קטגוריה: שבועות

Image by Nino Souza Nino from Pixabay

השבוע פרשת נשא, הפרשה השנייה בספר במדבר, והיא הארוכה ביותר בתורה (חוץ מפרשיות מחוברות); יש בה 176 פסוקים. בפרשה נמשכות ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מהמדבר אל ארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה לעסוק בתהליך הספירה, הפעם ספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו. מוזכרת חלוקת התפקידים בין משפחות בני לוי- גרשון, קהת ומררי.  בעוד בסופה של הפרשה הקודמת, פרשת במדבר, התורה מתארת את תפקידי בני קהת, עתה בפרשה מוזכרות שתי המשפחות האחרות, גרשון ומררי. בהמשך מסופר על מקרים שונים בהם זקוקים בני ישראל לעזרת הכוהנים והמשכן, למשל, במצבים של- דיני מעילה, כאשר אדם גנב אדם אחר או הזיק לרכושו, קנאה המעכירה את עולמם ומערערת את ביתם של בני זוג, ברכת הכוהנים, הציווי לברך את בני ישראל, ועוד.
וכך פותחת הפרשה- "(כא) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כב) נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ…" (במדבר ד). 

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל,
"הפועל נשא, שפרשתנו נושאת את שמו, הוא בעל מגוון משמעויות רחב במיוחד. בין היתר פירושו להרים, לסחוב ולסלוח. אבל אצלנו, ובעוד פרשיות המתרחשות בשנות הנדודים במדבר, הוא מצטרף למושא "ראש", ויחד הם יוצרים את הצירוף "לשאת ראש" שפירושו לִמְנות. צורת התבטאות זו אינה מובנת מאליה, שכן לעברית המקראית יש די פעלים שזה מובנם: למנות, לספור, לפקוד ולחשוב. למה לא השתמשה התורה באחת האפשרויות הפשוטות הללו, ונדרשה לביטוי ציורי כל כך?
התשובה מביאה אותנו אל אחד היסודות המהפכניים ביותר באמונת ישראל. אם כולנו נבראנו בצלם אלוקים, כי אז לכל אחד מאיתנו יש ערך אינסופי. כל אחד מאיתנו יחיד במינו. גם תאומים זהים מפתחים קווי שוני רבים. איש מאיתנו אינו תחליף למישהו אחר. תפיסה זו היא אולי היישום החשוב ביותר של המונותיאיזם. כשאבותינו גילו את אלוקים, היחיד והייחודי, הם גילו גם את האינדיבידואל האנושי, יחיד וייחודי אף הוא.
בעולם העתיק, ערך זה לא היה מוכר כלל. גם בחברות רודניות וטוטליטריות בימינו אין הוא קיים. השליט עשוי להיחשב בעל ערך מוחלט; כך גם אולי כמה מאנשי חוגו; אך ההמונים ודאי לא – כמשתמע מעצם המילה המונים. רוב האנשים נחשבו פשוט חלק מהמון: צבא, כוח עבודה או קהל עבדים. משמעות הייתה רק למספרם הכולל. לא לחייהם כפרטים, ודאי לא לתקוות ולפחדים שלהם, לאהבותיהם ולחלומותיהם…
על משטרים כגון אלה אנו רגילים לומר שהאנשים נעשים בהם "רק מִספּרים". ואת התופעה הזאת התורה דוחה – דחייה שהיא עיקרון דתי עילאי. כאשר הפיתוי לראות באנשים מספרים בלבד גדול במיוחד – כלומר כאשר נערך מפקד, כגון בפרשתנו – מצטווים בני ישראל לשאת את ראשי האנשים, דהיינו לרומם את רוחם, לגרום להם להרגיש שהם נספרים כאנשים שכל אחד מהם הוא עולם… התורה מאותתת לנו כך-… אנחנו עצמאיים, אבל גם תלויים זה בזה. המחשבות והרגשות שלנו שייכים ל"אני", אבל חלק נכבד מעצם קיומנו תלוי בהיותנו חלק מ"אנחנו". היהדות, המייחסת כאמור ערך חסר תקדים ליחיד, היא באותה עת גם דת שבלי הקהילתיות אין לה קיום. אין "אני" בלי "אנחנו..".
אבל עלינו לחדד את מה שהתורה באה להשמיענו כאן. העניין איננו האופן שאנו רואים בו את עצמנו, אלא האופן שאנו רואים בו אחרים ונוהגים בהם. לא חסרים בעולם אנשים בעלי חשיבות עצמית. אבל חסרים בו אלה היודעים לגרום לזולת להרגיש חשוב: לשאת את ראשו…
עומק מימרתו של בן זומא "איזהו מכובד? המכבד את הבריות", מלמדת אותנו השבוע הפרשה מתבטאת ב- "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ", "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מבקש מאיתנו חומש במדבר בתחילתו וגם בסופו, בשתי פרשיות־מפקד נוספות (ב, א; כו, ב). שאו את ראשי האנשים שסביבכם. אף פעם אל תיתנו להם להרגיש סתם מספרים. תנו לאנשים שאתם פוגשים להרגיש חשובים – ובייחוד לאנשים שאחרים נוטים לראות אותם כמובנים מאליהם…
מהי מידת חשיבותנו? כמידה שאנו גורמים לזולתנו להרגיש חשוב. זהו הלקח משנה־החיים לשבוע הזה."

