קטגוריה: חגים

השבוע נקרא את פרשת וזאת הברכה שחותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". פרשת 'וזאת הברכה', מתארת את יומו האחרון של משה רבנו.
בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל.
השבוע כאמור גם חג שמחת תורה, החג שבו בדיוק לפני שנה מדינת ישראל הותקפה בפתאומיות ובאכזריות בגוש עוטף עזה. ועדיין כולנו חווים את הטלטול הפחד והזעזוע מאירועי אותו יום שבו בוששה העזרה להגיע, ואנו כחברה וכיחידים מנסים למצוא דרכים שונות להתמודד עם גודל האסון.

וכך מתאר הכתב והסופר חנוך דאום את אחת מדרכי ההתמודדות שלנו,
"…מתוך עומק הלב הפצוע, בלי שמישהו מסוים אירגן את זה, צמח בישראל מפעל הנצחה מרגש, היכל זיכרון עממי, פשוט וישראלי כל-כך: הסטיקרים. הם נמצאים בים. בשוק. בתחנת האוטובוס. הם מודבקים על צלע הר בגואה ובבית חב"ד בתאילנד. על קיר בפאב השכונתי ועל דלת הגישה לבית הכנסת. הם מזכירים לנו את אלה שהיו ואינם, את אלה ששירת חייהם פסקה מוקדם כל כך, את אלה שהישירו למוות מבטם, אך הוא לא השפיל מבטו…
נקיפות המצפון ותחושות האשם לא מרפות כשאתה עומד מול הקיר והם מחייכים אליך בנעוריהם העלומים. הרי הרבה מאוד שנים לא נלחמנו כמו שצריך בעזה ובלבנון. ויתרנו לעצמנו. שכנענו את עצמנו שהאויב מורתע, אבל אנחנו אלה שהיינו מורתעים. והאמת היא שפחדנו מאבידות. במלחמה מתים, חשבנו בפינוק, אז למה להילחם?ב-7 באוקטובר נזכרנו למה. כי אמנם במלחמה מתים, אבל בלי מלחמה נשחטים, נאנסים, נחטפים ונרצחים במיטותינו. ואז גם צריך להילחם ולמות…
מדובר בדור שמשלם מחיר שלא שילמו דורות קודמים. והוא משלם זאת בגבורה. בעצב. בהכנעה. בלי לשאול שאלות ובלי לטעון טענות. זה דור שלקח על עצמו את המשימה שהתגלגלה לפתחו, להילחם על הקיום שלנו פה, והוא לא מוכן לעצור עד שיבטיח את זה…
ודרך הסטיקרים האלה, המתוקים כל כך, אתה מבין כמה כוח וכמה פשטות וכמה אהבה הייתה בהם, בילדים שאיבדנו. יזמתי את הפרויקט הזה, כלומר את הכתבה הזו, כי חשבתי שראוי למסגר ולהגדיר את תופעת סטיקרי הזיכרון כפרויקט ההנצחה החשוב של הזמן שבו אנו נמצאים. כפרויקט ההנצחה המדויק, המכאיב והעוצמתי ביותר.
כדי לומר להן, למשפחות האהובות ששילמו את מחיר המלחמה, המשפחות שרוצות כל כך להשאיר מילדיהן מסר, להותיר איזשהו חותם – המסר עבר, אהובים. המסר מהדהד. אנחנו לעולם לא נשכח את גבורת בניכם.
ולמרות זאת, אני רוצה להעז ולומר בזהירות משהו שפחות מקובל לומר בשיח הישראלי בנושא השכול. אני כותב אותו ב"דחילו ורחימו" בעקבות שיחות עם עשרות רבות של משפחות שכולות שפגשתי בשנה האחרונה: החיים נמשכים. הסיוט בלתי נתפס, זה מובן מאליו. הכאב לא פוסק, זה ברור. אבל לצידו של הכאב, כך מספרים לי ההורים שאיבדו את ילדיהם, האחים, הארוסות, האלמנות והילדים, אפשר וראוי וצריך להמשיך קדימה.
לא אותו דבר. לא באותו אופן. אבל אפשר. נושכים שפתיים וממשיכים.
האנשים שחוו אובדן עושים זאת כי הם מרגישים אחריות, כי הם יודעים היטב שזה מה שהבן שנפל היה מצפה מהם. להמשיך לעשות. להמשיך לשמוח. והם שמחים ובוכים, עצובים וצוחקים – אבל הם לא מתכוונים לעצור.
לא כולם, כמובן. וכל איש בדרכו. אבל אני כן מרגיש צורך לומר, והסטיקרים בעיניי אומרים בדיוק את זה, שהילדים האלה הלכו, אבל במידה כזו או אחרת הם נשארים איתנו. בזיכרון. בעשייה. ברוח. קולם מרחף על פני תהום.
אני לא עוסק פה ברמייה עצמית. אין להכחיש: אנחנו אומה שכולה. אנחנו מדינה בפוסט-טראומה. יש לנו חרדה אמיתית מצמד המילים "הותר לפרסום”. אבל גם את זאת יש לדעת: אנחנו חזקים, הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב. ואחד ממאגרי הכוח הגדולים של המשפחות השכולות זו הידיעה העמוקה שבחייהן הן ממלאות את בקשתם האחרונה של הבנים: לא להיכנע. לא לוותר. כי מוכרחים להמשיך לנגן. מוכרחים להמשיך…"

וכך היה כשעצרתי לתדלק הבחנתי באדם שנעמד לצד הרכב שלי ופשוט בהה ברכב, התנצלתי שחניתי ברישול כי לא היה מקום והוא לא הגיב.. אז ראיתי שהוא קורא בכאב את כל הכתוב על הסטיקרים, החברים של הבן שלי, יהי זכרם ברוך… וברמזור, נהג הרכב שנעמד בסמוך אלי פתח את החלון, שלף את ידו מחוץ לחלון וביקש שאוסיף גם את המדבקה של החייל שלו ליד החברים האהובים על הרכב… זו הייתה תזכורת חדה לכוחה של ההנצחה הפשוטה—כיצד מתוך תחושת חוסר אונים נולדו אותם סטיקרים, שמעניקים לכולנו תחושה של עשייה, של המשכיות, של זיכרון שמחבר בין כולנו.

