דנה בפרשה

בפרשת מסעי החותמת את חומש במדבר אנו סופרים מ"ב מסעות שבני ישראל עברו מיציאתם ממצרים ועד לערבות מואב. ברוב הפסוקים מופיעים רק ציוני מקום ללא תיאור הטלטלות שהם עברו. כלומר, המסע מתואר רק בציוני המקומות: ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו.

מסבירה המחנכת מירי וסטרייך, "פרשת מסעי עומדת על התפר הדק בין המדבר לבין הכניסה לארץ. היא רגע מעבר שיש בו סיכום העבר אך גם מבט לעתיד. מי שיפגוש את פרשת מסעי מבלי שעבר איתנו את המסע כולו יעמוד נבוך. חלקים משמעותיים מהסיפור חסרים – מדוע לא היה לעם מים לשתות ברפידים? מי נשאר מאחור בקברות התאווה? ולאיזו הקלה הביאו עינות המים ושבעים התמרים? ובעיקר – היכן רגעי השיא והשפל של המדבר נורא ההוד, ובראשם – מתן תורה, חטא העגל וחטא המרגלים? כל שנותר מהסיפורים עצמם הם שמות המקומות. אולם מי שצעד את הדרך כולה, רק הוא יכול לעמוד על הצופן הטמון בכל אחד מן השמות המוזכרים, על השברים והאמונה שהם נושאים בתוכם, ועצם איזכור שמם כבר פורש בפניו את הסיפור כולו…
הכתיבה המודגשת במסעות המדבר מחזקת את מימד הזיכרון והברית. ההליכה וכל שעבר בה מוצפן בשמות הקצרים: השינוי שעבר העם מתחנה לתחנה, מנפילה לקימה, מעם עבדים ועד כאן, האמונה ועצם ההליכה בארץ לא זרועה הולידו וחיזקו את הברית עם הקב"ה. דווקא עכשיו לפני הכניסה לארץ, בתחנה האחרונה, ראוי להזכר ולכתוב את הדרך הפיזית אך גם הדרך הנפשית שקידמה את העם מתחנה לתחנה. הכתיבה שסימלה את רגעי ה"נעשה ונשמע" במעמד הר סיני חוזרת להדגיש את הקשר שהלך והתעצם מאז לאורך שנות המדבר. זו גם הסיבה שבסיום כתיבת המסעות, בסיום אזכור הדרך, יש אזהרה לעם שנכנס לארץ לא לפנות לעבודה זרה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ:" (במדבר לג, נב). גם כשהעם יוצא מן המדבר עליו לזכור לא להפר את הברית הזו ולא לשכוח את כל מה שלמד בדרך הארוכה והקשה של המדבר. עליו להמשיך ולהאזין לשפה הפנימית ששמות המקומות הם הקוד הפנימי שלה והכתיבה היא הדהודה במציאות."

יתכן וזו אחת הסיבות לכך שהפרשה הקודמת, פרשת מטות, פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, משמעות ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו וחשיבותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. והתכלית היא לא להפר את הברית ולא לשכוח את המסעות שאנו עוברים.
נראה כי המיקוד הוא במסעות שעברו בני ישראל ב-38 שנים שלאחר חטא המרגלים. מסעות נדרשים והכרחיים כדי להכין את העם לקראת הכניסה לארץ ישראל. בני ישראל התמודדו עם אתגרים ותהפוכות אשר בסופו של דבר הביאו ליצירת קשר של חסד הדדי, קשר של בטחון ואהבה. במילים אחרות, פרשת מסעי מתארת את המסע שהצליח למרות ואף על פי המשברים.

מתאר הרב דוד מנחם –
בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים. אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים".
אני עם הילדים."

אז לאן לוקח אותנו המסע שלנו? האם המשא שאנו סוחבים משרת או מעכב אותנו? האם מצבים של חוסר נוחות הם הזדמנות לפרוש או לאתגר את עצמנו? מה יהיה עבורנו פריצת דרך במסע החיים של כל אחת ואחד מאתנו?

דרך צלחה ושבת שלום🎁❤️

הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו ומשמעותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. ובהקשר של הבטחות, פרשת מטות השבוע מסיימת בסיפורם של שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, המציעים לצאת בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ ומבטיחים כי רק לאחר שכיבוש הארץ יושלם הם ישובו לעריהם בעבר הירדן. משה בתגובה מאשר את בקשתם אך מתרה בהם לקיים את הבטחתם.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס-
"פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים ושבועות. מה מקומם של אלה כאן, לקראת סוף ספר במדבר, כשבני ישראל עומדים על סף סיום מסעם אל הארץ המובטחת?
נדרים ושבועות הם חובות שנוצרו במילים. אלו הן התחייבויות לעשות משהו או להימנע מלעשות משהו. השבועה והנדר מחייבים, קושרים, אוסרים אליהם את האדם…
לשבועות ולנדרים יש קדושה, ואם רוצים לבטלם יש לפעול על פי הוראות וכללים. אדם אינו יכול לבטל אותם בעצמו. יחסה של היהדות להתחייבות בדיבור רציני כל כך, עד שאחד מנוהלי התרת הנדרים, "כל נדרי", נקבע למועד הקדוש ביותר בשנה, כניסת יום הכיפורים.
בני ישראל מתקרבים לארץ. הם עומדים לבנות חברה חדשה וחסרת תקדים. חברה חופשית המיוסדת על ברית בין העם לאלוקיו. שלטון החוק יישמר בחברה כזו לא בכוח הזרוע אלא בכוח נאמנותם של אנשים להתחייבויות המוסריות שלהם. בחברה כזו, חברת ברית, המילים הן קדושות. עיקרון קדושתו של הדיבור עומד בלב היהדות…
כל חברה צריכה חוקים. בלעדיהם היא תשקע באנרכיה. אנשים נשמעים לחוקים משלוש סיבות. הראשונה: הם מפחדים מפני עונש. בחברה המבוססת על כוח, זוהי הסיבה העיקרית למילוי החוקים. הסיבה השנייה היא שכדאי לשמור חוק. סיבה זו מאפיינת את החברה המבוססת על התועלת האישית. בשתי סיבות אלו יש חסרונות. הכוח משחית. כך, לפעמים, גם בקשת התועלת האישית. כי כאשר אנשים דואגים לעצמם ולא לאחרים, המצליחים פורחים והאחרים סובלים. הצדק והחמלה מפנים את מקומם לחמדנות ולניצול.
התורה מציגה דרך שלישית, סיבה שלישית לשמור חוק. אנשים נשמעים לחוק מפני שהם החליטו לעשות זאת מרצונם החופשי. כך קורה בחברה המבוססת לא על כוח ולא על בקשת התועלת האישית אלא על מחויבות מוסרית וולונטרית…
אירוני הוא שדווקא אחד ממבקריה הגדולים של היהדות, פרידריך ניטשה, הוא שזיהה כי יכולתם של אנשים לכבול את עצמם במילים היא הבסיס למוסר ולחופש של האדם…
כאשר אנחנו כובלים את עצמנו במילים אנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר אלא כדי ליצור: ליצור עתיד סדור מתוך הכאוס של הדחפים והיצרים האנושיים. המייחד את האדם איננו רק השימוש בשפה. הרי גם לבעלי חיים אחרים יש שפות. לדולפינים יש שפה. לפרימאטים יש. אפילו הדבורים הקטנות מעבירות זו לזו מידע באמצעות מערכת מורכבת של ריקודים. המייחד את האדם הוא השימוש בשפה לצורך התחייבות להתנהגות עתידית שלו – ויכולת זו היא הבסיס ליצירת הדדיות ואמון בין בני אדם. אחת מצורות ההתחייבות הללו היא ההבטחה…
הקדוש ברוך הוא השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא עולם חברתי. התורה אומרת לנו שהמילים בוראות משום שהמילים הן קדושות; כלומר, מפני שהן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן יוצרות אמון… אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד."