השבוע אנו חוגגים את חג השבועות, חג מתן תורה. ועל פי המסורת, קיבלנו את התורה כאשר כולנו, יחד, "כאיש אחד בלב אחד", עמדנו לרגלי הר סיני. מה אימצנו והטמענו, מה היינו רוצים להוסיף ולחזק? התורה שלנו היא תורת חיים, תורה שאיננה מנותקת מחיי היום יום. הלימוד השבועי של פרשות השבוע וההפטרות במשך שנים, כל שנה מחדש, הוא לימוד אינסופי שאחד ממטרותיו הוא לחבר אותנו לרלוונטיות של מסריה וערכיה של התורה, ולהטמיעם בחיינו. זהו לימוד, אם בחברותא, או לבד, שמשפיע עמוקות על הנפש. לימוד שבאמצעותו אנו מגלים דעות, פרשנויות, גישות מגוונות, ורעיונות חדשים, בזכות נתינת מקום לאחרים.

חכמינו כבר הדגימו עבורנו כיצד הלימוד יכול לייצר מפגש פתוח, רחב, מאפשר ומכיל של קולות ודעות מרובים מהם ניתן לצמוח ולהשתדרג. מי ייתן ונצליח לייצר מפגשים אמיתיים, המאפשרים את ראיית האחר (ולא רק "האני"), מתוך רצון ואמונה כי יש לנו עוד דברים לגלות וללמוד על עצמנו, על האחר ובכלל. תכלס, עוצמתנו מצויה ביכולת שלנו לשאת את ראשי האנשים שסביבנו, כאשר בתודעתנו כל פרט הוא עולם ומלואו.