הזיכרון הזה, שמתעצם דרך מחוות קטנות כמו המדבקות, מחזיר אותנו גם למשמעות העמוקה של תורת משה, המתוארת בספר דברים, נאומו האחרון של משה. התורה מלווה אותנו בזיכרון, בעשייה, וברוח, אי אפשר שהתורה תהיה מונחת בארון הספרים ולא תשפיע ותחולל בנו שינוי משמעותי.
וכך מבהיר הרב דוד סתיו, "אם התורה מונחת לה בקרן זווית ואינה יוצרת בנו שינוי תודעתי עמוק, מוטב שלא תהיה בידינו כלל. עם סיום התורה צריך האדם לשאול את עצמו את השאלות המהותיות שבלעדיהן אין ללימודו כל ערך: לא רק מה הוא לא למד בתורה, אלא גם (ובעיקר) מה התורה לימדה אותו, מה היא בנתה בתוכו."

השנה השאלה עוד יותר רחבה ועמוקה, על כל אחד מאתנו לשאול את עצמו עם סיום קריאת התורה, ורגע לפני קריאתה מההתחלה, מבראשית, מה למדנו השנה, מה אנחנו עושים בכדי להיות ראויים? לנוכח מלחמה עקובה מדם, עלינו לשאול את עצמנו מה היא לימדה אותנו—על ערבות הדדית, על נתינה אינסופית, על הקרבה ומסירות—אך גם את השאלה האם הצלחנו לראות את המשותף והמאחד בינינו, יותר מהשונה והמפריד כי המלחמה באויבנו אומנם נכפתה עלינו אבל השלום בינינו הוא לגמרי עלינו.
הגענו אל "הישורת האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת של התורה מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים כאשר פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

וכך מוסיף, הכתב חנוך דאום –
"… מאז 7 באוקטובר כל ישראלי פגש בזה. מרגיש את זה. מכיר את זה: הפנים של הילדים שאיבדנו מביטים בנו מן הקירות, עם מסר אחד אחרון. כל ילד ותמצית שירת חייו, כל לוחם ומה שהיה לו חשוב, אבל אם מתעמקים קצת בדברים, אם נושמים אותם עמוק פנימה, מבינים שהם כולם מבקשים מאתנו בדיוק את אותו הדבר: תהיו ראויים."

בפרשת "וזאת הברכה", משה רבנו מעניק לכל שבט ברכה ייחודית המתאימה לאופיו ולתפקידו העתידי בארץ ישראל. השבוע, כשאנו חוגגים את שמחת תורה, אנו נושאים עמנו את זכרו הכואב של אותו יום קשה לפני שנה, בו הותקפה מדינת ישראל באכזריות. מתוך הכאב, ומתוך הזיכרון, והמאמצים המשותפים מעוררי ההשראה של אנשים רבים בשנה האחרונה, אנו מאחלים לעצמנו להיות ראויים לברכות אלה.
וכיצד נעשה זאת? בעמידה איתנה, בהמשך דרכם של הגיבורים שהקריבו את חייהם עבורנו, ובחיזוק החיבורים ושיתופי הפעולה בינינו, לבניית עתיד משותף טוב יותר.

גמר חתימה טובה, חג שופע בשורות משמחות  ושבת שלום 

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

חג הסוכות, חג האסיף, מסמל את איסוף היבול לאחר עונה של עמל ומאמץ, נראה כי הקשר בין חג סוכות למלחמת "חרבות ברזל" מתגלה במשמעות העמוקה של החג עצמו. בימים אלו, אנחנו נאספים לא רק פיזית אלא גם רגשית ורוחנית. אנו נקראים לאסוף את כוחותינו ואת עוצמותינו מתוך הבנה שעמידה משותפת מול האתגרים – הכאב, הסבל והפחד – יכולה לחזק אותנו כפרטים וכעם. למרות השנה הקשה, ביטויי הערבות ההדדית, החסד והחיבור בינינו הן בעורף בתמיכתו בחזית, והן בלוחמה האמיצה והנחושה של החזית, מהווים הוכחה לכוחו של העם לעמוד איתן.
וכך מצווה בחומש דברים טז, יג-טו: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ…"

אכן, חג הסוכות, נקרא גם "זמן שמחתנו", אבל איך מבטאים שמחה, "ושמחת בחגך", כאשר יש לנו עדיין חטופים, חיילים שמחרפים את נפשם, פצועים רבים, משפחות שכולות ומפונים מבתיהם כבר למעלה משנה?
חג הסוכות, במיוחד בימים קשים כמו אלו שאנו חווים, מזכיר לנו שהשמחה אינה תלויה בהיעדר קשיים, אלא בבחירה מודעת לראות את הטוב ולהתמקד בו גם בזמנים מאתגרים. המציאות הכואבת, והמחיר הכבד שכולנו משלמים, רק מעצימים את החשיבות של השמחה בחג הזה. השמחה אינה נובעת מהתעלמות מהכאב, אלא מהאמונה העמוקה שביחד, באחדות וברוח משותפת, נוכל להתגבר על האתגרים ולעמוד מול אויבינו. בחג הסוכות אנו מתאחדים לא רק סביב שולחנות משותפים, אלא גם סביב ערכים של תקווה, חיבור לקהילה, ואחריות הדדית.
סוכות הוא גם חג של אירוח ואושפיזין, שבו אנו נפתחים לארח ולהתאחד עם אנשים שונים. אנו לומדים לא רק להגן זה על זה, אלא גם למצוא כוח בתמיכה הדדית, באירוח לבבי ובאווירה של משפחתיות. הישיבה בסוכה בפשטות מדגישה את הערכים של צניעות, הסתפקות במועט, והתמקדות במה שבאמת חשוב – חיי קהילה, סולידריות, ובחירה באמונה בעתיד טוב יותר.
הסוכה עצמה מסמלת את הארעיות והפגיעות, תזכורת לכך שבזמנים של אי-וודאות, כמו במלחמה, אנחנו תלויים אחד בשני ובכוח עליון, ועלינו לאמץ את ההבנה שהביטחון אינו נמצא רק בחומר אלא עוד יותר מזה בקשרים האנושיים ובערכים הרוחניים. בכך, סוכות משמש כזמן של "איסוף כוחות" – אישי ולאומי, של שיקום רוחני ושיתוף פעולה.

