דנה בפרשה

הפרשה פותחת בציווי משה את העם לאחר כניסתם לארץ לקיים את מצוות הביכורים, המצווה הראשונה. נשאלת השאלה מדוע נבחרה דווקא מצוות הביכורים להיות המצווה הראשונה?

אחרי פרשת "כי-תצא" בשבוע שעבר, וההבנה של חשיבותו והשפעתו של הגרעין המשפחתי אנו כבר מוכנים ל"כי-תבוא" להגיע ולהכנס "אל הארץ", אל הבית, היעד הנכסף. והתורה דואגת להדגיש ולהזכיר לנו שלא ניפול חלילה ל'כוחי ועוצם ידי', אלא נזכור- "אֲשֶׁר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖"; אנחנו נכנסים לארץ ישראל עם השילוב של ההשתדלות והעבודה שלנו כפרטים וכעם יחד עם ההודיה והכרת הטוב.

מסביר המחנך אלכס גליקסברג- "במצוות ביכורים מגולמת כל ההוויה היהודית של עמנו, הן ביחסי הגומלין ביננו לבין הקב"ה והן ביחסי הגומלין ביננו לבין זולתנו. ערש ההוויה היהודית הזו מוכרחת היא להיות בארץ ישראל. ביסודותיה של מצוות הביכורים טמונים ערכים משמעותיים לקיומו של העם. מידת הוותרנות, מידת הכרת תודה ומידת החסד: נותן הביכורים מוותר על פירות 7 המינים הראשונים שאותם הוא ממש להוט לאכול ו/או למכור, כששמחת הוויתור מלווה באמירה ממש של תודה לא-ל על עניינו האישי-חקלאי, ועל כל הטוב ההיסטורי של העם מגלות מצרים ועד הכניסה לארץ. לבסוף הוא גם משמח את האחרים באכילת פירות ראשונים אלו…

מצוות הביכורים מאפיינת היטב את המציאות הרוחנית והנפשית שבה אנו נמצאים בחודש אלול. אכן, פרשתנו לעולם תיקרא שתי שבתות או שבת לפני ראש השנה. בחודש אלול, כשאנו עומדים כל כולנו מול מראת-הקב"ה ועושים "ספירת מלאי" מה יש לנו או בנו עכשיו ומה עדיין חסר לנו או בנו, אנו עומדים נכוחה אל מול עשייתנו מן העבר וההווה וחולמים את חלומותינו לעתיד. איפיונה של "מצוות ביכורים" הוא מעין חשבון נפש אישי וציבורי. בשעת הבאת הביכורים בירושלים, האדם סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל, מיציאת מצרים ועד עתה, ואיך הוא באופן אישי כיחיד משתלב בכל העוצמה הציבורית הזו. "ספירת המלאי" בשעת הבאת הביכורים נעשית מתוך שמחה וציפיה לעתיד טוב וראוי יותר, למרות שכל הפירות הרבים חסרים לנו עדיין, והם טרם באו לעולם, כפי שנחתמת המצווה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך" (פרק כ"ו, י"א).

בהשלכה לתהליך חשבון הנפש שלנו בחודש אלול, עלינו לשמוח מאד במה שיש בידינו מן העבר וההווה, ולהכיר עליה תודה. דווקא על רקע זה, אנחנו מייחלים ומתפללים לעתיד טוב יותר שבו כל פירות העונה יהיו בידינו. כולנו יודעים שכדי להגיע לקטיף הפירות עלינו לעמול עמל רב בהתמדה ובמסירות. אכן, מצוות התשובה ומצוות הביכורים דומות מאד זו לזו: בשתיהן יש חשבון נפש אישי וציבורי של "ספירת מלאי", בשתיהן יש מבט מן העבר וההווה אל עתיד טוב, נכון וראוי מתוך עמל רב על המידות ועל המעשים."

נראה לי שבפרט בימים אלו נכון לשאול מה המשמעות של “כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ”? ומהן השלכותיו בעידן הנוכחי, שבו אנו חיים במדינת ישראל בתוך מציאות עכשווית ויומיומית? ומה הייתה המשמעות והשלכותיו לאורך דורות רבים שלא חיינו בארצנו, או שחיינו בה ללא הקיום הריבוני?

פרשת "כי תבוא" עוסקת במצוות הביכורים, והתוכחה שכוללת את-הברכה והקללה. מה הקשר ביניהם? בפרשת הברכות והקללות הן מכוונות לאדם הפרטי: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר, וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה" (דב' כז:ג); "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ" (דב' כז:ח) , וכך גם בקללות- "אָרוּר אַתָּה בָּעִיר, וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה" (דב' כח:טז) "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶךָ" (דב' כח:לד).

שואל עו"ד אלישי בן-יצחק- " מדוע כל הצרות מיוחסות ליחיד, הרי לא הכול תלוי בו? האם לא היה נכון יותר לכתוב את "פרשת ביכורים" בלשון יחיד ואת "פרשת הקללות והברכות" בלשון רבים? דומה בעיניי כי סמיכות הפרשיות אינה מקרית, אלא באה ללמד על הקשר שבין היחיד לבין הציבור. רוצה לומר לעתים חולפות בראש האדם המחשבות: 'מה אני צריך את הציבור?'; 'לשם מה עליי להיות חלק מן הקהילה? הרי יש לי מעמד, פרנסה מכובדת, רכוש, בית, כלים נאים ועוד'. ברגעים אלו, שבהם לכאורה הכול טוב ומסתדר, קורא קול פנימי לאדם לנתק את עצמו מן הציבור, בחשבו שחבל להשחית זמן יקר לטובת הציבור כשאינו זקוק לציבור. חז"ל היו ערים לתחושות ולמחשבות אלו, וביקשו להטמיע בפרט עד כמה גדול כוח הציבור, ועד כמה חייב אדם להיות מעורב בין הבריות." והוא מוסיף מדבריו של הרב סולובייצ'יק, "המבקש לפרוש מן הציבור צריך לראות את עצמו כאילו הוא על כף אחת של המאזניים והציבור על הכף השנייה, שפרישתו היא בגדר הפרת האיזון והפגיעה בציבור, גם אם הדבר אינו ניכר, אלא אם הפרט חי בחברה מקולקלת, אז מותר לו לפרוש מן הציבור."

הרב קוק מוסיף על כך כי יש תלות של היחיד בציבור ושל הציבור ביחיד. תלות זו מפרה את שניהם. וכפי שאין לוותר על הציבור כך אסור לוותר על היחיד. אומר עו"ד בן יצחק- "דומה בעיניי שהמסר שבפרשתנו מורכב משני עניינים המקפלים בתוכם יסוד חשוב, ולפיו הגשמת ייעודו של עם ישראל, להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", יוכל להתממש רק אם נבין ששלמות הפרט אינה שלמה בלא השקעה בחברה ובציבור. לעולם, היחיד הוא חלק מן הציבור וזכאי לסיוע ממנו כשם שהוא חייב לתרום לציבור."