חג שבועות שמח🌾 ושבת שלום💞

השבוע פרשת נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה.  התורה ממשיכה בתיאור ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מהמדבר אל ארץ ישראל.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"הפועל נשא, שפרשתנו נושאת את שמו, הוא בעל מגוון משמעויות רחב במיוחד. בין היתר פירושו להרים, לסחוב ולסלוח. אבל אצלנו, ובעוד פרשיות המתרחשות בשנות הנדודים במדבר, הוא מצטרף למושא "ראש", ויחד הם יוצרים את הצירוף "לשאת ראש" שפירושו לִמְנות. צורת התבטאות זו אינה מובנת מאליה, שכן לעברית המקראית יש די פעלים שזה מובנם: למנות, לספור, לפקוד ולחשוב. למה לא השתמשה התורה באחת האפשרויות הפשוטות הללו, ונדרשה לביטוי ציורי כל כך?
התשובה מביאה אותנו אל אחד היסודות המהפכניים ביותר באמונת ישראל. אם כולנו נבראנו בצלם אלוהים, כי אז לכל אחד מאיתנו יש ערך אינסופי. כל אחד מאיתנו יחיד במינו. גם תאומים זהים מפתחים קווי שוני רבים. איש מאיתנו אינו תחליף למישהו אחר. תפיסה זו היא אולי היישום החשוב ביותר של המונותיאיזם. כשאבותינו גילו את אלוהים, היחיד והייחודי, הם גילו גם את האינדיבידואל האנושי, יחיד וייחודי אף הוא.
בעולם העתיק, ערך זה לא היה מוכר כלל. גם בחברות רודניות וטוטליטריות בימינו אין הוא קיים. השליט עשוי להיחשב בעל ערך מוחלט; כך גם אולי כמה מאנשי חוגו; אך ההמונים ודאי לא – כמשתמע מעצם המילה המונים. רוב האנשים נחשבו פשוט חלק מהמון: צבא, כוח עבודה או קהל עבדים. משמעות הייתה רק למספרם הכולל. לא לחייהם כפרטים, ודאי לא לתקוות ולפחדים שלהם, לאהבותיהם ולחלומותיהם.
כך מצטיירת בעינינו מצרים הפרעונית. כך הבינו חכמינו גם את בוני מגדל בבל. כשנפלה לבנה מהמגדל, אמרו חז"ל, פרצו בוניו בבכי; כשפועל נפל ומת, הם בקושי שמו לב… ואת התופעה הזאת התורה דוחה – דחייה שהיא עיקרון דתי עילאי. כאשר הפיתוי לראות באנשים מספרים בלבד גדול במיוחד – כלומר כאשר נערך מפקד, כגון בפרשתנו – מצטווים בני ישראל לשאת את ראשי האנשים, דהיינו לרומם את רוחם, לגרום להם להרגיש שהם נספרים כאנשים שכל אחד מהם הוא עולם, לא כמספרים בתוך המון, לא כגרגירי-נתונים בחולות הביג-דאטה. במהלך חיי נזדמנו לי כמה שיחות עומק עם נוצרים, וגיליתי שיש ביהדות היבט מסוים שקשה להם במיוחד להבינו. בדרך כלל השיחה מתגלגלת אל הדמות המרכזית בנצרות, ואני נשאל לא פעם אם אני מאמין שהוא היה בנו של אלוהים. "בהחלט כן", אני עונה, "מפני שאנו מאמינים שכל יהודי הוא בנו או בתו של אלוהים". את מה שהנצרות מחילה על דמות אנושית אחת ויחידה, אנו מחילים על כולם. … המחשבות והרגשות שלנו שייכים ל"אני", אבל חלק נכבד מעצם קיומנו תלוי בהיותנו חלק מ"אנחנו". היהדות, המייחסת כאמור ערך חסר תקדים ליחיד, היא באותה עת גם דת שבלי הקהילתיות אין לה קיום. אין "אני" בלי "אנחנו".
האדמו"ר שמחה בונים מפשיסחא היטיב לתמצת את גישתה של היהדות לערך החיים. הוא אמר שכדאי לכל אחד שיהיו לו שני כיסים. בכיס האחד ישים פתק שכתוב עליו "בשבילי נברא העולם. בכיס השני –  פתק עם המילים "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". אנחנו ייחודיים. יש לנו כבוד-אדם שאינו נתון לוויתור וזכויות שאינן ניתנות להכחשה. אבל כשאנו לעצמנו בלבד – מי אנחנו? עפר ואפר…
אבל עלינו לחדד את מה שהתורה באה להשמיענו כאן. העניין איננו האופן שאנו רואים בו את עצמנו, אלא האופן שאנו רואים בו אחרים ונוהגים בהם. לא חסרים בעולם אנשים בעלי חשיבות עצמית. אבל חסרים בו אלה היודעים לגרום לזולת להרגיש חשוב: לשאת את ראשו… המתבטא בעומק מימרתו של בן זומא "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".
"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ", מלמדת אותנו הפרשה. "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מבקש מאיתנו חומש במדבר בתחילתו וגם בסופו, בשתי פרשיות-מפקד נוספות (ב, א; כו, ב). שאו את ראשי האנשים שסביבכם. אף פעם אל תיתנו להם להרגיש סתם מספרים. תנו לאנשים שאתם פוגשים להרגיש חשובים – ובייחוד לאנשים שאחרים נוטים לראות אותם כמובנים מאליהם: המלצרים בחתונה; הפקידה בשמירת החפצים; השמש בבית הכנסת; המאבטחים בכניסה; הסייעת בגן של הילדים; העובדים הזוטרים והמתחילים במשרד שלכם; וכן הלאה. תנו להם לדעת שבשבילכם אין הם מובנים מאליהם. שאתם מוקירים אותם. שאתם יודעים שהם, כל אחד מהם, עולם מלא וגדוש ויחיד במינו.
מהי מידת חשיבותנו? כמידה שאנו גורמים לזולתנו להרגיש חשוב. זהו הלקח משנה-החיים לשבוע הזה."

