קטגוריה: ראש השנה

תקציר-  השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. הפרשה נפתחת-

"(ג) וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ." (שמות פרק ו')

כלומר, הקב"ה מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולהשיבם לארץ כנען. הקב"ה פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר עם בני ישראל, ולומר להם כי הוא עומד לשחרר אותם ממצרים. משה מדבר עם העם, אך הם עייפים, ומקוצר רוח ועבודה קשה הם לא פנויים להקשיב לו.

בהמשך, מבקש הקב"ה ממשה לדבר עם פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל, כדי שיוכלו לשוב לארץ כנען. משה חושש כי לא יצליח במשימה ובשליחות שהטיל עליו ה', ולכן הוא שוב מסרב. משה אומר לקב"ה כי הוא כבד לשון וכבד פה, הוא מגמגם, ואיננו יודע לדבר. הקב"ה אומר למשה כי ייקח איתו את אהרון, ואהרון ידבר במקומו.

משה בן 80 ואהרון בן 83 כשהם באים לפני פרעה והחרְטוּמים. הם משתמשים באות שנתן להם הקב"ה – המטֶה שלהם הופך לתנין ובולע את מטוֹת החרטומים שהפכו גם הם לתנינים.
פרעה עומד בסירובו, ואז באות על מצרַים עשר המכות כדי לגרום לפרעה לשחרר את עם ישראל. כאמור בפרשת וָאֵרָא מוזכרות שבע מתוך 10 המכות- דצ"ך עדש"ב, שהם- דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר(בעלי חיים מזיקים), שחין(מחלת עור), וברד.

אחרי כל מכה ומכה חוזר בו פרעה, וממָאֵן לשחרר את בני ישראל. "(לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה." (שמות פרק ט')

האם יש לנו בחירה בהתמודדות עם לקות/חסר/חולשה?

השבוע אחרי הפצרות רבות של ילדי ראיתי את הסרט "בחזית הכיתה". סרט מרגש, מדהים ומעורר השראה. מי שלא ראה אל תתמהמהו קחו את המשפחה וצפו כולם יחד בבית, בילוי ביתי עם ערך מוסף

אכן, אף אחד לא מושלם! לכולנו יש חסרים שהיינו רוצים למלא, השאלה מה אנחנו עושים ואיך אנו מתמודדים? למשל כשאנו נקלעים למצב בו החולשות שלנו נחשפות בפני הסובבים אותנו? 'בחזית הכיתה' מבוסס על סיפור אמיתי שנכתב על ילד בשם בראד כהן, הסובל מתסמונת טורט שגורמת לו להשמיע קולות של נביחה ללא שליטה ולהיראות מוזר וחריג. בראד בבגרותו בוחר באומץ רב להיות מורה, ונתקל בסירובים וקשיים רבים, אבל הוא לא מוותר… בקיצור, הנה הקישור, אז אין תירוצים, https://www.youtube.com/watch?v=p12AiVU2dEA

איך הסיפור של בראד כהן קשור לפרשה שלנו?

בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה מתגלה בפני משה רבנו ומבקש ממנו ללכת ולדבר אל פרעה. משה בתגובה- מסרב כי אם בני ישראל, עמו, לא הקשיבו לו מדוע שישמע אותו פרעה, הרי הוא, משה, כבד פה, עם קושי בדיבור, כאמור-

(יא) בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ. (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר:  הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם." (שמות פרק ו')

הקב"ה ממשיך להפציר במשה, ומשה מסרב פעם אחר פעם. אך ה' לא מוותר ומתעקש כי הוא, משה, האדם המתאים ביותר לתפקיד. בסופו של דבר, הקב"ה שולח את אהרון, אחיו של משה לעזור לו, אך עדיין נדרש ממשה לדבר בפני ציבור גדול ולמרות הלקות בדיבור, הוא מצליח לעשות זאת בהצלחה ובמשך תקופה ארוכה וכה משמעותית. משה רבינו מוציא את עם ישראל ממצרים ומנהיג אותו 40 שנה במדבר. במימוש שליחותו הוא מגלה אכפתיות נדירה לעניות דעתי, ומקדיש את חייו לטובת עם ישראל במסירות נפש מעוררת השראה ללא כל אינטרס אישי.

בראד כהן, הילד עם הלקות של תסמונת טורט התמודד עם קשיים וביקורת נוקבת של הסביבה, לקות גלויה ובוטה שלא ניתנת להסתרה. בראד השמיע ללא שליטה קולות של נביחות כלב במהלך שיעורים, קונצרטים, דייטים, וכו'. למרות זאת, הוא בחר לראות ולחוות את תסמונת הטורט כמורה ומלווה שלו שהפך אותו לטוב, רגיש, אכפתי ויצירתי יותר. בזכות אימו, מנהל בית הספר בחטיבה שלו, אחיו, ובעיקר בזכות עצמו, הוא התגבר והפך את מוגבלות תסמונת הטורט להזדמנות לצמיחה והשפעה. בראד כהן שמר על גישה חיובית, התנהל בפתיחות ואמונה שהוא יגשים את מימוש שליחותו ויעודו דווקא בזכות המגבלה עימה נולד.

משה רבינו, והילד בראד כהן שרצו להתרחק מאור הזרקורים ובטח לא להיות נואמים ומנהיגים, מחזקים וממחישים לנו שאנו מסוגלים להשיג הרבה יותר ממה שהיינו חושבים שמצוי בתחום היכולת שלנו.

מה הקשר בין צפרדע לכעס?

לאחר שמכת הדם לא שכנעה את פרעה לשלוח את עם ישראל, המשיך משה למכת צפרדע. נשאלת השאלה כיצד התפשטה הצפרדע על כל ארץ מצרים?

רבי עקיבא מביא לכך הסבר: "צפרדע אחת הייתה, והיו המצרים מכין אותה במקל, והיו מנשרין ממנה צפרדעים עד שנתמלאה כל ארץ מצרים צפרדעים". כלומר, מי שהפיץ את הצפרדע למעשה היו המצרים. הם הכו את הצפרדע וכך היא התפשטה על כל הארץ.

הסטייפלר (הרב יעקב קנייבסקי זצ"ל) בספרו "ברכת פרץ" שאל על כך שאלה מבריקה. המצרים ראו שכשהם מכים את הצפרדע היא מתחלקת לצפרדעים נוספים – אז למה הם המשיכו להכות אותה?

התשובה של הסטייפלר לשאלה חשובה מאוד. התשובה משלבת פסיכולוגיה עמוקה ומוסר ישר:

הוא מסביר שכזו היא מידת הכעס – אנשים ממשיכים לכעוס, וחמתם בוערת, והם מנסים להתנקם, אבל זה רק מוסיף רוע ומירמור בעולם. העיקר להוציא את הכעס, להכות ולהעניש. אם המצרים היו שומרים על קור רוח, מכת הצפרדע לא הייתה הופכת לאסון גדול כל כך. מי שהפך אותה למכה כל כך נוראית היו דווקא המצרים!

"כך הוא בכל מקום שכועסים", הוא כותב, "כי אם ישמעו חרפתם – ולא ישיבו, אז ישתקע (יישקע) הדבר לאט לאט. אבל כשמגיבים למי שכנגדו – הרי הוא מוסיף להשיב לעומתו כהנה וכהנה". הוא מוסיף ומסביר שמידת הכעס מנסה לשכנע אותנו להשיב מנה כפולה, אבל אם נחשוב לרגע בשיקול ובישוב הדעת הרי שטוב ועדיף לעבור בשתיקה על העניין, לפחות עד יעבור זעם. ראית צפרדע? ראית מריבה? קח נשימה עמוקה אל תתלהם ותוסיף על הקיים.

הסטייפלר מסביר עיקרון חשוב בדבר ההרס העצום שגורמת מידת הכעס לאדם. כשאדם נפגע ממישהו, יש לו צורך לנקום ולהשיב לעצמו את כבודו האבוד – לכן יחפש להגיב בצורה פוגענית. הפוגע המקורי – ישיב בעלבון נוסף, ושוב חש האדם צורך לנקום במי שפגע בו, וכך נוצר מעגל קסמים חסר תכלית של ניסיונות נקמה המוביל בסופו של דבר למחלוקת קשה, ופירוד שהשלכותיה מזיקות לכל הקשורים בה. לכן, נדרש מהאדם להתאמץ רבות ולהשקיע בעבודה עצמית על מנת להשתחרר מדפוס התנהגות שכזה.

ממכת הצפרדע אנו לומדים לימוד חשוב ביותר לגבי אופייה הקשה של מידת הכעס, וההרס הרב הנגרם מהתמקדות בתוצאות קצרות טווח מועד. בהקשר הזה אני ממליצה בחום על קריאת איגרת הרמב"ן. http://www.tfilah.org/brachot/igeret_haramban/

מי ייתן ונזכה להפנים את דברי הסטייפלר, ולקנות בנפשנו את היכולת למשול ברוחנו, לשלוט על תגובותינו ושנצליח לנתב את כעסינו למקום מקדם, מרגיע השומר על יישוב הדעת. ושנצליח לבחור לראות ולחוות את החסרים שבחיינו כהזדמנות לצמיחה והשפעה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך!

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל

בהשראתו של נתנאל אלינסון, ראש מכינת חצבה, מכינה קדם צבאית מעוררת השראה שביתי לקחה בה חלק בשנה שעברה, ובהשראתו של מיכה גוטמן, ראש מדרשת עין פרת, ודוקטור למחשבת ישראל כתבתי את חלקי בפרשת השבוע, פרשת שמות.

המושג ’מנהיגות‘ שב בשנים האחרונות בעוצמה רבה לשיח הציבורי שלנו. בכל מקום קמות מדרשות/מכינות למנהיגות, באינטרנט יש אינסוף תכניות של מנהיגות שמוצעות: פיתוח תכניות מנהיגות טכנולוגית, לימוד מנהיגות ומשאבי אנוש, תכנית מנהיגות של הסוכנות היהודית, חוגים לילדים בנושאים שונים, כמו ספורט, יצירה, טבע וכד' המשלבים תכנית מנהיגות, בקיצור שפע ומגוון עצום ללימוד מנהיגות מהי?! במקביל ניתן למצוא שפע של מאמרים וספרים בנושא המנהיגות.

נראה שלרוב המכנה המשותף לתפיסתנו מהי מנהיגות מושפע ממודל המנהיגות הכריזמטית, הכוח להשפיע, למגנט, להניע לפעולה, עשייה ולאמונה וכד'. כשאנו מדברים על מנהיגות אנו מדמיינים את דמויותיהם של בן-גוריון, מרתין לותר קינג, בגין ועוד. בעוד דמותו של משה משקפת מנהיגות של האנטי-כריזמטי שלא הניע את דורו, אך ממשיך להניע את הדורות כולם, מסתבר ואין חידוש בכך שיש סגנונות שונים של מנהיגות.

אז איפה החידוש  בכל מה שקשור למנהיגות?

בימינו מנהיגות הפכה בעצם לערך, וכבר לא בהכרח לאמצעי, לכלי עזר בכדי לממש את הערכים שאנו מאמינים בהם. לכן נראה לי חשוב שנקדיש לנושא מזמננו בפרט שבפרשה זו מקבל משה רבינו, גדול המנהיגים, את המשימה החשובה של להנהיג את עמנו ולהוציאו ממצרים ולהביאו לארץ ישראל. מנהיגות שנראה שמשה נקרא אליה בלית ברירה, למרות ניסיונותיו להתחמק מהמינוי הוא מקדיש את חייו לשליחותו כמנהיג.

השיח הציבורי השכיח הוא לחנך את כולנו להיות מנהיגים. ומשום מה מנהיגות חוברת כיום, יותר מתמיד, לפרסום, ראליטי, להיות כוכב מוכר וידוע, להיות חזק ובעל השפעה… ואלו לכאורה הופכים אותנו בהכרח למשמעותיים. לעניות דעתי, רבים מאתנו עברו תכניות מנהיגות כאלו ואחרות, כך שנותרו ממש מעטים שיצטרכו ויאלצו להיות מונהגים. המעניין שדווקא בעידן הנוכחי שלנו יש משבר מנהיגות חמור וכאוב, הכיצד? יש לזכור שהמילה מנהיג מצריכה שיהיו גם מונהגים שיילכו אחריו, והלכה למעשה רוב המנהיגים שאנו מכירים מההיסטוריה הגיעו מהעם, עם אמונה וכח פנימי והכי חשוב עם רצון לשנות, ולא מבתי ספר למנהיגות.

כיום, כשאנו רוצים להנחיל ערכים כמו מעורבות חברתית, משפחתיות, אהבת חינם, סובלנות, וכו' אנו נוהגים להצמיד אותם למילה מנהיגות כי לבד זה לא מוכר, זה לא מספיק.

יתכן שמאחר ומושג המנהיגות שהתפצל לשניים, מנהיגות ברמת הפרט, אני עצמי, וברמת הכלל, הנהגת הציבור, נוצר בלבול, ואותה מגפה של קורסים/תכניות/הכשרות למנהיגות מדגישה את ההבחנה הזו-

להנהיג את עצמי בשוטף, שיש בידי את הבחירה בכל רגע נתון להחליט, לפעול, לעשות ולעצב את חיי ואת הסביבה בה אני חי חשוב ביותר אבל האם לשם מכוונת התרבות שלנו בתקשורת, ובמסרים שאנו שומעים וחווים בהקשר למנהיגות, ובטח בהתייחס למנהיגים שלנו כיום?

בואו ניזכר לרגע למה בעצם אנו שואפים לחנך? והתשובה לדעתי פשוטה, חינוך לערכים! כמובן שהשיח יהיה מגוון, וראוי שכך יהיה לגבי אלו ערכים אבל מה שברור ומשתמע שמנהיגות היא איננה ערך אלא אמצעי להטמיע ערכים שאנו מאמינים בהם. לשם מה אנו רוצים ומחפשים להיות מנהיגים ולהוביל אחרים? מה המטרה והמגמה? רק כדי שאהיה בהובלה? החינוך הכמעט אובססיבי למנהיגות יוצר מצב שקודם כל אנו מחפשים להנהיג ולהוביל ורק לאחר מכן אנו מחפשים את הערכים שייתנו מענה למנהיגות שלנו.

מדוע שלא נחנך ישירות לאחריות, אכפתיות וראיית האחר, מתוך אמונה ורצון ליישם זאת גם ואולי בפרט כשקשה והסביבה לא תומכת ואו אפילו מקשה. המנהיגים מהתנ"ך שזכורים לנו גם אחרי אלפי שנים הוכיחו את המנהיגות שלהם דווקא בפשטותם, בצניעותם, ולא מתוך נאומים והצהרות אלא כפי שחז"ל הטיבו לתאר, "…ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש."

כשנחנך לערכים שאנו מאמינים בהם מתוך הזדהות וחיבור פנימי ועם התלהבות ובערה פנימית שתתבטא בעיקר במעשינו והתנהגותנו, אז יצוצו המנהיגים מאליהם.

אחרי הכל, האומדן למנהיגות טובה זה העוצמה של אותו ערך בליבו ובמעשיו של אותו מנהיג שהחליט וידע בעיתוי הנכון לקחת אחריות ולהיות איש במקום בו לא היה איש אחר. כלומר, בפשטות בואו נלמד את ילדינו ונהווה דוגמא אישית ללקיחת אחריות, לא לעמוד מנגד אדישים כשפוגעים בערכים שאנו מאמינים בהם וליישם ולממש בעשייה, לא להותיר את הערכים בתיאוריה, ובמקביל לא לפגוע ולייצר עוולות אחרות. "כך, אולי יש סיכוי שנגדל בסופו של דבר מנהיגים ראויים שצומחים מעולם ערכי, ולא מנהיגים שקודם רוצים להנהיג ואחר כך בוחרים ערך בשמו יעלו לגדולה."    (נתנאל אלינסון)

נסיים בדבריו של מיכה גוטמן-

" הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים… באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה. ..

בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.

מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."

מי ייתן ונצליח להוות דוגמא אישית וללמד את ילדינו את הערכים שאנו מאמינים בהם הלכה למעשה תוך ראיית האחר ונצליח להצמיח מנהיגים ראויים מתוך העולם הערכי. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤

תקציר- השבוע אנחנו מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.

ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של  יחיד, לסיפורו של עַם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצרימה יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. כעת, לאחר פטירת יעקב ויוסף, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרַבִּים ומתעצמים במצרַים. עם ישראל למעשה לא נולד בארצו, וראשית הוויתו היא למעשה במצריים.

מסופר לנו על מֶלֶך פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני היווצרותו והתעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל גזֵרות קשות על ישראל. אחת הגזֵרות – להמית את הבנים הנולדים להם "(טז) וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.  (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. " (שמות פרק א') המיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים.

כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מֵי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. בת פרעה מבחִינה בתינוק שבתיבה, ומְאַמֶּצֶת אותו.

בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. בהמשך בורח משה אל מדיָן, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לקב"ה ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם אברהם, יצחק ויעקב.

יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסְנֶה הבוער, ושולח אותו להושיע את ישראל. כלומר, במעמד זה הקב"ה מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. "(י) וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות פרק ג') משה שלא מאמין ביכולתו להנהיג מנסה להתחמק מהשליחות אך ללא הצלחה.

משה חוזר למצרַים, ויחד עם אהרון אחיו מגיע לפרעה בבקשה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרַים. אך פרעה – מסרב! פרעה בתגובה מקשה את הגזרות שלו וגורם למירמור רב בקרב בני ישראל כלפי משה ואהרון. הפרשה מסתיימת ונראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, אך הקב"ה מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו. "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ." (שמות פרק ו')

בפרשת ויחי יעקב אבינו שזכה לראות בסוף ימיו באיחוד מחדש של המשפחה, סוקר מתוך התבוננות פנימית את בניו שבאו להיפרד ממנו. התבוננות יעקב בבניו מאפשרת לו לראות את הייחוד של כל אחד ואחד מהם, למרות ה"יחד" כשהתקבצו כולם סביבו, הוא ראה היטב את ההבדלים המהותיים הקיימים ביניהם. הבדלים באופי, בהתנהגות, בגדלות ובגורל.   וכך מתואר-

" (א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.  ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." (בראשית פרק מט)

נשאלת השאלה האם יעקב אבינו ברך את בניו? אצל ראובן, שמעון ולוי אנו מוצאים דברי תוכחה ולא דברי ברכה, כתוב-

"(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, …  כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה.  (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. (ו) בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי…  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ… (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז…." (בראשית מט)

גם אצל שאר האחים אין ברכות מפורשות, אלא תיאור של ייחודיותם, והדברים המאפיינים את כל אחד מהשבטים, ולאו דווקא ברכות… יותר מזה, תמוה מדוע יעקב אבינו הזכיר לראובן, שמעון ולוי בעת פרידתו מהעולם את כעסו, הרי הוא גסס ומילותיו אלו היו בעת פרידה, אין זה זמן לחבק ולחזק ולא לתקוף או להעליב?

יעקב אבינו מצייד את בניו לקראת הדרך העתידית הארוכה שעליהם עוד לעבור. הוא מעניק לכל שבט את ברכתו הייחודית, ומלמד אותם להיות הם עצמם כשבט וכיחידים.

יעקב למעשה מברך את בניו להגיע לגדולות אבל הוא לא נותן לכולם את אותה ברכה, והוא לא מברך אותם בברכות השגרתיות והמוכרות לנו; יעקב בוחר בזהירות את מילותיו, ומברך כל אחד מהם על פי התכונות והיכולות הייחודיות שלו, ע"פ חזקותיהם וחולשותיהם.

העמדת האדם על כוחותיו ותכונותיו הייחודיות היא הברכה הגדולה ביותר. כלומר כדי להצליח עלינו לעבוד לפי התכונות והכישרונות הטבעיים שלנו. דבר זה נרמז בספר שמות, פרק י': "(כג)… וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם." כלומר כשאנו נמצאים במושבנו- במקומנו הטבעי, אזי אנו מאירים. לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל ייחודי לגדלות, שאליו נוכל להגיע אם נגלה את אותן תכונות מיוחדות והכישורים הייחודיים שמצויים בשורש נשמתנו – ויותר מזה אם נדע להשתמש בהם ולממשם.

כלומר, עולמנו הפרטי והייחודי נבנה לנו כפי כוחותינו וכישרונותינו. הברכה היא שנוכל לראות את עולמנו גודל ומתפתח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה. יעקב מבין שעליו להשמיע לבניו, לא את מה שהם היו רוצים לשמוע, אלא את מה שהם צריכים באמת. כפי שאמר החזון איש- "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" (החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')

בעצם, כל אחד צריך שיהיה לו יעקב פנימי כזה שיאמר לו מהן חזקותיו וחולשותיו, וידייק אותו לשליחותו ולמימוש ייעודו בעולם, כך שנוכל להבליט את התכונה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. כולנו לא פעם מקשיבים לאותה הרצאה או קוראים את אותו מאמר, ובכל זאת כל אחד לוקח, מבין ומפנים רק את מה שקרוב לשורש נשמתו. ככה אנחנו יוצרים ומקבלים גוונים, ניגונים, וסגנונות, מה שנקרא- זרמים שונים וייחודים. הרי כל אדם הוא פרט בתוך כלל, ולכן נכון שכל אחד יקבל ברכה שכזו באופן יחידי וייחודי, לא רק ברכה ברמה של חלוקה לשבטים, הכלל. כולנו נצרכים על ייחודנו כדי ליצור את האחדות המיוחלת. סיוון רהב מאיר מוסיפה שהאחדות היא סביב היהדות, סביב המיטה של יעקב אבינו אבל כל אחד קיבל פירוש ע"פ הפרטיות שלו, כל אחד מאתנו קיבל את חלקו בתורה, ולכן נאמר "ותן חלקנו בתורתך."

השוני שקיים הוא בגודל, בצורה, בגוון, בצליל, בדעה וכ"ד; שוני שנובע מתפקיד/ייעוד /שליחות שונה של כל אחד ואחת מאתנו, יחד עם זאת יש לנו את היכולת לבחור כיצד אנו מממשים את ייעודנו ואת עבודת המידות שלנו. ונכון להדגיש לעניות דעתי שהייעוד והתפקיד איננו אומדן לחשיבות גדולה ואו פחותה בדיוק כמו שאנו לא משווים בין חלקי הגוף לגבי חשיבותם. כולם חיוניים ונצרכים באותה המידה ליצירת הרמוניה ושלמות התפקוד.

שלמה המלך אומר בספר קהלת – "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" (פרק ט'), לא דורשים מאדם לעשות יותר מכוחו, דורשים מהאדם לעשות מה שבכוחו כעת…

מה שמזכיר לי את האמרה המפורסמת של הצדיק רבי זושא מאניפולי (1800- 1729) – "אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא? לא יהיה איכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?"

בסוף דברי יעקב לבניו מסכמת התורה את דבריו במילים:

"(כח) כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם." (בראשית מט)

כלומר,  "איש כברכתו" – כל אחד קיבל את הברכה המיוחדת והייחודית עבורו.

ואסיים בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק-  "כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו." (שמונה קבצים, א', תנ"ד.)

מאחלת ומברכת אותנו שנלמד ונכיר את חולשותינו וחוזקתינו,  שיסייעו בידינו לממש את יעודנו בשמחה, בנחת, בבריאות ואהבה, ושנזכה לאחדות מתוך קיום מרחב לכל הזרמים השונים, המגוונים והיחודיים. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך ❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל

התקציר-  השבוע פרשת ויחי. זוהי הפרשה האחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. הפרשה מתחילה במילים הבאות: " (כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה." (בראשית פרק מז) מתוך 147 שנותיו, חי יעקב את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב.

יוסף מביא בפני יעקב את בניו, אפרַים ומנשה, כדי שיברכם, ויעקב מתייחס אליהם בברכתו כאילו היו בניו. אחר כך מברך יעקב את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כל אחד בברכה המיוחדת לו. בני יעקב וילדיו של יוסף- הם אלה שמהם נוצרו שבטי ישראל. בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף ובהמשך מצווה גם את כל האחים שיעלו את ארונו לקבורה בארץ כנען.
לאחר שחונטים את גופתו של יעקב, מבקש יוסף מפרעה רשות לעלות לארץ כנען ולקבור את אביו. פרעה מעניק את הרשות המבוקשת.

בטקס רב-רושם יוצאים האחים עם כל עבדי פרעה וזקני ארץ מצרים לקבור את יעקב. מלכי כנען והאומות הסמוכות אף הם מצטרפים לטקס הלוויה ולאבל הכבד.

לאחר שיעקב מת, חששו אחֵי יוסף שיחסו הטוב אליהם נבע מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם, ועתה יתנקם בהם. אך יוסף מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם גם עתה, לאחר שמת יעקב. הוא אומר לאחיו-  "יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי." (בראשית פרק נ') יוסף מבהיר שהעובדה שנמכר הייתה מאת האלוקים, על-מנת שיוכל לפרנס את אחיו בשנות הרעב הכבד.

בטרם נפטר, מצווה יוסף לאחיו שכאשר הם יצאו ממצרים ויחזרו לכנען, ייקחו עמם את עצמותיו.

יוסף מת בן מאה ועשר שנים.

פרשת ויחי-

מוקדש לעילוי נשמתה של עומר בת איילת, ומוקדש למשפחתה וחבריה היקרים בהערכה רבה.

חשבתי השבוע על השם "ויחי" שהוא ביטוי לחיים והוא מופיע גם בשם של פרשת "חיי שרה", ושתי הפרשות עוסקות במוות. חיי שרה פותח במותה של שרה אימנו, ואילו הפרשה שלנו השבוע, "ויחי", עוסקת במותו של יעקב/ישראל אבינו ובסופה גם במותו של יוסף הצדיק.
אז מה העניין?
חז"ל אמרו "צדיקים במיתתן נקראים חיים", כלומר מסביר הרב רונן נויבירט, "הצדיקים, משאירים חותמות של נצח כאן בעולם, חותמות המשאירות אותם בחיים. חותמות הנצח שהשאירו כאן בעולם, ממשיכות להדהד, מאות ואלפי שנים לאחר מותם. במובן הזה, צדיקים אלו לא מתו. הם הנציחו את עצמם בעולם ובכך נצחו את המוות וכפי שכותב הרב קוק באורות הקודש : "השאיפה אל הדר הנצח, מנצחת את המוות ומוחה דמעה מעל כל פנים".
ביטוי החיים אינו נמדד ע"פ אורך שנותיו של האדם, כי אם ע"פ התוכן אותו הוא יוצק לזמנו. יש מי שניתנו לו חיים ארוכים ובמובן הזה, כמעט ולא חי. אמנם יש מי שניתנו לו חיים קצרים יותר – אך היו אלו חיים מלאי תוכן, מלאי יצירה, מלאי רוח – צדיק זה ממשיך לחיות גם לאחר מותו.
ולכן, נקראת פרשתינו פרשת "ויחי". זוהי אינה פרשה של מוות. זהו אינו עוד סיפור שחולף. זוהי פרשה חיה, פרשה של חיים. ובכל שנה נחזור לפרשה זו. לעד ולעולמי עולמים. זהו סיפורם הנצחי של אבותינו הקדושים, אשר גם במותם נקראו חיים."

השבוע שוחחתי עם אמא של עומר ז"ל, איילת היקרה, שיזמה יחד עם חברים ומשפחה את הפרויקט המדהים ומעורר השראה. הפרויקט נקרא "הפרפרים של עומר" מיזם מבורך המושתת על הרעיון בסרט "העבר זאת הלאה",‘
טוב ליבה של עומר ועשייה בלתי נדלית של מעשים טובים הם הבסיס למיזם. בכמה מילים מהאתר-
" …בדרך לטרק בנפאל, האוטובוס בה נסעה התגלגל לתהום ועומר נהרגה במקום.
אנחנו, המשפחה של עומר והחברים הקמנו להנצחתה את עמותת "הפרפרים של עומר". מטרתה לעודד עשיית מעשים טובים באמצעות צמיד הפרפרים של עומר (הצמיד האדום) שעובר מאדם לאדם במעשה טוב, ויוצר שרשרת אנושית של מעשים טובים. "
כלומר, מי שמעוניין להשתתף מקבל צמיד, עושה מעשה טוב, משהו קטן (אין ציפייה למעשה גדול אלא פשוט להרים את הראש ולהסתכל סביבנו ולראות כיצד אנחנו יכולים לרומם את מצב הרוח להקל ולהיטיב עם הסביבה/אח/שכן/חברה וכו') ואז לתת את הצמיד למי שעשינו עבורו את המעשה טוב, עכשיו תורו, המקבל ממשיך את השרשרת האנושית ועושה מעשה טוב ושוב מעביר את הצמיד וכך הלאה.
רעיון פשוט ומעורר השראה, ובשיחה עם אמא של עומר, איילת, פתאום כל עניין צדיקים במותם נקראים חיים, היה כל כך ברור ומובן, עומר אומנם נהרגה בתאונה טרגית ונותר כאב עצום, אבל עומר לגמרי חיה בהשפעתה, פרויקט שרק הולך ומתפשט ובזכותה "עולם חסד יבנה" ירבו המעשים הטובים ותתרחב התודעה שלנו לכמה פשוט להרים את הראש ולראות את האחר, פשוט לעשות טוב. עוצמה המעוררת השראה ומניעה לפעולה. מי ייתן וכולנו נהיה חלק מאותה שרשרת אנושית טובה ומטיבה.
תודה ושבת שלום❣
[12:53 PM, 12/29/2017] דנה:

עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית/צום יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. בתאריך זה בשנת 586 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וכאמור חורבן בית המקדש הראשון.
וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר …"
עם הקמת בית שני, מפסיקה הנבואה מהעולם, ואין עוד דיבור ישיר בין הקב"ה ובין בני האדם. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את סוף הנבואה. סופה של הנבואה היא גם תחילתה של הפילוסופיה. החכמה היוונית פורצת ומופצת בעולם.
בהמשך כופים על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. תרגום השבעים הוא השם שניתן לתרגום חמשת חומשי תורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס. העניין כאן הוא לא רק התרגום המילולי, אלא העברת התורה לכלי ניתוח יווניים מה שיצר שינויים ושיבושים.
שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות. בעקבות המעבר משפה שמית לשפה הודו-אירופית, נאלץ המתרגם להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת, ועם אוצר מילים שונה, ולכן, כנראה שעסקו במלאכה זו מספר מתרגמים. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כלומר, ניתן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים. חז"ל מתארים שכשתרגמו את התורה ליוונית ירד על העולם חושך לשלושה ימים.
בנוסף, מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה:
" יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת הקשר שלהם לקדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר "
צום קל ומועיל!

מכתב אישי ששלח חסיד לרבו. אריה בן לאה שלח מכתב לרבו הרב ישראל שפירא, האדמו"ר מבלוזוב לפני הירצחו ע"י הגרמנים וכך הוא כותב: ( המקור:אתר קטיף נט, אתר ישיבה- צום עשרה בטבת)

ב"ה 13.1.1943

רבי ישראל שפירא שליט"א, האהוב והיקר!

זה עתה הקיפו הרוצחים את בית החרושת למברשות בו מרוכזים כשמונה מאות יהודים. הרוצחים עומדים לרצוח אותנו, רק שעדיין לא יודעים אם לרוצחנו במקום, או לשלוח אותנו לשריפה (לטרבלינקה, או לבלזיץ).

מבקש אני ממך, רבינו היקר, כשתבוא לארץ ישראל, תקים באיזשהו מקום בארצנו הקדושה אבן מצבה קטנה, עליה תציין את שמי ושם זוגתי, למען לא ישכחו שמותינו, או תכתוב ספר תורה על שמנו. אני שולח לכת"ר 50 דולר עם שליח, ואני ממהר, מפני שהרוצחים מצווים עלינו להתפשט.

אמסור לאבותיך הקדושים פ"ש ממך ואבקש השתדלות בעדך לאריכות ימים ושנים.

עבדו ארי' בן לאה

נ.ב. בני אחותי אצל ואשילבסקי ליד וירצ'יג. אנא, השתדל להוציאם משם ולמסור את הילדים לידיים יהודיות, יהא מי שיהא, ובלבד שיישארו יהודים. אשתי שבע בת חי' נרצחה אתמול. הנ"ל.

ונסיים- אז מה בין יוסף ליהודה?

בשתי הפרשות האחרונות, 'מקץ' 'ויגש', יוסף (אותיות פיוס) שמסמל את העולם הרוחני, ויהודה שמסמל את העולם הגשמי שלנו למעשה הם מגשרים על שני העולמות הללו. באופן טבעי בגלל ההבדלים והניגודים תהא התנגשות בין העולמות, וזה מה שקורה תחילה בין יהודה ליוסף, ולכן "ויגש" מלשון התנגשות. כשלאחר התוודעות לאחיו אותה התנגשות הופכת למפגש משפחתי מאחד, "(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה… (.טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ." (בראשית מה)

אחיו של יוסף עוברים ממצב קשה ונואש למצב מפתיע ומרומם רוח. מעבר שמתאפשר מתוך תהליך שהם עברו, תהליך של זיכוך המשולב בלקיחת יוזמה ועשייה. יהודה שמייצג את אחיו ואת העולם הגשמי שלנו יוזם מעשה שנראה נועז וחסר סיכוי.  יהודה, איש עברי בארץ זרה, רועה צאן, מעז לגשת לשליט האימפריה המצרית בנחישות, בדיפלומטיות, ברגישות ובחכמה ולשכנע אותו לשנות את גזר הדין, ולשחרר את בנימין שנמצא אשם מעל כל ספק. להזכירנו, יוסף הוא השליט שעל פיו יישק דבר, אז מה הסיכויים לשנות את החלטתו?

הפרשה מלמדת אותנו שגם בחיינו, בסיטואציות לא מעטות, אם ניזום וננהג בנחישות ובמלוא הרגש והעוצמה, מתוך אמונה מלאה במטרה שהצבנו לפנינו, נוכל להשפיע ולשנות מצבים לטובה, ולעיתים אפילו לעשות את הבלתי אפשרי. יהודה שהציע לאחיו למכור את יוסף, מקבל למעשה הזדמנות נוספת, הפעם עם אחיו בנימין, לתקן את התנהגותו, והפעם הוא מתמודד ונלחם למען האח הקטן, הוא ערב לו, מגייס תעצומות נפש, ומגלה מסירות נפש. עם כל הניגודים והשוני יוסף ואחיו מצליחים בסופו של דבר לגשר על הפערים ולהתקרב. המאבק בין האחים שהתחיל בשנאה, מסתיים בהשלמה ובאחדות. האחים מבינים שלכל אחד מהם יש תפקיד ומקום, ושהם יכולים לחיות יחד בשיתוף ובאחווה.

פרשת ויגש משקפת לנו את כח החיבור בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, להשיג דברים הנראים בלתי ניתנים להשגה, או לפתרון, תמיד ישנן אפשרויות להפוך התנגשות להתמודדות מאוזנת ומטיבה, תלוי כמובן בכמות ובעוצמת ה"ויגש" שאנו מוכנים לעשות וליזום בכדי להשיג את מבוקשנו.

מי ייתן ונזכה לפתח ולאמץ "ויגש" שיקדם, יפרה, יחבר, ישפיע וישנה לטובה את כל אותן התנגשויות בחיינו. ושיהיה בידינו, האמונה והכח ליזום, לעשות, ולפעול בנחישות ובדבקות להשגת מבוקשנו לטובה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורכת

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל

פרשת ויגש פותחת ב-

(יח) " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי…" (בראשית מד)

" רבי יהודה אומר: "הגישה למלחמה, כנאמר (שמואל ב, ז): "ויגש יואב והעם אשר איתו למלחמה".

רבי נחמיה אומר: "הגישה לפיוס, כנאמר (יהושע יג): "ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו".

וחכמים אומרים: "הגישה לתפילה", כנאמר (מלכים א, ח): "ויגש אליהו". (מדרש רבה בראשית צג, ו).

בשיחה זו נראה שהכל היה כלול- יהודה התפלל בסתר ליבו לקב"ה שיצליח בפנייתו אל המושל. היו בהן מלות פיוס, להרגיע את רוחו הסוערת והזועמת של המושל המצרי המוזר, ובנוסף נחישות ההחלטה להילחם עד הסוף על חייו וחירותו של בנימין.

כלומר, יהודה החליט להילחם. להילחם בכל כוחו למען חירותו של אחיו בנימין, למרות שאשמתו של בנימין כביכול הוכחה. עתה, הכל תלוי במוצא פיו של יהודה שפותח בנאום ארוך, הארוך ביותר בספר בראשית, נאום שכולו פיוס ורצון לבקוע את מעטה הקשיחות של המושל המצרי, ולמצוא נתיבות אל ליבו. יהודה משתף אותו בכל השתלשלות המאורעות עד לאותו רגע. כולל התנהגות המושל איתם, את חשדותיו והתנכלויותיו (פסוקים יח-כט). לאחר מכן, הוא מתאר את ההשלכות, את סכנת המוות המרחפת על ראש האב הזקן, יעקב, שעדיין מתאבל על בנו יוסף שנעלם, שאם גם בנה השני של רחל, בנימין, לא ישוב לביתו (פסוקים ל-לב) הוא לא ישרוד. ולבסוף, מציע יהודה למושל את ההצעה הבאה:

"(לג) וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.  לדכִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי." (בראשית מד)

זו נקודת השיא. יהודה מוכן להיות עבד עולם, בתמורה שאחיו הקטן ישוחרר. (וזאת, למרות שלכאורה הוכח שבנימין פשע, ובמקרה כזה נקי יהודה מהבטחתו). אכן, המדרש רואה במעשהו זה של יהודה את הפסגה. הנכונות לשאת בסבל האיום של העבדות. סבל של יום יום, שעה שעה, רחוק מהבית ומהמשפחה.

כשאנו מרגישים ש"סידרו אותנו", אנו נוטים להגיב בכעס, או לעיתים נדמה לנו שאין לנו ברירה אלא לוותר ולקבל את המצב כמו שהוא. השבוע הפרשה מראה לנו שלמעשה קיימת דרך שלישית. כשיהודה היה נחוש להחזיר את אחיו בנימין הביתה לאביו, יעקב, הוא עמד באומץ רב בהחלטתו תוך עיקשות ודבקות במטרה, אבל יחד עם זאת הוא נותר רגוע והתייחס למושל, יוסף, בכבוד. שיעור חשוב בכיצד לעמוד על זכויותינו בלי לעורר מריבה ואנטגוניזם.

ואז, דקה לפני "הפיצוץ", ברגע השיא של הדרמה-

יוסף ראה, יוסף שמע יוסף הרגיש ויוסף הבין-

האחים הביעו חרטה בכל נימי נפשם על שחטאו כשמכרו אותו לעבד לפני שנים רבות. במקביל, יהודה בנאומו מוכן עתה למסור את נפשו למען חירותו של בנימין – האחים הוכיחו ללא ספק שהם עשו תשובה שלמה. ולכן, זהו הזמן שבוחר יוסף להתגלות לפניהם. הגיעה העת שיבינו מדוע עד כה נהג עימם כך.

