קטגוריה: ראש השנה

מה עניין התרומה?
מדבריו של הרב ד"ר יונתן זקס- "זהו הסוד מְשַׁנֵּה־החיים הטמון בשמה של פרשתנו, תרומה. הדרך הטובה ביותר לפגוש את אלוקים היא לתת. עצם מעשה הנתינה כרוך בהבנה שמה שאנחנו נותנים הוא חלק ממה שניתַן לנו. הנתינה היא סוג של הודיה, היא מעשה של הכרת טוב… התורה מלמדת אותנו דבר פשוט ומעשי. תנו – ותרגישו שחייכם הם מתנה. לא צריך לדעת להוכיח שאלוקים קיים. די בכך שנכיר תודה על שאנחנו קיימים – והשאר כבר יבוא מאליו… כך התקרב אלוקים אל בני ישראל באמצעות בניין המשכן… זה קרה משום שהמשכן נבנה מנתינה, מתרומה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. במקום שאנשים נותנים מתוך נדיבות לב לזולתם ולאלוקיהם – שם שורה השכינה… "תרומה" איננה רק מונח המציין מתן וולונטרי. פירושה המילולי של "תרומה" הוא "דבר שמרימים". התרומה היא דבר המוגבה על ידי הקדשתו למטרה נעלה. אתם מרימים אותו – והוא מרומֵם אֶתכם." .

כלומר, הקב"ה מבקש מעם ישראל- "(ח) וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם." (שמות כה) בתוכם ולא בתוכו, במשכן, מדוע?
חז"ל מסבירים- הכוונה היא אכן ל"ושכנתי בתוכם", כלומר השראת השכינה בליבו של כל יהודי ויהודי. המשכן הוא למעשה דרך פיזית, גשמית של עם ישראל להתחבר לעבודת ה' באופן מוחשי. הקב"ה אינו "זקוק" למשכן, לגשמיות, אנחנו אלו שזקוקים לו, שמתחברים לחומר למעשיות ולמציאות גשמית. לכן, החיבור שלנו לעבודת ה' מתחיל עוד בתרומה.
מה הקשר לתרומה?
כשאנחנו נותנים ומשקיעים במשהו אנחנו מייצרים חיבור, אהבה, אכפתיות, שייכות ומעורבות. אנחנו עוברים להיות פעילים ולא רק משקיפים. בקבלת מתן תורה הצהרנו "נעשה ונשמע" עכשיו עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולפעול. תרומה בכוונה וברצון, להבין שאנו תורמים משהו קודם כל עבור עצמנו, עבור הקשר הפנימי שלנו עם המהות העצמית, עם הנשמה, שהיא הנקודה האלוקית שנמצאת בכל אחד ואחת מאתנו.
רק 31 פסוקים מקדישה התורה לסיפור בריאת העולם, בספר בראשית. ומפרשת "תרומה", מוקדשים 450 פסוקים לבניית המשכן במדבר, כולל הוראות מפורטות ומדוקדקות של חומרים, בנייה, מידות, הכנה, והקמה. מדוע העולם כולו מתואר בקצרה? מדוע המשכן, האוהל הארעי שהיה המרכז לעבודה הדתית-רוחנית במדבר, מתואר בכזו אריכות?
קיימים פרשנויות והסברים רבים, את התשובה הבאה אהבתי במיוחד-
"באופן כללי, התורה לא מתעכבת על תיאור העולם. לשם כך יש ספרי מדע ואלבומי תמונות. התורה מתעכבת על מה שהאדם אמור לעשות בתוכו."
אז מה בין תרומה למשכן- לצדקה?
התשובה- "(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. " (שמות כה) מדוע ויקחו תרומה ולא נתנו תרומה? כי עצם הנתינה היא למעשה לקיחה. תאכלס כשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו לא עושים טובה לאף אחד אלא לעצמנו. נתינה היא כמו תכנית חיסכון ארוכת טווח שמצמיחה אותנו.
בצדקה לא תמיד תהיה כוונת הלב כי הדגש הוא יותר על הביצוע, בעוד תרומה לבניית המשכן הארעי וזה שבתוכנו, בנשמתנו, מחייב כוונה ורצון שהופכים אותנו לחלק מזה וכפועל יוצא, חוזר אלינו בעוצמות גדולות יותר.
פעם שמעתי משפט חכם ש- העני שתפקידו לקבל, אכן לרוב אין לו ברירה אלא לקבל, אבל לעומתו העשיר תפקידו לתת, ובהחלט יש לו ברירה, הגדולה שלו לזכור את תפקידו ולתת. אני מוסיפה על כך שהנתינה של "אדם עשיר" היא בתחומים שונים לא רק עושר בממון- כלכלי, אלא "עושר" גם בשמחה, במקצועיות וכישרון, בהקשבה וכו
המשכן היה אמנם מקום של פאר והדר, אבל למעשה שימש להרבה יותר מזה. פרשת השבוע שלנו נקראת 'פרשת תרומה', כפי שהזכרנו קודם לכן מלשון 'התרוממות'. הרעיון שנדע לרומם את עצמנו ואת כל "המתנות" היפות שקבלנו (כישרונות, רכוש, שכל) מעבר לשימושנו הפרטי ולתועלת האישית שלנו. שנממש ונשכיל לעשות בהן שימוש, המועיל גם לסביבה ובסופו של דבר גם לעולם כולו. רק אז נצליח להביא את המתנות שקיבלנו למימוש הפוטנציאל הטמון בהן. שנדע לתת עם כוונה מהלב ורצון להפוך את הסביבה שלנו לטובה יותר. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, חמדה בת זהבה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

