השבוע פרשת וישב, פרשת השבוע התשיעית, בספר בראשית. הפרשה פותחת:" וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז,א') את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה.
פרשת וישב מהווה את פתיחתו של קובץ סיפורי יוסף ואחיו, החלק האחרון בסיפור תולדותיו של יעקב ומשפחתו, והחלק האחרון בספר בראשית בכלל. בפרשה זו מתחילים להשתלשל האירועים אשר יביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל שם.
מוקד הפרשה הוא חיי יוסף עד עלייתו לשלטון במצרים. כולנו שמענו על כְּתֹנֶת הפסים שקיבל יוסף, בן הזקונים, מאביו יעקב, ועל אֶחיו שקינאו בו ושנאו אותו על התנשאותו. יוסף יוצא בשליחות אביו מ"עמק חברון" אל "שכם" –וממשיך עד לעמק דותן בחיפושיו אחר אחיו. כאשר הוא מגיע אחיו מתנכלים לו ומשליכים אותו לבור, ולבסוף מוכרים אותו לעבד. יוסף נלקח למצרים והוא מגיע לבית פּוֹטִיפָר, ולמרות היותו עבד הוא מתקדם ומצליח "וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (ל"ט,ב') ומנהל את משק ביתו.
אשתו של פוטיפר מנסָה לפַתּוֹת את יוסף, והוא בורח ממנה, למרות זאת היא מאשימה אותו בפיתוי. ויוסף נלקח ונזרק ל"בור" נוסף שהוא הכלא המצרי. שם פוגש יוסף את שַׂר המַשְׁקִים ושר האופים, המספרים לו על חלומותיהם. יוסף פותר את החלומות. והמאורעות אכן מתרחשים כפי שניבא אותם יוסף.
גם על יהודה, שלושת בניו, ותמר כלתו מסֻּפָּר בפרשה, וכן על התאומים שנולדו מתמר ויהודה, פרץ וזרח, (כל מלכי ישראל, מדוד ואילך, הם צאצאי הריונה של תמר). בסיומה של הפרשה יוסף בן 22 שנה.
(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. (בראשית פרק לז)
נשמע כמו המשפחה בדירה הסמוכה…. חס ושלום. השנאה של האחים ליוסף אחיהם הצעיר הגיעה עד ש”לא יכלו לדברו לשלום”, הביאה לנתק הידברות ביניהם, רש”י מסביר כי הכתוב למעשה משבח את מידת האמת שלהם, האחים לא דברו אחד בפה ואחד בלב. שנאת האחים בלב באה לידי ביטוי בהימנעותם מלדבר עם יוסף. ולעומת זאת, הרש”ר הירש מסביר שאחיו של יוסף לא יכלו לדבר אתו באופן שמביא לידי שלום. כלומר, גם כאשר יוסף ביקש לדבר איתם בידידות, הם לא יכלו לשאת את דברו לשלום. יש להניח שהבאת דיבתם של האחים לאביהם יעקב ע"י יוסף הוסיפה וגרמה למתיחות גדולה יותר, עד כי גם כשביקש יוסף לדבר דברי שלום וידידות עם אחיו, האחים פרשו את דבריו לגנאי.
ואולם הרב יהונתן איבשיץ, בעל התפארת, למד מהפסוק “ולא יכלו דברו לשלום” על חשיבות ההתנצלות, ושמירת ערוץ הידברות פתוח בכדי להשיג שלום: “כשיש לאדם בלבו תלונה ותרעומת על חברו נתרבה השנאה יום ביומו; אבל כשמדבר ואומר לחבירו ראה מה זה שעשית לי וחבירו יתנצל לפניו, או שמודה לו ומבטיח אותו מבלי לעשות עוד כזה, אז סרה השנאה…ושב השלום למקומו. ואלו היה השבטים יכלו לדבר עמו היה נעשה שלום ביניהם”. בעל התפארת יהונתן מפרש את המילה “לשלום” = כתוצאה של הדיבור. מקום שיש בו הידברות – יש סיכוי שיעשה שלום. מאחר ולא יכלו לדבר עמו, כפי שהסביר רש”י – לא יכול היה להיעשות שלום. ללמדנו, שגם במקום ובזמן שיש מתיחות גדולה בין אנשים, ואולי דווקא במקומות הללו חשוב שנשמור על היכולת שלנו לדבר האחד עם רעהו. כי כשנחסמים ערוצי ההידברות, לא ניתן ללבן את העיניינים ולהגיע לשלום.