במילים אחרות, האתגר שלנו הוא מציאת האיזון הבריא והמפרה שבין היחיד לציבור, ובין הציבור ליחיד. והטמעת מידת החסד, הכרת תודה והכרת הטוב בכדי שנהיה מונעים ממקום נקי ומקדם. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

השבוע פרשת 'כי תצא' שכוללת בתוכה כ-72 מצוות מתוך 613 המצוות בתורה. המצוות עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי.
מסביר הרב ד"ר יוסף פריאל- "נבקש להציע בזהירות שזאת פרשת המשפחה. כמחצית מן המצוות בפרשה נוגעות לה. ונבהיר את דברינו: הפרשה פותחת בשלושה קלקולים הקשורים במערכת משפחתית לא תקינה. הראשון שבהם מתיר לשאת אשת יפת תואר, אך ברור ש"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין כא:) ואין הדבר ראוי לכתחילה. הפרשה ממשיכה בדין ירושה של בן אישה שנואה ובדין בן סורר ומורה – שני דינים הקשורים עפ"י חז"ל לאשת יפת תואר. גם המשכה של הפרשה עוסק במערכות יחסים שרובן פגומות: מוציא שם רע על אשתו (כב:יג-כא); אשת איש (שם כב) ועוד…
הפרשה בכללה משפחתית מאוד. התורה משתמשת רבות בכל שורשי המילים והמושגים המרכיבים את המשפחה: 'איש' -32 אזכורים, 'אִשָּׁה'- 24 מופעים, 'בעל/בעלת'- 5 פעמים, 'בית'- מופיע 14 פעמים, 'אב'- 13 פעמים, 'אם'- 7 פעמים, 'אחיך'- 16 פעמים, בן- 13 פעמים, בת- 4 פעמים.
מילים אלו מופיעות גם במצוות שבהן לא היה בכך צורך, לכאורה, ולדעתנו לא בכדי." למשל-
א. "לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ… הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ… וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ… לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ" (כב', א-ג).
ב. "לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים" (כב', ד).
ג. "כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר… וְהָאֵם רֹבֶצֶת… לֹא-תִקַּח הָאֵם… שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ" (כב', ו-ז)
ד. "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ" (כב' ח). לבית יש גם משמעות משפחתית.
ה. "לֹא-תַשִּיךְ לְאָחִיךָ… לַנָּכְרִי תַשִּיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּיךְ" (כג', כ-כא).
ו. "כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כד', ז).
ז. "לֹא-תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ" (כד', יד).
מוסיף הרב פריאל, "מתוך הפרשה עולה עוד שגם קשר בין שני יהודים שאין קרבת דם ביניהם נחשב בלשון התורה קשר משפחתי, ומכאן השימוש הנרחב בביטוי "אחיך" אף במערכות יחסים ממוניות בין שני יהודים."

ובכל זאת, נראה שהפסוק הראשון פותח בתיאור כלל עם ישראל היוצא למלחמה אך מיד מתואר היחיד הפרטי שחומד בנוכריה יפת התואר המתאווה לשאת אותה לאשה. מלחמה במהותה היא עניין ששייך לציבור, עניין כללי, ומשמעותה ניתוק מהעניינים הפרטיים, האישיים, כולל עזיבת המשפחה. יש פה לכאורה מעבר חד ממלחמה שבה העיסוק להינצל, להציל ולחיות לחייו של הפרט והמאווים שלו. מדוע?

מסביר המחנך אלכס גליקסברג-
"החיים הם רצף של אירועים המבקשים מן האדם התמודדות. אתגרים רבים נמצאים במתח שבין כלל הציבור וטובתו לבין שאיפותיו של היחיד הפרטי. אין התורה מבקשת מאתנו לבטל מתח טבעי זה, היא מניחה אותו צועק ובולט לפנינו בשערה של הפרשה: יציאה למלחמה של כלל ישראל לצד חשקו של היחיד שם. אי-הקשר בין כל המצוות העולות לאחר מכן בפרשה, מבטא יותר מכל את אותם מקרי-חיים טבעיים, במישורים מגוונים ומאתגרים, שהאדם הפרטי נדרש להתמודד איתם, מבלי להזניח את יחסו אל כלל ישראל. אין התורה דורשת מן היחיד את ביטול עצמיותו האישית מפני הכלל, היא נותנת לו את מרחבו האישי, ובתנאי שיעשה מתוך גבולות ברורים של שמירת מרחבו של הכלל. המתח המובנה שבין הציבור ליחיד הוא מתח בריא ומעצים.
מציאות הפכית זו של מלחמת החיים תבקש מאיתנו כל העת למצוא את האיזון. איזון בין הצרכים הציבוריים הכלליים לבין הצרכים האישיים הפרטיים. איזון בין היחד לבין היחיד. איזון בין רוח לבין גשמי. פעמים שלצורך האיזון יש להפעיל בלמים וגדרות המכאיבים לפרט, ליחיד, ולהפך: מלחמת החיים החברתית של הכלל אמורה ליצור בלמים וגדרות מתוך רגישות ואחריות לעולמו של היחיד, לעולמו של הפרט. הציר המארגן של שני הצדדים ההפוכים הללו הוא: התא המשפחתי – הבית !
כאשר הבית נבנה ב"מלחמה", ומשיקולים של נראות היופי המוחשי בעיקר, ללא בירור תפיסות עולם ערכיות פנימיות, עלולה להיווצר אצל בני הזוג אווירה עכורה ושלילית המקרינה גם על מערכת היחסים שבין הילדים להורים ובין הילדים עצמם, והתחנה הבאה הבלתי נמנעת היא – – – בן סורר ומורה…
אבל כאשר התא המשפחתי איתן ובונים את הבית ועושים לו מעקה, כלומר: גבולות ומשמעת המושתתים על תפיסות ערכיות פנימיות, אזי יש סיכוי לצמיחה ופריחה של שדות וכרמים לצד בגדים ראויים שיש להם נראות חיצונית מוחשית יפה ונאה."

ונסיים בדבריו של הראי"ה קוק:
ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם… למשל, יש באדם חיובים למשפחתו, אח"כ לעמו, אח"כ לכל האדם אשר על פני האדמה, אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים כסדרן, הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה שהוא חפץ ה' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו, עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק גם כן בטובת כל המין האנושי, אז אשרי חלקו (עין איה, ברכות, חלק ב עמ' 406)."

במילים אחרות, היפוך סדר הדברים, יכול להביא להרס נורא. לכן, יש הכרח בבניין יציב של המשפחה, בניין שאנו משקיעים בו כבר בשלב האירוסין ובשנה הראשונה, והוא הבסיס לקיומה היציב של האומה, וממנו לתיקון בהיקף עולמי שהוא בנין האנושות והיצירה כולה. מי ייתן ונצליח להקים בית ערכי, עוטף אוהב ומקדם לדרכי נועם, לרגישות לצרכי הזולת, מפרה, מצמיח ויציב. אמכי"ר.

שבת שלום❤️🏡

רגע לפני הכניסה לארץ ישראל ממשיך משה להנחות את עם ישראל כיצד עליהם לנהוג כחברה שבונה את עצמה, ולכן, הפרשה פותחת ב-עמודי התווך שיקנו את היציבות שלה-
”(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶדֶק׃ (יט) לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט… (כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף…"

כשאנו בונים בניין אנו בונים ראשית את עמודי התווך ורק בהמשך את הקירות. לכן, משה מצווה אותנו להקים מערך אכיפה ושפיטה (שוטרים ושופטים) שישפוט את העם משפט צדק. ציווי רלוונטי בכל עת – משפט צדק מחייב גם אכיפה צודקת. למה כתוב "צדק צדק תרדוף" ולא הסתפק משה בלומר פעם אחת "בצדק תרדוף"? מסתבר שהצדק יכול להיות מאוד חמקמק ואינו חד – משמעי. לכן, עלינו לחקור ולברר, ולהמשיך ולבדוק בכדי להוציא לאור צדק שהוא גם ביטוי ליושרה והגינות, וגם ביטוי לצדקה וחסד. כלומר, לימוד זכות על אחרים. אנו מצווים לתת יחס זהה ושווה לכל בעלי הדין. ובעצם, בכל אינטראקציה אנושית שלנו, הדרך בה אנו נוהגים וחורצים את דינם של אחרים, היא הדרך שבה אנו נשפטים ובכך חורצים במו ידנו את הדין שלנו. בעצם- אנחנו לא חורצים את דינם של אחרים אלא את הדין שלנו.

הרב שניאור אשכנזי מפנה את תשומת ליבנו לעובדה שהפסוק כתוב בלשון יחיד, פניה אישית לכל אחד ואחת מאתנו- "ִּתִּתֶּן־לְךָ", "בְְּּכָל־שְׁעָרֶיךָ", ונשאלת השאלה מה הכוונה? שופטים, שוטרים הם עניין ציבורי, ממשלתי ומדיני; לא אנחנו קובעים וממנים את השופטים והשוטרים שמתאימים לנו, אז מה העניין? נראה שבנוסף לציווי להקמת בתי הדין והמשטרה יש פה רמיזה לציווי אישי לכל אחד ואחת מאתנו- להיות שופטים ושוטרים בשערינו, ולשפוט משפט צדק. לא לחיות את חיינו באוטומט ובפאסיביות. אנו מחויבים לתת לחושים שלנו להיות פעילים ושותפים ברדיפתנו אחר הצדק, להפעיל שיקול דעת, לשים בקרה, ולהפעיל מחשבה. כל אחד מאתנו הוא שופט של המציאות בכל רגע נתון. פרשת משפטים היא תמיד הפרשה הראשונה שפותחת את חודש הרחמים, חודש אלול. חכמים רבים מבהירים כי- "הוי דן את חברך לכף זכות" כלומר, אם נצליח לראות את הטוב שבאדם כך גם המקום ישפוט אותנו וידון אותנו לזכות.

השאלה המתבקשת- כיצד ניתן לדון אדם שעשה עוול לאחר- לזכות? אדם שחווה אכזבות חוזרות לא אמור להיות נאיבי ולהתכחש למציאות.  הרב שניאור אשכנזי שיתף ששאל רבים מה גרם להם למשבר הפרידה בחייהם- אם ב- זוגיות, שותפות עסקית, חברות וכו' והתשובה הייתה דיי נחרצת- "ביקשתי… ולא קיבלתי", רגע של קריסה, סירוב שנחווה כמו הפרת חוזה. בפתחו של חודש אלול, חודש הסליחות, כיצד מתרוממים מהמקום הזה, המקום של תחושת האכזבה?

נאמר לנו- 'וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק', "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" , ללא הטייה או אפלייה. אנו נוטים לנהל מערכת שיפוט כלפי הורינו, ילדנו, שכננו, חברנו, המערכת וכו', את כולם אנחנו שופטים כל הזמן. הציווי הוא שנשנה את מיקוד ההסתכלות והשיפוט שלנו, מבחוץ להתבוננות פנימה. מסביר הרב אשכנזי ע"פ ספר היצירה, "בְְּּכָל־שְׁעָרֶיךָ", הכוונה "לשבעה שערים שיש לנו בנפש- שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נקבי אף ופה, ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו שופטים ושוטרים." כלומר, על האדם להיות שופט בשערי האישיות שלו; לא להכניס כל דבר אלינו, יש לזכך, לטהר, לחיות עם בקרה ומסננת.

רבי יהושע בן פרחיה אומר: "…והוי דן את כל האדם לכף זכות." אנחנו חיים בעולם שבו אנו חווים אכזבות, עוולות, גניבות, שקרים וכו' האם אנו אמורים לתת לזה לגיטימציה? כיצד ניתן לדון לכף זכות את "כל האדם" ? חכמנו מסבירים כי מעשי האדם לא מגדירים את כל מה שהוא, אלא רק חלק מהאישיות שלו. מתפקידנו הוא לדון את מכלול האדם, כי כל אדם הוא תרכובת של חושך ואור, בכל אחד מאתנו יש נפש אלוקית, שהרי בצלם האלוקים נבראנו. אם נאמין שלאדם יש סיכוי, שעדיין ניתן לסחוט את הלימון ולהפוך אותו ללימונדה, ולגלות את הטוב שבו, נצליח לדון אותו לכף זכות.

אחת ההצעות שמציע הרב שניאור אשכנזי הוא לנהל דיון ענייני עם האדם שפגע בנו. לשלוט ברגשות ובכעס שלנו, ולזכור שגם כשנדמה לנו… אנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצל הזולת. לכן, הרב יהושע בן פרחיה אומר שעלינו לדון את כל האדם לכף זכות, להאמין ביכולת לשנות, לדון בלי האשמות, בלי ביקורתיות- לראות את כל המכלול שבאדם.
אומרים ש"שמאל דוחה וימין מקרבת" כי לרובנו שמאל היא היד החלשה, והימין היד החזקה, משמע, שהקירוב צריך להיות בעוצמה גדולה יותר מהריחוק. הימין שמקרבת, מאפשרת להתמקד ולפצח את הטוב. לכולנו יש צדדים פחות מחמיאים ודווקא ההתמקדות בטוב וראיית הזכות באחר מאפשרת לנו לראות גם את הטוב שבנו. עלינו לזכור שמולנו עומד אדם שלם שהטוב שלו לא הולך לשום מקום, ולכן, לא להתייאש. עלינו לשפוט את הזולת כפי שהיינו רוצים שישפטו אותנו.

החודש יש לנו הזדמנות לבחון האם אנו מסתכלים מהצד של הזכות או מצד החובה שבאדם?

שבת שלום🌈

לעילוי נשמתו של יחזקאל בן נג'יה, זכרונו לברכה

הפרשה השבוע פותחת ב- "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה." (דברים יא') משה רבנו פונה לעם בלשון יחיד, פניה אישית לכל אחד ואחת 'לראות' ולא לשמוע, מסביר המחנך אלכס גליקסברג, "הפסוק פותח במילה "ראה", ולא "שמע". משה המנהיג מגדיר במדויק את ראית המציאות ללא כחל וסרק, וללא שום פרשנות סובייקטיבית: אתה רואה שיש טוב ויש רע בעולם", והאחריות היא עלינו לבחור בדרך הברכה. הפרשה מבהירה לנו שמצוות התורה מעניקים לנו כלים מוסריים שמפתחים את החמלה על כל משמעויותיה, את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד להורים ולאחר, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. הבחנה חיונית לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל, המשפיעה על היכולות הצבאיות, הכלכליות, המדיניות ובטח החברתיות.  

מסביר ד"ר יחיאל הררי (בספרו ״לנצח כל רגע מחדש, שיחת נפש עם בעל התניא״), "ההיגיון הדתי הנפוץ אמור להיות ברור. לאדם יש יצר טוב ויצר רע, שני כוחות הפועלים על נפשו. הציפייה ממנו היא שיתחבר ליצר הטוב תוך התגברות על היצר הרע. כיצד הוא אמור לעשות זאת? על ידי לימוד תורה וקיום המצוות. ככל שהוא יתאמץ יותר, הוא ישתפר ויתעלה… האם תהליכי העבודה העצמית אכן פועלים כפי המתואר? מתוך הגותו של רבי שניאור-זלמן אפשר להסיק, כי גם האדם שבוחר לשמור תורה ומצוות נאבק על משמעות ותוכן, על הבנת תפקידו בעולם והבנת המהלך של ההיסטוריה. מתוך זווית זו, עלינו לחפש, לשאול שאלות, לחקור, לבדוק, כי הם חלק משמעותי במחשבה היהודית. תהליכים אלה אינם כרוכים בהתייצבות אוטומטית מתחת לאלומת האור…

כיצד מנתח בעל התניא את הדואליות שהוא מאתר בבני האדם? ומה לגבי תופעות רווחות המשקפות אי הלימה בין עמדות ערכיות שהאדם מכריז שהוא מאמץ ורוצה לאמץ לבין התנהגותו בפועל… ניכר כי האדם מגלה בתוכו תנודות קיצוניות בין רצון לתת לרצון לקבל, בין שחרור וחיפוש אחר הטוב והאמיתי לבין חרדות קיומיות משתקות… ההבדל בין שני יצרים, יצר טוב ויצר רע, לבין שתי נפשות הוא משמעותי. היצרים מושכים את האדם לשני כיוונים, לצד הטוב או לצד ההפוך… אולם מלחמת נפשות היא מושג יותר עמוק ופנימי. שתי נפשות הן שני סוגי הכרה וזהות נבדלים, כאשר לכל אחת מהן יש "אישיות" שלמה הבוחנת את העולם וחווה את החיים בצורה שונה לגמרי. קיומן של שתי נפשות הנאבקות זו בזו מלמד שהמאבק איננו בין טוב ורע אלא זהו מאבק על מהותו וזהותו של האדם… הדרך להתגברות על העצבות, הכעס, התאוות והעצלות, כרוכה בעבודה, בהכנות, באימונים. אי אפשר לנצח מבלי להיות לוחם מאומן…