וכך מתארת הכתבת יעל צ'כנובר,
"…לפני שיצא למסיבת הנובה, גיא גלבוע דלאל הבטיח לאביו שיעזור לו לפרק את הסוכה כשיחזור. יותר משנה אחרי, היא עדיין עומדת בחצר הבית ומחכה לגיא, שנחטף מהמסיבה. "השארתי את הסוכה עומדת כסמל לתקווה", אומר האב אילן…
"לא דמיינתי שהסוכה תעמוד עד לסוכות הבא", ממשיך אילן, אביו של גיא, "אני עדיין לא מאמין שעברה שנה. אנחנו כל כך מתגעגעים אליו. אני זוכר איך הסתכלנו על הסוכה אחרי חודש, ואמרנו 'טוב, תכף הוא חוזר'. הסוכה הזאת מזכירה לנו שאסור לנו להתייאש, אנחנו לא יכולים לאבד תקווה…"

השנה האחרונה לוותה בתסכול וכאב רב, ותרמה לכך רבות העמקת השסע הפנימי בזמן כה קשה. יש תחושה של אובדן היכולת להתלכד בשעת צרה, כאשר אפילו נושאים שיש עליהם הסכמה רחבה בציבור כמו, גורל החטופים הופכים לסלעי מחלוקת פוליטית. עם זאת, דווקא המחלוקות והעימותים מעידים על כך שעוד אכפת לנו זה מזה. כמו בזוגיות, קיומן של מריבות מעיד על כך שעדיין יש תקווה ורצון לתקן ולבנות עתיד משותף.  כלומר, העימותים אינם סימן לחולשה, אלא לאכפתיות ואחריות כלפי עתיד החברה. בעוד שהמחלוקות קשות, הן עדיפות על אדישות, שעלולה להוביל לפירוד חמור יותר. חג הסוכות מהווה הזדמנות לקרב לבבות, ולהזמין אושפיזין כדי לחזק את תחושת הביחד הלאומי.
החג מציע רגע של עצירה מהיומיום ומהמאבקים, ומזכיר לנו את הפשטות והעומק שבחיים. דווקא בזמן של ישיבה פשוטה תחת סכך, מתחדשת אצלנו ההכרה בכוח הרוחני שלנו, ביכולת לשמוח ולחוות שמחה פנימית גם במצבים מאתגרים. חג הסוכות מזכיר לנו את החוסן הפנימי שלנו ואת היכולת להתגבר על קשיים יחד כקהילה. הוא מעניק לנו את הכוח להתחבר לשורשים, לעם שלנו, לארץ שלנו, ולערכים שמחזיקים אותנו יחד – וממלא אותנו כאמור בתחושת תקווה.

וכך מסביר הבעש"ט- "עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות."

חז"ל מלמדים אותנו שהשמחה היא מצווה, ואחת המשימות הקשות ביותר היא לבחור לשמוח גם במצבים של קושי. השמחה מחברת אותנו למציאות ממקור של כוח אמונה ותקווה. לכן, חג הסוכות קורא לנו למצוא את השמחה דווקא בתוך המציאות המורכבת. זו שמחה שנובעת מהכרת הטוב, מהתכנסות ואיסוף הכוחות, ומהאחריות ההדדית שלנו זה לזה. השמחה מרוממת אותנו, מקנה תחושת מסוגלות, ומונעת ייאוש והחלשה, כי היא משחררת אותנו מחסמים ומאפשרת לנו להצליח לממש את היכולות שלנו.

וכך מסיים אילן, אביו של גיא גלבוע דלאל, את דבריו, "…החטופים הם מכל המגזרים, בלי ימין ושמאל, והם רוצים לחזור הביתה", מדגיש אילן. "אנחנו עם אחד שצריך להיות מאוחד ואנחנו צריכים להראות חוסן. אסור לחזור לשיח של 6 באוקטובר. אפשר שיהיו בינינו דעות שונות אבל כולנו יחד באותה שותפות הגורל. עלינו להסתכל קדימה ולהיות יחד בשביל העתיד של גיא, ושל הילדים שיהיו לו".

ההסתכלות קדימה והשמחה יאפשרו לנו לייצר חיים שיש בהם תקווה, ערך ומשמעות – חיים ששווה לחיות אותם.

גמר חתימה טובה, וחג סוכות שופע בשורות משמחות  

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

השנה חג הפורים מגיע בזמן המלחמה, בצל השכול הכבד וכש-134 חטופים עדיין בשבי האויב. אנו נקרעים בין הכאב הגדול לרצון לחגוג את פורים בשמחה. אז איך ייראה החג בצל המלחמה?

הכתב חנן גרינווד מביא את דבריו של הרב יובל שרלו, שהתייחס בפסק הלכה מיוחד לדרך הנוהג הנדרשת מצד הקהילות השונות לאור חגיגות חג הפורים השנה זאת בהתייחס לריבוי המשפחות אשר חוו אובדן בחודשים האחרונים, והגידול במתמודדי הנפש.
"פורים עומד להיות האירוע הקהילתי הראשון והמשמעותי שהמלחמה תנכח בו בהיקפים עצומים" פתח הרב. "אין קהילה שלא מתלבטת בשאלה כיצד לחגוג השנה את פורים, וכיצד להביא לידי ביטוי את הכפילות – לא לתת לאויבינו לנצח את עולם החיים שלנו, ובד בבד ההכרה כי לא ניתן להפטיר כדאשתקד, ולציין את פורים כפי שעשינו בשנים הקודמות. נראה כי הדרך הנכונה לעשות זאת היא אכן לפסוע בשני מסלולים – לחגוג את פורים ולציין אותו ב'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר', ובד בבד להיות רגישים, לצמצם, לוותר על עניינים לא הכרחיים, ובעיקר – להתמקד בתוכן המשמעותי והפנימי של פורים" מסביר הרב.
המשך פסקו מוסיף הרב כי הקהילות נדרשות להיערך לחג פורים במהלך המלחמה בהיבטים נוספים. להיזהר ב'הכאת המן' בזמן קריאת המגילה מרעש שעלול לעורר כאב להלומי הקרב. יחס מיוחד במשלוחי המנות וסעודות הפורים ליתומים ומשפחות שכולות. ומבט קהילתי רחב על מצוות 'מתנות לאביונים' על מנת לתת מענה למשפחות אשר נשבר מטה לחמם.
בסיום מתייחס הרב שרלו לריבוי מתמודדי הנפש בקהילה ובכלל, ואומר כי נדרש "לתת את הדעת על המצוקה הנפשית, על מתמודדי הנפש ומשפחותיהם, על נושאי הפוסט-טראומה ועל שבורי הלב. לא רק בתוך הקהילה עצמה, המהווה מסגרת תמיכה ומלחיצה כאחד, אלא גם מודעות עמוקה לכלל החברה הישראלית, וכל המתמודדים. זו תהיה משמעות מיוחדת השנה לילך כנוס את כל היהודים", בתקווה ובציפייה עצומה להארת הסתר הפנים, ולחיבור אמיתי וכן עם כולם."