בהמשך, למרות שאחיו “לא יכלו לדברו לשלום” יוסף ממשיך לדבר איתם ולספר להם את חלומותיו המגדילים את שנאתם אליו. כאחות גדולה נהגו לומר לי לא פעם שדוקא מהאחים המבוגרים יותר מצפים לגלות את הסבלנות הנדרשת כלפי אחיותיי הצעירות יותר, ובמקרה זה, האח הצעיר יותר, יוסף, כדי להקטין את המתיחות, ולהימנע ממצב של אי יכולת לדבר עימו. האחים שהיו בעמדת כח בנוסף להיותם האחים הגדולים, בחרו בנתק עם יוסף שהביא אותם לבסוף למכרו. לעומת זאת, יוסף, שנים רבות לאחר מכן, בהיותו בעמדת הכח מול אחיו, לאחר מותו של האב יעקב בוחר את השלום עם אחיו וסולח להם. יוסף מבטיח לאחיו היראים מנקמתו: “אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם” [פרשת ויחי, נ, כ”א]. ללמדנו, שמי שמצוי בעמדת הכח חשוב יותר שישמור על היכולת להידבר עם מי שנראה באותה עת החלש יותר.
יותר מזה, מוטלת על בעל עמדת הכח החובה לגלות את האיפוק והסובלנות הנדרשת כדי להימנע מנתק הידברות ופירוד. אין לנו צורך להרחיק אלא להתבונן סביבנו, ולהפנים את עוצמת חשיבות הדיבור בין בני הזוג, אחים/אחיות, משפחה, חברים, זרמים שונים וכו. אני נזכרת בחבר טוב שלנו שאחותו לא מדברת עם האמא כבר 20 שנה, יש שם כעס אבל אף אחד כבר לא זוכר אפילו על למה? יותר מזה, יש לנו נטייה לתת פרשנויות למצבים מאתגרים ומכעיסים, ובעצם אנו מנהלים את הדיאלוג עם עצמנו ולא עם האחר, ומשם הדרך קצרה להסקת מסקנות משמעותיות וקריטיות. ללא הדיבור, השיח, ההקשבה וביטוי תחושותינו ומחשבותינו אנו עלולים להקצין את רגשות השנאה ולהפוך תחושות אלו לקנאה ולבסוף למעשים, להוציא את תחושות הקנאה לפועל, וחלילה לזרוק מישהו לבור יבש שמלא בעקרבים ונחשים בדיוק כמו שקרה ליוסף ואחיו. אז בואו נדבר!
ממשיכים עם פרשת וישב- מה שמר על יוסף במצרים?
יוסף בכל זמן שהותו במצריים שמר על נאמנותו לערכיו, לבית אביו יעקב ומורשתו. תמוה בעיני כי הרי יוסף היה אז נער צעיר בן 17, כשאביו שלח אותו בשליחות לאחיו ששנאו אותו, אחיו שזרקו אותו לבור ובהמשך מכרו אותו לעבדות… בקיצור, היו לו סיבות ממש טובות למרוד ולנטוש את בית אביו עם כל המשתמע מכך, בפרט שמתואר לנו כיצד צלחה דרכו בארמון המלך במצרים וכל השפע המפתה שהיה סביבו.
אז מה גרם ליוסף לא להיענות לאשת פוטיפר?