העבודה הפנימית לפי בעל התניא, לעולם אינה מסתיימת… תיאור מאבק הנפשות נושא עמו שתי בשורות עיקריות הרלוונטיות לחיי היומיום. הבשורה האחת העולה מהבנת המורכבות של הטבע האנושי, אמורה להסיר מהאדם מתחים מיותרים. האדם אינו צומח בצורה לינארית מבחינה רוחנית וערכית. יש בקרבו שתי נפשות הנאבקות ביניהן. כתוצאה מהמאבק, האדם חווה טלטלה פנימית. לעתים הוא מגביה רום, מתרומם ממצבו ושואף להעניק לסביבתו. כעבור זמן הוא עשוי להתרסק מבחינה פנימית וכתוצאה מכך גם לקפוץ את לבו וידו. הידיעה שכך בנויה הנפש, מובילה להכרה שהמטוטלת הפנימית היא חלק מטבע הבריאה. האדם איננו אשם בקרבות המתחוללים בתוכו. הידיעה שרובנו איננו מושלמים וגם לא נוכל להיות, אמורה להקל על האדם. אמנם המעמסה על כתפיו גדולה והציפיות גבוהות, אך אפשר לקבל בהבנה את הנפילות. אפשר לדחוק את האדם לממש את הפוטנציאל האינסופי הטמון בו, אך לא להתאכזב מנפילותיו. בסופו של דבר, משימת החיים היא להיאבק ולנצח. כולנו יכולים להגביה רום, להיות טובים יותר, אוהבים יותר. אבל אם אנחנו מתעוררים ומגלים לפתע שאנחנו לא ממש כאלה, או שהורינו אינם כאלה, האכזבה אינה צריכה לנפץ בעבורנו את עולם האמונה…

מאבק הנפשות מעיד על הפוטנציאל האנושי, ומלמד את האדם שיש לו היכולת להיחלץ מהקשיים והמהמורות הנפשיים-פנימיים והחיצוניים שמולם הוא ניצב. האדם יכול להתעלות מעל נטיותיו הגשמיות לממד גבוה יותר…"

" זה לעומת זה עשה אלקים" כותב הרב אשלג (הקדמה לספר הזוהר י'), ברכה וקללה הן הידיעה כי יש טוב ויש רע, והתביעה מכל אחד ואחת מאתנו – כלפי עצמנו וכלפי הסביבה שלנו – היא להבין שבידנו הבחירה איך וכיצד נגיע ליעד? בדרך של "ברכה" וטוב או בדרך של "קללה" ויסורים. בשבועות האחרונים, כל ההתארגנויות החברתיות של תרומת המענקים, חלוקת מזון, סיוע לקשישים וכו' הם דוגמא לבחירה ב'ברכה', ללקיחת יוזמה ובחירה להטמיע טוב. זו הדרך ליצור פלטפורמה שמאפשרת לחיות יחד עם כל השוני והייחודיות של כל אחד ואחת; פלטפורמה שמביאה לצמיחה, הפרייה, ובעיקר הבנה שיש מקום לכולם אם רק נגלה יותר צניעות ורגש לזולת, "ראה", גם את "האחר", ונדע לעשות מקום.

בסוף היום, זו הבחירה שלנו. הברכה והקללה. איזו חברה נבחר להיות? איך נברך ונבורך?

שבת שלום❤️

השבוע חג ט"ו באב, חג האהבה שכנראה מביא עימו אנרגיות עצומות שרק לאהבה יש להציע, והן מתבטאות לאחרונה בכל גילויי הערבות ההדדית. הפרשה השבוע מדברת על התוצאה וההשלכה של המעשים, הפעולות, הבחירות וכו' שלנו בחיים. כשאנו מקיימים הלכה למעשה את דברי חז"ל – "כל ישראל ערבים זה לזה", ומגלים ערבות הדדית אנחנו מגבירים את הרגש לזולת, ומוצאים מענה ראוי לצרכי הסביבה בפרט בתקופה מאתגרת זו שבה רבים איבדו את פרנסתם, חווים בדידות ומשברים, וכו' התוצאה- הפצת שפע של אור וטוב.

מאז פורסמה תכנית המענקים בה כל אזרח מעל גיל 18 זכאי למענק כשסכומים גדולים יותר יועברו למשפחות עם ילדים, נשמעה ביקורת רבה לצד תמיכה במהלך. אחת התגובות השכיחות לגבי חלוקת הכסף לכולם היא חלוקה ללא הבדלה בין אלו שבאמת נפגעו ממשבר הקורונה וזקוקים למענק, לבין אלו שיכולים להסתדר בלעדיו. רבים טענו כי המשק משווע לסיוע כלכלי- יש להניע את גלגלי המשק, לכבות שריפות וכד', ולכן, נכון לחלק לכולם. בו בזמן, רבים טענו כי יש למקד את המענקים רק לאלו שנפגעו מהמשבר מה שיאפשר מתן מענקים גדולים יותר, ומה שהוביל ועורר יזומות רבות מאנשים פרטיים, גופים ציבוריים ועד אישי ציבור לקרוא לאלו שיכולים לעמוד בכך – לתרום את המענק שקיבלו לאלו שבאמת זקוקים לו.

מרגש לשמוע ולראות יוזמות חברתיות רבות שמתארגנות 'לחלק' באופן עצמאי את הכספים לאלו שיותר זקוקים לכסף. מספר עיריות יצאו ביוזמה תוך מתן דוגמא אישית של ההנהלה שתרמה את המענקים שקיבלו. ח״כ עפר שלח (כחול לבן) יצא בפרוייקט מיוחד לחיבור בין חברות גדולות במשק, שלא נפגעו, לבין ארגונים שעוזרים לאנשים שנפגעו אנושות מהמשבר. גם מולי אדן, יזם היי-טק וסגן נשיא אינטל העולמית לשעבר, מספר על הפרויקט החדש של הקרן הישראלית לערבות הדדית. "הפרויקט הוקם על ידי אנשי היי-טק, ראשי חברות ואנשי מפתח בכלכלה ובתעשייה הישראלית, במטרה לגייס כספים לטובת אלו שנפגעו משמעותית ממשבר הקורונה. הקרן מתמקדת במענקים שחולקו במסגרת פרויקט "צ'ק לכל אזרח", ומזמינה לתרום גם מעבר לסכום שקיבלו. "היוזמה הזאת באה ואומרת דבר כזה: אם ילד הולך לגן בלי סנדביץ', זה לא מעניין אם האבא שלו ימני או שמאלני, ואם הילדה חוזרת מהגן ואין לה ארוחה חמה, זה לא רלוונטי אם אמא שלה היא דתייה או חילונית, ואם משפחה שלמה נזרקת לרחוב כי הצ'ק של שכר הדירה חזר, זה לא רלוונטי אם המשפחה היא ערביה או יהודית. זה לא צודק, זה לא נכון וזה לא צריך לקרות", ואדן מוסיף- "סוכם בנוסף שאותן חברות שיצטרפו ליוזמה יכפילו את הכסף על כל עובד שיתרום, ואני מקווה שזה יהיה ויראלי. לא רק וירוס הקורונה, אלא גם וירוס של המעשים הטובים".

פרויקט מדובר נוסף הוא של 'הצינור'- שהכותרת שלו ברשת מכריזה-
"לא עוצרים כאן! ממשיכים בכל הכח. זה הזמן לסולידריות.
בואו נעזור למענקים הממשלתיים להגיע לאנשים שבאמת צריכים אותם! לאלו שמנותקים מחשמל, לאלו שעומדים להיות מפונים מדירות. לאלו שרעבים ללחם. אנחנו נפזר את הכסף שיאסף כאן בין כמה שיותר משפחות נזקקות. נדאג שהכסף ילך רק לצרכים מיידיים ולכיסוי חובות בוערים. נציג כאן בשקיפות מה נעשה עם הכסף."
מחמם לא פחות התגובות של התורמים- ״… ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ.“ (משנה, מסכת אבות – פרק ב, משנה ה), 'כל הכבוד על היוזמה ועל הסולידריות הישראלית', יוזמה מבורכת… בריאות ורפואה שלמה לכולם ושנדע ימים יפים וטובים יותר'…… ועוד ועוד.

