קטגוריה: חומש דברים

השבוע נקרא את פרשת וזאת הברכה שחותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". פרשת 'וזאת הברכה', מתארת את יומו האחרון של משה רבנו.
בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל.
השבוע כאמור גם חג שמחת תורה, החג שבו בדיוק לפני שנה מדינת ישראל הותקפה בפתאומיות ובאכזריות בגוש עוטף עזה. ועדיין כולנו חווים את הטלטול הפחד והזעזוע מאירועי אותו יום שבו בוששה העזרה להגיע, ואנו כחברה וכיחידים מנסים למצוא דרכים שונות להתמודד עם גודל האסון.

וכך מתאר הכתב והסופר חנוך דאום את אחת מדרכי ההתמודדות שלנו,
"…מתוך עומק הלב הפצוע, בלי שמישהו מסוים אירגן את זה, צמח בישראל מפעל הנצחה מרגש, היכל זיכרון עממי, פשוט וישראלי כל-כך: הסטיקרים. הם נמצאים בים. בשוק. בתחנת האוטובוס. הם מודבקים על צלע הר בגואה ובבית חב"ד בתאילנד. על קיר בפאב השכונתי ועל דלת הגישה לבית הכנסת. הם מזכירים לנו את אלה שהיו ואינם, את אלה ששירת חייהם פסקה מוקדם כל כך, את אלה שהישירו למוות מבטם, אך הוא לא השפיל מבטו…
נקיפות המצפון ותחושות האשם לא מרפות כשאתה עומד מול הקיר והם מחייכים אליך בנעוריהם העלומים. הרי הרבה מאוד שנים לא נלחמנו כמו שצריך בעזה ובלבנון. ויתרנו לעצמנו. שכנענו את עצמנו שהאויב מורתע, אבל אנחנו אלה שהיינו מורתעים. והאמת היא שפחדנו מאבידות. במלחמה מתים, חשבנו בפינוק, אז למה להילחם?ב-7 באוקטובר נזכרנו למה. כי אמנם במלחמה מתים, אבל בלי מלחמה נשחטים, נאנסים, נחטפים ונרצחים במיטותינו. ואז גם צריך להילחם ולמות…
מדובר בדור שמשלם מחיר שלא שילמו דורות קודמים. והוא משלם זאת בגבורה. בעצב. בהכנעה. בלי לשאול שאלות ובלי לטעון טענות. זה דור שלקח על עצמו את המשימה שהתגלגלה לפתחו, להילחם על הקיום שלנו פה, והוא לא מוכן לעצור עד שיבטיח את זה…
ודרך הסטיקרים האלה, המתוקים כל כך, אתה מבין כמה כוח וכמה פשטות וכמה אהבה הייתה בהם, בילדים שאיבדנו. יזמתי את הפרויקט הזה, כלומר את הכתבה הזו, כי חשבתי שראוי למסגר ולהגדיר את תופעת סטיקרי הזיכרון כפרויקט ההנצחה החשוב של הזמן שבו אנו נמצאים. כפרויקט ההנצחה המדויק, המכאיב והעוצמתי ביותר.
כדי לומר להן, למשפחות האהובות ששילמו את מחיר המלחמה, המשפחות שרוצות כל כך להשאיר מילדיהן מסר, להותיר איזשהו חותם – המסר עבר, אהובים. המסר מהדהד. אנחנו לעולם לא נשכח את גבורת בניכם.
ולמרות זאת, אני רוצה להעז ולומר בזהירות משהו שפחות מקובל לומר בשיח הישראלי בנושא השכול. אני כותב אותו ב"דחילו ורחימו" בעקבות שיחות עם עשרות רבות של משפחות שכולות שפגשתי בשנה האחרונה: החיים נמשכים. הסיוט בלתי נתפס, זה מובן מאליו. הכאב לא פוסק, זה ברור. אבל לצידו של הכאב, כך מספרים לי ההורים שאיבדו את ילדיהם, האחים, הארוסות, האלמנות והילדים, אפשר וראוי וצריך להמשיך קדימה.
לא אותו דבר. לא באותו אופן. אבל אפשר. נושכים שפתיים וממשיכים.
האנשים שחוו אובדן עושים זאת כי הם מרגישים אחריות, כי הם יודעים היטב שזה מה שהבן שנפל היה מצפה מהם. להמשיך לעשות. להמשיך לשמוח. והם שמחים ובוכים, עצובים וצוחקים – אבל הם לא מתכוונים לעצור.
לא כולם, כמובן. וכל איש בדרכו. אבל אני כן מרגיש צורך לומר, והסטיקרים בעיניי אומרים בדיוק את זה, שהילדים האלה הלכו, אבל במידה כזו או אחרת הם נשארים איתנו. בזיכרון. בעשייה. ברוח. קולם מרחף על פני תהום.
אני לא עוסק פה ברמייה עצמית. אין להכחיש: אנחנו אומה שכולה. אנחנו מדינה בפוסט-טראומה. יש לנו חרדה אמיתית מצמד המילים "הותר לפרסום”. אבל גם את זאת יש לדעת: אנחנו חזקים, הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב. ואחד ממאגרי הכוח הגדולים של המשפחות השכולות זו הידיעה העמוקה שבחייהן הן ממלאות את בקשתם האחרונה של הבנים: לא להיכנע. לא לוותר. כי מוכרחים להמשיך לנגן. מוכרחים להמשיך…"

וכך היה כשעצרתי לתדלק הבחנתי באדם שנעמד לצד הרכב שלי ופשוט בהה ברכב, התנצלתי שחניתי ברישול כי לא היה מקום והוא לא הגיב.. אז ראיתי שהוא קורא בכאב את כל הכתוב על הסטיקרים, החברים של הבן שלי, יהי זכרם ברוך… וברמזור, נהג הרכב שנעמד בסמוך אלי פתח את החלון, שלף את ידו מחוץ לחלון וביקש שאוסיף גם את המדבקה של החייל שלו ליד החברים האהובים על הרכב… זו הייתה תזכורת חדה לכוחה של ההנצחה הפשוטה—כיצד מתוך תחושת חוסר אונים נולדו אותם סטיקרים, שמעניקים לכולנו תחושה של עשייה, של המשכיות, של זיכרון שמחבר בין כולנו.

הזיכרון הזה, שמתעצם דרך מחוות קטנות כמו המדבקות, מחזיר אותנו גם למשמעות העמוקה של תורת משה, המתוארת בספר דברים, נאומו האחרון של משה. התורה מלווה אותנו בזיכרון, בעשייה, וברוח, אי אפשר שהתורה תהיה מונחת בארון הספרים ולא תשפיע ותחולל בנו שינוי משמעותי.
וכך מבהיר הרב דוד סתיו, "אם התורה מונחת לה בקרן זווית ואינה יוצרת בנו שינוי תודעתי עמוק, מוטב שלא תהיה בידינו כלל. עם סיום התורה צריך האדם לשאול את עצמו את השאלות המהותיות שבלעדיהן אין ללימודו כל ערך: לא רק מה הוא לא למד בתורה, אלא גם (ובעיקר) מה התורה לימדה אותו, מה היא בנתה בתוכו."

השנה השאלה עוד יותר רחבה ועמוקה, על כל אחד מאתנו לשאול את עצמו עם סיום קריאת התורה, ורגע לפני קריאתה מההתחלה, מבראשית, מה למדנו השנה, מה אנחנו עושים בכדי להיות ראויים? לנוכח מלחמה עקובה מדם, עלינו לשאול את עצמנו מה היא לימדה אותנו—על ערבות הדדית, על נתינה אינסופית, על הקרבה ומסירות—אך גם את השאלה האם הצלחנו לראות את המשותף והמאחד בינינו, יותר מהשונה והמפריד כי המלחמה באויבנו אומנם נכפתה עלינו אבל השלום בינינו הוא לגמרי עלינו.
הגענו אל "הישורת האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת של התורה מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים כאשר פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

וכך מוסיף, הכתב חנוך דאום –
"… מאז 7 באוקטובר כל ישראלי פגש בזה. מרגיש את זה. מכיר את זה: הפנים של הילדים שאיבדנו מביטים בנו מן הקירות, עם מסר אחד אחרון. כל ילד ותמצית שירת חייו, כל לוחם ומה שהיה לו חשוב, אבל אם מתעמקים קצת בדברים, אם נושמים אותם עמוק פנימה, מבינים שהם כולם מבקשים מאתנו בדיוק את אותו הדבר: תהיו ראויים."

בפרשת "וזאת הברכה", משה רבנו מעניק לכל שבט ברכה ייחודית המתאימה לאופיו ולתפקידו העתידי בארץ ישראל. השבוע, כשאנו חוגגים את שמחת תורה, אנו נושאים עמנו את זכרו הכואב של אותו יום קשה לפני שנה, בו הותקפה מדינת ישראל באכזריות. מתוך הכאב, ומתוך הזיכרון, והמאמצים המשותפים מעוררי ההשראה של אנשים רבים בשנה האחרונה, אנו מאחלים לעצמנו להיות ראויים לברכות אלה.
וכיצד נעשה זאת? בעמידה איתנה, בהמשך דרכם של הגיבורים שהקריבו את חייהם עבורנו, ובחיזוק החיבורים ושיתופי הפעולה בינינו, לבניית עתיד משותף טוב יותר.