תקציר- השבוע פָּרָשַׁת תְּרוּמָה שהיא הפרשה השביעית בספר שמות והיא הראשונה שעוסקת במשכן.
הפרשה כולה עוסקת בנושא אחד: הציווי של הקב"ה למשה רבינו על בניית המשכן. ראשית יש לגייס תרומות מבני-ישראל לבניין המשכן. ה' מדבר עם משה שיבקש מעם ישראל להעניק תרומה – כל אחד כפי יכולתו להקמת המִשכָּן. התרומות כוללות שלושה עשר מיני חומרים ובהם זהב, כסף ונחושת, עורות בעלי חיים, עצים, שמנים ואבני חן. כל אלה להקמת המשכן, לייצור כלי המשכן, לבגדי הכהונה ולשמן המשחה וקטורת הסמים. במשכן יוכלו בני ישראל לעבוד את ה' ולהקריב לו קורבנות. בפרשה מפורטים כל אחד מהכלים כולל החומרים מהם יש לבנות את הכלי ומידות הכלי.
המשכן הוא אוהל, משכן ארעי עד לכניסתו של עם ישראל לא"י. משכן זה נודד עם בני ישראל במסעותיהם, ולכן הוא עשוי יריעוֹת. במשכן – ארון הברית ובתוכו לוחות הברית; הכְּרוּבִים – דמויות בעלות כנפיים המונחות על הארון; השולחן וכליו; המנורה בעלת שבעת הקָנים; יריעות המשכן; הפָּרוֹכֶת, שהיא כמו וילון המפריד בין הקוֹדֶש לקוֹדֶש הקוֹדָשים; המזבח שעליו מקריבים קורבנות; וחצר המשכן המקיפה את המשכן.