רעיון זה מתחבר היטב לחג השבועות שנחגוג במוצאי שבת הקרובה. בחג השבועות אחד הערכים הבולטים הינו חסד כלפי הזולת. הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" אומר בועז לרות, מעשי חסד אלה מלווים את מגילת רות לאורכה ומעצימים ומחזקים את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" בתקווה להפוך את עולמנו לעולם טוב יותר.

חסד המתבטא למשל בחמלה ואהבת חינם מהווה את הבסיס להתפתחותה של שושלת בית דוד אשר חותמת את המגילה.  החסד שאנו לומדים מרות, והאמונה בטוב ובישועה, מסייעים לנו לשאת את ראשנו בתקווה ובתפילה לימים טובים, ולשמחת חג שלמה. חג בו נקבל באהבה את תורת ה' תמימה ומשיבת נפש ונזכור להעניק מהטוב שבנו גם לאחר.

שבת שלום וחג שבועות שמח💐💞

בעת כזו של סערת רגשות וחוויה של בלבול, פחד, יחד עם תחושת כאוס סביב נשאב מהחומש החדש שאנו מתחילים השבוע, 'במדבר', פרשת 'במדבר', יחד עם חג השבועות שקרב ובא עלינו לטובה, חיזוקים:-) השנה, הפרשה והחג סמוכים זה לזה ברצף, בקדושה מתמשכת. וכך פותחת הפרשה-
"(ב) שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם… (יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּפְקְדֵם, בְּמִדְבַּר סִינָי… " כבר בהתחלה אנו נקראים לשים לב ליחסי הגומלין המהותיים שיש בין היחיד, הפרט, לכלל, ליחד. לאחר שנת קורונה מאתגרת שבה חווינו אי וודאות, אי בהירות לגבי השלכותיה, משמעותה ותוקפה, ולמרות החיסונים ותחושת האופטימיות שחזרנו לשיגרה, מסתבר שהמסע שלנו מתמשך ולגמרי ביתר שאת. החומש הרביעי חומש "במדבר" ניפתח בפרקים שלמים שבמרכזם יש תיאור המיפקד של בני ישראל במדבר סיני, מפקד דור יוצאי מצרים, מה עניין המִפקדים המוזכרים, ולמי הם דרושים? יותר מזה, התורה הרי שוללת את המפקד כערך בפני עצמו ואפילו מזהירה, כפי שכתוב ב-שמות ל, יב- " ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם." אז מדוע היה צורך במפקד בימי משה?
הרשב"ם עונה כי לפנינו מפקד צבאי שמיועד לגיבוש הצבא לקראת המערכה הצפויה, ולכן, גם נמנים בו רק יוצאי צבא ולא כל העם, הנשים, הזקנים והטף. הרמב"ן שמפרש גם כן בכיוון זה מחזק ומוסיף כי לא רק שאין לסמוך על נס משמים, הציפייה מעם ישראל היא להשתתף במצוות כיבוש הארץ וישובה כי היא לא תנתן על 'מגש של כסף'.