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן." (בראשית ל"ט, ז-ח) יוסף הצדיק דוחה את אשת אדוניו, פוטיפר, ראשית הוא אומר לה, אני לא יכול להיות כפוי טובה לפוטיפר, הוא מינה אותי על כל הבית, והוא לא חסך ממני מאומה. ובנוסף הוא אומר 'וחטאתי לאלהים', הרי את אשת איש ואת אסורה עלי. בגמרא כתוב שבאותה שעה ראה יוסף את דמותו של אביו, יעקב, והיא שסייעה לו לעמוד בניסיון זה. מעוררת השראה נאמנותו של יוסף.
בהרצאה שהייתי בשבוע שעבר הפסיכולוג שליווה את הילדים לפני הטריאתלון שהתקיים באילת, הסביר לנו, ההורים, שילדינו היקרים מתנהגים ומחקים אותנו, ולמען הסר ספק, זה כולל את ההתמודדות עם לחץ, עם כישלון, השאיפה למצוינות, וההתנהלות שלנו בחיים בכלל. שלא נצפה שהילדים יעשו כדברינו, כי ילדים עושים מה שההורים עושים, ולא מה שהם אומרים. ג'יימס בולדווין אמר פעם להורים: " ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם… אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם מוכרחים, כי אין להם דגמי חיקוי אחרים קרובים יותר."
כדי שהאדם יוכל להתקדם, עליו להציב לעצמו דמות ומודל לחיקוי שאליו הוא ישאף. המודל לחיקוי שנשים לנגד עינינו יהיה דמות גדולה, אדם ספציפי, הורה, אח, וכו או דמויות מהמורשת שלנו וכו או כל דמות דמיונית שהאדם יכול להמציא לעצמו בדמיונו. בעידן הנוכחי, עידן האינסטנט, של תוצאות מידיות ומהירות, יותר ויותר ילדים שואפים להיות מפורסמים, או "סלבס" כשיהיו גדולים. כאלה שעולים לתודעה הציבורית בן רגע, בזכות יחסי ציבור ואפילו בעקבות 'הישג' חד פעמי של השתתפות בתכנית ריאליטי, או סרטון ויראלי בכיכובם. עצם הפרסום הוא הערך העליון אותו הם מקדשים ואליו שואפים. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הסיבה שבגללה הם שואפים להיות "מפורסמים" או "סלבס", היא פשוט כי אנחנו לא מראים להם מספיק מודלים אחרים ראויים לחיקוי, כאלה שיעוררו השראה בעיני הדור הצעיר? מודלים לחיקוי שבחרו בדרך הארוכה ולא בדרך הקצרה, שהתמודדו עם אתגרים וקשיים כחלק מדבקותם במטרה וכך זכו להגיע להישגים בתחומים שונים, ובמקביל לוודא שאנחנו מתנהגים את הערכים שאנו מנסים להנחיל להם. דוגמה אישית היא אולי הכלל החשוב ביותר בהורות, והמפתח לשלל וארגז הכלים שילדינו מקבלים מאתנו. במילים אחרות, הדרך ליצור שינוי בסוג האנשים שנחשבים דמויות לחיקוי או גיבורי תרבות, עוברת דרך מתן דוגמה אישית. עלינו כמבוגרים להראות לדור הבא כי איננו חוששים מאתגרים, מכישלונות וממשימות שנראות "בלתי אפשריות". הורים, מורים, מדריכים ומובילים חברתיים למיניהם – עלינו להראות לדור הבא כי הישגים משמעותיים דורשים מאמץ, השקעה, אמונה, התמחות ולמידה, במטרה לאמץ את הערכים שאנו מאמינים בהם, ולהגיע להישגים משמעותיים ופורצי דרך.