בחודש אדר יש כוח מיוחד שנקרא "ונהפוכו", וחשוב לזכור גם כי למילים יש כוח עצום, בואו נדבר את הטוב ונחזק אחד את רעהו. השמחה היא אנרגיית חיים שנותנת כוח ואמון לפעול ולתת. יש ביטויים רבים לשמחה והיא משתנה מאדם לאדם, כך כותבת רחלי אסולין, שמחה היא שקט פנימי, חיבור… שמחה היא לא אושר (תלוי באישור) שמחה היא לנצח, שמחה היא לא הנאה, היא הנעה, היא תנועה פנימית של ניקוי, של התרת הספקות, של גילוי. שמחה היא שקט פנימי, נוכחות…"

גם הרב יהודה גינזבורג, יו"ר חב"ד בחיפה, סבור שעל אף השעה הקשה יש לחגוג את חג הפורים, גם אם במתכונת מעט שונה… יש הבדל בין לחגוג ולחשוב רק על עצמך ובין לחגוג ולחשוב על הצלת העם כולו, שאז ביחד עם השמחה יש גם רגש של עצב ותקווה לעתיד טוב יותר.
"אם נסתכל בהיסטוריה של העם היהודי, אפשר לראות שגם בשעות הכי קשות, העם היהודי עשה הכול על מנת לחגוג את חגי ישראל. גם במלחמת העולם השנייה, בגיטאות, יהודים נלחמו כדי לחגוג את החגים כמיטב יכולתם. יש סיפורים על מה שהורים עשו כדי לחגוג בר מצווה לילדים, וכך צריך להיות גם עכשיו".
הרב גינזבורג מוסיף יחד עם זאת, שהשמחה של חג הפורים צריכה להיות מותאמת למציאות סביבנו:
"אי אפשר לכפות על אנשים בכוח את חגיגות הפורים. מאוד חשוב להיות רגישים. השמחה צריכה להיות מותאמת לימים של מלחמה. יש אולי אנשים, שזקוקים למוסיקה יותר נמוכה. כמובן, מטרת החגיגות היא לא לעשות דווקא למי שקשה לו לחגוג. צריך להתאים את החגיגות למציאות".

מי ייתן ואף בעת הזו נצליח להיות בשמחה, נשפיע לטובה על כל מי שסביבנו, ונשלח אנרגיות טובות ומחזקות להתמודד עם כל הכאב, העצב והאתגרים שעוד ניצבים לפתחנו 🙏

חג פורים שמח ושופע בבשורות טובות️♥

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          

Photo by Diana Polekhina on Unsplash

יוסף מתמודד עם תרבות זרה במצרים ומצליח מאוד. חנוכה הוא חג של מאבק בתרבות זרה, ושל עצמאות רוחנית. עוצמת האור אינה ניכרת בתוך האור, אלא דווקא מתוך החושך, גם קרני אור בודדות נוסכות בנו כח ותקווה. זו הארת חג החנוכה, וזהו הקשר בין יוסף הצדיק לימי החנוכה. בחשכת מלחמה נוספת שנכפיתה עלינו, נותן לנו חג החנוכה, תקווה גדולה לנס רק שיחיש במהרה.

הרב מנחם יעקבזון מוסיף,
"…אחד המסרים העולים מן הפרשה הוא מדברי הרמח"ל כי האור שהפציע בחייו של יוסף לאחר כל שנות הסבל, היה צריך בהכרח לבקוע דווקא מתוך החשיכה. העקרון של 'ברישא חשוכא והדר נהורא' (בראש = בתחילה, חושך – ולאחר מכן אור) שהופיע בבריאת העולם: 'ויהי ערב ויהי בוקר', ומוגדר בספרות הקבלה והחסידות כעיקרון יסוד, מופיע כאן כמודל גם בחיי הפרט… יוסף זכה לעלות לגדולה, לשמש כמלך בפועל על כל ארץ מצרים, להיות מושיע משפחתו מרעב ולהפוך לשני שבטים (מנשה ואפרים) רק אחרי שסבל עבדות, מאסר ממושך ומצוקה רבה. 
גם האור הגדול של חנוכה, אור הנרות ואור הנס של הנצחון – הבקיע מתוך החושך הגדול ביותר…והנה דוקא מתוך החושך הגדול הזה האיר אור מלכות החשמונאים. בחירוף נפש יצאו הם למלחמה… ולא רק שזכו לנצחון ניסי על המעצמה היוונית – אלא שבכך החזירו את המלכות לישראל, החזירו עטרה ליושנה… המצב הקשה אינו אמור לייאש אותנו, יהודים אינם מתייאשים! שרדנו כבר את בבל ויוון, את רומי ואת ספרד, את עינויי האינקוויזיציה ומסעות הצלב, ועל כולנה את השואה הנוראה שזיכרה מלווה את הדור האחרון… וכי כאז כן עתה מתוך החשיכה תפציע האורה." 

גם היום, אחרי אירועי הזוועה של ה-7 באוקטובר, במלחמת קיום זו, עוד יותר מתמיד, החיילים והחיילות שלנו, גם אלו שלא הוכשרו כלוחמים נלחמים ונלחמות כמו אריות, במסירות נפש ובאומץ לב מעוררי השראה. כך, גם העורף מגויס כולו במלוא המרץ והנכונות לתת את כל כולו כגב חזק ואיתן עבור החזית. יהי רצון שנצליח בימי חנוכה אלו להמשיך להאיר, לחזק ולהפיץ את האור, ושנזכה לאור הגדול מתוך החשכה הזו. אמן כן יהי רצון.

חג חנוכה שמח ושופע בשורות טובות🕎🌞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by DAVIDCOHEN on Unsplash

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה, והיא צמודה לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

עם סיום קריאת התורה, הפרשה גם מתארת את יומו האחרון של משה רבנו המברך את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.

הסופרת יערה ענבר מסבירה, "הטבור שסביבו מחוללים דבריו של משה ערב היפרדו מן העם, הוא הדינמיקה ההכרחית בין היחיד והיחד, כאשר זה ניזון מזה ואין זה מבלעדי רעהו…
אך אם מציצים היטב אל נבכי חרכי הנאום, מגלים אלמנט נוסף הכמוס בו. בין כוח היחד לכוחם של היחידים, מגלים את לחישתו של משה, כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות.
בעוד אנו רגילים לחשוב כי בעל הכוח ניחן רק בכושר ההתנעה קדימה, ביכולת להיות עצמאי ובלתי תלוי עד כמה שאפשר, בהסתערות הזקופה וחסרת הפניות – הרי שכאן בא משה ואומר: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ…" (דברים לג, כט).
התכונה המרימה את ישראל אל הפסגה היא היותו "עם נושע" – עם שבעצם הווייתו הנו משווע ונענה. כושר ההישענות אוצר בחובו הן את היכולת להרפות ולהפקיר עצמך לעתים לחסד – תכונה אשר נגזלת מאתנו תדיר ברגע שאנו מתבגרים, והן את האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה. היודע להישען נפטר מן הדריכות המתמדת, מן המתח הבלתי פוסק, ולמעשה – מן הבדידות…"

בתרבות המערבית מחנכים אותנו כי משמעות יחסים בריאים היא לקיחת אחריות- כל אחד על הצרכים של עצמו. כל אחד דואג בעצמו לתחושת הביטחון שלו במערכת היחסים, ללא ציפייה מהאחר שיעשה זאת עבורו. ואכן, יש בזה צד ריאלי, כי רובד חשוב מיחסים בריאים הוא היכולת שלנו לראות, להקשיב, להבין, לדאוג, ולהרגיע בעצמנו את עצמנו. יחד עם זאת, ליחסים בריאים יש רבדים נוספים בקשר, כי הריי את כל זה אפשר גם לעשות לבד לגמרי… לכן, הרובד הנוסף שחשוב במערכת יחסים בריאה, הוא גם היכולת לדאוג, לשמור, לראות, להקשיב, להבין, להרגיע ולהישען האחד על השניה וכו׳. העצמאות חשובה אך הביחד חשוב לא פחות.

וכך מסביר הפסיכותרפיסט, עמיחי זלינקובסקי, "בקשר בריא חשוב כל כך לדעת גם לווסת את עצמנו בעצמנו, גם להתווסת ביחד ובעזרת האחר. חשוב כל כך שיש לנו את שתי היכולות האלה, וששתיהן זמינות ואפשריות לנו. תלות בריאה (היכולת להעזר, להשען, לשים ראש, לקבל, להיות מוזן, לקבל תמיכה והרגעה וכו׳) נתפסת כחולשה, ולא יודעים איך לווסת את עצמנו ביחד ובעזרת האחר.
קשר כזה הוא הוא קשר מרוחק, קשר בו אין השענות, אין מנוחה בתוך ואל תוך הביחד, אין הרגעות בתוך הביחד, אין תחושת מוגנות בתוך הביחד, הביחד מרגיש בעצם מאיים ולכן מתגוננים ממנו, ולכן אין מפגש בתוך פגיעות, ולכן אין קירבה ואינטימיות אמיתית. ולכן, אין באמת.. ביחד."

אז מה עיניין ההישענות ומדוע עלינו לחזור על קריאת התורה שוב ושוב במחזוריות אינסופית, ומדוע להתחיל מיד סבב חדש? עונה הרב אלדד יונה "לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו."
מאותה הסיבה כנראה, אנו גם קוראים את מגילת קהלת, 'מגילת חשבון הנפש הגדול', שבה נעשה ברור לגבי ערכי הקיום האנושי, הברור לגבי מהות האדם, תכליתו, והתוכן הערכי והמשמעות בקיומו.
בסוף קריאת התורה אנו מקבלים תזכורת לצורך וליתרונות של ההישענות אחד על השני, העבודה בשיתוף פעולה, והאמון שלנו אחד בשנייה. ההישענות מייצרת מרחב לאינטימיות ומזכירה לנו שכולנו אנושיים וזקוקים אחד לרעהו. רובנו רוצים לחיות חיים משמעותיים, מהסוג שיטביע חותם כלשהו בעולם. להטביע מזכרת לקיומנו בעולם, סוג של חיי נצח שהם חלק מתרומתנו למין האנושי. החותם הוא ביטוי לשליחותנו בעולם, ועוד יותר ביטוי לשליחות שלנו שהיא תמיד כלפי אחרים. כולנו כמו גוף אחד בעל איברים שונים הנשענים זה על זה, משמע, שהכל קשור לכל. אז איך מסייעת לנו התורה גם בימינו?

התורה מציעה לנו ארבעה רבדים שונים של התבוננות- פשט, רמז, דרש וסוד, (פרד"ס), וככל שנעמיק ונתבונן נגלה את הרלוונטיות שלה לחיינו, ואת יכולתה של התורה להביע מסר מורכב שהוא גם עכשווי.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחומים רבים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך למשל.

ניכר כי התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות. עצם העובדה שאנו קוראים, אומרים וכותבים כל שנה דבר תורה מחודש ושונה מעידה על החשיבות והנחיצות בקריאה החוזרת ונשנית. מה שמאפשר התבוננות מזוויות שונות ובהמשך להורות את התורה באופן חיובי, לנו ולדורות הבאים, באופן שמשקף ומדגיש את הברכה שבה. לעיתים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי, ולפעמים אפילו עצבות שנגמר… יחד עם זאת, בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש, לגלות וללמוד עוד. וזוהי תכליתו של האדם, לחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, שורש הרעיון של הקריאה המחזורית, 'וזאת הברכה', ממש כפי שהמחיש לנו משה רבנו. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. גם זו תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, לה אנו מצפים יחד וגם כיחידים בתקווה ומתוך תודעה שהישענות איננה מעידה על חולשה, והיא אף יכולה לייצר שיתופי פעולה וחיבורים מקרבים.

חזק חזק ונתחזק. חג שמח, גמר חתימה טובה ושבת שלום 💗

"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שירבו זכויותינו כרימון" 

חודש אלול חותם את השנה העברית. למעשה אין בחודש זה חגים או כל אירוע ייחודי. נראה כי סיום השנה מוקדש כולו להכנה שלנו לשנה הבאה. שנה חדשה זו הזדמנות עבורנו להתחיל מחדש, להציב יעדים חדשים להתקדמות ולצמיחה אישית. למה הכנה? בכדי להצליח במימוש היעדים החדשים עלינו להתכונן ולהיערך. אומרים שיש כל הזמן הזדמנויות, לכן, חיוני שכל הזדמנות תפגוש אצלנו מוכנות. אותה מוכנות ונחישות הן שיסייעו לנו כאשר יופיעו אתגרים בשגרת חיינו, אתגרים שינסו לשאוב אותנו חזרה להרגלים הישנים שלנו.
לכך נועד חודש אלול. בחודש זה מתחילים לומר סליחות. תכלית הסליחות איננה למלא את ליבנו בנקיפות מצפון לגבי המעידות שלנו, אלא להתמקד ולברר היכן טעינו, כך נוכל לממש את הרצון שלנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
מחר נחגוג את ראש השנה שהוא יום חג, ויחד עם זאת הוא גם יום דין. לכאורה פרדוקס, אדם שעומד למשפט בדרך כלל מתוח במיוחד, ואילו אנו חוגגים עם סעודות ואוירה חגיגית ומשפחתית. ההסבר לכך נעוץ בתכלית המשפט. מה הופך אדם לאדם? מה הופך אדם לצלם אלוקי? כשאנו נעמוד בקרוב לדין, המטרה היא להיטיב עמנו. ראש השנה נועד כדי לסייע לנו לעשות דין וחשבון, לבדוק את עצמנו, לשאת בתוצאות של מעשינו, ולבחון האם התקדמנו למקום טוב יותר? האם יש הבדל בין ה"אני" שבסוף שנה זו ל"אני" של תחילת השנה החדשה? הברור הזה מאפשר לנו לראות מה עשינו טוב ולשמר, וגם, היכן נתקענו, איפה החטאנו את המטרה, בכדי שנצליח לשפר ולקדם.
ורק אחרי שהתכוננו, ודייקנו את עצמנו ליעד מחודש ונכון, מגיע השלב של "החזרה בתשובה", השיבה אל עצמנו. וזה הזמן להדגיש- התשובה איננה הלקאה עצמית. אלא תשובה מלשון לשוב, ולחזור למקום הנכון, המקום המדויק, ולעלות על "דרך המלך".
מיד לאחר ראש השנה, השיא של ה"ימים הנוראים", עשרת ימי תשובה, והוא- יום כיפור. יום שבו ניתן להשיג כפרה, מחיקה, לוח נקי! אחרי שעברנו את התהליך המורכב של אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מגיע יום כיפור כדי לחתום את התהליך באופן שהשינוי יתקבע בנפשנו. אנו צמים ומתנתקים מעולם החומר, ומתמקדים בתפילה, ברוח, רוב היום.

מסביר ראי"ה קוק,
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה…" (אורות התשובה ט"ו, י').
הרב קוק ממשיך ומבהיר מהי יסודה של התשובה,
"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו…" (אורות התשובה טז, א)

לעמוד מול המראה ולהודות שנכשלנו זו לא משימה פשוטה. ועוד יותר מאתגר, להודות מול אחרים שמעדנו. תכלית הוידוי היא לאפשר התקדמות ושינוי. א_נשים רבים משכנעים את עצמם שזה מי שאנחנו ואין לנו כנראה שום סיכוי להשתנות. הרגע המכונן שבו אני עומד ולוקח אחריות הוא תחילת החופש. כך מתאפשרת יציאה מהשיעבוד לחסרונות שלי אל מרחבי התשובה האינסופיים.
במילים אחרות, דווקא האחריות מוציאה אותנו למרחבי חופש עצומים. כיצד אנו מתמודדים כשאנו טועים או נכשלים? הרב שניאור אשכנזי מבהיר כי לאדם יש יכולת רפלקטיבית להתבונן מבחוץ על עצמו, לקיים דיאלוג של פנים וחוץ. אחרי הכל, ההחלטות שלנו הן תוצר של הבחירות שלנו, ובכל רגע נתון אנו בוחרים. המשמעות- נטילת אחריות במקום האשמת אחרים בתוצאות של הבחירות שלנו. לכן, התשובה שלנו צריכה לבוא מבפנים, מהחלטה, מתחושת המיאוס שכשלנו ולא כי ננזפנו או נתפסנו. תשובה צריכה לבוא בזמן, מתוך התעוררות הלב ומהבחירה הפנימית שלנו, וההבנה שאנו לא מונחים במקום הנכון.

רי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, (עמ' 45-44), 
"תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה… עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה, צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למֶטָמוֹרְפוֹזָה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי…
בהלכה, במעשה המצוות, הוא נותן את התשובה האובייקטיבית, המעשית, 'כיצד מתודין' וכו'. אך בכותרת, בהגדרת המצווה, הוא  מטעים את החוויה הפנימית שבתשובה… ואז, כאשר התשובה הבשילה די צרכה, כשיעשה תשובה – 'ויתודה'… התשובה עצמה  היא אפוא… כהרבה מצוות אחרות, כגון התפילה וכגון מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'; גם זו היא מצוה הכרוכה בשורה של מעשים של חסד, עזרה לריע וכו' – אך מהותה באהבה עצמה, ברגש בלבד. "

כבר בבראשית, האדם האשים את האישה, קין האשים את הבורא, וראובן היה בעצם הראשון שנטל אחריות על מעשיו מתוך בחירה אישית,  ולא בגלל שנתפס. ההבנה שאני חטאתי זה גם המפתח שישחרר אותי ויאפשר לי להשתנות. כשאני מאשימה אחרים אני תלויה בהם, כבולה בבחירות והחלטות שלהם, ולהיפך, כאשר אני נושאת באחריות אני תלויה בבחירות, בהחלטות ובשינויים שלי. תשובה אמיתית זה לעמוד באומץ מאחורי החטא, הכישלון, והטעויות שלי. להסתכל פנימה ולהבין שאם חטאתי כנראה שיש משהו אצלי פנימה מקולקל, להבין את שורש הקלקול, ויחד עם זאת, באפשרותי לתקן ללא הלקאה עצמית אלא ע"י נטילת אחריות אישית שהיא תוצר של הבחירה החופשית, יסוד של התשובה.

מוסיף הרב שג"ר, שובי נפשי, עמ' 132
"...אחרי שהאדם מקבל את עצמו, הוא עשוי לקבל מוטיבציה חזקה לפעולה."
העבודה שלנו בחודש אלול היא למחוק את ההרגלים הפחות מוצלחים שלנו, ולהתחיל מחדש לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הבחירה החופשית זו עסקת חבילה המגיעה יחד עם נטילת אחריות על תוצאות המעשים והפעולות שלנו. בראש השנה אנו מקבלים הזדמנות לחדש ולשדרג את התוכנה שלנו, תיקון מלשון התקן משדרג. זוהי תזכורת חשובה- אם אני מאמין שאפשר לקלקל- להאמין שאפשר גם לתקן.

שנחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה, לשנה של צמיחה והתקדמות, שנה של בשורות טובות ושמחה,
חג שמח ושבת שלום❤️🍯🍎

מגילת אסתר היא מגילה ללא מאפייני קודש גלויים, והיא משקפת את חשיבותה של 'יהדות רבת פנים'. יהדות שיש בה מקום לזרמים ולקולות השונים בעם ישראל; מקום משמעותי וחשוב בבניין של חברה, של תרבות ושל עם.

אסתר הסתירה את יהדותה, והיא לא חשפה את עמה. מגילת אסתר ידועה כמגילה של הסתר פנים, שמו של ה' אינו מוזכר בה אפילו פעם אחת. מגילת אסתר היא אחד הספרים האחרונים שנוספו לספר התנ״ך. במשך זמן רב התקיים דיון רחב לגבי הכנסתה לתנ"ך, ויש דיון מרתק בתלמוד אם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש. יש המסבירים כי דווקא בזכות ייחודיותה נכנסה המגילה לתנ"ך.

כתוב במגילה, ״ונהפוך הוא״ אז יש המפרשים כי לובשים הכל הפוך ולכן, מתחפשים. ובאמת למנהג ההתחפשות יש רמזים כבר במגילת אסתר. המוטיבים העיקריים במגילה הם ההיפוך וההסתר. יחד עם זאת, בפורים מסכות ותחפושות הן אינן מצווה, אלא מדובר במנהג נפוץ ועתיק המופיע בכתובים כבר במאה ה-13 כמנהג נפוץ ומקובל המאפיין את חגיגות הפורים. התחפושת עוזרת לנו להשתחרר מהמסגרת הקשוחה של השיגרה ולצאת במלוא המרץ אל המרחב הבלתי מוגבל של שמחת פורים. בשבוע האחרון אנו רואים סביבנו אנשים בתחפושות שונות – אנשים מחופשים לחיות, מפלצות, מכשפות, יצורים מכוכב אחר, ליצנים, נסיכות, חיקויים של דמויות שונות ומוכרות וכו'. מה שבטוח התחפושות גורמות לנו לחייך, ופותחות לנו את הלב.

יתכן וזו גם תזכורת לשאר ימי השנה שבה אנו פוגשים הרבה אנשים "מחופשים"- האחד מחופש לחצוף, האחר לקמצן, לגס-רוח, לאדיש שלא אכפת לו משום דבר וכו'. במילים אחרות, האמת הפנימית היא שניראות זו היא רק תחפושת ומסיכה שהחיים לתחושתם חייבו ושכנעו אותם לעטות. זו אינה דמותם האמיתית והפנימית של אותם אנשים. עמוק פנימה, כאשר מגלים את הנקודה שבלב מגלים אנשים טובים ויפים.

אז איך מתמודדים? נושמים עמוק, ניגשים בעדינות ובאהבה, וזוכרים שזו רק התחפושת, וביכולתנו, עם הגישה הנכונה, לחשוף את אותה נשמה טהורה וחבויה. החוויה הזו בפורים, של הגילוי מההסתר, מאפשרת לנו לצבור כוחות לגילויי אור וטוב נוספים מתוך אכפתיות, סולידריות ו"שפיטה לכף זכות" למשך כל שאר השנה.

חג פורים שמח🎉

חג סוכות מגיע מיד אחרי יום כיפור, והמסר לכולנו ייחודי ומשמעותי- ימי התשובה אינם דרך החיים הרגילה שלנו. כלומר, לימים של התכנסות, חשבון נפש, צער וחרטה, יש תפקיד חשוב, אבל התכלית היא חג הסוכות.
הרב יוני לביא מסביר, "…עצים, מסמרים, סדינים, ענפי דקל – מה רוחני פה בכלל?! איפה אלוקים מתקשר לכל העסק הזה?! ובכל זאת, זו החוליה האחרונה והגבוהה ביותר בשרשרת החגים שפותחת לנו את השנה. יום כיפור, עם כל גדלותו, הוא רק שלב מעבר. חלק הכרחי בתהליך תיקון והיטהרות, אך אי אפשר לעצור בו. המגמה הסופית היא לחזור אל החיים. לשוב אל הטבע והעולם, ועם כל האנרגיות האדירות שצברנו להתחבר מחדש לחיים ולרומם אותם. נאמר זאת כך – אחרי יום הכיפורים חייב לבוא סוכות, וסוכות יכול לבוא רק אחרי יום הכיפורים. למה? כי ימי התשובה אינם צורת חיים טבעית ובריאה של אדם. אלו ימים של מיעוט כוחות. התכנסות, חשבון נפש, צער. יש להם תפקיד חשוב בהחזרת האיזון שאבד בגלל החטא, אך הם אינם המטרה. התכלית היא דווקא חג הסוכות בו האדם חוזר אל העולם ומתחבר אל הטבע עם כל עוצמות החיים. זהו האידיאל היהודי, שלא דוגל בהתנזרות ופרישה מן העולם (כמו בתפיסה הנוצרית), אלא בלהעלות ולקדש אותו… אומנם, חיבור עמוק אל החיים יכול לבוא רק אחרי זמן של היטהרות כמו יום כיפור, בהם האדם שב אל מקורו ומתחבר אל בוראו…  יחד עם זאת, לצאת אל הטבע ולבנות בתוכו בית שהשכינה תהיה שרויה בו 365 ימים בשנה, זהו האתגר האמיתי."

הסוכה מעניקה לנו כלים חיוניים שמנחים ומסייעים לנו במפגש המחודש עם החיים והטבע. מוסיף הרב לביא, "ראשית, צריך להעמיד מחיצות. אי אפשר להיות פתוח ומחובר לכל דבר המתרחש בעולם. יש דברים רעים שצריך להישמר מהם. האדם צריך למצוא את המקום שלו ולהקיף מחיצות סביבו. אומנם, הסגירה אינה הרמטית. להלכה מספיק "שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח", כדי לסמן את הגבול בין הפְּנִים לחוץ ולהחליט מה לברור ולקחת ומה לדחות ולהותיר בחוץ. אין צורך במחיצות מברזל אך לפחות שיוכלו לעמוד ברוח מצויה. שיאפשרו לשמור על עמדה עצמית, ולא להתכופף בפני כל רוח רעה. הסוכה נעשית מחומרים פשוטים, טבעיים וזולים. ללמדנו שהאושר והאהבה יִשְכּנוּ בביתנו בלא תלות במספר החדרים שיכיל ובאיבזור והפאר שישררו בו. הם ינבעו בעיקר מן התוכן והרוח שאנחנו ניצוק לתוכו. זו הסיבה שגם חשוב להשאיר חרכים בסכך מבעדם נוכל לראות את הכוכבים. אם לא נהיה מחוברים לשמים ולאור העליון המנחה אותנו, נהיה מנותקים, ארציים ויבשים. הבית הזה חייב להיות 'עראי'. להיות מסוגל כל הזמן להשתנות, להתפתח ולהשתכלל. לא להינעל על צורה אחת ולהתקבע לנצח. צילתה גם צריכה להיות 'מרובה מחמתה'. כדי שנזכור תמיד, שמעבר למה שגלוי לעיניים, שניכר באור החמה, יש עוד מרחבי חיים עצומים, שנמצאים בצל, בסתר. תפקידנו הוא לחשוף אותם. צעד אחר צעד, בסבלנות, מתוך אמונה באורות הגדולים שעוד עתידים להתגלות."

חג סוכות מזמין אותנו לאמץ הסתכלויות שעשויות לעורר בנו שמחה (אמונה וביטחון, עין טובה, התמקדות בחצי הכוס המלאה) ולמלא את המצברים שלנו בטוב. לכן, בחג סוכות אנו אוכלים, שותים, שמחים ואפילו ישנים. אנו חיים את החיים הרגילים במטרה לרומם אותם. זוהי תפיסתה של היהדות לחיים הגשמיים, לא להתנזר מהם, אלא לרומם אותם.
כך גם "ארבעת המינים המשולים לארבע דרגות של בני אדם", שאנו מכניסים לסוכה-
אדם המשול לאתרוג יש בו גם תורה (חכמה) וגם מעשים טובים (גם טעם וגם ריח);
אדם המשול ללולב ולהדס, יש בו תורה (חכמה) או מעשים טובים,
ואדם המשול לערבה אין בו לא תורה (חכמה) ולא מעשים טובים (לא טעם ולא ריח).

אך למרות השוני הניכר שבין המינים אנו עדיין קושרים אותם יחד לאגודה אחת. סוכה היא חג האחדות נטילת ארבעת המינים יחדיו מסמלת את האחדות של כלל העם היהודי. יש לנו הזדמנות לפתוח את הסוכה ואת הלב, ולנצל את חג הסוכות הזה להכניס אושפיזין, אורחים, לסוכה. להכיר, לקבל ולהכיל את כולם בפשטות ובשמחה.

יתכן, וזו הסיבה שבסוכות אנו קוראים את מגילת קוהלת; לברר ולממש את התכלית שלשמה הגענו לעולם. קהלת שואל: "…(יב) כִּי מִי-יוֹדֵעַ מַה-טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים, מִסְפַּר יְמֵי-חַיֵּי הֶבְלוֹ…" (קוהלת ו'), וכתשובה קוהלת אומר שבע פעמים מה "טוב" לאדם. דוגמא לכך בפרק ה'- "…(יז) הִנֵּה אֲשֶׁר-רָאִיתִי אָנִי, טוֹב אֲשֶׁר-יָפֶה לֶאֱכוֹל-וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת-הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי-חַיָּו אֲשֶׁר-נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים–כִּי-הוּא חֶלְקוֹ", גם בפרק ג', "…(יב) יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּם–כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו" ועוד. על האדם להשתלב במחזוריות החיים ולהיות פעיל בכל חלק וחלק שבהם. מסכם ד"ר גבריאל ח' כהן-
"על האדם להבין שהוא חלק ממחזוריות הקיום האנושי והעולמי, ועליו 'לזרום' עם זרמי הקיום ברוח טובה, לנצל את זמנו עלי אדמות כדי למלא את חייו, ולתת להם משמעות. כדבריו היפים של הרי"צ קרליבך (הי"ד), כי דווקא ההשתלבות במחזורי החיים והמודעות לזמניות החיים יכולים )וצריכים) לתת לאדם כוח ויכולת פנימית למלא את ייעודו בחיים באחריות, ביצירתיות ובחדווה." מאחלת לכולנו שנתמלא באנרגיות טובות ומקדמות ושנממש את תכליתנו בשמחה ומתוך חיבור לעצמנו ולסביבתנו. אמן כן יהי רצון.

חג סוכות שמח💞🌍