מדהים כמה עדיין רלוונטי גם לימינו. השינויים המהירים והדרמטיים שמתחוללים בזירה האזורית, הלאומית, כמו גם בזירה הבינלאומית הופכים את השאיפה שנבחרי הציבור שלנו יהיו ראויים לתפקידם מתוך צורך קיומי. במציאות החברתית והפוליטית שקיימת כיום בישראל ניתן לקדם את המטרה החשובה הזאת בדרך של התפקדות המונית, נוכחות, ספירת קולות, הגעה ותמיכה שלנו במפלגות/בנבחרי הציבור באופן שמשפיע על הרכב רשימות המועמדים לכנסת. והנה במהלך השנתיים האחרונות מצאנו את עצמנו בוחרים כבר ארבע פעמים עם חשש מפני בחירות חמישיות. תקופה שבה חווינו הפגנות של הציבור בכל רחבי הארץ. מחאות ליצירת שינוי הן בהחלט עדות לכך שהציבור רחוק מלהיות אדיש ואנו חיים בחברה דמוקרטית. ובכל זאת, במצב הנוכחי שבו נראה שהמשטרה איבדה את כח ההרתעה, ומתקשה לשלוט על ההתפרעויות המרובות בערים השונות, לוד, רמלה, עכו, יפו ועוד. והצבא עדיין לא משיג שליטה על הירי המתמשך לעברנו, המחשבות והדאגות מציפות. ללא ספק, בעת שכזו נבחרי הציבור מחויבים להתכנס יחד ולבחון כיצד מתוקף תפקידם ואחריותם הם מגיעים סופסוף למענה מיטבי שמשרת באמת את טובת הציבור בארץ.

כאמור, חג שבועות שקרב מביא עימו יהודי של מתן תורה יחד עם יהודי של מגילת רות, לא בכדי, שהרי זה מרחב שבו יש, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים, חילונים וכו' כשהמשותף לכלל האנשים מהזרמים השונים- יהודים הם. כפי שכתוב בפרשה "(נב) וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם" (במדבר א). היסטורית מעניין שבד"כ הקולות החיצונים לנו, הם הראשונים לזהות ולעדכן אותנו שכולנו יהודים, עם אחד! פרעה היה זה שהצהיר- "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ" (שמות א'), והמן העמלקי היה זה שהסביר למלך אחשוורוש שישנו עם אחד מאוחד שלמרות שהוא מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותו, יש לו דריסת-רגל בכל מקום, והם גם לא מתמזגים עם העמים האחרים. ולבסוף, מי שהגדיל מכולם היה היטלר שהגדיר מיהו יהודי ברזולוציות שאנחנו כיהודים לא מכירים.

יתכן, כי בשעת חירום שכזו אנו נקראים לפקוח עיניים ואוזניים, ועם כל משנה הזהירות והביטחון המתבקשים עדיין עלינו להתפקד, להתייצב, לבקש עזרה במידה והפחד מנהל אותנו, לחפש דרכים לבנות ולתמוך בפרט במקומות שזרעו בהם הרס והטילו אימה. עלינו למגר את שנאת החינם, ולזכור שכעסים ותסכול לעיתים מסמאים. הנהגה ראויה ודוגמא אישית מגיעים מסתבר גם מלמטה למעלה. ואכן, צו השעה קורא לנו להיות פרקטים, מוסרים וגם רוחניים. התורה מלשון הוראה, מדריכה אותנו בכל תחומי החיים. לימוד פנימיות התורה למשל, מחזק אותנו ומסייע לנו לקלוט וללמוד את המציאות בעיניים בריאות ומדייקות. לימוד שמקנה לנו כלים לפתח אהבת חינם, אהבת הזולת, ולקחת אחריות.
יחד עם זאת, אנו לא סומכים על נס משמיים. אנו מחויבים להגן על עצמנו, ולהביא לידי ביטוי מעשי וממשי את הערכים, המצוות, החזון של עם ישראל באופן ממלכתי וחברתי. איך? ע"י הקמת מערכת מתוקנת, חברה ומדינה מתוקנת, זו הסיבה שלשמה שבנו לא"י. אומנם קל להגיד וקשה ליישם ובכל זאת, ישים. ז'בוטינסקי כבר אמר "קשה משמעותו אפשרי."