רגע השיא הגיע… יוסף מסיר את ה"מסכה" מעל פניו ומתגלה לאחיו –"…  (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.  ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. (בראשית מד)

הייתה זו הכרזה מדהימה, ברגע השיא של המשבר בין יוסף לאחיו, ולאחר המונולוג של יהודה. האווירה בפגישה זו הייתה קשה מנשוא, המתח היה בשיאו. האחים הובאו אליו – כמסופר בפרשה – מוכים ומובסים. לכאורה אשמת בנימין הוכחה מעל לכל ספק, הרי באמתחתו נמצא גביע הכסף, גביע המושל. לכן, כשיוסף עצמו לא יכול לשאת את הרגשות שעולים הוא קורא: "הוציאו כל איש מעלי!", כדי שאחיו לא יתביישו, ורק כשנשארו לבדם, באינטימיות, פנה אליהם ואמר: "אני יוסף, העוד אבי חי?"
נשמתם של האחים כמעט פרחה… – "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".

אומר הרב משה גרילק  "זהו סיפור השבוע… אנו קוראים אותו בפעם המי-יודע-כמה. גדלנו על ברכיו מגיל הינקות, ואין בו כל חידוש, גם כשנעבירנו לבנינו הלאה, נלמדנו כפי שנכתב, בתוספת פרשנות זו או אחרת. יתירה מכך, לו היינו ניצבים שם בארמון, בעת המעמד המרגש של איחוד המשפחה מחדש; לו היינו עיתונאים, המסקרים את החדשות בארץ הנילוס, היינו מעבירים "סקופ" זה לאנושות כולה, כל עיתון בשפתו ובדגשיו – וזהו.

כשאדם מגלה – בוקר בהיר אחד – שטעה בכל מהלך חייו – הוא חש בושה צורבת שאינה נותנת מנוח. במיוחד, כשנשוא הבושה (במקרה זה יוסף) עומד מולו, ובעצם נוכחותו מסיר מעליו את כל מחלצות התירוצים, ההסברים והתיאוריות השקריות, שבהם הצדיק את מעשיו עד היום. שם, בארמון, עמדו האחים ומול עיניו הבוכיות של יוסף, חשו עצמם עירומים ומבוזים בעיני עצמם…

העוקב אחר הפרשיות "מקץ-ויגש" יודע, שהאחים, ברדתם למצרים, היו נבוכים מאוד. הם לא קלטו את פשר התנהגותו המוזרה של המושל על הארץ. מדוע הוא מאשים, דווקא, אותם בריגול? מדוע מגלים הם את הכסף ששילמו בעד התבואה בתוך שקי התבואה הקנויה? מדוע רוצה המושל לראות את בנימין, דווקא? מדוע עורך הוא להם משתה מלכותי? וכיצד השתלשלו הדברים, שדווקא בנימין, שהתחבב על המושל, הוא שגנב את הגביע? הם חשו שהם נקלעו אל תוככי טירוף-מערכות מוחלט, שאין ממנו מוצא, ובעיקר טירוף מערכות ללא פשר.

אולם, בהישמע המלים: "אני יוסף" – סרו כל השאלות בבת אחת. הם לא נזקקו להסבר התנהגותו. שתי המלים הללו הרימו את המסך, ופתרו את התעלומה כולה. לפתע – הבינו הכל.

אז מה עוד ניתן להפיק מסיום מרגש זה?

אכן, איש אמונה מסדר-גודל של "החפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – מענקי הרוח בדור שלפנינו, נפטר ב-1934) הצמיחו לו שתי מילים אלה כנפי תקווה מגביהת עוף. וכך אמר:

"גם אנו, כאחי יוסף, מתרוצצים על פני תבל זו נבוכים, מלאי שאלות כרימון. ההנהגה האלוקית אינה מובנת לנו כלל. מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע שולט הרע בעולם? מדוע עם ישראל סובל? (ואנו נוסיף לשאלות אלו את השאלות על השואה.) ועוד ועוד. אך מה שברור הוא, שביום הגאולה, כשתישמע מקצה העולם ועד קצהו בשורת אמת: "אני ה' לא שניתי" (ירמיה ו) – יורם הפרגוד, וייעלמו כל השאלות כלא היו. נבין את הכל רטרואקטיבית מתוך הפרספקטיבה החדשה שתוענק לנו – ממש כאחי יוסף", סיים ה"חפץ חיים" את דברי נחמתו."

השבוע פרשת ויגש, הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית שממשיכה לתאר את מסכת אירועי יוסף.

הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה ברגע של מתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? יהודה ניגש ליוסף ומבקש להציל את בנימין; הוא הרי הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו. יהודה נחוש בפני יוסף שישחרר את בנימין, ומשתף אותו כי חיי אביהם בסכנה אם לא יוחזר בנימין הילד בשלום לביתו. יוסף שמתרגש מדבריו, פורץ בבכי, ואז מגלה להם כי הוא יוסף, אחיהם. הוא מבקש מהם לשוב לארץ כנען ולקרוא ליעקב להצטרף ולבוא למצרַיִם.
כששומע יעקב את הבשורה שיוסף חי, הוא יורד למצרַיִם, והמשפחה מתאחדת ומתגוררת בארץ גושן. באותו הזמן הרעב בארץ מצרַיִם גובר ויוסף מוכר לעם המצרי תמורת תשלום מהמזון שנאגר. אך עם הזמן גם הכסף של העם המצרי נגמר, ותמורת אוכל מוכרים התושבים את כל אשר להם כולל אדמותיהם.