כך גם יוסף (מלשון הוספה) שהטמיע את ערכיו ואמונתו בבית הוריו, ונותר נאמן להם גם בהיותו במצרים. יוסף הדגים יכולות נפש גבוהות, אמונה ודבקות, הכלה וסולחנות מופלאה, והוא גם לימד אותנו שאף פעם איננו יכולים לדעת את התוצאות ארוכות הטווח של מעשינו. אף פעם איננו יודעים עד כמה השפענו על חייהם של אחרים. חייה של נפש אחת, אומרת המשנה, שקולים לעולם שלם. אם שינינו חיים של אדם, התחלנו לשנות את העולם. כך מתקנים את העולם: צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. לעולם אין לדעת איזו השפעה תהיה למעשה אחד שלנו, ובמקרים רבים איננו יודעים גם לאחר מעשה.
ליוסף יש את כל הסיבות בעולם שלא להסתכל על האסירים החדשים שמגיעים לתא שלו. הוא הושלך לכלא המצרי על לא עוול בכפו, אחרי שהאחים שלו מכרו אותו. זה אמור להיות מצב של תסכול, כעס ומרירות. עשר שנים בהם הוא חי בתנאים מחפירים, ללא כל סיכוי הגיוני לצאת לחופשי. היו ברשותו כל הסיבות והנסיבות שיאפשרו לו לשקוע בתוך עצמו ובמצבו הקשה, בטח שלא להבחין בהבעת פניהם של הסובבים אותו. ויוסף, למרות כל זאת מביע דאגה כנה להבעת פניהם של האסירים החדשים, שר המשקים ושר האופים, שמושלכים לכלא, התורה מספרת לנו: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר, וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים". כלומר, יוסף מיד שם לב למצב הרוח שלהם, ולכן גם ממהר לשאול אותם: "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?" (בראשית מ ז).
המפרשים מדגישים את ארבע המילים הללו: "מדוע פניכם רעים היום?". כביכול תשומת לב קטנה כלפי הזולת, שאלה זו, הנראית לכאורה שולית וחסרת משמעות, מובילה לפתרון החלומות שבסופו של דבר גורם לשחרורו של יוסף ולעלייתו המסחררת בהיררכית ארמון המלך, יוסף מתאחד בהמשך עם האחים שלו שיגיעו למצרים רעבים… עד ליציאת מצרים.
המשמעות היא שהשחרור וההצלה שלנו כיחידים וכקבוצה מתחילים מהבעת עניין ואכפתיות קטנה כלפי האחר. אילולא שאל יוסף את השרים לסיבת מצוקתם, ייתכן ולעולם לא היו יודעים עליו ועל כוחו בפתרון חלומות, וההזדמנות שהייתה לו לצאת לחופשי לא הייתה מתקיימת.
בכל אחד ואחת מאתנו קיימת נטייה חזקה ששואבת אותנו לחיות את חיינו כשאנו שקועים בתוך עצמנו, עד שאיננו מבחינים בצרכים של הסובבים אותנו. כדי להגיע למדרגת חסד אמיתי, עלינו לפתח את היכולת להתגבר על השקיעה בתוך עצמנו, ולהבחין במתרחש בעולם סביבנו, ולעיתים ידרש מאתנו לוותר על צרכינו האישיים למען אחרים.
הרב יהונתן גפן הטיב לסכם- "יש דוגמאות אין ספור למעשים קטנים ביותר שבאים מתוך מחשבה על הזולת ובכוחם להאיר את חייהם של אנשים אחרים. אנו לומדים מיוסף הצדיק שלעולם לא נוכל לדעת מה יכולות להיות התוצאות של מעשה חסד אחד שאדם עושה עם הזולת. כל מעשה קטן ביותר של חסד, הנעשה מתוך טהרת הלב הינו בעל ערך ללא גבול ומידה."
מי ייתן ונזכה לדבר ולתקשר בזוגיות, בין האחים, במשפחה, חברים ובכלל בין כל המגזרים, שנשים לנגד עינינו דמויות גדולות הראויות לחיקוי בפרספקטיבה של נצח ולא קצר מועד, ושנזכה לפתח את הרגש שלנו לזולת, ולראות את הבעת פניהם כדי שניתן יהיה להקל ולסייע, בפרט כשקשה לנו, כי כך נזכה להוציא יחד איתנו אחרים מהמצוקה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל
