קטגוריה: צומות

השאלה האם קשה יותר לבקש סליחה או לסלוח תלויה באדם ובנסיבות, אך לכל אחד מהם יש אתגרים ייחודיים. לבקש סליחה דורש ענווה והכרה בטעות, ולעיתים מצריך ויתור על גאווה אישית, מצריך הכרה בכך שיש פגיעה בזולת ומצריך לקיחת אחריות על הפגיעה. הפחד שהסליחה לא תתקבל מוסיף קושי נוסף שעשוי לפגוע בדימוי העצמי. לעומת זאת, לסלוח דורש שחרור של כאב וכעס, וויתור על תחושת הצדק והנקמה. סליחה אמיתית מחייבת גם אמון מחודש באדם שפגע.
בקשת סליחה וסליחה הם שני צדדים של אותו תהליך ריפוי, כאשר כל צד מתמודד עם אתגר רגשי משלו. מי שמבקש סליחה צריך להתגבר על הבושה, אשמה והחרטה, ומי שסולח צריך להתגבר על הכעס, הפגיעה והרצון לעיתים לנקום. בסופו של דבר, שניהם דורשים אומץ ומודעות רגשית, אך הרבה פעמים קשה יותר לסלוח מאשר לבקש סליחה, מכיוון שהנפגע נדרש להניח לרגשות הפגיעה ולהתעלות מעליהם. כלומר, הסליחה מחייבת טהרת הלב, "לב שלם ונפש חפצה".

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
…הסליחה אינה קיימת בכל תרבות. היא איננה מאפיין אנושי אוניברסלי וגם לא תכתיב ביולוגי. מלמד על כך מחקר מרתק של חוקר התרבויות הקלאסיות האמריקני דיוויד קונסטן, לפני הסליחה: שורשיו של רעיון מוסרי (2010). קונסטן מראה שם כי בספרות יוון הקדומה אין מושג של סליחה. יש שם דבר אחר, שרבים מבלבלים אותו עם סליחה: שיכוך הכעס.
כשאדם פוגע בזולתו, הנפגע כועס ומבקש נקמה. הפוגע חש בסכנה, ומנסה להרגיע את הנפגע הזועם. לעתים הוא יתרץ תירוצים: "זה לא היה אני, זה היה מישהו אחר". או, "זה היה אני אבל לא הייתה לי ברירה". או, "זה היה אני אבל זה לא כל כך נורא, ובעבר עשיתי לך דברים טובים, אז במאזן הכולל אתה לא צריך לכעוס"…
בתורה יש דוגמה קלאסית לפיוס שכזה: התנהגותו של יעקב כלפי עשו בפגישתם במעבר יבוק, בשובו של יעקב ממנוסתו הארוכה מפני אחיו… האחים מתנשקים, מתחבקים ויוצאים לדרכיהם הנפרדות לא מפני שעשו סלח ליעקב אלא מפני ששכח או מפני שזעמו שוכַּך. הפיוס הוא צורה של ניהול סכסוכים הקיימת אפילו בקרב בעלי חיים… צורות פיוס והשלמה אלו הן קדם-מוסריות, והן מלוות את האנושות מהולדתה.
לא כך הסליחה. קונסטן טוען שהופעתה הראשונה בהיסטוריה נמצאת בתנ"ך – בסליחתו של יוסף לאחיו. אולם הוא איננו מסביר מדוע יוסף סולח, ומדוע רעיון הסליחה ומוסד הסליחה נולדו דווקא ביהדות.
התשובה היא שהיהדות הולידה צורה חדשה של מוסריות. היהדות מציעה אתיקה של אשמה – כניגוד לאתיקת הבושה שהציעו מערכות אחרות. אחד ההבדלים היסודיים בין שתי האתיקות הללו הוא שהבושה נצמדת לאדם, ואילו האשמה – לַמעשה. בתרבויות בושה, כשאדם עושה רע הוא כביכול מוכתם, מסומן, נטמא. בתרבויות אשמה, לא העושה הוא הרַע, אלא המעשה. לא החוטא, אלא החֵטא. האדם שחָטא שומר על ערכו האנושי הבסיסי (כמאמר ברכת השחר, "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא"). המעשה הוא אשר צריך להימחק. על כן בתרבויות האשמה ישנם תהליכים של תשובה, טהרת-הלב וסליחה.
…השלב הראשון בתשובה- ההכרה. האחים הכירו בחטאם. בהמשך… השלב השני בתשובה, הם מתוודים. והם עושים יותר מכך: הם מודים באחריותם המשותפת. זו התפתחות חשובה. כאשר האחים מכרו את יוסף לעבדות, יהודה היה זה שהציע את הרעיון (לז, כו-כז), אבל כולם חוץ מראובן אימצו אותו.
ולבסוף, בשיאו של הסיפור… יהודה, שמכר את אחיו יוסף לעבד, מביע נכונות להיעשות לעבד כדי לשחרר את אחיו בנימין. זה הדבר שחז"ל והרמב"ם מגדירים כתשובה שלמה: כשהנסיבות שהיו בעת החטא מתקיימות בשנית, ויש לחוטא הזדמנות לחטוא שוב, אך הוא נמנע מכך כי הוא השתנה. עכשיו יוסף יכול לסלוח, שכן אחיו, בהנהגת יהודה, עברו את תהליך התשובה על כל שלביו: (1) הכרת החטא, (2) וידוי ו-(3) שינוי התנהגותי… התשובה כוננה לראשונה את האפשרות שהאדם לא נידון לחזור על עברו עד אין קץ. כשאני עושה תשובה, אני מראה שבכוחי להשתנות. העתיד אינו כתוב מראש. אני יכול לעשותו אחר מכפי שהסתמן. הסליחה משחררת אותנו מן העבר. הסליחה שוברת את הבלתי-הפיכוּת של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב..."

בסופו של דבר, כדי שסליחה בתוך מערכת יחסים תהיה אפקטיבית, היא חייבת להיות תהליך משותף לשני הצדדים: הצד המקבל, הנפגע, צריך להיות פעיל בתהליך, לבחור לקבל את הסליחה ולעצב אותה בהתאם לצרכיו. והצד שפגע, ומבקש את המחילה צריך להכיר בפגיעה, לשאת אחריות, ולקבל שיתכן ולא יסלחו לו. השאלות המרכזיות בתהליך כזה למשל: מה ישיב את הנפגע לתחושת שלמות? ומה על הצד הפוגע לעשות כדי לתקן את הנזק שנגרם? לעיתים, קשה לדעת מה בדיוק נדרש ממי שפגע בך כדי שתוכל להחלים.
אחד התרגילים המועילים במקרים כאלו הוא לכתוב מכתב שמדמה את מה שהיית רוצה שהפוגע יאמר לך. דמיין מה יכול לרפא את הכאב שאתה מרגיש, ונסה לנסח את כל מה שאתה חושב שצריך להיאמר ולעשות כדי להגיע לפתרון. תהליך שיכול לעזור לנפגע להבין את הצרכים שלו ולתת לו כלים להתמודד עם הפגיעה בצורה עמוקה ושלמה יותר.
הסליחה מאפשרת לשחרר את העבר ולהקל על הכאב, וכך לפתוח פתח להתחלה חדשה. מי שמסרב לסלוח, בהינתן התנאים הנדרשים, ונשאר שקוע בכעס ובפגיעה, למעשה נשאר לכוד בעבר, מלשון "עבריין". הוא בוחר להיאחז בפצעים הישנים במקום לשחרר את עצמו ולהתמקד בחיים בהווה, בהוויה. הסליחה מעניקה את האפשרות לשחרר את הכאב הזה ולהמשיך הלאה.

וכך מסיים הרב ד"ר יונתן זקס,
" …האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים, וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עבָרֵנו. חיים מוסריים הם חיים הנותנים מקום לסליחה."

לאור השנה הקשה שעברנו והמלחמה הממושכת שמטלטלת את כולנו, בקשת סליחה ופתיחת הלב למחילה נעשות משמעותיות יותר מתמיד. הכאב, השבר והפגיעות עלולים להעמיק את הפערים בין אנשים ולהציף תחושות קשות, אך דווקא עכשיו, בזמנים אלו, עלינו לחפש דרכים לחיבור מחודש. כשאנחנו מבקשים סליחה, אנחנו לא רק מתקנים את הקשרים האישיים, אלא גם מסייעים לרפא את הלב של האומה כולה. הפנייה למחילה הופכת לכלי של ריפוי חברתי, חיזוק ותקווה לעתיד שבו נוכל לעמוד יחד, ולתמוך זה בזה.
שנדע לפתוח את ליבנו לכל אחד ואחת, שנדע לבקש סליחה ולסלוח מכל הלב, ושנדע לגלות ענווה בכך שנכיר שיש סיכוי שהאמת שלנו איננה מוחלטת, ויש מקום לשמוע ולהכיל קולות ודעות נוספים. מתוך ההבנה הזו, נוכל לחזק את החיבור בינינו, לבנות חברה שמכילה ומכבדת את כלל אנשיה, ולצמוח יחד, בזכות השוני. אמכי"ר.

גמר חתימה טובה, וצום קל ומועיל  
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

צום גדליה מציין אירוע היסטורי כואב, והוא היום שבו נרצח גדליה בן אחיקם, המנהיג שמונה על ידי הבבלים לאחר חורבן בית המקדש הראשון. רצח זה סימן את סופה של שארית היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר החורבן, ואת תחילת הגלות המלאה. הצום מסמל את הכאב על אובדן הריבונות היהודית ועל הפירוד הפנימי שהוביל לחורבן.
לאור האירועים הקשים והמתמשכים שאנו חווים, שהדומיננטיים בהם כוללים את המחלוקות שעלו סביב המחאה נגד הרפורמה המשפטית ומלחמת הקיום הכואבת שנכפתה עלינו, צום גדליה מהווה תזכורת ונורת אזהרה עבור כולנו. הצום כמו פסק זמן קצר קורא לנו בדחיפות לבחון ולהבין את הצורך שלנו בעת מחלוקת לדעת לקבל את האחר, לחפש את המאחד, ולקיים חשבון נפש. כמו אז, כאשר הפירוד והחולשה הפנימית הובילו לנפילת העם, גם היום נדרשים אחדות פנימית, עמידה חזקה נגד האויבים, ושמירה על הריבונות והשלמות של החברה והאומה. דווקא בתקופות קשות, נדרשת עוד יותר סולידריות, שיתוף פעולה ואהבת חינם, כדי להימנע מחורבן פנימי שמתווסף לאויב החיצוני.

הצום מעניק הזדמנות להתבוננות פנימית על חשיבות האחדות והחוסן הפנימי בזמן של איום חיצוני. במובן העמוק יותר, יש בצום גדליה קריאה למודעות עמוקה לשבריריות הריבונות, לחשיבות מנהיגות אחראית, ולצורך לתמוך ולהגן על החברה מהתפוררות פנימית – מהדהד במיוחד בזמן מלחמה.
היום אנו צמים לזכותם ולשובם של כל החטופים, החיילים, והמפונים. אנו מתפללים על שלומם, ושחרורם של כל החטופים וחזרתם הביתה לשלום, על הצלחתם, שלומם ושובם לשלום של כל החיילים הנלחמים להגן על העם והארץ ועל שובם לשלום של כל המפונים כבר מזה כשנה לביתם. אנו צמים ומתפללים גם לרפואתם השלמה של כל הפצועים.

נראה כי צום גדליה בעת מלחמה מקבל משמעות מיוחדת, הוא מזכיר לנו את המחיר הכבד של שנאת חינם ופירוד, את הצורך בהנהגה מאוחדת ואחראית, ואת תקוות הגאולה והבנייה מחדש של העם והארץ. מי ייתן ונצליח להתמודד עם אתגרי ההווה מתוך אחדות, אחריות אישית ולאומית, ביטחון, חוסן ותפילה לשלום העם והארץ.

ובהמשך לאהבת חינם, ורגעים לפני סיום קריאת התורה, תזכורת חשובה מחומש ויקרא י"ט,
"(יז) לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃ (יח) לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃"
וכך גם מזכיר לנו הראי"ה קוק, באורות הקודש ג עמ' שכד,
"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם."

אמן כן יהי רצון.

תחל שנה וברכותיה, צום קל ומועיל  
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

היום י"ז בתמוז, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, למשל, החסר באהבת חינם. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

מסביר הרב ישראל אלתר,
"חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז, נקודת הפתיחה של שלושת השבועות המכונים "ימי בין המיצרים", ימי הפורענות, שבסופם חל צום תשעה באב-
1.) הראשון, צבא רומי פרץ את חומות ירושלים לאחר מצור שנמשך שלוש שנים. הרעב הקשה ששרר בעיר הכריע את תושביה והם לא היו יכולים לעמוד בפני עוצמת החיל שעמד מולם. התלמוד הבבלי מספר לנו סיפור מזעזע: היו שלושה עשירים בירושלים ולהם מאגרי אוכל ועצים שהיו יכולים להחזיק את אנשי העיר למשך עשרים ואחת שנים. אך לאן נעלמו מאגרים אלו? הם נשרפו. חכמי ישראל רצו לסיים את המצור עוד בתחילתו וביקשו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים, אך בעיר היו בריונים שסירבו לכך 'נצא ונעשה מלחמה איתם' אמרו. 'אבל אין לנו סיכוי', ענו החכמים. מששמעו זאת הבריונים שרפו את מחסני האוכל במטרה ליצור מצב דחק שיגרום לעם לצאת למלחמה. אבל אנשי העיר לא יצאו, מה שגרם לרעב שהוביל בסופו של דבר לפריצת חומות ירושלים.
2.) הדבר השני שאירע הוא שריפת התורה על ידי אפוסטמוס. בספר התודעה מביא את הדעה שמדובר בנציב רומאי בשם סטפנוס, וכך כותב יוספוס פלאוויוס: "בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחרי השודדים לתפסם, ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש…"
3.) האירוע השלישי היה העמדת צלם בהיכל, הוצב פסל בתוך בית המקדש. על מנת לנסות להמחיש את המשמעות של העניין הבה נדמיין לעצמנו צבא זר שהשתלט על מדינת ישראל ובתוך מליאת הכנסת הציב צלב הקרס גדול לראווה. דמיינו את הזעזוע, שאת הנפש, החלחלה ומאידך גיסא הפחד מפני העתיד הצפוי ליושבי הארץ.
4.) הדבר הרביעי שהתרחש היה שבירת לוחות הברית הראשונים. לאחר מתן תורה, לאחר שאלוקים דיבר עם עם ישראל ונתן להם את עשרת הדברות, עלה משה רבינו להר סיני ושהה שם למשך ארבעים יום. לקראת סוף יום הארבעים, שש שעות לפני שמשה יורד מההר, בנה עם ישראל את עגל הזהב והחל לעבוד אותו. כאשר משה ירד מן ההר וראה זאת השליך מידיו את לוחות הברית ושבר אותן.
5.) האירוע האחרון היה ביטול קורבן התמיד. בבית המקדש היו שתי קורבנות שהוקרבו יום יום ללא הפסקה, אחד בבוקר ואחד בין הערבים. הרוטינה, השגרה, יכולה להיות אפורה ומשעממת אבל רק באמצעותה אנו יכולים להתקדם ולבנות בניינים גדולים ויציבים. ברגע שנשברה השגרה, ברגע שהעולם המסודר אותו יצרנו לעצמנו מזדעזע, איננו מי שהיינו קודם לכן. ברגע שבטל התמיד, העולם היהודי כבר לא אותו הדבר. מושגים שנלקחו כמובנים מאליהם התפוררו ונמוגו והחורבן הפך לממשי.
כשחושבים על זה צום י"ז בתמוז די מוזר. אנו צמים על כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים  על ידי הרומאים לאחר שלש שנות מצור, דבר שהוביל לחורבן בית המקדש השני. אבל זה לא הגיוני, הרי בעוד כשלושה שבועות יחול תשעה באב ובו נצום על חורבן הבית! מדוע שלא נאחד את שני הצומות יחד, הרי הם חלק מאותו תהליך? אלא שמכאן אנו לומדים שפריצת החומות מאפיינת אסון נוסף שהתרחש, בעל אופי שונה. בתקופת בית המקדש הראשון בימי חזקיהו המלך, צבא אשור היה במהלך מסעות כיבוש בארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים… אך ירושלים ניצלה.
בעוד שבימי בית שני, העיר שביטאה את החיבור בין אלוקים לבין האדם, והיוותה עוגן רוחני ולבסוף גם עוגן פיסי, נפלה בידי האויב. האסון שמבוטא בנפילת חומות ירושלים הוא ההבנה הנוראה שנכשלנו, שעכשיו אנו עומדים בפתח גלות נוספת ומי יודע מה יתרחש במהלכה וכמה זמן תימשך. בתשעה באב אנו צמים על החורבן הממשי של בית המקדש, בי"ז בתמוז אנו צמים עלינו, על חורבן העם. זוהי תזכורת כה משמעותית עבורנו, אחרי הכל, האהבה היא כוח אוניברסלי רב עוצמה שיכול להפוך קללה לברכה ולמגר את השנאה. בזמני משבר כמו בעת הזו, עת מלחמת חרבות ברזל, האהבה מאחדת את העם, מחזקת אותו ומסייעת בריפוי פצעים רגשיים וחברתיים. באמצעות אהבה, ניתן ליצור עולם טוב יותר, שבו יש פחות שנאה ויותר ברכה ושלום.

וכך אומר לנו הנביא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" – לעתיד לבוא יהפכו הצומות לימי ששון ושמחה." אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית/צום יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. בתאריך זה בשנת 586 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וכאמור חורבן בית המקדש הראשון.
וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר …"
עם הקמת בית שני, מפסיקה הנבואה מהעולם, ואין עוד דיבור ישיר בין הקב"ה ובין בני האדם. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את סוף הנבואה. סופה של הנבואה היא גם תחילתה של הפילוסופיה. החכמה היוונית פורצת ומופצת בעולם.
בהמשך כופים על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. תרגום השבעים הוא השם שניתן לתרגום חמשת חומשי תורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס. העניין כאן הוא לא רק התרגום המילולי, אלא העברת התורה לכלי ניתוח יווניים מה שיצר שינויים ושיבושים.
שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות. בעקבות המעבר משפה שמית לשפה הודו-אירופית, נאלץ המתרגם להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת, ועם אוצר מילים שונה, ולכן, כנראה שעסקו במלאכה זו מספר מתרגמים. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כלומר, ניתן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים. חז"ל מתארים שכשתרגמו את התורה ליוונית ירד על העולם חושך לשלושה ימים.
בנוסף, מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה:
" יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת הקשר שלהם לקדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר "
צום קל ומועיל!

כוחה של אמונה: השיר שסבתא כתבה בתום המלחמה – זוכה כעת לביצוע מרגש- מאת דניאל ברונשטיין

"איש מבני משפחתה של סטפניה פבריקנט לא ידע לאורך השנים כי נשאר לאחר מותה מקבץ שירים ויומן מסע ישן שלה. כשהנכד, המוזיקאי עידן טולדנו, מצא את אותה אסופת כתבים, הוא הופתע עוד יותר לגלות  ביניהם את השיר "אמונה" (ויארה בפולנית). סבתו לא היתה דתייה, והמילה אמונה חדרה אליו כסימן שאלה… כל מי שאהבה בחייה – האיש שלה, הוריה,  אחותה וילדתה היחידה אז, אביבה, שנלקחה על ידי ד"ר מנגלה (שבעיניו התבוננה ברגעי  האימה שבהם חטף את בתה) – נספו… פרט לאח אחד שניצל ונשאר עד כתיבת שורות אלו בברלין, לא נותר זכר ממשפחתה הגרעינית. "אני עד עכשיו לא מבין איך היא כתבה את השיר הזה מייד אחרי המלחמה, זה  מטורף", אומר טולדנו, "איך אישה שעוברת כאלה זוועות במקום שבו איבדו כל צלם אנוש, כותבת טקסט שכולו מסר על אמונה באנושיות ובטוב האדם". את השיר, ללחן שאותו  כתב, מבצעת כיום מקהלת "צליל", המורכבת מזמרים וזמרות פולנים, על אדמת ורשה ליד הקרמטוריום הנורא… באוסף הכתבים שמצא, בולט תמלול יחיד  של שיחה בין קציני צה"ל לבין סבתו, שבה  גוללה את סיפור חייה ב-2004 בשתי השפות, שנשזרו זו בזו, ואת מילות השיר ויארה/ אמונה, שתורגם יחד בעזרת אמו: "כמה טוב ונעים לאלה שמאמינים, אלא שמאמינים  בטוב העבר, אלא שמאמינים למען העתיד, אלה שמאמינים בעולם הבא, אלה שמאמינים ברוח העם. הבה נאמין! והחיים יחסכו לנו  קשיים, הבה נאמין! והחיים יוסיפו לנו מעוף,  הבה נאמין בשם! ושם זה נקרא – אנושיות", מקריא טולדנו בקול."

מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

היום, יום רביעי, ערב תשעה באב. חמישה אירועים היסטורים ארעו לעם ישראל בתשעה באב שעליהם אנחנו מתאבלים וצמים-
1.) נגזר על דור המדבר שלא להיכנס לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים
2.) נחרב בית המקדש הראשון
3.) נחרב בית המקדש השני
4.) העיר העתיקה ביתר נכבשה על ידי הרומאים, מאורע זה סימל את כשלון מרד בר כוכבא
5.) ירושלים נחרשה בידי טורנוסרופוס, נציב רומא ביהודה בימי מרד בר כוכבא. המנהג הרומי היה שכאשר הורסים עיר בירה של מדינה, חורשים אותו לאחר-מכן, כדי לבטא את כניעת השלטון הקודם.

עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלהפיח אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם לאחיו, לחברו, הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. אכן הזכרנו 5 אירועים שקרו לפני שנים רבות אבל שימו לב לרלוונטיות שמתבטאת בדבריו של העיתונאי בועז ביסמוט מלפני מספר ימים– "למחות, להפגין אבל לא לאבד את האחדות. סולידריות אינה מילה גסה."

בועז מוסיף ומתייחס לנגיף שהחליט להתמקם בעולמנו- "הבשורה הרעה היא שמגיפת הקורונה היא ריצת מרתון, והדרך עוד ארוכה. הבשורה הרעה הנוספת היא שהקורונה היא סוג של טורף שנחת על כדור הארץ, ואין מי שיעמוד מולו עם חיסון או תרופה, חוץ מאשר ריחוק חברתי ומסיכה (לא חוויה גדולה). עוד בשורה רעה היא שהווירוס הזה מחייב אותנו להתנהל הפוך מכל מה שהתרגלנו אליו בעידן החדש מסעדות, נסיעות, אירועים ומסיבות, והבשורה הכי רעה היא שמשברים כמו זה של הקורונה גם מולידים משברים חברתיים, כלכליים, ואפילו מלחמות.