בפרשה השבוע אנו מתבוננים בפרטים שאינם מצויים בעשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני, אירוע השיא בפרשה הקודמת, פרשת יתרו. 10 הדיברות היוו הכנה, קווי יסוד ומבוא להמשך בפרשת שופטים שמתחילה באות ו' החיבור, ואוצרת בתוכה 53 מצוות. הפרשה מורידה את האידיאלים הגדולים מהר סיני לתוך המציאות שלנו, החיים האנושיים כשחלק מאותן מצוות עוסק באוכלוסייה החלשה והנחשלת שזקוקה יותר מכל לסעד, חיזוק ותמיכה. למעשה פרשת משפטים היא שנותנת תוקף לפרשת יתרו. "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם." (שמות כא').
אני תוהה לעצמי היכן החוקים והמשפטים פוגשים אותי?
מה משמעות הירידה לפרטים קטנים אחרי חוויה כל כך מכוננת של מתן תורה?
על פי מה עלינו לשפוט?
ד"ר מוטי גולן, מרצה לעניני יהדות ואקטואליה, כתב:
" …ובכל זאת, מה ראתה התורה לפתוח את הפרשה דווקא בענייני עזרה לחלש ולא להמשיך את ענייני האמונה כפי שבאו לידי ביטוי בעשרת הדיברות?"
אחת התשובות שהוא מביא – "בכך, התורה מגלה לנו את סוד החיים. אי אפשר לחיות חיים אמיתיים בסיסמאות, באמירות וכיו"ב. חייבים להוריד את האידיאלים הגדולים לפרטי החיים. הרעיונות גם אם הם גדולים מקבלים משמעות רק כשהם מחוברים לחיי המעשה. התורה האלוהית הגדולה חיה דרך הפרטים הקטנים". (בשם הרב יניב כהן, ראש אולפנית ישורון בפ"ת). ד"ר מוטי גולן ממשיך ומבהיר "שעיון במגוון מצוות הפרשה, יסייע להבחין שהתורה מדגישה את ענייני החסד והעזרה לנצרך ובמיוחד ל"קבוצת החלשות והנחשלות" שהם: היתומים, האלמנות והגרים. למשל: אסור לענות יתומים ואלמנות, אסור להונות גרים, ישנה מצוות עשה של נתינת הלוואה לעניים ועוד. גם מצוות הבאת בכורים נכללת בפרשה שלנו – "ראשית בכורי אדמתך תביא.." . כשביסוד המצווה עומד עקרון הכרת התודה לה'."
להרגשתי חולשה זה מצב שכולנו חווים, לעיתים היא מתבטאת בחסר- בדעת, במילה טובה, בכסף, יש ברפואת הגוף או הנפש, כולנו זקוקים לדבר כזה או אחר ברגעים שונים בחיינו ובעוצמות שונות.
אמש עודכנתי שחברה יקרה שלנו חולה במחלה הנוראית, מחלה שלצערנו הפכה ממש למגיפה שלא נדע, והזדמן לי לשמחתי להגיע לחיפה ולבקרה בבית חולים רמב"ם שם קיבלה הקרנה כחלק מהטיפולים שעליה לעבור. חמדה הגיבורה ומשפחתה היקרה והאהובה נאלצים לעבור מסע מאתגר וכואב. הם שיתפו אותי בפרטים, בכל האתגרים שהיו עד לרגע הגילוי וההבנה כמה חמור המצב. כשמישהו יקר לנו חווה קושי ואנו חסרי אונים מולו כי לכאורה אין ביכולתנו לשנות את המציאות, ולהפסיק את הכאב, לא נותר לנו אלא לעצור, לפתוח את הלב, ולגלות רגישות; במילים אחרות, להקל ולהיות שם עבורו עם כל האהבה והחום, ולהטמיע בליבנו שאותו חבר יקר נמצא שם כמראה לגילוי רגישות, הקשבה ואחריות- ממש כמו נתינת ציווי לנו להגדיל ולהרחיב את מעגל התודעה בציבור למעורבות הדדית שככל שתגדל, אני מאמינה, תצמצם את אותה קהות חושים שלא מאפשרת לראות ובטח להרגיש את האחר; ובכך תרחיב את החיבורים שבינינו ובסופו של דבר בין כולם.
השבוע פרשת משפטים מחייבת אותנו להתבונן בפרטים ולראות את האחר, לגלות ערבות הדדית. אנחנו זוכים לקבל הנחיות ברורות כיצד עלינו לנהוג כדי שאכן נקיים חברה שבה כל איש דבוק לרעהו ולכלל כולו. הכי רלוונטי שיש. הפרשה מתחילה דווקא בדיני עבדות, מדוע? והתשובה- עד לפני זמן קצר היינו כולנו עבדים במצרים והוצאנו לחירות, כביכול השתחררנו, אבל חירות מלאה משמעותה גם לגלות אחריות, ביטוי לשחרור שלנו מהעבדות. השחרור מחייב חינוך מחדש, עזרה בעת מצוקה וקושי צריכה להיות מעל כל מחלוקת, מעל אינטרס אישי, מעל היכרות אישית עם אותו אדם- להגיש עזרה זה לזה עם המיטב שלנו ובכל עת. אם מישהו בצרה- פשוט לעזור לו. אולי בזכות אותה עזרה תהפוך עוינות להכרת תודה; ומחוות קטנות של עזרה הדדית יכולות בטווח הארוך לשנות ולהטיב את המצב החברתי והאנושי.
יהודה רובן כותב על הערבות ההדדית- "עם ישראל נחשב ליחידה אחת שקיימים בה קשר ותלות בין כל מרכיביה. מכאן המקום לערבות ההדדית ולאכפתיות שמגלה הפרט למעשיו של זולתו.
התורה מתייחסת לחטאי יחידים כאילו חטא כל העם. דברים אלו מעוגנים במעמקי משפטי ה' ובדרך שבה מתייחס הבורא לחטאי עמו. עם ישראל מהווה יחידה אחת. הערבות ההדדית שקיבלו עליהם ישראל בסיני, הופכת אותם לכלל אחד. לא אוסף של יחידים, אלא עם שבו כל איש דבוק לרעהו ולכלל כולו. יחד הם עובדים את ה' כדי לדבוק במידותיו; ויחד הם נושאים באחריות הרוחנית להמשך הנחלת התורה והמצוות לדורי דורות, ומעשי היחיד משפיעים על הכלל ומחייבים אותו."
כולנו היינו מאושרים יותר, אילו העולם היה מקום מכיל, רגוע ושלו; עולם עם אנשים החיים בהרמוניה ויוצרים מקום זה לזה מתוך תודעת שפע, כי יש די והותר לכולם.
אז כיצד הופכים את החלום הזה למציאות?
ההתחלה הכי טובה ומשמעותית היא להשתדל ולשמש דוגמא אישית, בכל הנוגע ליחסינו עם הזולת. פרשת השבוע שלנו מלאה בהנחיות והוראות מעשיות, הבאות לאפשר לנו לחיות חיים שלווים ומתחשבים יותר עם הסובבים אותנו. למשל: כשאנו נתקלים בחפץ שאבד לאדם כלשהו, לא רק שאסור לנו לקחת אותו לעצמנו, אלא שעלינו להשקיע כוחות מרובים בכדי לאתר את בעל האבדה ולהשיב אליו את אבדתו. סביר להניח שאותו אדם יוקיר לנו תודה על מעשינו ויחווה שלאנשים סביבו באמת אכפת ממנו. מה שיגביר את הסיכוי שהוא יעשה את אותו הדבר למען אדם אחר. לכן יש צורך בהכוונה, בכללים, בחוקים, במשפטים, שיחזקו את מידות המוסר שלנו, שיסייעו ויזכירו לנו לבחור בטוב, ושיחד נוכל להפוך את הסביבה הקרובה אלינו ובהמשך גם את העולם כולו, למקום שפוי, רגיש ומתחשב יותר עבור האנושות כולה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, חמדה בת זהבה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.