כאמור, כבר בתחילתו של החומש אנו למדים על כוחה של מילה, מבריאת העולם אשר נברא באמירה, וכך גם בהמשך. בחומש במדבר, אנו לומדים על עוצמת הדיבור לטוב ולרע בקרב מנהיגים- מרים הנביאה שדיברה אודות משה, עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, שני מרגלים שדיברו בשבח הארץ, משה רבנו שהיכה בסלע במקום לדבר אליו, בלעם שניסה לקלל ובסופו של דבר ברך ואמר דברי נבואה לעם ישראל. מציאות המושפעת ונבראת בכוחה של מילה מחייבת את משה להתייחס לדיבור של "נדר", הבטחות, מחויבות למילים אשר אנו מוצאים מפינו.

מסכם הרב גליקסברג, "הפנמת היבטי הדיבור המחייב והנישגב, טמונים בדיאלוג שבין בני גד וראובן עם משה בחתימת הפרשה. בסופו של הדיאלוג יש הפנמה של הצורך לעמוד בהתחייבות בדברי נציגי השבטים: "עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה" (ל"ב, כ"ה). מעין מסגרת יש לה לפרשתנו: שערה של הפרשה מבקש דיבור של התחייבות בדמות ה"נדר", חתימתה של הפרשה מבטאת את ההפנמה לאותו דיבור של הבטחה מפיהם של שני השבטים המחוייב למימוש. מילה זו מילה!
סגירת המעגל בפרשה על עמידה בדיבור ובהתחייבות אינה מלמדת אותנו רק על חשיבות הנושא מתוך כפילות אזכורו בפרשה. סגירת המעגל מבטאת את רצון התורה לומר לנו שעמידה בהתחייבות ציבורית כללית של בני גד ובני ראובן אינה שונה במהותה מאותה התחייבות אישית פרטית של אותו אחד שנודר נדר ונשבע שבועה. דין ערכי אחד להם."

שבת שלום❤️

השבוע חמשת בנות צלפחד באות אל משה לתבוע את נחלת אביהן בארץ, "(ג)לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה. ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים, נחלתו עוברת כירושה לבנותיו.
בקשת בנות צלפחד מלמדת אותנו על פועלן האמיץ והמוצלח של חמש הבנות שאינן מקבלות עליהן את הדין, ומבקשות לרשת את נחלת אביהן. משה מעביר את זכות ההכרעה בנושא לערכאה העליונה ביותר, הקדוש ברוך הוא, אשר פוסק כי בנות צלפחד אכן זכאיות לרשת את נחלת אביהן, ובנוסף כאמור פוסק תקדים בזכותן כי במקרים שבהם אין בן זָכָר – יעברו הנכסים לבנות המשפחה.

הישגן של בנות צלפחד הוא אדיר בטח בתוך חוקי החברה הפטריארכלית שבתוכה הן חיו. לאורך ההיסטוריה נרשמו מאבקים שונים של נשים שפעלו להשגת זכויות כאלה ואחרות, אך על פי רוב מאבקן היה ארוך ומתיש ולא תמיד נושא פרי. יש אומרים כי בנות צלפחד היו הפמניסטיות הראשונות, מה זה אומר פמיניזם? המלה "פמיניזם" מקורה במלה הלטינית feme, שפירושה אישה או נקבה. "פמיניזם" הוא שם של תנועה למען שוויון זכויות לנשים, אשר מטרתה קידום שיוויון זכויות והזדמנויות מגדרי, וניהול מאבק נגד אלימות כלפי נשים.

הרב נח קורמן, מייסד המקלט לנשים מוכות דתיות של עמותת בת מלך, עו"ד וטוען רבני, וריקי רט, עיתונאית מסבירים-
"מאבקן של בנות צלפחד לרשת נחלה בארץ, המובא בפרשת השבוע, הוא דוגמא וסמל לנשים המחליטות לקחת את גורלן בידן ולהילחם על זכויותיהן. בנות צלפחד אינן מהססות לעמוד לפני ההנהגה כולה, "לפני משה, ולפני אלעזר הכהן, ולפני הנשיאים וכל העדה", ולבקש את ירושת אביהן. המדרש אומר כי כדי לקבל את הסכמתם של מנהיגי העדה הן אף נכנסות לתוך בית המדרש, משמע, הן אומנם נלחמות על זכויותיהן, אך רוצות לעשות זאת תוך שמירה על ההלכה. לבסוף ולאחר מאבקים הן אכן זוכות לאישור אלוקי לדרישתן לרשת נחלה: "ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות. נתן תתן להן אחוזת נחלה".
מאבקן של בנות צלפחד היווה ומהווה מודל לנשים לפעול באופן עצמאי לקידום זכויותיהן…
חז"ל לימדו אותנו שתורה לא בשמיים והקב"ה לא יופיע בבית הדין ויגלה הלכה חדשה, וגם אין צורך בכך. הלכה קיימת היא שאישה לא חייבת לדור עם נחש בכפיפה אחת. גם ההלכות המאפשרות לכל אישה לא להיגרע מנחלתן וממשפחתן כבר קיימות…"

בתחילת שבוע הבא, יום יז' בתמוז. תכלית צום יז' בתמוז היא שנעשה תשובה ונתקן את הקלקולים (עיין שו”ע אור”ח תקמט); חורבן בית שני בא בעיקר בגלל שנאת חינם. זוהי קריאה לחשבון נפש, לכל אחד ואחת לבחון את ערך כבוד האדם, שנשים ישראליות רבות – וגם גברים רבים – יכולות ויכולים לבחון, לשקול, ואולי לאמץ מבלי שיתייגו אותם.
אורית קמיר, חוקרת ומרצה, מבטאה זאת- "כבוד אדם וחוה". כבוד האדם עומד בבסיס תפיסת זכויות האדם. הכבוד המהותי והזכויות השוות של כל בני משפחת האדם. האדם יונק את משמעותו משתי מסורות גדולות של התרבות המערבית: המסורת המקראית של בריאת האדם "בצלם אלוהים", ותפיסת האדם שרווחה בפילוסופיה של הנאורות במאות השבע עשרה והשמונה עשרה.

בישראל יש לנו חוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו", כבוד האדם הוא ערך המתייחס אל תכונתו הייחודית של האדם כאדם; הוא משווה משמעות מוסרית לעצם היות האדם אנושי. מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו. ואילו הזכות לשוויון משמעה שוויון בזכויות ובחובות בחברה, ללא הבחנה של גזע, מין, גיל, שפה, לאום, דת, נטייה מינית, השקפה פוליטית ואידאולוגיה.
אז מה המצב בעולם הדמוקרטי מבחינת חוקי שוויון?
לרובן יש חוקות אשר מבטיחות את זה. בכל מדינה בה יש חוקה או חוקי יסוד המגינים על זכויות אדם יש הגנה על הזכות לשוויון. זו ככל הנראה זכות האדם הבסיסית ביותר. יחד עם זאת, ישראל היא ככל הנראה הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה אין בחוקתה או בחוקי היסוד שלה אזכור לשיוויון.
המונחים כבוד ושוויון אומנם חופפים אך לא זהים. מדהים שעדיין בימינו, בישראל הדמוקרטית, למשל, בעולם העבודה, נשים הממלאות תפקידים זהים לגברים, ואפילו עובדות באותה החברה מקבלות שכר נמוך בכ-30% מהגברים. מסתבר שאף מדינה בעולם עדיין לא סגרה את הפער המגדרי בין נשים וגברים. ברוב המוחלט של מדינות העולם, המציאות היומיומית של נשים מלמדת כי הן נמצאות בתת ייצוג חמור במוקדי קבלת
ההחלטות, ניצבות בפני חסמים לשוויון במשפחה ובעבודה, וחשופות לאפליה, להדרה ולאלימות, כולל במרחב הפרטי והציבורי.