מחדד הרב אלכס גליקסברג-
"המיפקד הוא סמן ואבן דרך לדרישות מן המנהיגות לאורך כל הקונפליקטים בחומש, להיות ערים ומאוזנים לשלב בין צרכיו של הכלל מבלי למחוק את זהותו של הפרט. לקיים מיפקד שיש בו גם "מספר" וגם "שמות", הוא בניגוד מוחלט לשאר אומות העולם שבהם השלטון מונה וסופר את אזרחיו ב"מיפקדי אוכלוסין", רק כדי לדעת מה המספר הכולל של אזרחיו. זה המסר והמשמעות של "המיפקד העברי" העומד בשער פרשתנו. 
כשליחי חינוך עלינו למנוע מראש מצבים שבהם אנו נישמע אמירות של "לא ספרו אותי" או "לא סופרים אותנו". מנהיגותנו החינוכית צריכה לסגל לעצמה דרך שבה כל העת ובמודעות גבוהה אנו נימצאים במקום של ה"מספר" ובו זמנית גם עם ה"שמות", ולמצוא ביניהם את האיזון הראוי והנכון."

מוסיף על כך הרב גליקסברג ומסביר,
"אחד מיסודות הרצף והקשר בין שבת "במדבר" לחג השבועות הוא עניינה של פעולת הספירה. בפרשתנו מתוארת ספירה של מיפקד אוכלוסין, אחד מיני נוספים שהתרחשו במסע במדבר לקראת הכניסה לארץ. עם ישראל ניספר ונימנה מתוך חיבה. ספירה נוספת תסתיים לה הלכה למעשה בסוף תפילת ליל שבת: ספירת היום האחרון לעומר, היום ה-49. שני סוגי ספירות אלו הם ספירות מצטברות שיש בהם חיבור לתוצאה סופית של סך מרכיביה. במיפקד האוכלוסין, כל שבט בעם ישראל נשא דגל אחר מזולתו: 12 דגלים שונים ומגוונים, לא היה דגל אחד לעם, הייתה מחנאות. גם בספירת העומר כל יום שונה מחברו והוא בעל מעלה אחרת מזולתו. כבר עמדה הקבלה והחסידות על משמעות היסודות הרוחניים הטמונים בכל יום בספירה של 7 ימים בתוך 7 שבועות, שעל שמם נקרא החג: "חג השבועות".
אולם, בהיבט מופשט יותר של חשבון מעולם אחר, אין בספירת העם ובספירת ימי העומר תוצאה סופית מצטברת של חיבור סך המרכיבים. שתי הספירות מביאות אותנו ל"מקום" שמאופיין במספר הראשוני הבסיסי של "אחד". המחנאות של עם ישראל בעלת ריבוי הדגלים, וימי העומר הנספרים בעת הזו, מסתיימים בחניית העם כאיש אחד בלב אחד לקבלת התורה בהר סיני, הכל במעמד של יום אחד וב"מקום" שהוא "אחד". פעולת חשבון מופשטת זו שאיננה פעולת חיבור רגילה, יכולה להישען על דברי המדרש בתלמוד הבבלי (ברכות ו', ע"א), שבתפילין שעל ראשנו כתוב: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ובתפילין שעל ראשו של הקב"ה כתוב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בחשבון מופשט זה, הכל הולך למקום של חיבורים, ביננו לבין עצמינו וביננו אל הקב"ה ולהפך, הכל הולך וזורם למקום של "אחד", כאותם נחלים הזורמים אל הים.
 השבת והחג שלאחריה מושכים אותנו ל"מקום" שהוא "אחד", למקום של חיבור ביננו לבין עצמנו וביננו לבין הקב"ה. דגל הוא אות. בתורה שבאה מן ה"אחד" ומייצגת את האידיאה האלוקית יש הרבה אותיות–אותות, ולכל "אחד" מאיתנו יש לו את האות–הדגל שלו בה. אכן, לא תמיד אחד ועוד אחד שווה שתיים, לפעמים אחד ועוד אחד יכול להיות שווה לאותו "אחד".

זוהי תזכורת חשובה שהקמנו מדינה איתנה, עם הישגים מרשימים, עם צבא חזק, בין הטובים בעולם. וכמובן, שאנו מחויבים להגן על ביטחוננו כפרטים וכציבור החי במדינתו, בו בזמן לבנות חברה מוסרית, ערכית, המשולבים בה חומר ורוח, וכאומה לגלות אחדות ולא אחידות. ומה זו אהבת חינם? מאור פנים פנימי וחיצוני, יש שיגישו עזרה ותמיכה בלוד, בעכו וכו', יש שיברכו בחיוך את הסובבים אותם גם כשלא ממש מכירים, יש שיתקשרו ויבדקו מה שלום, מה צריך… יש שיכינו ארוחה למשפחה שזקוקה, ויש שפשוט יתנו חיבוק מחזק ועוטף באהבה.

שבת שלום וחג מתן תורה שמח ורגוע 🌾💞🌸

כבר בראשית הסיפור כל הגברים במשפחה מתים ונשארות שלוש נשים. נעמי, ערפה ורות. בהמשך, נעמי מחליטה לקום ולחזור לבית לחם. נדמה כי המתבקש הוא שבשלב זה תיפרדנה הנשים, נעמי תחזור לבית לחם והכלות הצעירות ישארו במואב ויקימו משפחה חדשה. אך הכלות מבקשות להתלוות אל נעמי למולדתה. נעמי מודה להן על החסד שעשו עמה ומבקשת שיחזרו לביתם ויקימו שם משפחה. ערפה לבסוף מתרצה ונפרדת מנעמי, ורות לעומתה מתעקשת ודבקה בה.
שתי נשים עניות מגיעות לעיר. האחת נוכרייה, רות, מואביה, מעם שנוא ומוחרם. האחרת, חמותה, נעמי, המוכרת מרקע ומעמד מכובד, שאיבדה את כל מה שהיה לה, בעלה, שני בניה, וכל רכושה, שבה לעירה חסרת כל. "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים". הן מגיעות משדות- מואב, מהשדה- מקום פתוח ולא מוגן, לבית-לחם, לבית- שבפוטנציאל מבטא מוגנות, שייכות, ואינטימיות.
בני העיר מזהים מיד את נעמי – " וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי"? כל העיר שם. גישתם של אנשי העיר לנעמי לא ממש ברורה. אי אפשר לדעת מתוך קריאה בטקסט האם שאלה זו נשאלה בתמיהה, בלעג, בהתרגשות, באימה, בסקרנות, בחיבה או בכעס? יתכן זיק של מרירות וכעס על נעמי ומשפחתה האמידה שנטשו את העיר בעת של בצורת ורעב במקום להישאר לתמוך ולסייע. אנשי העיר לא מגיבים לנאום הכואב ושובר הלב של נעמי. נדמה כאילו הם בוהים בה בדממה, ואינם מגיבים. סוג של נטישת נעמי וכלתה לגורלם. הם לא מקבלים את פניהן עם עוגות, מזון, או הצעות לסיוע, גם לא בהמשך למרות העובדה שהם יודעים כי אין לנעמי בעל או בנים, ואו כל אמצעי קיום. למעשה, אף מלה נוספת לא מוחלפת בין נעמי לבין שכניה לשעבר, בני עירה, עד לרגע שבו בעז נושא את רות לאישה באופן גלוי, ומאפשר בכך את קבלתה מחדש.