אין ספק, שמטרת המענקים הינה לתת מענה למי שזקוק לו אך חשוב לזכור שקביעת קריטריונים יכולה לגרום לעיכובים ואולי אף למסמוס התוכנית. ולכן, התארגנות היוזמות החברתיות להעברת הכסף לאלו שנפגעו מהמשבר וזקוקים לו, היא ביטוי מובהק ללקיחת אחריות למעורבות חברתית רחבה, שמביעה איכפתיות, וקימה מהכורסה שלפני המסך, ובמקום לתת ביקורת והצעות ייעול, עם ישראל במיטבו החליט לפעול ולא להמתין למענה שיגיע מלמעלה.

נכון לכתיבת שורות אלו, פרויקט הצינור, "תעבירו את זה הלאה",  כבר גייס מעל  10,500,000 ₪.  קיימות גם יזומות נוספות כמו חלוקת מזון, וביקור קשישים בודדים ועוד.  התקשורת לא נוטה לתת זמן מסך ממושך למעשים הטובים שסביבנו למרות שיש הרבה עשייה של טוב. החשיפה הזו חשובה כי היא מדבקת. ואולי היא שתמגר את הנגיף המדבק שהחליט לערער את העולם כולו. כתוב בפרשה- "(יז) כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. (יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." (דברים י')

במילים אחרות, אנו מצווים- שלא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לזכור את כל אלו בחברה הזקוקים לתמיכה ועזרה, לעשות חסד וצדקה, כפי שזלדה הטיבה לתאר- "שלומי קשור בחוט אל שלומך." להוות דוגמא אישית וללמד גם את הדורות הבאים כפי שמודגש ומצווה בפרשה את מהותה של היהדות- "… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹך, אֲנִי ה'" (ויקרא יט', יח').
שבת שלום🥰

השבוע בפרשה משה מתחנן לפני ה' שיתיר לו בכל זאת להיכנס לארץ המובטחת אך ה' לא נענה לו. פירושים רבים ניתנו לסיבת סירובו של ה' לתחנוניו של משה, אך ההתמקדות שלנו הפעם היא הדרך בה בחר משה להתמודד עם המענה-
"(כו') וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. (כז') עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:  כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים ג')

שבת שאחרי תשעה באב היא שבת נחמו, שבת שבה מצפים לנחמה. ובאופן קבוע, בכל שבת נחמו, חוזרים וקוראים את הפרשה של הסירוב האלוקי הגדול להיענות להפצרותיו של משה. הנחמה, אם כן, איננה מותנית בהיענותו של ה' לתפילתנו. ואכן, למרות כל זאת, בערוב ימיו משה רבנו אף הוסיף השתדלות, וכשם שהוא לא שקע בצערו על החמצת הכניסה לארץ ועל דחיית תפילתו, אנחנו לא משתקעים בצער החורבן, ומתחילים בשבע שבתות של נחמה. כל שבע השבתות שבהן נקרא את הפטרות הנחמה, משה רבנו פועל להכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ. הוא הנהיג את העם והובילו כרועה נאמן, וממשיך וממלא את תפקידו במסירות נפש המעוררת השראה.

שלושת השאלות למה, מה ואיך, בסדר הנכון, יכולות לשפוך אור על עצמינו ועל סיפור חיינו, על יכולת השכנוע שלנו וגם על משמעות הדת היהודית בעיניי עצמנו וילדינו. אומר הרב אבי אברהם- "הרי אף אחד לא יעבור ניתוח פשוט בברך מבלי לבדוק את המנתח, אז איך זה שכולנו עולים למטוס ומפקידים את חיינו בידו מבלי שביררנו שום דבר על הטייס?…" ההסבר פשוט, "אם הרופא יתרשל במלאכתו- החולה ימות, אך הרופא יוכל להמשיך בחייו כרגיל. אם הטייס יתרשל במלאכתו- גורלו יהיה כגורל אחרון הנוסעים. משה רבנו, אותו אפשר להגדיר כנראה כדמות מייצגת למודל ה-'טייס', זה שקושר את גורלו ביחד עם כלל ישראל בצרתם ובשמחתם ורואה עצמו כרועה שלהם שמוביל אותם וגם נוסע ביחד איתם, מצליח להעביר את התורה כמסר "מבפנים לבחוץ". לרובנו אין את הכלים או הידע כדי להעריך את מקצועיותם של טייס, רופא, מנהיג או ראש ממשלה, ובכל זאת אנו נכונים לתת אמון מוחלט במי שגורלו קשור בגורלנו, במי שיכול לומר לנו או לתת לנו תחושה של "עמו אנוכי בצרה", כך שהחלטותיו משפיעים עליו כפי שהם משפיעים עלינו."

מוסיף על כך הרב ד"ר יונתן זקס- "פרשת ואתחנן מאירה אמִתה זו באור יקרות. היהדות מדברת הרבה על ה"מה". מה מותר, מה אסור, מה קודש, מה חול. יש בה גם הרבה "איך": איך ללמוד, איך להתפלל, איך לצמוח מתוך עבודת ה' ומתוך יחסים עם הזולת. יחסית לכך, על ה"למה" אומרת התורה פחות. ובכל זאת, בפרשתנו אומר משה כמה מן הדברים המרשימים ביותר שנאמרו אי פעם על ה"למה" של הקיום היהודי, ויש לדברים אלה השלכות גם עלינו כאן ועכשיו… משה טוען בוודאות מוחלטת שמה שקרה לבני ישראל עד כה עתיד לשנות את העולם כולו ולנסוך בו השראה… ישראל היא האומה היחידה שהא־לוהים נתפס בה לא רק ככוח עליון אלא גם כאדריכל החברה, כמתזמר הגדול של סימפוניית הצדק והרחמים, החירות וכבוד האדם."
משה מסביר את הסיבה ל-"למה" בתחילת פרק ד':
רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ־לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה." (דברים, פס' ה־ו). משה מסביר לעם כי א־לוהי ישראל הוא א־לוהי האנושות כולה, ומה שאנחנו עושים כיהודים משפיע על כל האנושות, ולכן, מחייב אותנו לעבודה מתמשכת כפרטים וכעם.

'למה' אני עושה את מה שאני עושה? מה התכלית? מה הסיבה?במה אני מאמין? מה התכלית? מה הסיבה? במה אני מאמין? מדוע אני יוצא בבוקר מהמיטה? ומדוע למישהו צריך להיות אכפת מזה?' בהרצאת TED של סיימון סינק שזכתה לצפיות רבות הוא שואל כיצד מצליחים מנהיגים גדולים לעורר אנשים לפעולה? הוא מסביר שרוב האנשים מדברים על ה"מה". מעטים מדברים על ה"איך". אבל מנהיגים גדולים מתחילים ב"למה".

במילים אחרות, אם נצליח להסביר למה אנחנו עושים מה שאנו עושים? מה האמונה שהביאה לפיתוח המוצר אז נצליח לעורר השראה, כדבריו – "אנשים לא קונים את מה שאנחנו עושים אלא את הסיבה, הלמה, שבגללה אנחנו עושים את זה". אנחנו קונים את האמונה, המוטיבציה והמשמעות שמניעה אותנו לעשות את הדברים.

מבהיר הרב אבי אברהם, "מסתבר, שברגע שיש את ה"למה", כל העשייה מקבלת משמעות. גם הדברים שהיו נראים לנו מייגעים, טרחניים ומעייפים מקבלים פתאום חיים מחודשים וזה משנה את כל ההתייחסות למטלות שאנו מבצעים. סיימון סינק מסביר כי המניע הגדול ביותר לפעולה הוא אמונה משותפת ברעיון מסוים, ולאו דווקא מוצר מעולה. ההבנה כי יש "ביחד" ולא רק הובלה.
האחים רייט עשו זאת עם המצאת המטוס, כשהיו בעמדת נחיתות לעומת המתחרים, אך היו מונעים מרעיון והצליחו לגייס לעזרתם אנשים ש'ירקו דם' עבור המטרה שלהם. את שמו של המתחרה הגדול ביותר שלהם, שקיבל מימון ממשלתי והיה בעל תנאים אידיאלים להצלחה, רובנו כנראה לא מכירים.
מדוע? סינק מסביר כי הוא עבד 'בשביל משכורת' ולא מתוך אמונה ברעיון – הוא היה עסוק ב-"מה?" ולא ב-"למה?”
מרטין לותר קינג עשה זאת מאוחר יותר עם התנועה לזכויות האזרח ואפל עושה את זה בימינו.
הדרכים בהם אנו מקבלים החלטות, עד כמה שאנו רוצים לחשוב שאנו יצורים רציונליים, הן הרבה יותר מורכבות. הנכונות שלנו לקנות מוצר, להצביע למפלגה, לתרום לעמותה או כל מטרה אחרת – נובעת בעיקר מהדרך שבה אנו רואים את עצמנו והיא נועדה בראש ובראשונה לספר לעצמנו ולעולם, מי אנחנו."