המיקוד והדגש הוא לא על המושגים והאסוציאציות הנלוות לקריאות של 'פמיניזם' או 'שובניזם'. אלא, המאבק הוא על החינוך, השפה, התודעה, 'האני מאמין', ומה המסר שלנו לילדינו, ממשיכי דרכנו? האם מתממש מסר של כבוד הדדי ומתן הזדמנויות שווה לנשים ולגברים מבלי לאבד את זהותנו ומי שאנחנו? כבוד האדם מתמקד בהגנה על האוטונומיה של האדם ועל זכותו ליחס מכבד, ואילו אפליה עשויה לפגוע בערכים אלה. השוויון מבטא הכרה בערכם הדומה של כל הפרטים ובזכותם ליחס דומה ולזכויות דומות מבלי שהשתייכותם הקבוצתית תפעל כנגדם. במאי 2022, מפלגת כחול לבן הודיעה כי תקדם פעם נוספת את הצעתה לעיגון הזכות לשוויון כ"חוק יסוד".  ההצעה ‏מוסיפה ‏לחוק ‏יסוד ‏כבוד ‏האדם‏ וחירותו ‏את‏ הסעיף ‏הבא: שוויון- "כל ‏אזרח‏ שווה ‏בפני ‏החוק; ‏אין ‏פוגעים‏ בזכויות‏ הפרט‏ של‏ אדם‏ מחמת‏ דת,‏ גזע,‏ מין,‏ או מכל טעם דומה אחר”. ההצעה יכולה לתרום לחיזוק ההגנה על זכויות 'אדם וחוה' בישראל, ולעגן לראשונה בחוקי היסוד את הזכות לשוויון.
אחרי הכל, ביסוד טענת בנות צלפחד ובקבלתה על ידי ה' עומדת השקפה יסודית הנוגעת לשוויון הבסיסי בין שני המינים.

שבת שלום❤️

בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. בתמורה הוא מציע לו שכר רב. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד, הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוקים, המתנגד כמובן למהלך. מצד שני, הוא מתפתה להצעה והוא מעוניין להוציא מבלק אף שכר גדול יותר.
בלעם הינו רב-מג מקצועי, קוסם, מכשף, עם מוניטין שהולך לפניו. והוא נשלח על ידי בלק לתפוס עמדה אסטרטגית נוחה ולקלל את עם ישראל בקללות אשר יסבו לו נזק משמעותי. אחרי הכל, למילה יש כוח ובטח לבלעם שהצליח להגיע למדרגה גבוהה של נבואה וידיעה אלוקית.

בדרכו של בלעם למימוש העסקה האתון שלו מתנהגת בצורה מוזרה. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו של בלעם, נאחזת בקרקע ולא מוכנה לזוז. בלעם שלא מבין מה קורה מכה את האתון שלו. לבסוף, האתון אפילו פוצה את פיה ומתחילה לדבר בלשון בני אדם. מסתבר, כל זה קורה בגלל שהאתון רואה את מה שבלעם אינו רואה, את מלאך האלוקים המאיים וחרב בידו.

האתון עושה את מה שכולנו חייבים לעשות כאשר הדרך מאתגרת- לעצור, לחשוב רגע, לשוחח עם צלם האלקים שבקרבנו, עם מוסר אבות ואימהות, ולהשכיל לבחור בטוב. אם נטה אוזן נצליח לקיים דיאלוג מצמיח עם המצפון האנושי שלנו. האתון רואה ואיננה יודעת מה היא רואה. היא רק רוצה להינצל ממלאך ה' ושבלעם יפסיק להכותה. לכן היא מנסה, כל עוד הדבר אפשרי, לעקוף את המלאך. גם בלעם, רואה ואיננו יודע מה הוא רואה. בשתי הפעמים הראשונות הוא מנסה לעקוף את דבר ה', ובלבד שיקבל מבלק את הכבוד והשכר. 
לכאורה, נכנסנו לעולם של פנטזיה ואגדות עם מכשפות, העולם בו מאמינים בלק ובלעם, אך המסר של הפרשה הוא הפוך; אין אגדות או מכשפות, התגלות ה' היא לא בכשפים אלא בדרך. גם בלעם מתגאה בכך שהוא רואה. אבל העובדה שהוא ניחן ביכולת לראות, יכולת נבואית, לא הופכת אותו למשהו גדול יותר. לראות מסתבר – יכולה גם האתון, ויותר מזה, היא מצליחה לראות את מה שבלעם לא מצליח לראות.

מסביר הרב אריה הנדלר- "… קיימת תופעה כיום של רצון לברוח מקבלת החלטות. כולם מחפשים סימנים. רוצים לקבל את התשובה מגורם עליון, מאירוע מסוים, מחלום, ממישהו שייקח אחריות על מה שקורה. כך אומר השיר: "תשמח יש תקווה ידידי, תראה סימנים בדרך"… לא חסרון הסימנים או קיומם הוא שעושה את העניין. מה שעושה את העניין הוא האדם שמקבל את הסימנים. יתכן שיהיו סימנים ברורים לחלוטין אבל האדם יבחר להתעלם מהם, ויתכן עולם בלי סמנים כלל, אבל האדם בטוב בחירתו ידע להישמר ממה שצריך הוא להישמר ויבחר בטוב."

בכל פעם, בלעם מנסה לתת לאירועים פרשנות משלו, פרשנות שתאפשר לו את המשך החופש לבחור בדרכו. מצד אחד בלעם חוזר ואומר שהוא כבול לרצונו של ה', מצד שני, כל אמירה של ה' מתפרשת אצלו כאמירה המותירה מקום לפרשנות נוספת אשר לכאורה, מעניקה לו חופש לבחור שוב בדרכו שלו. בלעם מבקש לאחוז את החבל בשני קצותיו. מתברר שהמציאות לא נכנעת לבלעם. המהלך הסופי הוא ההגעה לנקודה שבה אין כבר דרך לנטות ימין ושמאל. אך, גם כ'שנפקחות עיניו' תרתי משמע אין הוא מקבל על עצמו את המשמעות של מה שרואות עיניו, כלומר, למרות ניסיונותיו לקלל, מפיו יוצאות רק ברכות מופלאות, על כוחו וחוסנו של העם היהודי, על תחילתו של עם ישראל (האבות) ועל אחריתו של העם(ימות המשיח), וכל מה שבדרך, " (ה) מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל." (במדבר כד)

חז"ל מלמדים אותנו באמצעות בלעם לאמץ את המידות ההפוכות לו –
עין טובה – היכולת לפרגן על כל מחווה, מעלה וכשרון, כל דבר ולו הקטן ביותר.
רוח נמוכה – ענווה צניעות והתנהלות בגובה העיניים.
ונפש שפילה – הסתפקות במועט ולשמוח בחלקנו.
אלו מידות המסייעות, מקדמות ומטיבות עימנו בדרך שנבחר להלך. פרשת בלק מבהירה לנו כי צניעות מתחילה בפנימיות. ולכן גם ההפטרה של הפרשה שלנו השבוע מסתיימת ב- "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלהֶיךָ": (מיכה ו', ח'). הצניעות, הערך הנשגב הזה, לא ללכת אחרי מראה העיניים והחיצוניות אלא להתמקד בפנים, בעומק, במיוחד עכשיו כשעוזבים את ענני הכבוד ונכנסים לארץ, לארציות. ערכו של האדם צריך להיות בתוך עצמו ולא מה שהוא מראה כלפי חוץ. פעמים רבות אנו מרגישים מומחים בנושא ובעלי ניסיון רב ולכן נתעקש- לדחות רעיונות ודעות של אחרים, ולא לעשות חשיבה מחודשת. הפרשה מציעה לנו לשקול מחדש, ולאמץ "פקיחת עיניים" ממקום של צניעות וענווה.

שבת שלום❤️

השבוע בפרשת חקת בני ישראל מתחילים את תהליך הפרידה מהמנהיגים שלהם. תחילה הם נפרדים בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים.  בהמשך , משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר, ומבין שאהרון מת. אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.

