מי ייתן ונצליח בהשראתו של אברהם אבינו לצאת מהקונכיה שלנו עם כל המשתמע, לראות, להרגיש, ולסייע לזולת, ולזכות להיות בשמחה תמיד. אמכי"ר.

שבת שלום💞

השבוע הפרשה אומרת לנו שאם אנו רוצים ליצור לעצמנו עולם טוב יותר, עולם אחר, אנחנו צריכים לעשות "לך לך". לעזוב ולהשאיר מאחור את מה שאנחנו מכירים ורגילים בכדי להתנסות ולאמץ דברים חדשים. 

אברהם אבינו עזב את העולם האלילי לטובת המונותאיזם. האמונה באל אחד, האחדות. אברהם אבינו לקח אחריות, מרד במורשת ממושכת של משפחתו ושל סביבתו שהאמינו באלילים, באל השמש והירח וכו'.

אברהם אבינו לא חיפש אצבע מאשימה, אלא לקחת אחריות על אמונתו, דרכו, התנהלותו, על חייו וחיי משפחתו. גם אם המשמעות היא להתחיל משהו חדש לגמרי. אברהם אבינו חי שנים רבות כאדם עם זהות אוניברסלית ללא כל ייחוד לאומי או דתי. אבל כשהוא מקבל את הציווי "לך לך" מסביר השפת אמת- אברהם מצווה ללכת אל עצמו, כלומר אל הייעוד והשליחות שלו, אל המטרה שלשמה הגיע לעולם. בסופו של דבר האדם צריך להיות כל חייו במסע מתמיד כלפי מעלה, כי עצירה משמעותה תחילתה של נפילה רוחנית.

הרב אייל ורד מסביר את דבריו של השפת אמת-

 "הליכה- היא בעצם כל תכליתו של אברהם אבינו…. הליכה היא פעולה של אמונה. האדם ההולך נדרש לשחרר את הארציות שלו, את האחיזה בארץ, את המשקל היציב והבטוח, ולתת אמון בצעד הבא. בעצם מדובר בשבירת ההרגל, שמושך אותנו לעמוד במקום ולהסתגל למוכר הבטוח והידוע. "לך לך מארצך – כי אדם נקרא מהלך, השפת אמת מבין שבמילים הראשונות שבהם פונה הקב"ה לאברהם, יש משמעות שבעצם מגדירה את ייחודו כאדם. אומר השפת אמת- "וצריך לעולם לילך ממדרגה למדרגה." פעולת ההליכה היא לא רק כדי להגיע למקום מסוים, היא מיועדת גם להתקדמות פנימית.

האויב הכי גדול של ההתקדמות הזאת הוא ההרגל. כל דבר טוב, מרגש, משמעותי, עלול להפוך להרגל, אם הוא נעשה פעמים רבות מדי. ולכן, מופיעה כאן קריאה רדיקלית להתחדשות, לשינוי, לחיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות.

הגנב הכי גדול של היום הוא המחר. אך מי שמכיר את סוד ההליכה מתקדם בכל יום, אמנם מעט, אך מתקדם, מחדש בכל פעם משהו. לא מהפכה, אבל חידוש. והחידושים הללו מצטרפים אחד לאחר, ובסופו של דבר יוצרים את מה שאנחנו מבקשים למצוא: אדם. אדם מהלך. אדם מהלך חדש. אדם מהלך מחדש, מאמין."

מי ייתן ונצליח לחדש, להתקדם, לצמוח ולממש את שליחותנו נאמנה. אמכי"ר.

שבת מבורכת 🚶 💞