למנהיגים טובים… יש יכולת לחבר בין ה"חזון" ל"פרטים", בין ה"למה" ל"איך" ו"מה". "נתחיל ב'למה' אנו מאמינים ברעיון, נמשיך ב'איך' הוא בא לידי ביטוי בשטח, ונסיים ב'מה' הוא כולל. נמכור השראה וחוויה במקום טכניות ופונקציונאליות.
אם נחבר את ה"פרטים" ל"חזון", ניתן תחושה שאנחנו טייסים ולא מנתחים, שאנחנו מאמינים בעצמנו ובמה שאנו אומרים בכנות ולא רק 'עובדים' בזה.

מסיים הרב ד"ר יונתן זקס-
אנחנו העם שהוליד את רעיון החופש והעמיד אותו על חינוך הילדים לאהוב ולא לשנוא. דתנו היא הדת המקדשת את הנישואים והמשפחה, ואשר מדברת על חובות לפני שהיא מדברת על זכויות. אנחנו עושים את כל זאת לא מפני שאנחנו שמרנים או ליברלים, רפובליקנים או דמוקרטים, ימנים או שמאלנים, אלא מפני שאנחנו מאמינים שזה מה שה' רוצה מאתנו.
מילים רבות נכתבות בימינו על ה"מה" ועל ה"איך" של היהדות, אך מילים מעטות מדי מוקדשות ל"למה". משה, בחודש האחרון של חייו, לימד את ה"למה". וכך הוא עורר אנשים לפעולה בדורו ובכל הדורות שאחריו, עד עצם הדור הזה. אם רצונכם לשנות את העולם, התחילו ב"למה"."

שבת של נחמה❤️

היום, יום רביעי, ערב תשעה באב. חמישה אירועים היסטורים ארעו לעם ישראל בתשעה באב שעליהם אנחנו מתאבלים וצמים-
1.) נגזר על דור המדבר שלא להיכנס לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים
2.) נחרב בית המקדש הראשון
3.) נחרב בית המקדש השני
4.) העיר העתיקה ביתר נכבשה על ידי הרומאים, מאורע זה סימל את כשלון מרד בר כוכבא
5.) ירושלים נחרשה בידי טורנוסרופוס, נציב רומא ביהודה בימי מרד בר כוכבא. המנהג הרומי היה שכאשר הורסים עיר בירה של מדינה, חורשים אותו לאחר-מכן, כדי לבטא את כניעת השלטון הקודם.

עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלהפיח אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם לאחיו, לחברו, הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. אכן הזכרנו 5 אירועים שקרו לפני שנים רבות אבל שימו לב לרלוונטיות שמתבטאת בדבריו של העיתונאי בועז ביסמוט מלפני מספר ימים– "למחות, להפגין אבל לא לאבד את האחדות. סולידריות אינה מילה גסה."

בועז מוסיף ומתייחס לנגיף שהחליט להתמקם בעולמנו- "הבשורה הרעה היא שמגיפת הקורונה היא ריצת מרתון, והדרך עוד ארוכה. הבשורה הרעה הנוספת היא שהקורונה היא סוג של טורף שנחת על כדור הארץ, ואין מי שיעמוד מולו עם חיסון או תרופה, חוץ מאשר ריחוק חברתי ומסיכה (לא חוויה גדולה). עוד בשורה רעה היא שהווירוס הזה מחייב אותנו להתנהל הפוך מכל מה שהתרגלנו אליו בעידן החדש מסעדות, נסיעות, אירועים ומסיבות, והבשורה הכי רעה היא שמשברים כמו זה של הקורונה גם מולידים משברים חברתיים, כלכליים, ואפילו מלחמות.

הבשורה הטובה היא שנגיף הקורונה יוכרע בסוף. רק בסוף. אבל כחברה אנחנו רוצים להגיע ליום המיוחל הזה עם מינימום נזקים בריאותיים וכלכליים, ובעיקר להגיע אליו כחברה אחת. דעתנית, חלוקה בעמדותיה, מתווכחת, שמרנית, ליברלית, שומרת מצוות, שומרת מפני מצוות, חריפה, לא מתפשרת אבל מאוחדת בבסיס שלה.

במילים אחרות: מחאה כן, פילוג לא. דמוקרטיה היא בחירה חופשית, לא צניחה חופשית. הימים האחרונים מאותתים לנו שהקורונה עלולה להוציא את הרע שבנו. בואו נראה לה שאפשר אחרת…"

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אפשר להוריד הילוך בכל מה שקשור לאווירת ההתפרקות? איך להימנע מפעולות שמביאות לשיסוי, פירוד וקרע בעם ובמוסדות המדינה וסמליה. חלילה מלהיות אדישים למצוקות, ולמה שקורה מסביב. בהחלט התקופה המאתגרת והממושכת שכולנו חווים זועקת להתעוררות חברתית- מה אני יכול לעשות בכדי לסייע, לתמוך ולתת מענה מקדם, מחזק ומצמיח, לחבר, לשכן, למשפחות שאני לא מכיר ונפגעו כתוצאה מחל"ת, מחלה, בדידות, או כל סיבה אחרת שערערה את היחידה המשפחתית שלהם? הקריאה לכול להתכנסות בבתים בכדי למזער את החשיפה וההדבקות מובנית לגמרי אך יחד עם זאת, לא ניתן בעת המשבר שנוצר לחכות עד יעבור זעם. ראוי ונדרש שנמחה על העוולות, נפגין ונפעל בכדי לייצר שינוי בכל המקומות הנדרשים אבל כחברה וכפרטים השאיפה היא לתיקון בריא שנעשה ממקום משקם, ומצמיח. מחובתנו למצוא את האיזון בין מחאה לגיטימית וצודקת לבין התנהלות בלתי אחראית. ואין ספק, שיש לנו את הכוחות והיכולת להיחלץ מהמצב ע"י יצירת פלטפורמה משותפת, שבה אנשי השלטון קשובים לעם ולצרכיו, והעם מוחא ומפגין באופן שלא גורם לספינה שכולנו מצויים עליה לטבוע.

המחנך אלישע לוי מסביר, "רבי יוחנן, מחשובי האמוראים, קובע בגמרא, ש'לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה' – כלומר, לא נהגו לפנים משורת הדין. מדהים לחשוב כמה הדברים רלוונטיים. יתכן והמציאות הכל כך מורכבת שאנו חווים כעת היא פשוט הזמנה לתיקון: המדינה, וגם האזרחים חייבים למצוא את הדרך לנהוג לפנים משורת הדין, לגלות סולידריות, דאגה למי שקשה לו גם אם זה לא 'לפי הספר' ובהכרח עומד בקריטריון כזה או אחר. פשרה, אחד עם השני, המדינה עם אזרחיה, אבל גם האזרחים עם מדינתם (היחידה…) יכולים ליצור תיקון."