לאחר הסיפור העוצמתי של מתן תורה שבפרשת יתרו, מגיעה פרשת מִשְׁפָּטִים, פרשת השבוע השישית בספר שמות. פרשת משפטים כוללת 53 ציווים ורשימת דינים העוסקים בסדר החברתי ובהתנהלות שבין אדם לחברו. יחד עם זאת, בסוף הפרשה מובאים פרטים נוספים בסיפור מתן תורה- מסופר על טקס כריתת ברית של בני ישראל עם הקב"ה ועל עליית משה רבינו להר סיני לקבלת לוחות הברית.
הפרשה מתחילה במילים הבאות "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם…" (שמות, כא')
כלומר, הפרשה מתחילה בחוקים הקשורים לעבדים ומורה לנו איך לנהוג עם העבד העברי, במצבים שונים. הפרשה דנה במקרים של רשלנות, גניבה או מקרים בהם בכוונה תחילה הביאו לפגיעה בגוף או ברכוש. לאחר שהפרשה מסיימת לדון בדיני "נזיקין", כאלו שגורמים נזק לרכוש ולנפש, היא מתייחסת לחוקים חברתיים, שגורמים נזק לחברה כולה. למשל, לא להונות או לגזול את הגר (זר), עלינו לזכור איך התייחסו אלינו כשהיינו גרים בארץ מצרים, לא לקחת שוחד, לא לענות יתומים ואלמנות, בקיצור, לשמור על המוסר, לקחת אחריות ולהגן על החלשים בחברה. בפרשה מוזכרים גם דינים הקשורים בחגים, בשבת, ובשנת השמיטה.

הידעת ש-

המילון מגדיר אחריות כהתייחסות ראויה של אדם לדבריו, למעשיו ולאמון הניתן בו…

שימו לב כמה משמעות יש במילה אחריות-

הרעיון אינו שלי, נלקח מתוך האתר "פשוט ביחד"- לפניכם המילה "אחריות" אות אחר אות ומשמעותן-

1. א' – המילה אחריות נפתחת באות א' (בגימטרייה = 1) ובכך רומזת שאחריות אינה מתחלקת. היא שייכת לאדם אחד – זה שלוקח אותה, הוא האחראי. האות א', מרמזת על המילה 'אני' כי אני מרכז העשייה והאחריות מתחילה אצלי.
2. אח – כשאנו יוצאים מעצמנו, אנו מגלים שאיננו לבד בעולם. במעגל הראשון והקרוב לאדם, נמצא האח. האח במשפחה הוא הראשון שמייצג את קבוצת השווים לנו. הוא אדם קרוב, דומה לנו ואנו חולקים הרבה מן המשותף. אנחנו ערבים לאחים שלנו, שומרים עליהם, ומגנים עליהם. אפילו הסלנג "אחי" משמעותו אתה קרוב לי כאח.
3. אחר – במעגל הנוסף נמצאים האנשים האחרים. אחרים- משמעותיים וקרובים יותר, ואחרים רחוקים יותר. האדם, הוא ייצור חברתי שאינו יכול להתקיים ללא האחרים, ולכן חשיבותם רבה עבורו, ומכאן חשיבות תרומתו לאחרים גדולה. ההכרה באחרים הכרחית כשאנו לוקחים על עצמנו אחריות. האחר, הוא גם השונה מאתנו, החלש, הרחוק, הזר.
4. אחרי – כשכבר קיימת קבוצה, יש צורך במנהיג ונתינת דוגמא אישית. כשאנו קוראים "אחרי" אנו למעשה אומרים- "אני חלק", ולא סתם חלק, אלא חלק שאפשר לסמוך עליו, חלק נוכח ומוביל.
5. אחריו – מנהיג לבדו, אם לא יוכל לסמוך על האחר, סופו שיוותר לבד. כדי שנוכל להוות חלק מזוג, צוות או חברה, עלינו להכיר בגבולות עצמנו, להשתמש בצניעות ולדעת גם לסמוך על האחר. "אחריו" מסמל את היכולת להקשיב לאחר, לפתיחות, לקבל דעותיו, ללכת בעקבותיו ולקבל מרותו.
6. אחריות – וכשמוסיפים את האות ת', מתקבלת השלמות – אחריות. המילה שמתחילה ב-א' ומסתיימת ב-ת', כלומר, מכילה בתוכה את תמצית הכל. לשאת באחריות אומר לעשות את הדברים עד אחרון הפרטים, עם כל הכוונה, המשמעות וההשלכות.
לקיחת האחריות היא ההחלטה לוותר על עמדת הקורבנות, התירוצים, ההאשמות, על הפריבילגיה להתלונן ולהרגיש רגשות אשם.