נעמי, בצניעותה, בגילוי לב ואצילות מעוררת השראה, לא מסתירה מנשות העיר את האסון שפקד אותה- היותה אם שכולה, אלמנה, חסרת-כל. "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי", שמעשיי אינם נעימים, סוג של לקיחת אחריות על מה שארע לה. היא אומרת להן- "קְרֶאןָ לִי מָרָא" שאחד מהפירושים- שמעשיי מרים, סוג של ביטוי חרטה על שנטשה יחד עם אלימלך בעלה למואב בימי הרעב. נעמי יחד עם כלתה הצעירה שדבקה בה, רות, שהופכת להיות כל עולמה וכל תקוותה, מתמודדת עם "כל העיר" תוך שמירה על כבודה העצמי, ולא מאבדת מעוצמתה. נעמי נחושה לשאת את ההשלכות לבחירה שעשתה משפחתה כשהיא מכוונת מטרה, אמונה וסובלנות; היא לא בורחת ולא מתחבאת. נדמה שנעמי מתמודדת יותר מתמיד עם זהותה.
רוח החסד הנשי, שורה על העלילה כולה במגילה. רות, כלתה, אומרת לנעמי כבר בתחילה-
"כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א, טז).
מסביר הרב יובל שרלו- …הגיורת הידועה ביותר, רות המואביה, שאת מגילתה אנו קוראים בחג השבועות, "הגדירה היטב את הגיור: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". בכך לימדה כי שתי זהויות לאומה – זהות לאומית ("עמך עמי") וזהות דתית ("ואלוקיך אלוקי"). ובכך גם סימנה לדורות את נתיב הגיור הרצוי."
רות עוברת מעמד הר סיני פרטי והיא מפיקה מכך את המיטב, דווקא מתוך השבר הגמור, הפרידה המוחלטת שלה מעמה, מואב, אלמנותה, ללא כל רכוש, היא בונה את זהותה שממנה נבנה בהמשך שושלת מלכות בית דוד.
תתארו לכם לרגע עולם כמו עולמן של רות ונעמי, עולם שתוכו רצוף אהבה וחסד, איך היה העולם נראה אילו נשים כמותן היו מנהיגות את העולם? מחשבה שמלווה אותי זמן מה, בפרט בימים אלו כשיש הרבה משפחות שנפגעו כלכלית, איך הייתה נראית הקהילה שלנו אם כל אחד מאתנו היה מרים את ראשו לרגע ובוחן למי הוא יכול לסייע? מאמץ 2-3 משפחות בקהילה, ומעניק להם תשומת לב, נניח בחגים- טלפון, עוגה, כל דבר שמעניק תחושה של נראות. בתקופה זו גם חברים, שכנים ומשפחות שאנו מכירים ייתכן וזקוקים לתמיכה, לפרגון ומילה טובה. חג שבועות זו הזדמנות נהדרת לחבק, להעניק תשומת לב, ולהביע איכפתיות.
למרות האבל על הקרובים ביותר במגילת רות, תהפוכות הגורל, העוני והדלות, המתח, הדאגה לעתיד והתלות בגברים – אין נעמי ורות מאבדות לרגע את איכותן האנושית. זוהי מגילה שכולה אהבה, חסד והכרת הטוב. רות ונעמי, כלה וחמותה, דואגות זו לזו, אוהבות זו את זו, ומהוות השראה לבחירה בחיים, ובכך הן מקיימות את התכלית שלשמה קיבלנו את התורה.

חג שבועות שמח🌾💓