ובאור אופטימי מסיים העיתונאי, בועז ביסמוט-
"כל מה שאנחנו מתגעגעים אליו, יחזור. הקולנוע, האופרה, המסעדות, הבילויים – והיציבות. אנחנו לומדים להעריך עכשיו את מה שהיה לנו קודם. בינתיים נלמד יחד איך לשפר ולחזק את הסולידריות בינינו, ואיך להוציא את המיטב גם מהמצב הנוכחי. הוא כנראה יהיה איתנו בחודשים הקרובים. בואו נלמד איך לחיות יחד עד שזה יחלוף. יהיה טוב, אבל זה תלוי גם בנו. "

צום קל ומועיל💗

השבוע התחלנו את החומש האחרון, ספר דברים, שהוא נאום משה שהחל בא' בשבט והסתיים בז' באדר, יום פטירתו של משה. נאום של 37 ימים. משה נואם לעם על האירועים והחוקים העיקריים מארבעת הספרים הקודמים בתורה. לכן, ספר דברים נקרא גם משנה תורה, כלומר, "חזרה על התורה". במשנתו של הרבי מליובאוויטש מוזכר שחז"ל מסבירים כי בארבעת הספרים הראשונים כתב משה את כל מה שקיבל מה', ובספר דברים משה אומר זאת "במילים שלו". אפשר להבחין כי ארבעת הספרים הראשונים נכתבו בגוף שלישי (וידבר ה' אל משה לאמר…") ולעומת זאת, בספר דברים שומעים את קולו של משה בגוף ראשון ("ויאמר ה' אליי…" וכו').  
החזרה על הדברים משמעותית להבנתנו שעם ישראל היה מוכרח לעבור מהפך מהיותם עבדים שהמציאות הקיומית היומיומית הינה השרדותית, למסע המפרך במדבר, ועד לנאום הצוואה הרוחני של משה. מתברר שתיאוריית הצרכים של אברהם מאסלו שמתארת צרכים אוניברסליים המשותפים לכל אחת ואחד והמניעים של כל אחד מהצרכים, מתממשת בעצם גם בעם שלם. לעם ישראל יש מעין סולם צרכים המתחיל במדרגה התחתונה של הקיום הפיזיולוגי של עם ועד המדרגה העליונה הגבוהה ביותר של מימוש רוחני של עם. רק כשרמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם או העם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה.

ובכל זאת, מה ההבדל בין רשימת המסעות שמתוארת בפרשה הקודמת, "מסעי", לנאום משה בפרשת דברים שמדבר שוב על המסע במדבר?
בפרשת מסעי ניתנת לנו רשימה גיאוגרפית, תחנות במסע, ואילו בפרשת דברים משה מדבר בהרחבה על האירועים המשמעותיים שהעם עבר. לכולנו יש צמתים משמעותיים בחיים, והשאלה האמיתית היא האם הצלחנו לקבל החלטה נכונה באותה צומת אליה נקלענו? ומהי בכלל החלטה נכונה? מה מניע אותנו בבחירה? החרדה, הפחד, קול התבונה וקולה של הנפש? האם אנו זקוקים להבהרה נוספת היכן אנו נמצאים בכדי להגיע אל המקום שהלב מכוון אליו?

הקושי בקבלת ההחלטה קשור למשמעות שלה ולהשפעה המהותית על חיינו. אי הוודאות לגבי השלכות ההחלטה שלנו מאתגרת אותנו בבחירה, בפרט כשאיננו יכולים להעריך מה יקרה בדיוק בעתיד בעקבות ההחלטה שלנו. מהו המסלול שישפר את איכות חיינו ויהפוך אותנו לאנשים מאושרים ושלמים יותר? סימני השאלה והבלבול פוגשים אותנו בצמתים כמו: בחירת מקצוע, בן זוג, המעבר מזוגיות להורות, משבר גיל, הרצון/צורך להגשים חלום שעם השנים מתרחק, עזיבת הילדים את הבית ועוד. במקומות הללו נחווה לעיתים קרובות מאבקים פנימיים על מה הדרך ה"נכונה" לי ביותר.

מסביר הרב מרדכי וולנברג, "בתחילת פרשתנו משה מזכיר לבני ישראל את דברי ה': "רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם…" (דברים א', ו'). ההר המדובר הוא הר סיני, המקום בו התרחשה ההתגלות האלוקית הגדולה ביותר בהיסטוריה. ולמרות זאת אמר לנו ה' "הייתם פה מספיק, תתקדמו הלאה"!
אנו צריכים תמיד להיות מוכנים לזוז קדימה, להמשיך לשלב הבא. לקחת מה שיש לנו ולהניע אותו קדימה. כיצד עלינו לנווט את עצמנו דרך הבלבול והמבוכה של חיי היום-יום? כיצד אנו יכולים להשתמש בניסיון חיינו?
בחור צעיר נסע מירושלים לגליל. הוא הגיע לצומת וגילה לחרדתו, כי השלט המראה את ארבעת כיווני הצומת לערים השונות נפל. עכשיו עמד ותהה באיזו דרך יהיה עליו ללכת כדי להגיע ליעדו. מה יעשה?
הוא ידע מאין הגיע – מירושלים. על ידי כך שסידר את השלט באופן שהחץ לירושלים הצביע על הדרך שממנה הגיע, הוא הבין באיזה דרך עליו ללכת כדי להגיע למחוז חפצו.
זהו המפתח. תזוזה קדימה היא חיונית. אך כדי לעשות זאת נכון עלינו להבין מאין הגענו. התורה היא ניסיון החיים הקולקטיבי שלנו. המורשת וההיסטוריה שלנו הם שלטי ההדרכה שלנו. אם נשתמש בהם בתור נקודת התחלה, כשאנו יודעים מאין הגענו, נוכל להגיע למטרתנו בדרך הנכונה, בלי לתעות או ללכת לאיבוד…"

נזכרתי בדברים ששמעתי פעם מד"ר יחיאל הררי, כדי לדייק את הבחירה שלנו ולמזער את החרדה והלחץ שיכולים להיות נלווים בתהליך עלינו למקד את החשיבה ואת תהליך הבחירה למה שרלוונטי באותו רגע נתון, ולא להתפזר לאינסוף הנתונים שבחיינו. עלינו להקשיב ללב ולתת למוח להוביל אותו. וחשוב שנזכור שזו הבחירה הכי טובה שיכולנו לעשות בנתונים הקיימים באותה נקודת זמן.

משה לא זכה להיכנס לארץ המובטחת למרות גדולתו ומסירות נפשו לעם ישראל. ובכל זאת, בכל הצמתים בחייו משה מייצר את תשתית ההנהגה שתוביל ותנחה את העם בארץ ישראל ע"י פועלו האישי כמנהיג, בדרך שבה הוא מספר את קורות העם, ובדרך שבה הוא מציג את המצוות המוטלות על העם הנכנס לארץ.
אומר נשיא המדינה, ראובן ריבלין- "ספר דברים, בו אנו פותחים כעת, הוא ספר של מעבר, של פרידה והתחדשות. לכל אורך הספר אנו נפרדים מדמותו האגדית, המיתית כמעט, של משה, של המנהיג. כאז כן עכשיו, מנהיגות אמתית, מנהיגים אמתיים, אינם נמדדים בריכוזיות יתר, אלא דווקא באמון אותו הם נותנים. עם ישראל סומך על מנהיגיו, אך ראוי שגם המנהיגים יסמכו על העם, וישכילו להבין שעל אף שקשה להם לעתים להאמין – הם לא יישארו לנצח, ומורשתם תישאר אך ורק אם יישארו אחריהם מנהיגים איכותיים."

משה מזכיר לכולנו את כל אותם צמתים משמעותיים שכולנו חווים ועוד נחווה, ושכל אחד ואחת מאתנו מנהיג בחייו את עצמו ואת הסובבים אותו. מי ייתן ונצליח להתפתח ולצמוח מהצמתים שבחיינו. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השבוע אנו מסיימים את חומש במדבר, ובפרשה האחרונה מפרטת התורה את התחנות של בני ישראל במדבר, מדוע יש צורך לפרט את התחנות שהיו במסע שהרי עוד רגע ובני ישראל מגיעים ליעד?