גמר חתימה טובה, חג שופע בשורות משמחות  ושבת שלום 

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

"לראות את האור"/ ברק פלדמן ואסף אמדורסקי

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

הערב חג ראש השנה, ובעיצומה של המלחמה כשמטחים של טילים תוקפים אותנו אנו, בעורף, נשב לחגוג את ראש השנה כשבליבנו החטופים שנמצאים עדיין בידם של המרצחים, החיילים שנלחמים עכשיו בכל החזיתות בארץ, המפונים מביתם, המשפחות השכולות, משפחות החטופים ובכלל עם ישראל שמחפש קרן אור באפלה המתמשכת הזו כבר שנה.
פרשת האזינו נקראת לעיתים קרובות בסמוך לראש השנה, וקיימים קשרים עמוקים בין תוכני הפרשה לרעיונות המרכזיים של יום הדין. הפרשה עוסקת בחשבון נפש קולקטיבי ובצורך בחשבון נפש אישי בראש השנה. כל אדם עורך חשבון נפש אישי על מעשיו בשנה החולפת ונדרש לשדרג את ה"תוכנה" האישית שלו. כמו כן, הצורך לתקווה לגאולה ולשיקום לאחר תקופה של כאב, מקביל לתקווה לחיים חדשים וזכים לאחר חשבון הנפש של ראש השנה. למעשה, השם "האזינו" מבטא את ההקשבה העמוקה הנדרשת מאתנו, בדומה להקשבה לתקיעות השופר בראש השנה. המילה "האזינו" נושאת עמה קריאה לתשומת לב מעמיקה והקשבה מרוכזת. בתקופת משבר ומלחמה, המילה מקבלת משמעות נוספת, מחייבת ומעצימה, בהקשר אישי ולאומי. "האזינו" מתפקדת כקריאה עמוקה להקשבה פנימית וחיצונית כאחד – הקשבה למציאות, לערכים, לאמונה, ולזולת. זו קריאה לפעול לא רק מתוך כוח, אלא מתוך הבנה עמוקה של המציאות.

אחרי הכל, יש חשיבות להקשיב למציאות הסובבת אותנו, להבין את הכאב והקשיים, ולא רק לשמוע את הרעש החיצוני, אלא לרדת לעומקם של האירועים (מזה שנה- חטופים שעדיין לא שבו ומשפחותיהם, החיילים שנלחמים על קיומנו וביתנו, המפונים מבתיהם, המשפחות השכולות שהצטרפו למעגל השכול הכואב והבלתי נתפס, שנה של אירועים שאנחנו עדיין מנסים לעכל). במקביל, "האזינו" מהווה קריאה להקשיב לקול הפנימי שלנו, לרגשות ולערכים שמנחים אותנו, במטרה לשמור על איזון נפשי ולחזק את האמונה והתקווה בתוך האתגרים. המלחמה מביאה עמה סכנה לאבד את המצפן המוסרי, ולכן ההאזנה לערכים ולמוסר היא חיונית כדי לשמור על אנושיות וחמלה. בתקופות של משבר לאומי, "האזינו", כאמור, קוראת להקשיב גם לאחרים – לחיילים, למשפחות, ולכלל הציבור, מתוך סולידריות חברתית, שיתוף פעולה, והקשבה הדדית הם הבסיס לכך. בסיכומו של דבר, "האזינו" מציעה קריאה לפעולה שנובעת מהבנה עמוקה של המציאות, מחויבות לערכים, למוסר ואמונה, ובחירה במעשים נכונים וערכיים. האזנה כזו מסייעת לשמור על איזון נפשי ולחזק את האמונה והתקווה בתוך הקושי.

פרשת האזינו מתארת את שירתו האחרונה של משה רבנו לפני מותו. השירה נוגעת במעגלים חוזרים של תקופות של שפע ושגשוג לצד נפילות ומשברים, אך גם תקווה לגאולה. בפרשת האזינו, המסר המרכזי נוגע ליכולת לראות את התמונה הגדולה ולהבין את מחזוריות החיים – גם בזמנים של משברים. השירה שבפרשה מעניקה פרספקטיבה רחבה, המזכירה לנו שההיסטוריה רצופה עליות ומורדות, ושגם בתקופות קשות יש משמעות ותכלית עמוקה. הפרשה מדגישה את האחריות הקולקטיבית של העם, במיוחד בזמן מלחמה, כשהמאבק הוא לא רק צבאי אלא גם רוחני ומוסרי, ומתארת תקופה של שיקום וגאולה אחרי תקופות קשות. הפרשה מבטאת את האמונה בטוב, ומזכירה לנו שלאחר תקופות של קושי יש תקווה לגאולה ולשיקום. התקווה הזו מאפשרת לנו להתגבר ולהמשיך, מתוך אמונה שהעתיד ייטיב עם העם.

במילים אחרות,  בעיקר בעת מלחמה ממושכת, חשוב לראות את התמונה הרחבה, להתחזק באמונה ולשאוב השראה להמשיך באומץ ובאחדות. בעת מלחמה, כאשר המציאות הקשה יכולה להטות אותנו בקלות לתחושות של ייאוש או כאב, ההאזנה לקול הפנימי, לקול התורה ולערכים עליהם גדלנו, היא מפתח לשמירה על תודעתנו ולהמשך דרכנו. חיזוק האמונה והיכולת להמשיך באומץ ובאחדות – מהווים עבורנו השראה וכוח להתמודד עם אתגרי הזמן.

ואסיים ברוח שירת האזינו-
"לראות את האור"/ ברק פלדמן ואסף אמדורסקי
"כי ראיתי את דרכי נעלמת
ביער סבוך
בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגליי ננעצו
היכו שורשים

ולרגע יכולתי לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות גבוה
לפרוח איתם…

ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור…"

ובברכת שנה טובה, תחל שנה וברכותיה, שנה של בשורות טובות ושבת רגועה ונעימה
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון🍎🍯❤️

אנחנו בשנה לא מעוברת, לכן, השבוע בספר דברים קוראים שתי פרשות, פרשת "ניצבים", ופרשת "וילך".
"ניצבים" ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
משה רבנו ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה. והוא מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." (דברים ל') וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט)וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל'). קצת תמוה, אנחנו צריכים שהתורה תצווה עלינו לבחור בחיים בכדי שנחייה? האם יש אדם שפוי, אדם בריא בנפשו שבחר או יבחר במודע ובכוונה תחילה במוות (להוציא כמובן את אויבנו הארורים המקדשים את המוות)?

בפרשות ניצבים-וילך, המסר המרכזי שמודגש הוא חשיבות הבחירה החופשית והאחריות האישית שלנו להתמודד עם המציאות, והבחירות שלנו. התורה קוראת לנו לקבל החלטה מודעת לחיות, ולא רק מתוך כוח האינרציה, אלא מתוך בחירה, היותנו נחושים ובתודעת חיים. זה לא מובן מאליו.
בפרשת וילך, משה מודיע לעם שהוא קרוב למותו, ושלא הוא יוביל אותם אל הארץ המובטחת. במקום זאת, יהושע בן נון ינהיג את העם. משה מחזק את יהושע ומעודד אותו ואת העם להיות חזקים ואמיצים לקראת הכניסה לארץ ולמלחמות הצפויות שם.
פרשות ניצבים וילך משלבות בין קריאה לברית מחודשת לבין חילופי מנהיגות. הן מציגות למעשה את המתח בין קושי להתקדמות ואת החשיבות של בחירה נכונה, במיוחד במצבים מאתגרים. המיקוד הוא בבחירה מודעת בחיים מתוך תודעת תכלית והכוונה, יחד עם האופן שבו התורה קוראת לנו לקחת אחריות על הבחירות והמעשים שלנו. במקרים רבים אין אנו יכולים לבחור את הסיטואציה שאיתה אנו מתמודדים אך ביכולתנו לבחור את אופן ההתמודדות.
הציווי "ובחרת בחיים" מדגיש את הצורך לבחור בחיים מלאי משמעות, חיים מוסריים ומכווני מטרה. בפועל, רבים מאתנו נתקלים בהתמודדויות, אתגרים, ומעכבים שמובילים לוויתור על חלומותינו ויעדינו. התורה מתארת את הברירה בין קללה לברכה, בין מוות לחיים, ומכוונת אותנו לבחור תמיד בחיים – לא חיים של אינרציה או הישרדות, אלא חיים שמובילים למשמעות נצחית.

אם נבחן זאת בהקשר למלחמות והאתגרים הקשים שכולנו חווים, בפרט בשנה האחרונה, ניתן לראות שההתגברות על האתגרים הפיזיים והנפשיים שקולה להחלטה לבחור בחיים בכל רגע נתון. כמו במלחמות פיזיות, גם במלחמות היומיום – מול קשיים, סימני התנגדות או תחושת זמניות – התורה אומרת לנו לבחור לא לוותר. המוות, במובן הפילוסופי והתורני, מייצג את ההפקרות, את איבוד הכיוון והערכים.
הנפש היא נצחית, והיא שמניעה אותנו להמשיך, גם כאשר הגוף החומרי נתקל במכשולים זמניים. הבחירה "בנצח", היא הבחירה במציאת המשמעות העמוקה מעבר לאתגרים הרגעיים, באותם רגעי חיים קטנים שבהם אנו נדרשים לראות את המהות שמניעה אותנו קדימה.

הרמב"ם מבהיר שהבחירה החופשית היא יסוד מוסרי שקיים בכל אדם, והיא זו שמבדילה את האדם משאר הברואים. האדם יכול לבחור בין טוב לרע, בין צדק לעוול, והוא נושא באחריות מלאה על בחירותיו. כך מחדד הרמב"ם, ב-  "הלכות תשובה" פרק ה, הלכה א:
"רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו."
התורה קוראת לנו לקחת אחריות מלאה על כל בחירה שאנו עושים, על הבחירות האישיות והקולקטיביות. כל בחירה שאנו עושים, הן כיחידים והן כעם, משפיעה על מהלך חיינו וגורלנו. ברגעים הקשים ביותר, כאשר נדרשת התקדמות או שינוי, דווקא אז חשוב להפעיל את ההכרה המודעת לבחור בדרך הנכונה, ולבחור בחיים במלוא מובן המילה.

באופן זה, פרשות ניצבים וילך מזכירות לנו שאנו עומדים תמיד בצומת דרכים בין ייאוש לתקווה, בין ויתור לעשייה, בין חיים למוות – לא רק פיזי, אלא גם רוחני. הבחירה בחיים היא, אם כן, בחירה בהתפתחות, בהתקדמות, באומץ להמשיך גם מול קשיים, וביכולת להפיק הנאה ומשמעות בכל רגע ורגע. כשאנו בוחרים לחיות מתוך תודעה כזו, אנו מגלים שהחיים עשירים הרבה יותר ממה שחשבנו. וכפי שהרב נריה זצ"ל אמר: "אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם, במקום להוסיף חיים לשנים שלהם."

פרשות ניצבים וילך מזכירות לנו לא רק את הבחירה האישית שלנו בחיים, אלא גם את המחויבות להמשיך את דרכם של אלו שנפלו ו"ציוו לנו את החיים". בקריאה הזו אנו נדרשים לקחת את הערכים, המסירות והאומץ של הדורות הקודמים – ולהפוך אותם למעשים של חיים, צמיחה ואחדות. הבחירה בחיים אינה רק עבורנו, אלא גם עבור עתיד הדורות הבאים.
שתהא לכולנו שנה של שלום, צמיחה וביטחון, שנה שבה נזכה כולנו לחזור ולהשיב הביתה בשלום את כל החטופים, המפונים והחיילים בריאים בגוף ובנפש, שנזכה גם להשיב את כל הגופות, ולמרות השנה שטלטלה את נפשנו בעוצמה, שנצליח לבחור לחיות חיים מלאי משמעות ושמחה. שתהיה לנו שנה של אחדות וחוזק, ושנצליח להתגבר על כל האתגרים שלפנינו כפרטים, משפחות, וכאומה. שנה טובה ומטיבה! אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים. הפרשה תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה איננה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, רענון לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון, ולדייק את מעשינו.
בפרשת כי תבוא, יש קריאה לשמור על עקרונות של מוסר, ערבות הדדית, ונשיאת אחריות, ממש כפי שכולנו נדרשים בתקופה זו יותר מתמיד, ואולי זה הסיפור המשותף של כולנו שמהדהד. ללא ספק, המלחמה שאנו חווים היא פיזית ורוחנית, ומבוססת על בחירה ערכית וקיומית.

מסביר לנו הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"השאלות הגדולות – מי אנחנו? למה אנחנו כאן? מהי משימתנו? – נענות על הצד הטוב ביותר בדרך של סיפור, של עלילה, של נרטיב. זהו יסוד חשוב בהבנתנו איזה מין ספר היא התורה: אין היא מסכת תיאולוגית או שיטה מטפיזית, אלא סדרה של סיפורים הארוגים יחדיו והמתפרסים על פני תקופה ארוכה, ממסעם של אברהם ושרה עד נדודיהם של משה ובני ישראל במדבר. היהדות רואה את האמת פחות כמערכת ויותר כסיפור. ואנחנו חלק מהסיפור הזה. הנה לנו מהו להיות יהודי.
בספר דברים משה שב ומספר את הסיפור הזה לדור הבא. הוא מזכיר לילידי המדבר את מה שה' עשה למען הוריהם, וגם כמה מן השגיאות שהוריהם עשו. לצד היותו המשחרר הגדול, משה הוא גם מסַפר-סיפורים עילאי. אולם הדבר שהוא עושה בפרשת כי תבוא כבר חורג מעבר לכך.
הוא אומר לבני ישראל שכאשר ייכנסו לארץ, יורישוה ויישבו בה, הם יצטרכו להביא למקדש המרכזי את ראשית ביכורי אדמתם, ועל ידי כך להכיר לה' תודה… אולם הבאת הפירות לא הייתה הכול. כל אדם צריך היה להשמיע הצהרה. הצהרה זו נעשתה אחד מהקטעים המוכרים ביותר בתורה, שכן אף על פי שנועדה במקורה להיאמר בחג הביכורים, מימי חז"ל ואילך היא הייתה לרכיב מרכזי בהגדה של פסח… כאן, לראשונה, השמעת סיפור תולדות האומה נעשית חובתו של כל אחד מאזרחיה.
במצווה זו, הידועה בשם "וידוי ביכורים", היהודים נצטוו בעצם להיות אומה של מספרי סיפורים. כל תולדות האומה מכווצות בוידוי ביכורים לנפח הקטן ביותר שאפשר…
היהודים היו העם הראשון שכתב היסטוריה – מאות שנים לפני הרודוטוס ותוקידידס, שתכופות מתוארים שלא כדין כהיסטוריונים הראשונים. ובכל זאת, בעברית המקראית אין מילה שמשמעותה "היסטוריה" ("דברי הימים" הוא הביטוי הקרוב ביותר במובנו לכך). במקום לדבר על היסטוריה, היא משתמשת בשורש זכ"ר.
ויש הבדל יסודי בין היסטוריה וזיכרון. השפה האנגלית נותנת בו סימן יפה: history פותחת ב-his (שֶלוֹ), ואילו זיכרון, memory, מתחיל בme (אותי). גוף שלישי – לעומת גוף ראשון. ההיסטוריה קרתה לאחרים; הזיכרון הוא זיכרון שלי. הוא הסיפור שלי. זיכרון הוא עבר שהפנמתי והפכתי לחלק מזהותי. לכך מכוון מאמר חז"ל המפורסם, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
לאורך ספר דברים, לא פחות מארבע-עשרה פעמים, משה מזהיר את העם לא לשכוח. אם ישכחו בני ישראל את העבר, הם יאבדו את זהותם ואת חוש הכיוון שלהם ויצעדו אל אסונם. הציווי הוא לא רק לזכור, אלא גם להנחיל את הזיכרון לילדים… כל אחד מאתנו הוא שומר של הסיפור והזיכרון הללו. לא המנהיג לבדו, או איזו אליטה, מקבלים הכשרה לזכירת הקורות, אלא כל אחד ואחד מן העם. המנהיגים הגדולים מספרים את סיפורה של הקבוצה, אבל הגדול שבכל גדולי המנהיגים, משה, לימד את הקבוצה להיות לאומה של מספרי סיפורים…
בעשותו את בני ישראל לאומה של מספרי סיפורים קידם משה את הפיכתם לעם הקשור יחדיו באחריות משותפת – איש כלפי רעהו, כלפי העבר והעתיד וכלפי אלוהיו. בשרטטו מסגרת סיפורית שהדורות הבאים יכניסו בה גם את עצמם, ואף ינחילוה לילדיהם, הפך משה את בני ישראל לאומה של מנהיגים."