מסביר הרב חנוך חיימוביץ, "פעמים רבות אנו זוכים בלווי צמוד בפעם הראשונה בה אנו עושים דבר מסויים. הלווי מלמד ומקנה ביטחון, והוא בעיקר מעניק לגיטימציה לקחת את האחריות לידינו.
בפרשתנו אנו נפגשים עם המלחמה הראשונה של עם ישראל, מאז מלחמת עמלק. במלחמה זו העם לא זוכה לחניכה ואף לא להנהגה מסודרת והדבר מתמיה. לאחר מו"מ כושל של משה מול מלך אדום, נאלץ העם לעקוף את ארץ אדום וכל זה על מנת שלא להיכנס לעימות צבאי. לאחר מכן התורה מתארת את מות אהרון הכהן, ומיד לאחר שני אירועים אלה מתוארת המלחמה:
 "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶֽׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַֽה' וַיֹּאמַר אִם־נָתֹן תִּתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַֽחֲרַמְתִּי אֶת־עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת־עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם חָרְמָֽה".
המידע המודיעיני שהיה בידי מלך ערד כלל מן הסתם שתי הנחות עבודה. הראשונה היא שעם ישראל מפחד ממלחמה שהרי הם התחמקו מעימות צבאי עם אדום. ההנחה השנייה היא שהעם מצוי באבדן הנהגה, מאחר ואהרן נפטר. הנחות אלה מביאות את מלך ערד להחלטה לתקוף את ישראל. למרות גורם ההפתעה, מלך ערד מצליח "רק" לשבות שבי שחז"ל מוסיפים לגביו שמדובר היה ב"שפחה אחת". לכל הדעות מלך ערד נכשל וגורם ההפתעה והמידע המודיעיני שבידיו לא באו לידי ביטוי.
אולם אז, עם ישראל נוקט יוזמה ונודר נדר כלפי הקב"ה לפיו אם ינצחו הם יחרימו את עריו של מלך ערד. משה כלל לא מוזכר ביוזמה. היא באה ישירות מן העם ומופנית ישירות כלפי הקב"ה. כלומר, היוזמה הצבאית הראשונה מאז מלחמת עמלק איננה באה מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה; מתוך רצון של העם להילחם למען מטרה חשובה בעיניו. המטרה היא שחרור השבויים. ערך הסולידריות הוא הדוחף את העם להתגייס, לשים נפשו בכפו ולצאת להילחם. 
יש כאן מסר גדול בנוגע למנהיגות שתפקידה לחנך לערכים גדולים וחשובים, את דרך ההוצאה לפועל על העם לבחור בעצמו. הביטוי המעשי של ההנהגה הוא ביד המונהגים כשאת הערכים יובילו המנהיגים.
פרשתנו היא נקודת המעבר של דרכי ההנהגה. עד לפרשת חקת ישנה הנהגה מלאה של משה כפי שנדרש כלפי עם שיצא ממצרים ונמצא במדבר. מפרשתנו, אנו נמצאים  ערב הכניסה לארץ ואז מתחילות להתגלות יוזמות גם ללא המנהיג הרשמי.
במציאות בארץ ישראל יש צורך במנהיג, אולם המנהיג צריך לדעת להוביל את העם להזדהות עם הערכים וממילא גם למוכנות לפעול למענם ולאורם."

 אז איזו מנהיגות עדיפה? זו שמגיעה מלמעלה למטה או זו שמגיעה מלמטה למעלה? התורה מלמדת אותנו שגם כפרטים וגם כמשפחה ואומה אנו עוברים תהליכי ליווי של מנהיגות שמתחילה מלמעלה ויורדת מטה אך עם הזמן כולנו לומדים ובתקווה גם מטמיעים כי מנהיגות מתחילה במימוש היכולת שלנו להנהיג את עצמנו כפרטים וככלל. ולכן, הפרשה קוראת לנו לקום ולהוביל מהלכים. להיות משפיעים. ליצור תנועה מלמטה למעלה, ולשנות את פני החברה והסביבה בה אנו חיים. יש פה הזמנה לצאת מאזור הנוחות שמאוד קל להישאב אליה ולייצר שינוי מהשטח ובשטח. זוהי מנהיגות שמובילה ומקדמת ערכים על ידי המנהיגים יחד עם המונהגים.

שבת שלום❤️

השבוע בדיוק הסתיימו לימודי ניהול ויישוב סכסוכים לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן. תכנית נפלאה ומרתקת המעשירה את ארגז הכלים להתמודדות מטיבה עם קונפליקטים וסכסוכים. ממש ברוח הפרשה השבוע- אמרו חכמינו ז"ל (פרקי אבות ה', יז)"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:"
סיפור קרח, דותן ואבירם יחד עם 250 איש מהעדה, הינו הסיפור הרביעי בסיפורי שנות נדודיו של עם ישראל. היה לנו את סיפור קברות התאווה, אהרון ומרים, סיפור המרגלים, ועתה, סיפור מרד קרח בשם הצדק החברתי. נראה כי כל ארבעת הסיפורים קשורים ביניהם- בכולם יש סוג של מחאה שהחלה בדיבור, תלונה או השמצה. אלא שעתה, לראשונה יש ממש התקוממות שמסיתה את העם כולו כנגד מנהיגותם של משה ואהרון.

מסביר הרב יובל שרלו- 
"… פרשת השבוע שלנו מלמדת על פן נוסף של הצדק החברתי הנדרש, והוא ביכולת לקיים מחלוקת כהלכתה. מחד גיסא, אנו צריכים להתרגל לכך כי המילה "מחלוקת" אינה שייכת למילים המעוררות אסוציאציה של שלילה וביקורת. המחלוקת היא המנוע העיקרי של ההתפתחות האנושית, הנוצרת ממפגש דעות ועמדות, ומצמיחה עולם עשיר ומורכב. אחת הסכנות הגדולות ביותר לחברה היא החתירה לשפה אחת ודברים אחדים. להפך, הן ההלכה היהודית, המטפחת את המחלוקת כמאפיין המובהק של לימוד התורה וההתקדמות הרוחנית, והן התרבות הדמוקרטית, העושה כל שביכולתה, לפחות ברמה ההצהרתית, כדאי לאפשר שיח חופשי ועשיר – מלמדים על הפוטנציאל העצום הטמון בעולמה של מחלוקת.
מאידך גיסא, המחלוקת היא מסוכנת. אין צורך להכביר מילים בדבר הסכנה העצומה למבנה החברתי, לסולידריות ולרוח המשותפת, ולאסונות שמחלוקות דרדרו את עולמנו. אין עם בעולם שמצולק כל כך מהמחלוקות הפנימיות שהביאו לחורבנות רבים בתוכו. אולם לעתים אין אנו נותנים את הדעת להיבט אחר של המחלוקת, והיא הפגיעה החמורה שהמחלוקת מאפשרת בעניינים הנוגעים לצדק החברתי. פגיעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: בתהליכי הדרה והשתקה, ומניעת הנגישות ההוגנת המאפשרת לכל אדם להביע את דעתו בצורה חופשית, וללא מורא; בתהליכי הכפשה וזלזול, המלווים את המחלוקת לא אחת, וגובים מחיר יקר מהצדדים היותר חלשים או היותר הוגנים בעולמה של המחלוקת; בהצגת עמדות הצד השני בצורה מניפולטיבית, כדי שיהיה נוח לתקוף אותן, ובכל לעקור את הזכות היסודית של התייחסות לכל אדם באשר הוא אדם, לא רק לקיומו הפיזי, אלא גם לעולמו הפנימי ולעולמו המוסרי; בגלישת המחלוקת מהפן העקרוני על הפן האישי, ובכך הופכת המחלוקת לכלי דיכוי עוצמתי, וזאת כאשר הופכת העמדה השנייה ללא לגיטימית; בשימוש באמצעים פסולים של הכרעה במחלוקת, וזאת בשל חוסר השוויון בנגישות לאמצעים, ועוד ועוד.
 פרשת השבוע שלנו, פרשת קורח, העוסקת במקומות האפלים של המחלוקת, מלמדת כיצד טיעון שיש בו אמת (דברי קורח לא היו משוללים מן היסוד) עשוי להפוך להתקפה ושיסוי, ליצנות וציניות, חיבור לא ענייני של כל המתנגדים כדי להפיל את משה רבינו, סילוף הסיפור ההיסטורי ומניפולציות רבות. כאמור, הדעת ניתנת בדרך כלל להיבטים החברתיים של המחלוקת, ופרשת קורח מהווה דוגמה מופלאה לאן מחלוקת יכולה להתדרדר. בד בבד, נכון יהיה להתייחס גם לשיקולי הצדק בעולמה של מחלוקת, ולהקפיד על הדרכים ההוגנות לניהולה של המחלוקת, גם כדי למצות ממנה את הפרי הבשל שלה, וגם כדי לא להפוך אותה עצמה לפגיעה החמורה בצדק החברתי. התייחסות מכבדת וראויה כלפי השני, זהירות בהצגת עמדותיו שלו, הימנעות ממניפולציה, בריחה מן השקר, שמירה על אי-גלישה לפסים אישיים, התייחסות לעמדה ולא למניעים הנסתרים התיאורטיים שלו וכדו' – כל אלה מטפחים את הצדק החברתי בהיבטים של כבוד האדם, ומאפשרים להתברך מחברה רב גוונית שיש בה תרבות של מחלוקת."

 אז איך מבררים את הצדק החברתי? איך מתמודדים עם עוולות ואפילו מונעים אותם? כמגשרת אני נפגשת עם קונפליקטים רבים ומגוונים, ובכל פעם אני מזכירה לעצמי את החשיבות של השחקנים הנוספים בחדר, האגו, מראית עין, פרשנויות, נטיית הלב האנושית של כל אחד ואחת מאתנו, ועוד… שחקנים משפיעים וקריטים ביישוב הסכסוך. למעשה, אם נשכיל להבין ש""אמת מארץ תצמח" (תהילים פה) נטמיע גם את ההבנה שהתמונות, הסיטואציות בחיים, הן קצת יותר מורכבות וטעונות. וכך כתב הרב קוק- "כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא ע"י הערך של ריבוי השלום… שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו." (עולת ראי"ה ח"א של'). ה"לשם שמים" מחייב שנכיר בערך דעתו וגישתו של האחר, לא פחות מבערכה של דעתנו. כולנו מחוייבים בבירור האמת  כך שיתקיים בנו "האמת והשלום אהבו" כלומר, שיתקיים מצב בו שני צדדים בוויכוח או בסכסוך עדיין מכבדים את זולתם ושומרים על יחסי שלום, אהבה וידידות, למרות חילוקי הדעות, כבית שמאי ובית הלל.
בסופו של דבר, כולנו חווים קונפליקטים. אלו צמתים שמגיעים אליהם עם הקונפליקט אך גם עם מערכות יחסים עדינות ומורכבות. צמתים שרבה בהם הבחירה. באפשרותנו לברר את האינטרסים והרצונות של הצדדים לקונפליקט, להקשיב ולראות את האחר, לגלות יצירתיות ונכונות לשתף פעולה כך שנצליח להרחיב את היריעה ולהשיג פתרונות מיטביים לצדדים.

כך גם המהפכה של קורח, בסופו של יום, יוצאת אל האור בספר שמואל, ומה שאנחנו זוכרים מקורח, היא אותה דמות הנזכרת בספר תהלים פרק פ"ה– "למנצח לבני קרח". קורח לא נכחד, והרעיון לא נבלע, אבל הוא מלמד אותנו ששלום הינו מלשון "שלמות", ומחלוקת הינה רק "חלק" מהשלם, לכן, המשימה שלנו היא השלמת אותם חלקים חסרים ולזכור כפי שאמר הרב קוק, " כָּל מָה שֶׁאָדָם מִתְגַּדֵּל – מִתְגַּדֵּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִמּו".

שבת שלום💞

בפרשת שלח השבוע אומר ה' למשה- " (ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם." (במדבר יג) ומשה שולח את הנשיאים לתור את הארץ ולא לרגל. לריגול לא שולחים שנים עשר אנשים, בטח לא את שנים עשר נשיאי השבטים. הם יוצאים לתור את הארץ ללא נשק. לריגול שולחים אנשים עם פרופיל נמוך, ובשקט. אנשים שעברו אימונים והכשרה תואמת ואין להם צורך לעבור דרך חומת העיר ושומרי שעריה. 
שנים עשר נשיאי השבטים שבים אל משה לאחר ארבעים יום שהם תרים את הארץ. כל הנציגים מסכימים כי הארץ היא "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" אך עשרה מהנציגים מודיעים כי היא גם "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". כלומר, גם טובה וגם מסוכנת. אותם עשרה נציגים מתארים את תושבי הארץ כחזקים וגדולים ואינם מאמינים בסיכוי של בני ישראל להתמודד מולם – "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג, לא), "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". (במדבר יג, לג).

 ניכר כי מדובר בתפיסות עולם של הנשיאים ולא על על עובדות ממשיות. נראה כי יש ביטוי להערכה עצמית נמוכה. הם מרגישים קטנים גם ברמה הגופנית וגם ברמה הנפשית אל מול תושבי הארץ הגדולים והחופשיים, השולטים בארצם ובגורלם. ההתבוננות שלהם בעת שתרו את הארץ גרמה להם להאמין שאין ביכולתם להשפיע על מה שקורה כך שאפילו מראה הפירות המתוקים ותיאור הארץ זבת החלב ודבש לא הצליחו לעורר בהם רצון עז להגיע אליה. הם לא האמינו ביכולתם לכבוש את הארץ, ובעצם כך הם מונעים מעצמם את הסיכוי להגיע אל הארץ המובטחת. 

הרב דובב בינדיגר מסביר-
"אחת מההתמודדויות היומיומיות הלא פשוטות היא לבחור איך להסתכל על החיים שלנו.  בכל יום אני בוחר איך להסתכל על הסביבה שלי, על העבודה שלי ובכלל על החיים שלי. אפשר להסתכל לפחות בשני צדדים כמעט על כל דבר בעולם. איך אתה מסתכל על כל דבר? על המצב הביטחוני, המצב הכלכלי, המצב האישי, המצב המשפחתי ועל המצב הבריאותי. החיים מזמנים לפתחנו עוד ועוד מצבים שעלינו להתייחס אליהם. באיזה מבט אנחנו מתבוננים על החיים? אם בעין רעה אז הכול נראה גרוע, ולכן נראה שלא שווה שנתמודד אפילו עם דבר אחד בחיים הללו. אם בעין טובה אז נראה את הנקודות החיוביות שבכל אירוע. אפשר להגיע מהר מאוד לעין רעה ולפעמים זה טבעו של אדם לראות מה לא טוב ולחפש מה לא טוב. האתגר בחיים הוא איך בוחרים לראות טוב? איך מגיעים לזה?
פרשת השבוע שלנו, פרשת שלח לך, עוסקת במבט על ארץ ישראל. נתבונן על היכולת לראות טוב דרך ארץ ישראל. המרגלים נדרשו לדווח על הארץ אך הם בחרו להדגיש את הדברים הלא טובים שראו. "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (במדבר יג, לב), "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ" (שם, כח), "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (שם, לא) – לדעתם לא כדאי להילחם כי יהיו הרבה אבדות בדרך. אפשר לבחור להסתכל כך על כל נקודה בחיים שלנו. אבל הפרשה מראה שאפשר להסתכל על הדברים אחרת – אפשר לבחור בראייה של יהושע וכלב: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם, ל). השאלה תמיד תהיה באיזה ראייה אתה בוחר? ובכלל איך אתה בוחר לראות טוב? השורש ת.ו.ר מופיע פעמים רבות בפרשת המרגלים: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל… אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ… וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן… וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת… וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם" (שם, א-כה). הפירוש הכי פשוט של לתור הוא לחפש או לרגל.
מעניין שהשורש הזה חוזר ומופיע גם בסוף הפרשה, בנושא אחר לגמרי, בפרשת ציצית: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". איך מילה זו קשורה למצוות ציצית?
רש"י מחבר בין שתי הפרשות: " "וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם," – ממש כמו- "(כה) וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם."… העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברות".
בפרשת ציצית ובפרשת המרגלים התורה משתמשת בביטוי אחד –  "לא תתורו" …  כדי להראות לנו שיש דמיון בין הפרשות. הפגם בחטא המרגלים היה בבחירה של המרגלים לראות רע. הגישה הראשונית של המרגלים היתה רעה. כולם ראו אובייקטיבית אותו דבר אך ההבדל היה לאן כל אחד לקח את הדברים שראה.
בציצית כתוב "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", כלומר מצוין קודם הלב ולאחריו מצוינת העין משום שהלב קודם לעין. הלב נותן לעין את האפשרות לראות את מה שהוא רוצה, אחר כך העין רואה, ואז הדברים חוזרים אל הלב משפיעים עליו, ובסוף הגוף עושה את העברה או המצווה. לכן הבחירה לראות טוב או לראות רע תלויה בגישתו של האדם.
במצוות ציצית אנחנו מצווים לראות, כלשון הכתוב "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ". הציווי מורה לנו לבחור להסתכל בעין טובה. כשמסתכלים על הדברים החיוביים, פחות נופלים ברע. מכך מובן מדוע הציצית היא ההמשך והתיקון של חטא המרגלים ושל ההסתכלות השלילית – היא קריאת הכיוון לבחור לראות טוב והיא עוזרת לנו לכוון את המבט החיובי על החיים נשתדל בכל פינה בחיים למצוא את הטוב."

משה שולח את מיטב הנציגים לתור את הארץ, "אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם." (במדבר יג) ללמדנו כי כל נשיא עמד באופן עצמאי וייחודי עם אופי, רקע ודיבור משלו לשליחות הזו, ובהתאם הציפייה מהם- שדעת כל אחד מהם תהא עצמאית. תכלית השליחות הייתה לבחון מה יראה כל אחד מהנציגים ומה יבחר הוא להדגיש בשובו. המציאות היא מורכבת ורבת פנים הן לחיוב והן לשלילה. האם יצליחו נשיאי השבטים לראות בטוב הארץ, ובטיב פירותיה ואנשיה או שהם יסתגרו בפחדם?
נראה כי טבע האדם נוטה להתמקד בחסר, בדברים הפחות טובים. יתכן שזה נובע ממניע הישרדותי, כלומר אדם יכול להיות מוצלח ומבורך בשפע של כל טוב, אבל הוא מבחינתו יחווה אומללות ומסכנות כי חסר לו משהו. רבים הספרים בנושא "הראייה החיובית" אשר ממליצים על צמצום אותן מחשבות מגבילות, חיזוק האמונה ש'יכול נוכל', שיש להרבות חסד ואהבה, להכיר תודה, לדון לכף זכות, ולהרבות דיבור של טוב.

המנחה רוני ויינברגר הטיב לסכם-
"הסיפור הפנימי–
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה, הוא רק סיפור,
הוא לא באמת מה שקורה,
הסיפור אינו "המציאות".
התחושות והרגשות שאנו חווים, כתוצאה מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו
הם אמיתיים – לגמרי!
הם מה שקורה.
גם אם הקשר בין הסיפור לבין המציאות רופף או לא קיים
המילים והמעשים שלנו הם המציאות.
גם כשהסיפור שלנו מדומיין
הסבל, הכאב, הפחד והכעס שלנו אמיתיים ומורגשים.
כמו גם, האושר, השמחה והאהבה.
כולם קורים במציאות ומשפיעים עליה.
הסיפור שלנו יוצר מציאות ומשנה אותה.
כל הזמן.
גם עכשיו.
מה שאנו מספרים לעצמנו, על עצמנו על אחרים, משפיע מיידית על חיינו, על החיים של מי שסביבנו, ועל הסביבה.
הסיפור שלנו: על ילדינו, על הזוגיות שלנו, על המנהלת שלנו, על העמיתים שלנו, על הלקוחות שלנו, על החברים שלנו, על הפגישה האחרונה, על האימייל ששלחו לנו, על ההודעה שקיבלנו, ועל מה שעשו או אמרו לנו,
הוא רק סיפור…
ולמרות כל זאת –
הסיפור שלנו הוא המציאות שלנו.
הסיפור המדומיין שלנו, הוא בעצם,
הדבר הכי מציאותי שיש.
יהי רצון שנזכה לפרש את המציאות בצורה טובה, בעין טובה, בצורה בונה ומקדמת!"

אמן כן יהי רצון.
שבת שלום 👀💞

מוקדש לרפואתו המלאה של מתן בן סמדר, ילד יקר ואהוב, בתוך שאר חולי ישראל. בשורות טובות❤️

השבוע בפרשה נבחנת השאלה מהי מנהיגות ומיהו ה-מנהיג? שאלה שמלווה את החברה האנושית משחר ההיסטוריה. המנהיג הנושא עמו תפקיד של עוצמה וכוח, ויחד עם זאת, גם כזה שמחייב את המחזיק בו אחריות גדולה. אז מיהו באמת משה רבנו? והאם ניתן בכלל ללמד או לפתח יכולת מנהיגות?

מסביר הרב חגי לונדין-
"בפרשת בהעלותך אוסף של נושאים שבמבט ראשון נדמים כלא קשורים אחד לשני. הפרשה מתחילה במעשה המנורה, ממשיכה בעניינם של הלויים ופסח שני; עוברת לתפקיד החצוצרות ובקשתו של משה מיתרו שיישאר עמם. בהמשך באה פרשת 'ויהי בנסע הארון',  המתאווים לבשר, האצלת הרוח לשבעים הזקנים, נבואת אלדד ומידד ולבסוף חטאה של מרים בדיבורה על משה.
בספר שמונה קבצים (ח, קנז) מופיעה פסקה מופלאה שבה חורז הרב קוק את פרשת בהעלותך כולה סביב נושא אחד והוא קריאת תיגר על מנהיגותו של משה. כאשר מתקרב העם לארץ ישראל מתעורר הכוח המשיחי, כך אומר הרב קוק. כלומר, מתעורר הרצון לעבודת ה' שאיננה מגיעה מתוך סמכות חיצונית, גם אם היא גדולה כנבואתו של משה רבנו, אלא רק מתוך חיבור והזדהות פנימית. מכאן ואילך העַם מעוניין בהנהגה רוחנית שאיננה נחלתו של המנהיג בלבד, אלא נוגעת בכל אחד ואחת. פרשת בהעלותך מדגימה זאת באמצעות שורת מקרים אשר במבט ראשון נדמים כמערערים את סמכותו של משה, אולם בסופו של דבר באמצעותם מתברר מקומו של כל אחד מהמונהגים מתוך ובתוך תורתו של המנהיג משה.
ראשית, משה מתקשה במעשה המנורה, כך על פי דברי חז"ל, ולכן נאלץ לקבל הדרכה ישירה מה' ("'וזה מעשה המנורה' – שהראו הקדוש ברוך הוא באצבע"). הפרשה ממשיכה בהעמדת הלויים ושבעים הזקנים כמתווכים נוספים למשה בין העם לה'. אנו נפגשים גם עם חוסר ידיעתו של משה ביחס לדיני הטמאים בפסח ("עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם") ועם הוראות השימוש בחצוצרות ובארון ברית ה' ככלי עזר למשה בתנועתו במדבר. משה מבקש מיתרו ש'יהיה לו לעיניים'. גם תלונתם של המתאווים לבשר מופנית כלפי משה. בנבואתם של אלדד ומידד על כך שמשה ימות ויהושע יכניס את ישראל לארץ, ישנו לכאורה פיחות במעמדו וכך גם בהתרסתה של מרים כלפיו על 'כי אשה כושית לקח'.
הלקח למנהיגים בכל הדורות טמון בהתנהגותו של משה אשר איננו רואה בכל אלה איום. לבקשתו של יהושע ביחס לאלדד ומידד המתנבאים במחנה לכלאם, מגיב משה: 'המקנא אתה לי? ומי יתן כל עַם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם'. גם כאשר נענשת מרים משה נעתר ומתפלל לרפואתה בנפש חפצה. היכולת להכיל את צרכי הציבור תוך הבנה שמנהיגות אמיתית אינה חוששת מהעצמתם של המונהגים, היא כוחו של משה שעליו מעידים הפסוקים: 'והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על האדמה'.
…ניתן לומר כי מנהיגות אמיתית, מקורית ומעצימה איננה חוששת מהכוחות התוססים בשטח. אדרבה היא נותנת להם לזרום תוך אמון גדול בכך שהאמת העומדת ביסוד הדברים תדע להכיל גם את ה'חוצפה'. מתוך אמון זה הכוחות מתועלים אל עבר מחוזות חדשים בצורה של שרשרת ולא בניתוק."

אין ספק, כאמור מנהיגות מעסיקה אותנו עוד מימי בראשית.  ואכן, החיים של כל אחד ואחת מאתנו הם דינאמיים, כך שכל אדם, בסיטואציה הנכונה ובזמן המתאים, יכול למצוא את עצמו "מנהיג". כמובן, תלוי ב- מוטיבציה שלנו לפעול, הכרה ביכולות ובכישורים שלנו, ובעיקר ברצון והנכונות שלנו להשפיע על האחר.  ההגדרה הרשמית ל- "מנהיגות" מתייחסת ליכולת המנהיג להשפיע על המונהגים ללא צורך בהפעלת כוח, או סמכות מחייבת. יחד עם זאת, עם הזמן, התפתחו הגדרות נוספות ומחודשות למהי מנהיגות, כאלה שאינן כוללות בהכרח את הכריזמה המזוהה כל כך עם המנהיג.

מסביר מיכה גודמן-"מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."

גדולתו של משה רבנו מתבטאת במוסריותו, ענוותנותו, נכונותו להודות בטעויות, ורצונו לתקן עולם. הוא ממלא את שליחותו נאמנה, ומבקש לחבר ולהאציל את סמכות ההנהגה גם על מנהיגים נוספים ('70 הזקנים'), במטרה להעניק מענה מיטבי יותר לעם. במהלך כל מנהיגותו של משה, מונחת טובתו של העם לנגד עיניו. משה מבין כי- "(יד) לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: .." ובנוסף, משה מאמין ביכולות של העם-" (כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה… וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים " (במדבר יא). משה רבנו מלמד אותנו מהי- העדפת האינטרס הציבורי על פני האישי, רגישות חברתית והתמודדות עם לחצים ודרישות של מונהגים מתוך מקום של שיתוף, חיבור, הבנה ואמונה במונהגיו.      

שבת שלום ❤️

                                                                                                             

השבוע פרשת נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה.  התורה ממשיכה בתיאור ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מהמדבר אל ארץ ישראל.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"הפועל נשא, שפרשתנו נושאת את שמו, הוא בעל מגוון משמעויות רחב במיוחד. בין היתר פירושו להרים, לסחוב ולסלוח. אבל אצלנו, ובעוד פרשיות המתרחשות בשנות הנדודים במדבר, הוא מצטרף למושא "ראש", ויחד הם יוצרים את הצירוף "לשאת ראש" שפירושו לִמְנות. צורת התבטאות זו אינה מובנת מאליה, שכן לעברית המקראית יש די פעלים שזה מובנם: למנות, לספור, לפקוד ולחשוב. למה לא השתמשה התורה באחת האפשרויות הפשוטות הללו, ונדרשה לביטוי ציורי כל כך?
התשובה מביאה אותנו אל אחד היסודות המהפכניים ביותר באמונת ישראל. אם כולנו נבראנו בצלם אלוהים, כי אז לכל אחד מאיתנו יש ערך אינסופי. כל אחד מאיתנו יחיד במינו. גם תאומים זהים מפתחים קווי שוני רבים. איש מאיתנו אינו תחליף למישהו אחר. תפיסה זו היא אולי היישום החשוב ביותר של המונותיאיזם. כשאבותינו גילו את אלוהים, היחיד והייחודי, הם גילו גם את האינדיבידואל האנושי, יחיד וייחודי אף הוא.
בעולם העתיק, ערך זה לא היה מוכר כלל. גם בחברות רודניות וטוטליטריות בימינו אין הוא קיים. השליט עשוי להיחשב בעל ערך מוחלט; כך גם אולי כמה מאנשי חוגו; אך ההמונים ודאי לא – כמשתמע מעצם המילה המונים. רוב האנשים נחשבו פשוט חלק מהמון: צבא, כוח עבודה או קהל עבדים. משמעות הייתה רק למספרם הכולל. לא לחייהם כפרטים, ודאי לא לתקוות ולפחדים שלהם, לאהבותיהם ולחלומותיהם.
כך מצטיירת בעינינו מצרים הפרעונית. כך הבינו חכמינו גם את בוני מגדל בבל. כשנפלה לבנה מהמגדל, אמרו חז"ל, פרצו בוניו בבכי; כשפועל נפל ומת, הם בקושי שמו לב… ואת התופעה הזאת התורה דוחה – דחייה שהיא עיקרון דתי עילאי. כאשר הפיתוי לראות באנשים מספרים בלבד גדול במיוחד – כלומר כאשר נערך מפקד, כגון בפרשתנו – מצטווים בני ישראל לשאת את ראשי האנשים, דהיינו לרומם את רוחם, לגרום להם להרגיש שהם נספרים כאנשים שכל אחד מהם הוא עולם, לא כמספרים בתוך המון, לא כגרגירי-נתונים בחולות הביג-דאטה. במהלך חיי נזדמנו לי כמה שיחות עומק עם נוצרים, וגיליתי שיש ביהדות היבט מסוים שקשה להם במיוחד להבינו. בדרך כלל השיחה מתגלגלת אל הדמות המרכזית בנצרות, ואני נשאל לא פעם אם אני מאמין שהוא היה בנו של אלוהים. "בהחלט כן", אני עונה, "מפני שאנו מאמינים שכל יהודי הוא בנו או בתו של אלוהים". את מה שהנצרות מחילה על דמות אנושית אחת ויחידה, אנו מחילים על כולם. … המחשבות והרגשות שלנו שייכים ל"אני", אבל חלק נכבד מעצם קיומנו תלוי בהיותנו חלק מ"אנחנו". היהדות, המייחסת כאמור ערך חסר תקדים ליחיד, היא באותה עת גם דת שבלי הקהילתיות אין לה קיום. אין "אני" בלי "אנחנו".
האדמו"ר שמחה בונים מפשיסחא היטיב לתמצת את גישתה של היהדות לערך החיים. הוא אמר שכדאי לכל אחד שיהיו לו שני כיסים. בכיס האחד ישים פתק שכתוב עליו "בשבילי נברא העולם. בכיס השני –  פתק עם המילים "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". אנחנו ייחודיים. יש לנו כבוד-אדם שאינו נתון לוויתור וזכויות שאינן ניתנות להכחשה. אבל כשאנו לעצמנו בלבד – מי אנחנו? עפר ואפר…
אבל עלינו לחדד את מה שהתורה באה להשמיענו כאן. העניין איננו האופן שאנו רואים בו את עצמנו, אלא האופן שאנו רואים בו אחרים ונוהגים בהם. לא חסרים בעולם אנשים בעלי חשיבות עצמית. אבל חסרים בו אלה היודעים לגרום לזולת להרגיש חשוב: לשאת את ראשו… המתבטא בעומק מימרתו של בן זומא "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".
"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ", מלמדת אותנו הפרשה. "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מבקש מאיתנו חומש במדבר בתחילתו וגם בסופו, בשתי פרשיות-מפקד נוספות (ב, א; כו, ב). שאו את ראשי האנשים שסביבכם. אף פעם אל תיתנו להם להרגיש סתם מספרים. תנו לאנשים שאתם פוגשים להרגיש חשובים – ובייחוד לאנשים שאחרים נוטים לראות אותם כמובנים מאליהם: המלצרים בחתונה; הפקידה בשמירת החפצים; השמש בבית הכנסת; המאבטחים בכניסה; הסייעת בגן של הילדים; העובדים הזוטרים והמתחילים במשרד שלכם; וכן הלאה. תנו להם לדעת שבשבילכם אין הם מובנים מאליהם. שאתם מוקירים אותם. שאתם יודעים שהם, כל אחד מהם, עולם מלא וגדוש ויחיד במינו.
מהי מידת חשיבותנו? כמידה שאנו גורמים לזולתנו להרגיש חשוב. זהו הלקח משנה-החיים לשבוע הזה."

רעיון זה מתחבר היטב לחג השבועות שנחגוג במוצאי שבת הקרובה. בחג השבועות אחד הערכים הבולטים הינו חסד כלפי הזולת. הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" אומר בועז לרות, מעשי חסד אלה מלווים את מגילת רות לאורכה ומעצימים ומחזקים את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" בתקווה להפוך את עולמנו לעולם טוב יותר.

חסד המתבטא למשל בחמלה ואהבת חינם מהווה את הבסיס להתפתחותה של שושלת בית דוד אשר חותמת את המגילה.  החסד שאנו לומדים מרות, והאמונה בטוב ובישועה, מסייעים לנו לשאת את ראשנו בתקווה ובתפילה לימים טובים, ולשמחת חג שלמה. חג בו נקבל באהבה את תורת ה' תמימה ומשיבת נפש ונזכור להעניק מהטוב שבנו גם לאחר.

שבת שלום וחג שבועות שמח💐💞

השבוע אנו מתחילים לקרוא את החומש הרביעי חומש "במדבר" שבמרכזו תיאור המיפקד של בני ישראל במדבר סיני. החומש הרביעי נקרא גם בפי חז"ל "חומש הפקודים", על שם שני מפקדי האוכלוסין של בני ישראל, בתחילתו, ולקראת סופו של הספר. בני ישראל נמצאים בתחילת דרכם, כשנה לאחר צאתם ממצרים, ובסוף החומש בשנה הארבעים, על סף הכניסה לארץ המובטחת.

מתאר הרב שי פירון- "…והנה, חומש במדבר פותח בשני עניינים: ראשית, במפקד. סופרים. לכל איש יש שם. ויש לו אבא ואמא, ומשפחה, "למשפחותם לבית אבותם". התורה פותחת את ההליכה במדבר באזהרה מפני טשטוש ומחיקת ה'אני' העצמי. סופרים את העם כדי לתת ערך לכל אדם.
זה לא מספיק. אמירה כללית המבקשת לשמור על הזהות עדיין לא מבטיחה שמירה על עצמאות וייחודיות. לכן, ממשיכה התורה בפרק ב' בצוותה לייחד דגל לכל מחנה. דגל הוא ביטוי לחזון, לתפיסה, לאמונה, למה שנמצא בנשמה, ביסודות החיים. הסכנה שבהליכה במדבר לא חלפה. המתח שבין שם פרטי, שם משפחה השתייכות לאומית וזהות דתית–אמונית, מלווים אותנו עד היום. ספר במדבר עוסק באיזונים, מצרף שם למשפחה, משפחה לקהילה ועם שלם ההולך לאורו של הדגל אל הארץ המובטחת. רק כך אפשר להתמודד עם אתגרי המדבר. "

בשבוע הבא, ביום ירושלים, לרגל 55 שנים לאיחוד העיר ירושלים וחידוש הריבונות היהודית והישראלית, ב-29 במאי, יתקיים מצעד הדגלים לפי המתווה הקבוע שלו והוא יתחיל בשער שכם, יעבור ברחוב הגיא ויסתיים בכותל. ריקוד הדגלים המסורתי מסמל יותר מכל את שחרורה של ירושלים ואת חיבורה של העיר ממערב למזרח באמצעות עשרות אלפי צועדים בשמחה ברחובות העיר העתיקה בדרכם לכותל המערבי, כפי שכתוב בתהילים קכ"ב, ג'- "יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". 

מבהיר החבר כנסת יולי אדלשטיין-
"השבטיות היא מן התכונות הטבועות בדנ"א הלאומי שלנו. לא רק הורָתנו ולידתנו הייתה כשבטים ומשפחות, אלא אף ההתארגנות בשטח בעת המסע המכונן והמעצב במדבר, ממצרים לישראל, הייתה על פי דגלים ומחנות: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (ב, ב).
האמנם הייתה נחוצה חלוקה זו לשבטים גם כאן?
האם היא לא הנציחה הלכה למעשה את השונֶה במקום את המאחד ואת המשותף, ולא הפכה בכייה לדורות? האם אכן אנו חותרים לאחדות שהיא תמימוּת דעים ואחידות תרבותית וערכית?
עם ישראל נוצר משבטים, וזו מהותו – אנחנו בנויים מגוונים ונבנים ממחלוקות. היום קוראים לזה "פלורליזם", יסוד בריא לכל חברה; זאת בתנאי שהוא מקיים מחלוקות לשם בירור, מתוך כבוד הדדי, ולא מחלוקות שהן אך ורק לשם הווכחנות או הלבנת הפנים, בשם שנאה ומתוך התְרָסוֹת ועלבונות.
מוטב שנאמץ בהקשר זה את מודל התַצְרֵף (פאזל) על פני מודל ההתמזגות… "אחדות" אין משמעותה אחידות וטשטוש זהויות וגוונים, אלא ההבנה שבתוך ריבוי הקולות שיש להם מקום, אנחנו עומדים על בסיס משותף. עלינו לחתור לאחדות של חיבור, של חִבְרוּת; לא לאחדות חיצונית ומזויפת של טשטוש עמדות, אלא לעמידה משותפת וזקופת קומה תחת ערכים משותפים שתוחלתה הרמוניה מעצימה, פסיפס הגדול מסך חלקיו."

אחד מהסמלים הבולטים ביותר כיום שיש לכל מדינה הוא הדגל. והאמת לא רק מדינות, גם ערים וארגונים מציגים את דגלם בגאווה לעיני כל. כך היו גם דגליהם של בני-ישראל כפי שמסופר בפרשה השבוע. הדגלים שימשו לריכוז השבטים שהיו נוסעים וחונים יחדיו, כל שבט לבדו. על הדגלים הייתה רקומה תמונה מסויימת שסימלה את אותו השבט. התמונה נקבעה בהתאם למאורעות או לברכה שבירך יעקב אבינו את בניו לפני מותו.

מצד אחד נראה כי יש כאן בידול והפרדה, מצד שני יש פה הדגשה שבכדי להגיע לאחדות כל אחד מהחלקים צריך להכיר בערכם של החלקים האחרים, גם אם הם שונים ממנו כי רק יחד הם יוצרים את המכלול. כל מקרה של מריבה או מחלוקת בעם, שורשה בחוסר היכולת לקבל ולראות את הצרכים של האחר.
יעקב אבינו לפני מותו זימן את בניו ובירך כל אחד מהם בברכה מיוחדת לו. הוא העניק לכל אחד מהבנים תפקיד מיוחד ומתאים לו כחלק מפסיפס שמרכיב את העם כולו. יעקב הבין כי רק כאשר אחד מהשבטים יפנים את יחודו וחשיבותו לעם, הוא יוכל גם להטמיע את יחודו וחשיבותו של השבט האחר והשונה.

"אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא שריבוי הדעות בתורה מרבה את השלום" (פ"ט ה"ה דף יד ע"ד עמ' 76). כלומר, עלינו לפתח את היכולת לשמוע דעות אחרות, ולהכיל גישות שונות, מאחר ולכל אחת מהן יש מקום של כבוד בבנייה המשותפת של האומה.

יום ירושלים שמח, ושבת שלום 🇮🇱❤️🇮🇱