מה שמענו?
חיינו עמוסים וגדושים ברוך השם; העידן שבו אנו חיים הוא עידן השפע, והשבוע תהיתי איך זה משפיע על ההקשבה שלי? האזנתי
לשיעור מרתק על כיבוד אב ואם ע"פ ההלכה כשלפתע הבחנתי שהנוכחות שלי הייתה במקום אחר, הראש הטרוד לא שמע ואו הקשיב וניתק אותי מההרצאה שלא במשים… הנושא כמובן מרתק אבל מצאתי את עצמי משליכה את הנאמר להורות שלי ולקשר עם ילדיי… בקיצור, הפעם לשמחתי תפסתי את עצמי בזמן כך שיכולתי להחזיק במחשבותיי עד לסוף ההרצאה. אינספור פעמים באירועים שונים ועם אנשים יקרים דעתנו במהלך האינטראקציה עימם מוסחת ובהתאם איכות ההקשבה שלנו. אני יודעת להעיד שבעוונותיי גם כשאני מקשיבה לילדיי לא פעם יש רגעים רבים שדעתי מן הסתם מוסחת- הטלפון מצלצל, אני טרודה כי יש עוד משימות… השיחה מזכירה לי ש… החברה בדיוק שואלת… ושכחתי את הפסטה… (למי שתהה פסטה יכולה לקבל מרקם בצקי לגמרי😇)… והרבה פעמים ברור לי מה הם רוצים לומר עוד לפני שסיימו לדבר… ועוד ועוד. מסתבר שלהקשיב זו אמנות ושריר שעלינו לאמן ולהיות במודעות לקיומו. היכולת להיות פה ועכשיו מסייעת ללא ספק בחיזוק שריר ההקשבה💪🏻

הפרשה מתחילה במילים- " (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ." (שמות יח')
שמעתי או הקשבתי- אותו דבר🤔?
לימדו אותנו, שיש הבדל בין "לשמוע" לבין "להקשיב" – לשמוע זה לקלוט צלילים, ולהקשיב זה להבין את המסר. בלשון התנ"ך, כנראה, ההיפך הוא הנכון: הפועל "הקשיב" מתייחס לצד החיצוני והפועל "שמע" מתייחס לתוכן. יתרו ששמע על הניסים שנעשו לעם ישראל, הבין והפנים את כוחו וגדולתו של ה׳, שמיעה שהניעה אותו לפעולה… דוגמאות נוספות-
•בבראשית מב- "(כג) והם לא ידעו כי שומע יוסף; כי המליץ בינותם" האחים בוודאי ידעו שיוסף מאזין להם מבחינה טכנית-חיצונית, הם רק חשבו שהוא לא מבין מה הם אומרים. כלומר שמיעה מתייחסת לתוכן ולא לצלילים.
•(מלכים א, ג)- שלמה המלך מבקש מה' שייתן לו "(ט) לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע" ברור שהכוונה שלו היא לשמיעה של התוכן ולא רק לשמיעה חיצונית.
•משלי יח -"(יג) משיב דבר בטרם ישמע – איוולת היא לו וכלימה"
•גם קריאת "שמע ישראל" נאמרת "בכל לשון שהוא שומע".
בלשוננו היום נותר שריד לפירוש התנ"כי של השורש שמע במילה משמעות.
שימו לב, בהמשך לפרשה שלנו מופיעים גם הפסוקים הבאים-
"(כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר." (שמות יח')- משה שומע, מבין, מפנים ומיישם את דבריו של חתנו יתרו;
"(טו) וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; " (שמות כ') – העם ירא את ה' במעמד מתן תורה, לכן הוא מבקש ממשה להשמיע ולתווך את דברי ה׳ כדי שהם יוכלו לשמוע ולהקשיב כשהם פנויים ללא פחד;
הקשבה היא כאמור מיומנות תקשורת בין בני האדם. מלמדים אותנו לדבר, להתבטא, אבל אנחנו שוכחים ללמד וללמוד שגם השתיקות הן לעיתים דיבור משמעותי שיכול להוות בנוסף כלי עזר בהקשבה שלנו.

באמצעות ההקשבה אנחנו מעניקים את מלוא תשומת הלב ומכבדים את האדם או האנשים להם אנחנו מקשיבים. ההקשבה מחייבת אותנו להשקיט את הרעש שבתודעתנו; היא מערבת גם את האוזן החיצונית- הצלילים, הטון וכו' וגם את "האוזן הפנימית" – את הלב. ההקשבה דורשת מאתנו ריכוז ותשומת לב, כדי שנוכל לשמוע את מה שהאחר מביע, בין אם במילים ובין אם בין המלים ומעבר להן.