ולכן, הסיפור שכל אחד מאיתנו יספר בעתיד על מלחמת חרבות ברזל יהיה סיפור של כאב, אומץ, חוסן ועיצוב מחדש של זהות לאומית. כל אחד מאתנו יזכור את הרגע שבו המציאות היומיומית, כפי שהכרנו אותה, נקטעה, ואת תחושת ההלם והפחד ששטפה את כולנו ביום שבו המלחמה פרצה. אבל מעבר לאובדן והקושי, זה יהיה גם סיפור של התעלות הרוח האנושית, של תקווה שהתגלתה גם בזמנים החשוכים ביותר, ושל הערבות ההדדית שצפה ועלתה בעוצמות שלא הכרנו.
הסיפור האישי יכלול את החיילים והאזרחים שהתגייסו מתוך תחושת אחריות ומחויבות להגנה על העם והארץ. את סיפורי הגבורה של אנשים שעמדו בקו האש, הצילו חיים, ונתנו את כל כולם למען אחרים. יהיו גם סיפורים על האנשים בעורף, שהתמודדו עם פחד, אובדן וחוסר ודאות, ובכל זאת המשיכו לתמוך ולחזק, לבנות קהילה מאוחדת ומלאת חמלה.
נזכור את החטופים בעזה ואת הכמיהה לשובם לשלום, את האבל על הנופלים בנובה ובכל מקום אחר, ואת האומץ של החיילים שנהרגו תוך כדי הגנה על הבית. במבט לאחור, נוכל לראות איך התקופה הזו השפיעה על כולנו – איך היא שינתה אותנו, חידדה את הערכים שלנו, והעמידה אותנו בפני הבחירה בין פילוג לאחדות.
בעתיד, בע"ה, נוכל לספר גם על השיח החדש שהתגבש מתוך השברים – שיח שמטרתו לצמצם את הפילוג בחברה, לגשר על הפערים ולמצוא מחדש את מה שמאחד אותנו. המלחמה לא תהיה רק סיפור של עימות חיצוני, אלא גם של מלחמה פנימית על הזהות המוסרית והחברתית שלנו.
הסיפור שנספר יהיה עדות לכך שגם בזמנים הכי קשים, בחרנו להמשיך ולהלחם על קיומנו ועל הבית שלנו, ובחרנו לבנות – לבנות חברה מוסרית יותר, ערכית יותר, חברה שבה האחריות והדאגה לכל פרט הם עמודי תווך חזקים ויציבים. אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל לפני כניסתו לארץ. המצוות המתוארות עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי. הפרשה פותחת "(י) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ…" (דברים כא). מזה כשנה שאנו מצויים במלחמה כואבת וכה מורכבת.

וכך מיכה גודמן מתאר בספרו החדש, "היום השמיני",
"האזעקות שנשמעו בשעת הבוקר המוקדמת של 7 באוקטובר העירו את אזרחי ישראל מתרדמה של שנים רבות. המראות על המסכים, של טנדרים עמוסי מחבלים חודרים ליישובים ישראליים, הצטרפו לזעקות בקשת העזרה של ישראלים חסרי אונים בבתיהם, ועוררו ברבים תחושה, ואפילו ידיעה, שהעולם כפי שהכרנו בא לקיצו… הקמת המדינה הייתה אמורה לשים קץ לפוגרומים ולפרעות. שנת 1948 הייתה אמורה להיות השנה שמסיימת את התקופה הארוכה שבה יהודים היו פגיעים, חסרי אונים וחשופים ללא מענה, לאלימות אכזרית וברוטלית של המפלצת האנטישמית. ב-7 באוקטובר ההיסטוריה היהודית, שהאמנו שהשארנו מאחור, דפקה בדלת והודיעה לנו שהיא עוד כאן…
…הרגשנו והבנו שהעולם שאנו חיים בו מתפרק, ועל חורבותיו נדרש לבנות עולם חדש, אחר."

ההבנה שהעולם הישן מתפרק ושעל חורבותיו יש לבנות עולם חדש, מהדהדת גם בפרשת כי תצא, שבה מוצגות 74 מצוות שמטרתן להנחות אותנו כיצד לבנות חברה מוסרית וצודקת, המושתתת על ערכים של צדק, חסד ואחריות חברתית – גם במצבים של מלחמה ואסון. פרשת כי תצא מכילה את מספר המצוות הרב ביותר מכל פרשות התורה – 74 מצוות בסך הכל. מצוות אלו נוגעות למגוון רחב של תחומים בחיים: החל מהתנהלות במלחמה, דיני משפחה, דיני מסחר, דאגה לעניים וחלשים, ועד כללים לעשיית צדק. תכליתן של המצוות היא לבנות חברה מוסרית ומתוקנת, ולכוון את האדם לחיות חיים בעלי משמעות, המושתתים על ערכים של צדק, חסד, ורוחניות. אנחנו מצויים במלחמת קיום קשה ואכזרית, מלחמה על הבית.

מוסיף גודמן,
"…לתחושתי, ההישרדות של ישראל, והעתיד של  ישראל, תלויים בין השאר באיכות השיחה שמנהלים הישראלים."

אז מה הקשר של השיח למצוות ומה תכליתן?
בניית חברה מוסרית וצודקת- המצוות בפרשה מכוונות ליצירת חברה שיש בה ערבות הדדית, אחריות קהילתית, צדק חברתי, ודאגה לחלש. הן נועדו להבטיח שסדר חברתי יושם על פי עקרונות של מוסר וצדק, תוך הגנה על זכויות האדם והאכפתיות לכל פרט.
חינוך האדם לערכים של חמלה וצדק– באמצעות המצוות, האדם לומד להבחין בין טוב ורע ולהתנהל באופן מוסרי בכל תחומי החיים: ביחסים בין אדם לחברו, במשפחה, ובחיים הציבוריים. המצוות מכוונות אותנו לגלות צניעות, סובלנות, הקשבה וכבוד.
יצירת חברה יציבה ערכית מאוחדת על גווניה ומתפקדת– המצוות מספקות כלים לניהול תקין של חברה, כלכלה, כולל דאגה לצרכים הבסיסיים של החלשים בחברה כמו העניים, הגרים, האלמנות והיתומים.
כינון היחסים בין אדם למקום– חיזוק האמונה והנאמנות לערכים רוחניים.

וכך מסביר גודמן בספרו החדש,
"הצלחה בלחימה וניצחון במלחמה תלויים, בין השאר, באיכות ובכמות של שני משאבים. משאב אחד הוא העוצמה של המדינה, והמשאב השני הוא החוסן שלה…
במלחמה אנחנו נוטים להציג שאלות פשוטות וחשובות: מה עלינו לעשות כדי לנצח. את מי להתקיף, מתי להתקיף וכיצד להתקיף. הדיונים בשאלות הללו רווחים בשיח הציבורי, ואלה דיונים חשובים. אך כאן נניח על השולחן שאלה אחרת לדיון. במקום לשאול מה עלינו לעשות כדי לנצח, נשאל מי עלינו להיות כדי לנצח…"

כשמדברים על מלחמה בפרשה, יש למעשה התייחסות לא רק למלחמות פיזיות, אלא גם למאבקים פנימיים ואישיים. כדי לנצח במלחמה, התורה מכוונת אותנו לשאוף להיות אנשים מוסריים, ערכיים, ולהתנהל ממקום של ענווה.
ניצחון במלחמה דורש לא רק כוח פיזי.  עלינו להבין שהמלחמה אינה רק עניין פרטי אלא כלל חברתי. ההצלחה במלחמה תלויה בעמידה קולקטיבית של החברה בערכים שלה, בתמיכה ההדדית, ובדאגה לפרטים. עם מוסרי וחזק מבחינה ערכית הוא זה שינצח.  היכולת של חברה לעמוד במלחמה תלויה גם באחדות בין חבריה ובשמירה על מוסר פנימי. אם החברה נשארת נאמנה לעקרונות הצדק והחסד שלה, היא תוכל לעמוד גם מול אתגרים קשים.
פרשת כי תצא כאמור מביאה אוסף רחב של מצוות המנחות את האדם כיצד להתנהג במצבים מגוונים בחיים. כל אחת מהמצוות הללו תורמת לבניית חברה שבה ערכים של חמלה, צדק, התחשבות והגנה על החלש הם עמודי התווך. באמצעות המצוות בפרשה זו, התורה מבקשת להנחות את בני ישראל לא רק ליחס הוגן בין אדם לחברו, אלא גם לדאוג ליצירת חברה מוסרית, ערכית, חזקה ואחראית כלפי החברה כולה.

מחדד מיכה גודמן,
"כשאני מרגיש שייך לעם שלי, הסיפור של העם שלי הופך לסיפור האישי שלי. בסיפור של העם היהודי יש כמה פרקים… להיות ישראלי זה לא רק להיות שייך, זה גם להיות שותף בכתיבת אחד הפרקים הכי משמעותיים של הסיפור היהודי…
הזהות הלאומית של רוב הישראלים היא זהות עתיקה, קמאית וחזקה… הזהות הלאומית היא הדבק שמחבר ישראלים יחדיו. זהו דבק שלא תמיד רואים אותו ולא תמיד מרגישים אותו… אבל חיילים ואזרחים ששמעו על פלישה של מחבלים בדרום לקחו נשק ונסעו לקו האש, כדי להציל את מי שרק אפשר, בלי לשאול שאלות…
המלחמה גילתה שהאתגר הזהותי שלנו לא מחייב לשנות את מי שאנחנו, אלא מחייב לגלות את מי שאנחנו."

לפני יותר משנה, יצאנו כולנו למלחמה בזירות רבות שדורשת התמקדות בצמצום הפילוג והשיח המיותר בתוכנו. עלינו לשאוף לשיח של כבוד והקשבה, למנהיגות מאחדת, ולחיזוק המשותף שבינינו. מתוך תחושת אחריות משותפת ומחויבות לערכים משותפים, רק כך נוכל להצליח לא רק במלחמות החיצוניות אלא גם במלחמה על שלמות החברה והבית שלנו.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ, חוקים שידריכו את חייהם בארץ. למשל, יש להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, שוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד. ככתוב- "(כ)צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)
פרשת שופטים עוסקת בהקמת מערכת משפטית יציבה ובלתי תלויה שתנחה ותוביל את העם. המערכת הזו נועדה לשמור על צדק ולמנוע עוולות חברתיות. להבטיח שכל אדם יקבל יחס הוגן, ולשמור על שלטון החוק כבסיס לתפקוד תקין של המדינה. בנוסף, היא אמורה לשקף את הערכים והמוסר של החברה ולהיות כלי ליישוב סכסוכים בדרכי שלום וצדק. בשנה האחרונה, לצד מלחמת חרבות ברזל, כולנו מרגישים ביתר שאת את הצורך בשיקום האמון במוסדות, ובהובלת תהליכים של פיוס וחידוש הברית החברתית בין כל אחד ואחת מאתנו, בין הזרמים השונים לבין המנהיגים.
הקשר בין מלחמת חרבות ברזל לפרשת שופטים נעוץ בהבנה שהמלחמה איננה רק מבחן של כוח פיזי, אלא גם מבחן של צדק, מנהיגות, ערבות הדדית והיכולת לשמור על ערכים מוסריים גם בזמני משבר. פרשת שופטים מנחה אותנו לשאוף לצדק ולמשפט בכל מעשינו, גם במציאות של מלחמה ומשבר, עלינו לשמור על ערכים אלו ולשאוף לבנייה מחדש של חברה צודקת, מכבדת ומוסרית. חיזוק אמון הציבור במערכת המשפט והבטחת עצמאותה והוגנותה הם אתגרים מרכזיים.

הפסוק "צֶדֶק, צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ') בפרשת שופטים מורה על המאמץ המתמיד שצריך להקדיש כדי להשיג צדק. השופטים מצווים לשפוט בצדק, ללא משוא פנים, וללא קבלת שוחד, שמעוור את עיני החכמים ומסלף את דברי הצדיקים. המסר המרכזי בפרשת שופטים הוא שצדק אינו רק עניין של קיום חוקים, אלא מחויבות מוסרית עמוקה של השופטים והמנהיגים לנהוג ביושר, בהגינות ובאמונה.
המערכת, גם בימינו, מתמודדת עם אתגרים מורכבים של איזון בין חוקים לבין ערכים, בין זכויות פרטיות לבין טובת הכלל, ובין שמירה על סדר ציבורי לבין הגנה על זכויות אדם. הביקורת על מערכת המשפט, לצד החשיבות בהבטחת עצמאותה והוגנותה, מדגישה את הצורך המתמיד לשפר ולהתאים אותה למציאות המשתנה, תוך שמירה על עקרונות הצדק והיושר שמוצגים בפרשת שופטים.
כולנו חווים מצב קשה ומורכב מאוד, עם רבדים רבים של כאב, שכול, חוסר אמון, ותחושת כישלון מרה. איך מתמודדים עם שבירת האמון של הציבור, המחאות כנגד ההנהגה, המפונים מבתיהם כבר כמעט שנה, החטופים הרבים שעדיין בעזה בידי מרצחים, כל הנרצחים בנובה והמשפחות השכולות, הניצולים ומשפחותיהם שמתמודדים עם הטראומה, חיילים רבים שנהרגו והפכו עוד משפחות רבות לשכולות, שנה של כל כך הרבה כאב ושכול, איך משקמים את כולנו, איך מביאים את כל אותה הנהגה שכשלה לשאת אחריות להתפטר ולפנות מקום, איך בונים אמון מחדש לחברה של צדק ומשפט?

ההתמודדות עם שבירת אמון ועם התהפוכות שעבר העם והמדינה דורשת תהליך ארוך ומורכב שכולל היבטים חברתיים, פוליטיים, ואישיים. תהליכים למשל שיכולים לסייע בשיקום ובנייה מחדש של אמון וחברה צודקת כוללים-
הכרה ואחריות: על ההנהגה להכיר בכשלים שקרו ולהודות בטעויות. הכרה ציבורית באחריות יכולה להיות צעד ראשון להחזרת האמון. זה כולל לקיחת אחריות אישית והתפטרות של מי שנכשל בתפקידו. כמו כן, הקמת ועדות חקירה בלתי תלויות שיבדקו את הכשלים, יחשפו את האמת ויציעו צעדים לתיקון המערכת.
שיקום ותמיכה בקהילות שנפגעו: מתן תמיכה נפשית, כלכלית, ומשפטית באמצעות יצירת מנגנונים יעילים להעצמת הקהילות שנפגעו, פיתוח כלים לניהול משברים, והקמת קהילות תמיכה.
שיח ציבורי פתוח: עידוד שיח ציבורי פתוח, כנה ומכבד, שבו כל הדעות והכאב יישמעו. יש לקדם תהליכים של פיוס והבנה הדדית על ידי יצירת פלטפורמות דיאלוג בין קבוצות שונות בעם, כולל בין מגזרים פוליטיים וחברתיים שונים, כדי לגשר על הפערים ולחזק את האחדות.
שיקום ותיקון מוסדות המדינה: מיקוד על שקיפות, צדק, ואחריות. זה כולל רפורמות במערכות המשפט, הביטחון והפוליטיקה, באמצעות פיתוח חקיקה שתשמור על זכויות האדם, תבטיח משפט צדק ותמנע שחיתות.
חינוך וערכים: הטמעת חינוך לדורות הבאים לערכים של דמוקרטיה, זכויות אדם, אחווה חברתית, יהדות, וכבוד הדדי. יש לקדם מערכות חינוך שיעודדו אזרחות פעילה ורגישות חברתית, באמצעות קידום ערכים של צדק, שוויון ואחדות בתוך המערכת החינוכית, כולל חינוך לערכים של פיוס וסולידריות.
חיזוק הסולידריות הלאומית: יש להחזיר ולחזק את תחושת הסולידריות, הלכידות והערבות ההדדית בעם. לעודד ולתמוך ב- יוזמות חברתיות שמטרתן לחבר מחדש את הקהילות והעם כולו, ובתוכניות לאומיות לבניית חברה שבה כל אדם מרגיש שהוא חלק ממנה.
זיכרון ולמידה מהעבר: שמירה על זיכרון הנופלים והחטופים מתוך מחויבות להמשיך בדרכם ולהגן על הערכים שהם נלחמו למענם. למידה מעמיקה מהכישלונות של העבר, הפקת לקחים לעתיד ולהיות ראויים.

השבוע ראש חודש אלול, זמן של חשבון נפש אישי וקולקטיבי ובסימן ריפוי שבירת האמון. החודש מזמין אותנו להכיר בכאב ובכישלונות, לבקש סליחה ולחתור לתיקון. עלינו לפעול מתוך מחויבות לשינוי אמיתי, לחזק את הערכים המוסריים שלנו, ולזכור תמיד את התקווה לגאולה ולתיקון – בין אדם לחברו ובין אדם למדינתו.

וכך כותבת הרבנית ימימה,
"סליחה שהשרשרת  שנתתי לך, עם מגן דוד עליה, לא הגנה עליך כשם שהגנת עלי", בכתה שחף מושקוביץ מנחל עוז בהלווית הקדוש יונתן דויטש הי"ד, שהציל את חייה בשמחת תורה. "סליחה שלא הצלחתי להציל את בעלך", בכה רופא צבאי באחד מבתי האבלים שנכחתי בהם. "סליחה, אשתי, שאני שוב משאיר אותך לבד עם ילדינו ויוצא לעוד סבב לחימה", אמרו אלפי גברים לנשותיהם השנה. "סליחה שיצאתי מהשבי והשארתי אותך מאחור", בכו פדויי שבי השנה. "סליחה שטעינו בזיהוי", ביקשו קצינים דומעים מאימהות שילדם נהרג מירי כוחותינו. "סליחה שנשארנו", ביקשו בשקט ניצולים מעצמם. "סליחה שאני מקטר יותר מדי", שמעתי פצוע אומר לאחות שטיפלה בו בתל השומר… כשאני חושבת על ה"סליחות" של תשפ"ד, אני מבינה איזה עם מופלא אנחנו. אני מבינה עד כמה היינו במשך שנים שבויים בקונספציה שאנחנו רעים ומלאי שנאה פנימית. אם בשנים קודמות חיכינו שה"אחר" יבוא כבר ויבקש את סליחתנו, בשנה הזאת לא הפסקנו לבקש סליחות…"

וברוח זאת, זכיתי לביקור אמש מגיסתי האהובה, גילי, שהגיעה עם חברה, רעות, לרעננה מרמת הגולן. הן הגיעו במיוחד בכדי לנחם את משפחת סרוסי על הרצח של אלמוג סרוסי ז"ל הי"ד. הן, לא מכירות את אלמוג או את המשפחה אך חשוב היה להן להתחבר מקרוב… זכינו להכיר את המשפחה של אלמוג, אנשים מדהימים ומרגשים. באנו לחזק ויצאנו מחוזקות. הם התרגשו ושיתפו שמגיעים לנחם אותם מכל הארץ, ואיזה עם מדהים יש לנו!

אכן, תהליך השיקום הוא קשה וארוך, אך הוא הכרחי כדי לבנות מחדש את האמון במדינה ובחברה, וכדי ליצור עתיד טוב יותר לעם כולו. ולכן, יותר מתמיד, נדרש -שיתוף פעולה בין כולנו יחד עם הנהגה אמיצה ושקופה, ומחויבות עמוקה לערכים של צדק ואחדות, פשוט להזכיר לעצמנו- “דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ…” פרקי אבות. פרשת שופטים ממשיכה להוות מקור לעקרונות מוסריים, משפטיים והנהגתיים שנמצאים בבסיס החברה המודרנית. הצדק, שלטון החוק, המנהיגות המוסרית, שמירה על סביבה, והצורך בהגנה על זכויות האדם, הם כולם עקרונות שעומדים במבחן הזמן ומיושמים בצורה רחבה במדינות מתוקנות. ניתן לראות בפרשה לא רק מסמך היסטורי-דתי, אלא גם מצפן מוסרי לחיים חברתיים תקינים גם בימינו.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי כאמור לפניהם הבחירה של 'ברכה או קללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (הר הברכה) והר עיבל (הר הקללה) יתקיים מעמד כריתת ברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים, המצוות.
בהמשך מפורטים החובות והאיסורים על בני ישראל בבואם לארץ והם כוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן מעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')
הבחירה בין ברכה לקללה בפרשת ראה היא למעשה דוגמה לתהליך של חיפוש משמעות. פרשת ראה לא רק מציגה בפני עם ישראל את הברכה והקללה כתוצאה של שמירת המצוות, אלא גם מציבה את השאלה הגדולה יותר: מהי המשמעות העמוקה של הבחירות שלנו ואיך אנו מפרשים אותן במסגרת האמונה והתרבות שלנו? כי הבחירה המוסרית והמשמעות שאנו נותנים לה הן אלו שיעצבו את הדרך שבה אנו חיים ואת הקשר שלנו עם האלוקות ועם החברה.

וכך מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל,
"בספרי על הדת והמדע, 'השותפות הגדולה', הסברתי שיש הבדל בין הסיבה לתופעה כלשהי לבין המשמעות שלה. חיפוש סיבות הוא תכליתו של הסבר. חיפוש משמעות הוא תכליתה של פרשנות. המדע יכול להסביר, אבל לא לפרש. האם עשר מכות מצרים היו שרשרת של אירועים טבעיים, או עונש משמיים, או שני הדברים גם יחד? אין שום ניסוי מדעי היכול לענות על שאלה זו. האם קריעת ים סוף הייתה התערבות אלוהית בהיסטוריה, או מקרה קיצוני של רוח מזרחית שחשפה גדה של נהר קדום ששקע? האם הייתה יציאת מצרים פעולה אלוהית של שחרור, או סדרה ממוזלת של מקרים שאפשרה לקבוצת עבדים להימלט? גם לאחר שכל ההסברים הסיבתיים ניתנים, נשארת האיכות הניסית – מאורע משַנה-היסטוריה שחותם יד אלוהים ניכר בו. תרבות איננה טבע. בטבע יש רק סיבות; את המשמעויות נותנת התרבות לבדה. האדם מתייחד מבעלי החיים בהיותו יוצר-תרבות ומחפש-משמעות, ודבר זה משפיע על כל מה שאנו עושים.
הפסיכולוג ויקטור פראנקל הִרבה לומר שחיינו נקבעים לא על ידי מה שקורה לנו אלא על ידי אופן תגובתנו למה שקורה לנו – ואופן תגובתנו תלוי בַּפירוש שאנו נותנים למאורעות. האם האסון שפקד אותי הוא לי סוף העולם, או שמא הוא הזדמנות לחלץ מעצמי משאבי גבורה ואצילות שלא הכרתי? נסיבות מסוימות עשויות להתפרש בצורה שונה בידי שני אנשים, באופן שיגרום לאחד מהם לומר נואש ולשני לאזור אומץ. העובדות זהות, המשמעויות מקוטבות. הפירוש שאנו נותנים למציאות משפיע על תגובתנו כלפיה, ותגובותינו הן המעצבות את חיינו – את חיי הפרט ואת חיי הציבור. צדק אפוא מקס דה-פְּרי, מנכ"ל חברת הריהוט האמריקנית 'הרמן מילר' ומחברו של רב-מכר על מנהיגות, באומרו כי "האחריות הראשונה של מנהיג היא להגדיר את המציאות."
כל משפחה, קהילה וארגון חווים משברים וניסיונות. האם הם מובילים לוויכוחים ולהטחת האשמות – או שהקבוצה רואה אותם כיד ההשגחה, כ"ירידה שהיא צורך עלייה"? האם הקבוצה משלבת זרועות כדי להתמודד עם האתגר? הרבה, אולי הכול, תלוי באופן שהיא מגדירה בו את המציאות. דבר זה, בתורו, תלוי במנהיגות (או בהיעדרה) מתחילת הדרך עד למשבר. משפחות חזקות וקהילות חזקות מתאפיינות בכך שהאידיאלים שלהן ברורים להן, ולכן רוחות של תמורה אינן מערערות אותן…"

הקונפליקט הפנימי שאנו חווים בין הרצון להיות נדיב וטוב לאחרים לבין הדחף לדאוג לעצמנו ולהיות אנוכיים פוגש אותנו בשוטף. והדימוי של "תחרות משיכת חבל" מייצג באופן חזק את המאבק בין שתי מגמות אלו, ששתיהן קיימות בנו בעוצמה. הבחירה שלנו בין שני "קצוות החבל" מגדירה את אישיותנו ואת הדרך שבה אנו מבינים את תפקידנו בעולם. פרשת השבוע מעודדת אותנו לראות את האנושיות שלנו לא דרך הפריזמה של דאגה עצמית בלבד, אלא גם דרך היכולת לראות את האחר ולהיות שם בשבילו, במיוחד כשהוא זקוק לכך. הפרשה אומרת לנו בפירוש שכאשר יש בפנינו הזדמנות לעזור למישהו בצרה, עלינו תמיד לפתוח את היד ואת הלב.
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')
בחירה בדרך של נתינה ונדיבות הלב לא רק מחזקת את הקהילה והחברה שסביבנו, אלא גם מעצימה אותנו כאנשים ומעניקה משמעות עמוקה לחיינו. דרך זו מחברת אותנו לערכים של חמלה, אמפתיה והבנה, ומזכירה לנו שכוחנו האמיתי טמון ביכולת שלנו להושיט יד ולעזור לאחרים. הפסוקים בפרשה מדגישים את החובה המוסרית לפתוח את היד והלב, לפעול מתוך חסד ונדיבות, בעיקר כאשר אנו נתקלים במישהו שנמצא במצוקה.

וכך מסיים הרב זקס את דבריו,
"משה היטיב לעשות זאת מכולם, כאשר שרטט את הבחירה: בין טוב לרע, בין חיים למוות, בין ברכה לקללה, בין הליכה בדרכי ה' לבין נְהִייה אחר אלילי נכר. בהירות זו מסבירה מדוע החיתים, הכנענים, הפריזים והיבוסים אינם עוד, ואילו עם ישראל חי וקיים למרות כל חילופי הנסיבות שחווה בתולדותיו הארוכות.
מי אנחנו? איפה אנחנו? מה אנחנו מנסים להשיג? איזה סוג אנשים אנחנו שואפים להיות? אלו הן השאלות שמנהיגים עוזרים לקבוצה לשאול ולמצוא להן תשובה. וכאשר קבוצה עושה זאת יחד, היא מתברכת בחוסן ובעמידות שאין שני להם."

בימים אלו, כשכולנו מתכנסים לאזכרות (כן, לא יאומן שאנחנו כבר כמעט שנה בטירוף הזה) כדי לזכור, לעטוף ולחבק את המשפחות השכולות, זהו זמן שבו הערכים שמחברים את הקהילה ואת העם כולו מתגלים במלוא עוצמתם. הזיכרון המשותף וההתכנסות יחד הם אלו שמבטיחים את המשכיות הקהילה, גם בזמנים של אובדן וכאב. דרך התכנסות זו, הקהילה לא רק מחזקת את החוסן שלה, אלא גם משמרת את זהותה, ומעבירה את הערכים הללו מדור לדור. זו המסורת היהודית במיטבה, שמצליחה לשמור על חוסנה ועוצמתה גם בזמנים הקשים ביותר, שנזכה להיות ראויים. אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

Photo by DAVIDCOHEN on Unsplash

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה, והיא צמודה לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

עם סיום קריאת התורה, הפרשה גם מתארת את יומו האחרון של משה רבנו המברך את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.

הסופרת יערה ענבר מסבירה, "הטבור שסביבו מחוללים דבריו של משה ערב היפרדו מן העם, הוא הדינמיקה ההכרחית בין היחיד והיחד, כאשר זה ניזון מזה ואין זה מבלעדי רעהו…
אך אם מציצים היטב אל נבכי חרכי הנאום, מגלים אלמנט נוסף הכמוס בו. בין כוח היחד לכוחם של היחידים, מגלים את לחישתו של משה, כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות.
בעוד אנו רגילים לחשוב כי בעל הכוח ניחן רק בכושר ההתנעה קדימה, ביכולת להיות עצמאי ובלתי תלוי עד כמה שאפשר, בהסתערות הזקופה וחסרת הפניות – הרי שכאן בא משה ואומר: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ…" (דברים לג, כט).
התכונה המרימה את ישראל אל הפסגה היא היותו "עם נושע" – עם שבעצם הווייתו הנו משווע ונענה. כושר ההישענות אוצר בחובו הן את היכולת להרפות ולהפקיר עצמך לעתים לחסד – תכונה אשר נגזלת מאתנו תדיר ברגע שאנו מתבגרים, והן את האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה. היודע להישען נפטר מן הדריכות המתמדת, מן המתח הבלתי פוסק, ולמעשה – מן הבדידות…"

בתרבות המערבית מחנכים אותנו כי משמעות יחסים בריאים היא לקיחת אחריות- כל אחד על הצרכים של עצמו. כל אחד דואג בעצמו לתחושת הביטחון שלו במערכת היחסים, ללא ציפייה מהאחר שיעשה זאת עבורו. ואכן, יש בזה צד ריאלי, כי רובד חשוב מיחסים בריאים הוא היכולת שלנו לראות, להקשיב, להבין, לדאוג, ולהרגיע בעצמנו את עצמנו. יחד עם זאת, ליחסים בריאים יש רבדים נוספים בקשר, כי הריי את כל זה אפשר גם לעשות לבד לגמרי… לכן, הרובד הנוסף שחשוב במערכת יחסים בריאה, הוא גם היכולת לדאוג, לשמור, לראות, להקשיב, להבין, להרגיע ולהישען האחד על השניה וכו׳. העצמאות חשובה אך הביחד חשוב לא פחות.

וכך מסביר הפסיכותרפיסט, עמיחי זלינקובסקי, "בקשר בריא חשוב כל כך לדעת גם לווסת את עצמנו בעצמנו, גם להתווסת ביחד ובעזרת האחר. חשוב כל כך שיש לנו את שתי היכולות האלה, וששתיהן זמינות ואפשריות לנו. תלות בריאה (היכולת להעזר, להשען, לשים ראש, לקבל, להיות מוזן, לקבל תמיכה והרגעה וכו׳) נתפסת כחולשה, ולא יודעים איך לווסת את עצמנו ביחד ובעזרת האחר.
קשר כזה הוא הוא קשר מרוחק, קשר בו אין השענות, אין מנוחה בתוך ואל תוך הביחד, אין הרגעות בתוך הביחד, אין תחושת מוגנות בתוך הביחד, הביחד מרגיש בעצם מאיים ולכן מתגוננים ממנו, ולכן אין מפגש בתוך פגיעות, ולכן אין קירבה ואינטימיות אמיתית. ולכן, אין באמת.. ביחד."

אז מה עיניין ההישענות ומדוע עלינו לחזור על קריאת התורה שוב ושוב במחזוריות אינסופית, ומדוע להתחיל מיד סבב חדש? עונה הרב אלדד יונה "לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו."
מאותה הסיבה כנראה, אנו גם קוראים את מגילת קהלת, 'מגילת חשבון הנפש הגדול', שבה נעשה ברור לגבי ערכי הקיום האנושי, הברור לגבי מהות האדם, תכליתו, והתוכן הערכי והמשמעות בקיומו.
בסוף קריאת התורה אנו מקבלים תזכורת לצורך וליתרונות של ההישענות אחד על השני, העבודה בשיתוף פעולה, והאמון שלנו אחד בשנייה. ההישענות מייצרת מרחב לאינטימיות ומזכירה לנו שכולנו אנושיים וזקוקים אחד לרעהו. רובנו רוצים לחיות חיים משמעותיים, מהסוג שיטביע חותם כלשהו בעולם. להטביע מזכרת לקיומנו בעולם, סוג של חיי נצח שהם חלק מתרומתנו למין האנושי. החותם הוא ביטוי לשליחותנו בעולם, ועוד יותר ביטוי לשליחות שלנו שהיא תמיד כלפי אחרים. כולנו כמו גוף אחד בעל איברים שונים הנשענים זה על זה, משמע, שהכל קשור לכל. אז איך מסייעת לנו התורה גם בימינו?

התורה מציעה לנו ארבעה רבדים שונים של התבוננות- פשט, רמז, דרש וסוד, (פרד"ס), וככל שנעמיק ונתבונן נגלה את הרלוונטיות שלה לחיינו, ואת יכולתה של התורה להביע מסר מורכב שהוא גם עכשווי.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחומים רבים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך למשל.

ניכר כי התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות. עצם העובדה שאנו קוראים, אומרים וכותבים כל שנה דבר תורה מחודש ושונה מעידה על החשיבות והנחיצות בקריאה החוזרת ונשנית. מה שמאפשר התבוננות מזוויות שונות ובהמשך להורות את התורה באופן חיובי, לנו ולדורות הבאים, באופן שמשקף ומדגיש את הברכה שבה. לעיתים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי, ולפעמים אפילו עצבות שנגמר… יחד עם זאת, בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש, לגלות וללמוד עוד. וזוהי תכליתו של האדם, לחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, שורש הרעיון של הקריאה המחזורית, 'וזאת הברכה', ממש כפי שהמחיש לנו משה רבנו. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. גם זו תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, לה אנו מצפים יחד וגם כיחידים בתקווה ומתוך תודעה שהישענות איננה מעידה על חולשה, והיא אף יכולה לייצר שיתופי פעולה וחיבורים מקרבים.

חזק חזק ונתחזק. חג שמח, גמר חתימה טובה ושבת שלום 💗

Image by Frauke Riether from Pixabay

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

פרשת האזינו לא במקרה בסמוך ליום הכיפורים. ביכולתה של פרשה זו לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, והעוצמתי ממקום של אהבה וחיבור. רוב הפרשה היא עדות לבני ישראל ולמה שעתיד לקרות אותם בדורות הבאים. תורת החיים של עם ישראל מוגשת בשירה שמעניקה הכשרה נפשית שונה. זו פנייה לרובד אחר בנפש, … "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).
בשירה יש תיאור של כל מה שארע לעם ישראל בעבר, ומה שעתיד לקרות, תיאור העונש של הגירוש מארץ ישראל, הגלות הארוכה ולבסוף גם ההבטחה לגאולה השלמה. משה קורא לשמים ולארץ להיות עדים לדברי התוכחה ולאתגרים ולחזון הגאולה. דברי השירה נקראים בפתחה של שנה חדשה ולאחר חודש אלול, חודש של תפילה ותשובה, זמן שבו כל אחד מאתנו עושה חשבון נפש ושואף לשוב אל עצמו ולאלוקיו עם רצון לתקן ולהטיב את מעשינו בכדי לייצר דרך חדשה וטובה יותר.

הכתב גיא שלום אמיר מוסיף ואומר ש-
"… התורה דורשת הכנה והכשרה מוסרית, התורה עוסקת בממד החי והמתפתח של המציאות, באופן בו הקב"ה מתגלה באנושות דרך עם ישראל וההיסטוריה. תוכן זה דורש פתיחות אחרת בנפש מפני שהוא פונה לרצון וכוחות החיים של האדם.
השירה והפיוט פורטים את צליליהם על נימי הנשמה, יש בכוחן של מילים להפך את הרצון ולהביא את האדם להכרה חדשה. בפרשתנו, בוחרת התורה לתאר את תהליך ההיסטוריה של עם ישראל באופן שירי ופיוטי, בצורת זמר. השירה מבטאת ערגה טבעית של המשורר, היא מנביעה את מהותו ועצמיותו באופן הכי ספונטני וישיר. כמו השירה כך היא התשובה. היא באה לגעת ברובד עמוק הרבה יותר מהעולם המעשי. בדיוק כמו ששני אנשים יכולים לשיר את אותו שיר, האחד ישיר בשמחה והשני בכבדות, כך שני אנשים יכולים לעשות את אותו מעשה, אך האחד יעשה זאת מתוך חדוות חיים והשני בעצלות ועצבות. התשובה פונה אל עצם הרצון של האדם, היא מבקשת לחשוף בפניו את שירת החיים של המציאות. לא לעשות את המעשים הטכניים בלבד, אלא לשנות המרקם של המערכת הפנימית. השינוי המהותי הזה, סופו בשינוי העולם המעשי-חיצוני. כשם שהשירה מתעוררת קודם כל בנפשו של האומן ורק לאחר מכן מתבטאת במילים, תיבות ומנגינה.
פרשת האזינו הבאה בסמוך ליום הכיפורים מסוגלת לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, זה שאינו ירא מעונש עתידי או מכל איום חיצוני אחר. היום הזה מבטא את הרצון האמיתי של האדם לאפשר לחייו לנבוע כשיר מפי מקהלה, כציור מידיו של האומן, וכאדם המאפשר לנפשו לחיות חיים נקיים… "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". שירה זו דורשת להאזין לשירה הטבעית של עם ישראל, לעצמיות הישראלית השרה ומזמרת את גאולתה לאורך ההיסטוריה."

כוחה של שירה הוא הצד הרגשי והחווייתי הטבועים בה, בשירה יש את היכולת לשוב ולהזכיר לנו נשכחות, בייחוד בעיתות משבר. לכן, הגשת התורה בשירה הינה כערבות לכך שאכן היא לא תשכח ונצליח להטמיעה. למעשה, שירת האזינו מבהירה ומחזקת לנו את מצוות התשובה המוזכרת בפרשה הקודמת, 'פרשת נצבים', שאכן זוהי מצווה בת השגה- "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא …וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל' יא – יד, כדעת הרמב"ן המפרש ש"המצוה הזאת" היא מצוות התשובה).

בתקופה זו כאמור אנו עסוקים בחשבון נפש, בברור הרצון שלנו ובתקווה לשינוי ושדרוג. אך באופן טבעי, אנו עסוקים בדברים הקרובים לליבנו ובאלו שמטרידים את מנוחתנו, ופחות קשובים לדברים שרחוקים מאתנו פיזית, רגשית והיסטורית. לכן, יעל טוויל, מנהלת חט"ב, מסכמת- "משה רבינו בדבריו מלמד שבכל דור יש לשמוע ולהאזין לדברי השירה ורק מתוך אותה ברית גורל המחוברת לאירועי העבר נוכל להבטיח ברית ייעוד וגאולה.
ייתכן כי שירת האזינו רומזת גם על האתגר למציאת איזון במישורים השונים: איזון בין מה שיאמר לבין מה שישמע, איזון וחיבור בין מחשבות למעשים, בין רוח לחומר ובין שמים וארץ.
בפתחה של שנה חדשה נתפלל שיהי רצון שגם אנחנו נדע לחבר בין שמים וארץ – בין החומר לרוח, בין הקרוב לרחוק, ובין מחשבות, רגשות הלב לפעולות ולמעשים אותם נבחר לעשות, 'תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה'. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה, צום קל ומועיל ושבת שלום💞

Photo by Sandy Millar on Unsplash

רקע-
אנחנו בשנה לא מעוברת, לכן, השבוע בספר דברים קוראים שתי פרשות, פרשת "ניצבים", ופרשת "וילך".
"ניצבים" ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות.
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה. והוא מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." (דברים ל') וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט) וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–… (דברים ל')"
השבוע זכינו לחתן את ביתנו, וההתרגשות הייתה בעיצומה. לחתן ילד.ה זה ממש טקס מעבר בצומת משמעותית בחיינו שמגדירה את עצמנו מחדש וגם את מעמדנו. טקס החתונה מחולל בנו שינוי, הוא מגדיר אותנו מחדש כיחידה משפחתית נרחבת, ואת הזוג כיחידה עצמאית. חוויה משמעותית שבה מובלים הכלה והחתן אל החופה, כאשר כל אחד בליווי הוריו, משפחת הבסיס אליה השתייכו עד כה.

פרופסור יונתן גרוסמן מסביר, "פרשת ניצבים מתחילה כבר בסוף פרשת כי תבוא:
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב"   (דברים כ"ח, ס"ט).
הקריאה המקובלת של פסוק זה, המגיע לאחר רצף הקללות הארוך של ברית מואב, היא כפסוק המהווה חתימה לכל יחידת הברית. האברבנאל מציע קריאה מחודשת, הרואה את הפסוק דווקא כפסוק פתיחה לפרשיית הברית. במילים אחרות, את הפסוק יש לקרוא לא כ"חתימה" אלא כ"נקודתיים":
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם… " (דברים כ"ח, ס"ט-כ"ט, א')
כפי שנראה, הצעת הקריאה של האברבנאל, לפיה מעתה מתחיל תיאור של ברית, עולה באופן מובהק מפשוטו של מקרא. הכתוב מדגיש פעם אחר פעם את המילה "היום". היום מתרחש דבר מה, שמאז יציאת מצריים ועד עתה לא התקיים בעם ישראל:
"וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, ג') נתון זה מפתיע מאוד, שכן קשה להעלות על הדעת שעם ישראל לא הבין על מה הוא חתם בברית סיני.
"לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (שם, י"ב) גם פסוק זה מטלטל את הקורא בתמיהה: כיצד ניתן לומר שעם ישראל הוקם רק עתה בערבות מואב, ושכל תקופת המדבר לא הוגדר העם כיחידה אחת?
…מסתבר, שההבדל המייחד את ברית מואב על פני ברית סיני ההוא בשינוי הסטטוס של בני ישראל מאוסף של פרטים לעם…
חז"ל לומדים מתוך ברית מואב את מושג הערבות ההדדית… "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (שם, א'–ב')
…ביום הזה התגבשה 'ישות של עם', שיכולה מכח עצמותה לכרות ברית עם ה' ולחייב בכך גם את הדורות הבאים… מפרקים אלה עולה שיש לתורה חשיבות להדגיש שעם ישראל חתום בעצם על שתי בריתות – ברית פרטית (ברית סיני) וברית לאומית (ברית מואב). חשוב להבחין שכאשר אנחנו מדברים על ברית מואב אנחנו לא מדברים על נתינת תוקף מחודש לברית סיני, אלא על התרחבות תודעתית של עם ישראל כאומה. יש לדברים משמעות רוחנית גם לאדם הפרטי: מצד אחד האדם ניצב מול ה' כאדם פרטי ומצד שני הוא עומד מול ה' כחלק מאומה שלמה."

לאור הבריתות המתוארות לעיל, הן הפרטית והן הלאומית, השבוע, זכינו גם לחוות את הכניסה לברית הנישואים של ביתי. התבוננו בהם, בכלה ובחתן, ילדים מדהימים ומוכשרים שמחוברים לכל הפרטים, מחלקים תפקידים לכולם ומוודאים שכל הנושאים מכוסים וגם שכולם מרוצים. וכן, הם גם היו נוכחים בכל השלבים והסידורים. לחתן את הילדה שלנו זו חוויה של סערת רגשות עם דופק 200, ודמעות- לגמרי תחושת אושר צרוף. רמת ההתרגשות, השמחה והגאווה במי שהיא הפכה להיות, מציפה בנו אהבה שהופכת במהרה למדבקת בחתונה…
מתחת לחופה עמדנו שתי המשפחות זו לצד זו, כשהכלה והחתן באמצע, החיבור שלנו, ויחד עם זאת, זוג נפרד העומד בפני עצמו, וממשיך לחדר הייחוד המסמל את ביתם הפרטי, הנבדל, החדש.

הרב אליעזר מלמד נותן לנו עצה בכניסה לברית הנישואים,
"…עצה חשובה לכל מערכות היחסים שבין אדם לחברו, ובמיוחד בקשר המרכזי והעיקרי שבחיי האדם – בקשר הנישואין. המציאות מסובכת ומורכבת, ולכן מעת לעת פורצים חילוקי דעות שגורמים למשברים. השאלה אינה אם יהיו משברים, כי מסתבר שיהיו. השאלה הגדולה היא כיצד יעברו את המשבר. אם יצליחו להעמיק ולמצוא את המכנה המשותף שביניהם, אזי דווקא מתוך המשבר יצאו מחוזקים ומאוחדים יותר.
המכנה המשותף קשור לברית שכרתו ביניהם – בחופה וקידושין כדת משה וישראל, כדי לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באופן השלם ביותר. ברית זו, כשהיא נכרתת באמת, היא מגיעה עד יסוד הנפש, וכל הגלים והמשברים שבעולם אינם מגיעים אליו. ולא זו בלבד, אלא שדווקא המשברים מגלים את עומק הקשר המוחלט שביניהם."

בימים אלו כאשר אנו חווים ביתר שאת את המשברים שלנו כעם, כל אירוע רב משתתפים המגיע מעולמות, גישות, נורמות וערכים מגוונים וכולם כולם מביעים שמחה ואהבה כה עצומים, מעניק תקווה ומחזק כי יש נגישות וכי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ." השבוע אנו מקבלים תזכורת חשובה לקיומה של הברית בינינו. עלינו לגייס את כל המשאבים העומדים לרשותנו כדי להיכנס להידברות ולקדם שיח מכבד של זהויות ותפיסות שונות. שהרי דווקא מתוך חילוקי הדעות ניתן לגלות את הקשר העמוק ולממש את הבריתות באופן מיטבי.
ברית זו התחייבות של שני צדדים לקיים אותה הלכה למעשה. פרשתנו פותחת בנושא הברית בין ה' לעם ישראל כאיש אחד. בעוד הנישואים הם היחסים המקודשים בין בני אדם. הקהל סביב החתן והכלה שמגיע לשמח אותם וצועק בשמחה 'מזל טוב'! מאשר מבלי משים את סופיות האירוע. בברית הנישואין, על ידי חופה וקידושין, מצליחים שני אנשים נפרדים לגלות את האחדות שבהם ולהתמלא אהבה וחיים. כך גם בפרשה השבוע, עניינה של הברית היא יצירת עם שכידוע מורכב ממעמדות שונים, מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים, מהדור הנוכחי, ומהדורות הבאים, כולם כולם נכללים בברית.

שבת שלום ובשורות טובות💞