הבשורה הטובה היא שנגיף הקורונה יוכרע בסוף. רק בסוף. אבל כחברה אנחנו רוצים להגיע ליום המיוחל הזה עם מינימום נזקים בריאותיים וכלכליים, ובעיקר להגיע אליו כחברה אחת. דעתנית, חלוקה בעמדותיה, מתווכחת, שמרנית, ליברלית, שומרת מצוות, שומרת מפני מצוות, חריפה, לא מתפשרת אבל מאוחדת בבסיס שלה.

במילים אחרות: מחאה כן, פילוג לא. דמוקרטיה היא בחירה חופשית, לא צניחה חופשית. הימים האחרונים מאותתים לנו שהקורונה עלולה להוציא את הרע שבנו. בואו נראה לה שאפשר אחרת…"

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אפשר להוריד הילוך בכל מה שקשור לאווירת ההתפרקות? איך להימנע מפעולות שמביאות לשיסוי, פירוד וקרע בעם ובמוסדות המדינה וסמליה. חלילה מלהיות אדישים למצוקות, ולמה שקורה מסביב. בהחלט התקופה המאתגרת והממושכת שכולנו חווים זועקת להתעוררות חברתית- מה אני יכול לעשות בכדי לסייע, לתמוך ולתת מענה מקדם, מחזק ומצמיח, לחבר, לשכן, למשפחות שאני לא מכיר ונפגעו כתוצאה מחל"ת, מחלה, בדידות, או כל סיבה אחרת שערערה את היחידה המשפחתית שלהם? הקריאה לכול להתכנסות בבתים בכדי למזער את החשיפה וההדבקות מובנית לגמרי אך יחד עם זאת, לא ניתן בעת המשבר שנוצר לחכות עד יעבור זעם. ראוי ונדרש שנמחה על העוולות, נפגין ונפעל בכדי לייצר שינוי בכל המקומות הנדרשים אבל כחברה וכפרטים השאיפה היא לתיקון בריא שנעשה ממקום משקם, ומצמיח. מחובתנו למצוא את האיזון בין מחאה לגיטימית וצודקת לבין התנהלות בלתי אחראית. ואין ספק, שיש לנו את הכוחות והיכולת להיחלץ מהמצב ע"י יצירת פלטפורמה משותפת, שבה אנשי השלטון קשובים לעם ולצרכיו, והעם מוחא ומפגין באופן שלא גורם לספינה שכולנו מצויים עליה לטבוע.

המחנך אלישע לוי מסביר, "רבי יוחנן, מחשובי האמוראים, קובע בגמרא, ש'לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה' – כלומר, לא נהגו לפנים משורת הדין. מדהים לחשוב כמה הדברים רלוונטיים. יתכן והמציאות הכל כך מורכבת שאנו חווים כעת היא פשוט הזמנה לתיקון: המדינה, וגם האזרחים חייבים למצוא את הדרך לנהוג לפנים משורת הדין, לגלות סולידריות, דאגה למי שקשה לו גם אם זה לא 'לפי הספר' ובהכרח עומד בקריטריון כזה או אחר. פשרה, אחד עם השני, המדינה עם אזרחיה, אבל גם האזרחים עם מדינתם (היחידה…) יכולים ליצור תיקון."

ובאור אופטימי מסיים העיתונאי, בועז ביסמוט-
"כל מה שאנחנו מתגעגעים אליו, יחזור. הקולנוע, האופרה, המסעדות, הבילויים – והיציבות. אנחנו לומדים להעריך עכשיו את מה שהיה לנו קודם. בינתיים נלמד יחד איך לשפר ולחזק את הסולידריות בינינו, ואיך להוציא את המיטב גם מהמצב הנוכחי. הוא כנראה יהיה איתנו בחודשים הקרובים. בואו נלמד איך לחיות יחד עד שזה יחלוף. יהיה טוב, אבל זה תלוי גם בנו. "

צום קל ומועיל💗