אנו מקשיבים, אבל המחשבות, השיפוט, דעות מוקדמות, פרשנות, הזדהות, אילוצי זמן, הרצון לייעץ, לנחם, המסקנות שמכוונים את ההקשבה שלנו וכו' מייצרים סביבה לא פנויה ולא קשובה. כלומר, פעמים רבות אנו מקשיבים בכדי להשיב ולא להבין.
המציאות היא כאמור שכולנו עמוסים בשפע של פעילויות ומחויבויות בשוטף לכן, ראשית עלינו לברר האם אנו בכלל פנויים להקשבה. יש פעמים שאני אומרת לילדיי- 'אני מצטערת אבל אני ממש לא פנויה עכשיו להקשיב, ומאחר וזה חשוב לי בבקשה בואו ונדחה את זה לעוד שעתיים… לערב… וכו' '
אז מה זו הקשבה אמיתית?
מספרים על הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לר' אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם? מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד". ענה לו ר' אריה: "אני לא עושה להם שום דבר, אני רק מקשיב להם…" (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?" מאת דוד בן יוסף).
מי ייתן ונצליח לשמוע ולהקשיב ממקום נקי, פנוי ומאפשר, מקום שרואה, מכבד, נותן מלוא תשומת הלב ומרגיש את האחר, ושנצליח להתגבר על כל שפע הסחות- הדעת שמצויות סביבנו. אמכי"ר
שבת שלום ומבורך!

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.

השיעור באופן מיוחד גם מוקדש ליסכה חווה בת הדסה אסתר ולבן זוגה ציון בן מלכה לחיי נישואים מאושרים, שיבנו בית נאמן בישראל, מלאים בטוב ומטיב, מכילים וקשובים עם שפע בריאות, שמחה ואהבה, וכל שתבקשו לו יהי ולטובה ❤

השבוע פרשת יתרו, הפרשה החמישית בספר שמות. הפרשה מתחילה מהגעת בני ישראל לרפידים בכ"ג אייר עד לאחר מתן תורה ב-ו' סיון. היא נקראת על שמו של יתרו, חותן משה רבינו, אבא של ציפורה. יתרו, ששומע על ההצלה והניסים של בני ישראל ביציאתם ממצרים, מגיע עם ציפורה ושני ילדיה, גרשום ואליעזר, למחנה ישראל במדבר סיני. משה ששמח לקראתם מספר ליתרו על גאולת ישראל ממצרים וכל הניסים שאירעו להם, בפרט קריעת ים-סוף והניצחון על עמלק. יתרו שמח מאוד על נס ההצלה של עם ישראל, מודה לאלוקי ישראל ואף מקריב לשמו עולות וזבחים.
בנוסף, יתרו נוכח לדעת כי על משה מוטלות כל הבעיות של בני ישראל, והוא יושב מבוקר עד ערב ומתמודד לבדו עם כל בעיות העם. לכן, הוא מציע לו למַנוֹת שופטים שיעבדו תחתיו, וכך יוקל לו ויתאפשר לו לתת מענה ראוי לעם. יתרו מציע לו למנות שרי אלפים, שרי מאות וכו', שכל אחד מהם יהיה אחראי לקבוצה מסוימת. "שרי עשרות" לקבוצות של עשרה אנשים, "שרי חמישים" לחמישים איש וכך הלאה. הוא מציע למשה רבינו למנות לשופטים אנשים שהוא סומך עליהם, כאלה שאינם רודפי בצע, אנשים ישרים. כך הוא יוכל להתרכז בהנהגה. כלומר, רק המשפטים והסכסוכים שאלה לא יוכלו לפתור יביאו אל משה. משה מקבל את עצת חותנו ומודיע על המינויים החדשים. לאחר מכן חוזר יתרו למקום מגוריו שבמדין.

ובמרכז הפרשה- המאורע הרב חשיבות בתולדות עם ישראל – מעמד "מתן-תורה" על הר-סיני. לאחר שלושה ימים של הכנות והתקדשות לקראת המאורע הגדול, נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, ללא מחלוקות ותככים. הקב"ה מתגלה אל עם ישראל במעמד הר סיני – המאורע שבו כורת הקב"ה ברית עִם עם ישראל, ונותן להם את עשרת הדִיבְּרות:
ההכרה באֵל אחד שהוציאנו ממצרים;
האיסוּר לעבוד פסלים, עבודה זרה;
האיסור לָשֵׂאת את שם ה' לשוְוא, איסור על שבועת שוא;
הציווי על השַבָּת, אנו שובתים מכל מלאכה בשבת ומציינים אותה בקידוש ובהבדלה, בתחילתה ובסופה;
והציווי על כיבוד הורים;
אחריהם מופיעים 5 האיסורים על- רצח, ניאוף, גניבה, מתן עדות שקר, ולא לחמוד את אשר לזוּלַת.

שבת שלום ומבורך 

• ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.

תקציר-
פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשרת המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הם יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות, פרשת המן והמלחמה בעמלק.
כשיוצאים בני ישראל ממצרים הם נערכים למסע מפרך דרך מדבר סיני, בכדי להגיע אל הארץ המובטחת – ארץ כנען. הם לא בוחרים בדרך הקצרה ביותר, שהיא דרך ארץ פלשתים, דרך החוף הקצרה, כיוון שהדרך הזו עוברת בשטחי אויב. יש חשש שמא יגיעו מהר מדי למצב מלחמה (המצב אליו הם מגיעים בסוף הפרשה במלחמתם בעמלק) והפחד יגרום להם לרצות לשוב למצריים. בני ישראל, שעד לא מזמן היו עבדים, אינם בשלים עדיין להילחם. המסע עומד להיות קשה ומפרך, ולכן הפרשה פותחת ב- " (יז) וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". (שמות פרק יג')
מה עוד? משה זוכר לקחת את עצמותיו של יוסף ממצרים כפי שהשביע יוסף את אחיו לפני מותו לא לקבור אותו במצרים.
כידוע הובלת העם במדבר היא ניסית. ביום עמוד הענן מראה להם את הדרך ובלילה הוא מתחלף לעמוד אש.
לאחר קריעת ים סוף, באה השירה הגדולה והנפלאה: שירת הים, שמשה מתחיל וכל בני ישראל עונים אחריו. שירת הים כוללת הודיה לקב"ה על הניסים שחולל מול עיניהם, היא מזכירה את הפחד והאימה של האומות כששמעו על הנס של קריעת ים סוף, ומציינת את הארץ המובטחת ואת בית המקדש שיבנה בה. גם מרים הנביאה והנשים מצטרפות ויוצאות במחול ושירה. משלב זה מתחיל מסע הנדודים במדבר, ומתחילים גם הקשיים והתלונות, תלונות על מים (במרה) ותלונות על המזון במדבר סין. הקב"ה עושה נס ומוריד מן בבוקר ("מן הוא?!" כלומר מהו הדבר הזה. וכך מקבל המזון השמימי את השם 'מן'.) ושלו בערב. הציווי המפורש הוא לאסוף מן ליום אחד בלבד ולא לשמור אותו, המן הוא 'מזון אמונה' ולכן אין לאגור אותו, אלא להאמין בכל בוקר להופעתו המחודשת. מי שאסף יותר מצרכיו ליום אחד גילה שהמן הבאיש והעלה תולעים ביום למחרת. בפרשת בשלח נזכרת השבת לראשונה. רק ביום השישי לקטו עם ישראל כמות כפולה של מן, שלא הבאישה ונשמרה לשבת, מה שנקרא לחם משנה (ע"כ בשבת אנו מברכים על שתי חלות בסעודות…). מי שיצא ללקוט בשבת כמובן שלא מצא כלום שהרי שבת זה יום מנוחה, ככתוב- "ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי." (שמות טז). בנוסף, מוזכר כי בני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה.
בני ישראל ממשיכים בדרכם לרפידים וגם שם אין מים לשתות, ובהתערבות אלוקית משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. בינתיים ברפידים, עמלק תוקף את ישראל, ומשה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק. המלחמה לא הייתה קלה ורק בערב, בסופו של היום, מצליח עם ישראל לגבור על עמלק. בסיום הפרשה משה רבינו בונה מזבח כאות תודה וזיכרון לנס הניצחון.

במהלך הפרשות האחרונות שקראנו כתוב במספר מקומות, "ואני אקשה את לב פרעה" כלומר, נראה שלפרעה לא היו ממש ברירות כי כתוב בפירוש שהקב"ה הקשה את ליבו. משה ממשיך ודורש מפרעה לשחרר את העם מעבדות לחירות, ופרעה גם כשנענה בחיוב מתחרט ואינו משחרר. הרב סטפן בארס כותב- "הסוציולוגיה טוענת שהאדם הוא תוצר של סביבתו. היהדות אומרת שהאדם הוא תוצר של מעשיו."
ספר החינוך מסביר:
"דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות… כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו". (ספר החינוך, מצווה ט"ז)
המשמעות היא שפעולה חיצונית-גופנית מעוררת אצל האדם את מחשבת הלב.
כלומר ההתמודדות הרגשית של פרעה היא נושא מרכזי בפרשה. כאמור רגע אחד הוא רוצה לשחרר את עם ישראל, ורגע אחר הוא מתחרט. חכמים רבים עסקו ועוסקים בשאלה האם לפרעה הייתה בכלל בחירה חופשית? אחד ההסברים מבהיר שהבחירה החופשית מצטמצמת ככל שאנחנו בוחרים ברוע. כלומר, בהתחלה כל אדם חופשי לבחור, אבל אם הוא מתמיד בבחירות רעות – היכולת לבחור אחרת פשוט מתמעטת עם הזמן. מי שבוחר ללכת בנתיב של מעשים רעים מאבד מהרגישות והעדינות שלו, המצפון והיצר כבר לא נאבקים כמו פעם. כך גם פרעה שהמשיך בדרך האכזריות והרשע – הרחמנות הלכה ונעלמה ממנו. סיוון רהב מאיר מטיבה לתאר- "…מקריאת הפסוקים רואים בפירוש את הבדלי התפיסה ביניהם (בין משה לפרעה). "לכו נא הגברים ועבדו את ה'", אומר פרעה. כלומר, הוא מסכים שהגברים בעם ישראל ייצאו ממצרים, רק לכמה ימים, כדי "לעבוד את ה'" ולחזור. משה רבנו מתייצב נגדו בפסוק חשוב, ואומר כך: "ויאמר משה: בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו… כי חג ה' לנו". יש פה ביטוי לחלק מהתפיסה המהפכנית שמשה רבנו מנסה ללמד את פרעה, ואת בני ישראל, וגם אותנו הקוראים: התורה היא של גברים ונשים, ושל צעירים ומבוגרים. יש חלק ומקום לכל חלקי העם, כולם חלק מהסיפור הזה. הפרשנים לאורך הדורות מדגישים בעיקר את הבאת הילדים אל המעמד הזה, ורואים בפסוק הזה תזכורת לכך שהחינוך ביהדות מתחיל כבר מגיל אפס."
אנו מעצבים את האישיות שלנו מהפעולות המעשיות שאנחנו עושים בעבודה, אבל גם ממה שאנו בוחרים לעשות בשוטף- הספרים שאנחנו קוראים, החברים שאנחנו בוחרים, אורח החיים שלנו, התזונה שלנו, כיצד אנו נוהגים, משוחחים… כל פעולה שלנו, משפיעה על מי שאנחנו… ומגדירה אותנו.
הפעולות הללו משנות את המהות שלנו, משפיעות על המחשבות והרגשות שלנו. במילים אחרות, יש לנו בחירה, אבל ככל שאנחנו מתמידים לבחור בדרך שלילית מסוימת, הדרך החיובית מתרחקת בכל פעם מחדש. כי האופי שלנו, מצב הרוח, התכונות, הגישה והרגישויות – מעוצבים על ידי אותן פעולות היומיום שלנו.
אכן מאתגר לעקוב אחר השפעותיהן של רוב הפעולות. אבל בסוף היום אנחנו מדברים על מי אנחנו רוצים להיות, ובאיזו דרך אנו רוצים להלך, ולכן חיוני שנבדוק בזהירות את הערכים השונים וההשפעות השונות של מעשינו כדי שנהפוך לאנשים חושבים יותר, למודעים יותר ולמצפוניים יותר..
מי ייתן ונבחר בנתיב של הטוב כך שידבק בנו, ושנזכה לראות גם את הטוב שבקושי עוד בימינו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך🌺
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל,
ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.

פָּרָשַׁת בֹּא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. המכות מוסיפות לבוא על מצרַים. הפעם מכה ה' במכת אַרבֶּה, ובחוֹשך על כל הארץ. לקראת המכה הקשה מכולן – מכת בכוֹרוֹת. הקב"ה מצווה את ישראל לשחוט שֶׂה בי"ד בניסן, ולסמן בדמו את משקופֵי הבתים (כדי שניתן יהיה להבדיל בין בתי המצרִים לבתי ישראל). את השֶׂה צולים וצריך לאוכלו, מה שנקרא 'אכילת קורבן הפסח' והוא מִצוָוה לדורות. אליו מצטרפים צוֵוי אכילת מצה ואיסור על החמץ. בהמשך מסופר על יציאת מצרים. ובסוף הפרשה מוזכרות מצווֹת הקשורות לקורבן הפסח, הקדשת הבְּכוֹרים והחובה לסַפֵּר לדורות על יציאת מצרַים – מה שאנו עושים למעשה בכל שנה ושנה בליל הסדר🤓

המסע שלנו-

בוא משמעותו שאנו לא לבד, אנו צועדים במסע הזה של החיים- יחד. כך פונה הקב"ה למשה בתחילת הפרשה, אין ציווי של לך או חזור אל פרעה, אלא – " (א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: (שמות פרק י')
לרוב קל לנו להבחין בדברים הטובים שקורים לנו בחיים, ובטח להרגיש אותם. לעומת זאת, כשאנו חווים מקרים וחוויות קשות, מאתגר לנו להבחין בחיובי שבהם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל, בתהליך שהקב"ה מעבירם בכדי להוציא אותם מעבדות לחרות. כשמשה ואהרון ניגשים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל, הם נתקלים בסירוב חוזר ונשנה, יותר מזה נראה שבתחילת הדרך הכל נעשה גרוע יותר, ומצבם של בני ישראל מתדרדר, פרעה מוסיף על עבודתם הקשה, אבל למעשה, כל ההתרחשות הזאת מהווה רק חלק מהמסע שעובר עם ישראל, שבסופו בני ישראל מוצאים ממצרים בעזרת נסים גדולים ואדירים, והלא יאומן הופך לאמין בהחלט. וזו נקודת אור משמעותית עבורנו, גם כשנראה לנו שהחיים שלנו בירידה, עלינו לזכור ולהפנים שדווקא כשנראה שהכי קשה, פעמים רבות דווקא אלו הרגעים שלפני השיפור הגדול. מה שמצריך מאתנו להיות סבלניים ומאמינים בכדי לזכות ולראות את המהלך כולו, בכדי לחוות את הטוב גם בקשיים שבאים עלינו לטובה🍯