משתף הרב דוד מנחם-
"בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן.
ארבעים ושניים מסעות מנויים בפרקנו… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים.
אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים". אני עם הילדים." אומר הרב דוד מנחם 

מעניין לראות בפרשה ששמות מקומות החנייה של בני ישראל מזכירים מצבים רגשיים, "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּדָפְקָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.", "וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָה.", ועוד. מסתבר, שמקומות החנייה במסע שבחיינו, מצבי הביניים הללו, הינם משמעותיים, משפיעים ומעצבים את חיינו. אנו מסיימים יעד ביניים ועוברים הלאה ליעד הבא וכך עד לנקודת הסיום.
מסביר המחנך אלישע לוי, "שם 'בן מב', הוא שם השם הרמוז בראשי התיבות של תפילת 'אנא בכח'. בקבלה מבואר כי ענין השם הזה הוא מידת הגבורה העולה מלמטה למעלה. תנועת מסעות בנ"י במדבר, בעלותם ממצרים לארץ ישראל, קשורים בשם זה והיא מבטאת התקדמות של שלב אחרי שלב עד לתכלית. החסידות מוסיפה כי בבחינה הפרטית, לכל אדם יש בחייו מב' תחנות במסעו הפרטי וכך גם על עם ישראל, מב' מסעות של יציאה מגבולות ומיצרים, ובכל פעם בבחינה גבוהה יותר, כך עד ביאת משיח…"

מוסיף הרב אהרון ליכטנשטיין-
רש"י מביא טעם נוסף לכתיבת המסעות:
"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".
מדוע האב מראה לבנו את כל המקומות בהם עברו עד שהחלים? הסיבה לכך היא שהאב רוצה להראות לבנו שלא רק התוצאה חשובה – העובדה שהבן הבריא, אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו…"…
וזהו שבאה התורה ללמדנו בכותבה את כל המסעות. לומר לך, שגם לאדם שמת… ולא נכנס לארץ – יש חשיבות מרובה במסעות שעשה. לכל מסע ומסע יש חשיבות; יש חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. כל יום אמנם מקדם את נקודת הסיום, מקדם את יום המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה בשל עצמו." 

כלומר, מ"ב המסעות במהלך ה-40 שנה במדבר היו אלו שהכינו והכשירו את עם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל. במקביל, נקודות ההשקה שלנו עם החיים הינם אוסף החוויות שלנו במהלך מסע חיינו, אלו מקומות החנייה שלנו, התנסויות מגוונות שהם למעשה לא פעם שיעורים שאנו חווים, המאפשרים לנו לאתגר את עצמנו ולבחון מה אותו שיעור בא ללמד אותנו על עצמנו. האם השתנינו, השתדרגנו והתקדמנו? אותם שיעורים, באותם מקומות חנייה, שולחים אותנו לעבודה עצמית, ומסייעים לנו בדרכנו להגיע למקום אליו אנו שואפים להגיע. לא פעם, השיעורים מאתגרים וכואבים, האגו פגוע ואין לנו פניות לבחון מה השיעור שלנו. יחד עם זאת, כל נקודות המפגש שלנו עם החיים הם אלו שמעצבות את אישיותנו, את תפיסת עולמנו ואת מי שאנחנו, והם שיקבעו את הנתיב שבו נבחר להלך. לכן, עד שלא נתפנה, נתבונן, נתחבר ונקדיש עבודה אישית שתרחיב את תודעתנו ואת המודעות שלנו נמשיך לקבל את אותו שיעור- עד מתי? עד שנתעורר ונלמד מה טפל ומה עיקר, עד שנצליח לראות בשיעורים הללו, בתחנות חנייה הללו, הזדמנות מצוינת לצמיחה ולשינוי שיסייעו לנו להוציא את עצמנו אל הפועל, ולממש את המטרות שלשמם הגענו לכאן. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השיעור מוקדש לרפואתה השלמה של שושנה יוסלין בת מזל בתוך שאר חולי ישראל.

בפרשת פנחס לאחר מפקד בני ישראל כהכנה לקראת חלוקת הארץ לשבטים השונים (בפרק כ"ז, חומש במדבר), נשמע קולן של חמש בנות, ומתחילה פרשייה מרתקת של בנות צלפחד:
" וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:"

מסתבר שחוק הנחלות גורע את גורלן כי ההמשכיות השבטית וירושת הנחלות עוברות מאב לבן. חמשת האחיות התייצבו יחד בענייניות, בעוז, בבהירות וללא רגשנות מיוחדת מול- משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה וביקשו לרשת את אביהן, בניגוד למה שמקובל היה באותו זמן.

" (ג) אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. (ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." הן היו נשים בעולם שבו הגברים הכתיבו את הכללים, מה שמעצים את הישגן עוד יותר. חמש האחיות לבית צלפחד קמות ועושות מעשה, הן יוזמות מהלך בכדי לשנות את המצב הקיים.

מסביר הרב אמיר אדרעי- "בנות צלפחד תובעות, למעשה, את חלקן בנחלת הארץ, מאחר שאביהם, צלפחד, לא הותיר בנים שיוכלו ליורשו. טענתן העיקרית של בנות צלפחד לחוסר הצדק, לכאורה, בעניין חלוקת הארץ. טענתן היא, כאמור, שלא ייתכן, שבשל העובדה שלאביהן לא היו בנים, תימנע מהן הזכות לקבל נחלה בארץ ישראל…
לא פלא, שהתייחסותם של חז"ל לבנות צלפחד הינה כל כך חיובית וכך נאמר עליהן במס' בבא בתרא, דף קי"ט ע"ב:
" תנא: בנות צלפחד, חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן".

בנות צלפחד הצליחו ללמד אותנו על טיבן של מהפכות מתוקנות, ונראה שגם אלוהים התרשם עמוקות ונענה לבקשתן. מבהיר הרב ניר מנוסי, "יש מהפכות שאינן מבקשות להרוס את מה שיש, אלא להוסיף על גביו קומה חדשה. מהפכנות כזו נולדת מתחושת גירעון. מהרגשה שמשהו חסר, שמשהו יכול להיות יותר טוב. גם היא מאוכזבת מהמצב הנוכחי, אך הגערה שלה בו אינה נובעת מזלזול, אלא מערגה לעתיד טוב יותר. הדגש כאן אינו עריכת קרב במצוי, אלא קירוב הרצוי…"

בנות צלפחד מכירות במנהיגותו של משה והנשיאים, והן לא שמו את עצמן במרכז, ולא רדפו אחרי רכוש, הן היו עסוקות בתיקון המציאות עצמה שתאפשר להן להעמיד שם לאביהן מה שמעיד שפעלו ממקום מזוכך שהאמין בזכותן לרשת את אביהן.
מוסיף הרב ניר מנוסי, "בנות צלפחד הן דוגמא יפהפייה לנשים מהפכניות צנועות ובלתי כוחניות, ומהפכתן – למהפכה שקטה ומתוקנת. זו מהפכה שאינה שוברת כלים של העולם שבתוכו היא מתנהלת, אך גם לא מקבלת אותם כגזרה משמיים שאין לשנותה."

והתוצאה לבקשתן המהפכנית, ממשיך הרב ניר מנוסי- "ה' מקבל לחלוטין את דבריהן. הוא מורה להעביר להן את נחלת אביהן, ויתרה מכך, מוסיף לתורה קטע שלם המכונה "פרשת נחלות. פרשה זו מסבירה כי במקרה שבו אדם מת ואין לו בנים בנותיו יורשות אותו, ומשם ממשיכה לפרט את סדר הקדימה של היורשים לפי מידת קרבתם אל הנפטר:" זוהי הוראת התורה בענייני ירושה גם לדורות הבאים.

פעמים רבות אנו חוששים לנקוט עמדה פומבית בנושאים משמעותים שחוסר הצדק ניכר בהם, למרות שיש לנו עמדה ברורה, עיניינית וכנה שנובעת מתוך ה"אני המאמין" שלנו. השבוע, בפרשת פנחס, חמשת בנות צלפחד מלמדות אותנו בכנות ראויה ונכונה להיות אקטיביים, שלגמרי אפשרי לייצר שינוי גם במקומות שנראים חסרי סיכוי. האחריות היא שלנו לבקש מעצמנו, כפרטים וכקבוצה, להשפיע ולהוביל לשינוי כך שנזכה כולנו לחיות בחברה צודקת, איכפתית, והגונה. אמכי"ר.

שבת שלום💓