קטגוריה: ראש השנה

השבוע אנו מתחילים חומש חדש, ספר דברים, הספר החמישי מחמשת חומשי התורה.  חומש 'דברים' פותח- "(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:". חומש דברים מכיל בעיקר את צוואתו האחרונה ואת דבריו של משה רבנו לעם ישראל זמן קצר לפני כניסתם לארץ המובטחת. משה חוזר ומזכיר מצוות ואירועים רבים שכבר הוזכרו בספרים הקודמים, ולכן, ספר דברים קיבל גם את הכינוי "משנה תורה", על כך שהוא מזכיר דברים בפעם השניה.
משה פונה לכל העם, ומסכם מסע של ארבעים שנה במדבר. הוא קורא להם לקיים את מצוות האלוקים וללכת בדרכיו, תוך שהוא מונה מצוות חדשות וגם כאלו שכבר נאמרו בעבר. רעיון החזרתיות מופיע גם בגישור כאשר המגשרים משתמשים בכלי "ניסוח מחדש" ו"מיסגור מחדש"; כלומר, המגשר מנסח באופן עינייני, מעודן ואף לעיתים מרוכך את הדברים שכבר נאמרו בכדי לקדם שיתוף פעולה וחיבור של המגושרים להידברות ועשייה מועילה ומקדמת. מסגור מחדש (Reframing) הוא מושג מתחום הפסיכותרפיה שמטרתו לאפשר לבני אדם התבוננות נוספת על סיטואציות, מערכות יחסים ובני אדם אחרים. במסגרת טכניקה זו, המגשר מעניק מסגור תודעתי חדש, ונותן פתח לאפשרויות חדשות, על אף  קונפליקטים מאתגרים, ועימותים שנראה כי אין מהם מוצא. אלו כלים אשר במקום לעסוק בהאשמות, הם מרחיבים את יכולת ההכלה, הפיוס, ההקשבה הפעילה, מעודדים לעשייה חיובית, ומקרבים את הנפשות.
למעשה, המגשר כאילו מאיר עם ״פנס קטן״ אירועים שנשארו בצל סיפור הקונפליקט או לחילופין מסייע בהענקת משמעויות חדשות לאירועים מוכרים. כך משה רבנו בחומש דברים מעניק בנאומו האחרון לעם ישראל זוית חדשה, מעצימה ומקרבת אל דרך התורה, דרך המשפט והצדקה במטרה להטמיע את המסרים מהאירועים שחוו.

הכתב והעורך אריה יואלי מסביר- "המהלך הגדול של לידת עם ישראל, עליו מספרת התורה כמעט והגיע לקיצו. בארבעה ספרים עבר עם ישראל תהליך ארוך: מספר בראשית, בו הונחו היסודות והרקע של עם ישראל, דרך ספר שמות בו כבר הוא הפך מיחידים לעם, היישר לספר ויקרא בו הוא קיבל מערכת חוקים ועד הנדודים במדבר שם הוא התמודד עם קשיים. ועכשיו הגיע שלב הסיכומים.
ספר דברים, שונה מארבעת הספרים שקדמו לו. הביטוי הרווח בתורה "וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" איננו מופיע בו. ספר דברים הוא נאום ארוך ומתמשך של משה רבנו שהתחיל בר"ח שבט והסתיים עם פטירתו של משה רבנו בז' באדר. נאום יחסית ארוך למי שבתחילת דרכו אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי … כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"…
ספר דברים הוא מעין חזרה על כל המסופר בשלושת הספרים הקודמים, אבל מנקודת מבטו של משה רבנו. משה מתחיל לתאר את קורות עם ישראל במדבר לא בסדר כרונולוגי, אלא לפי נושאים. הנושא הראשון הוא חטא המרגלים, הסיבה בגינה התעכב עם ישראל במדבר ארבעים שנה. זו גם הסיבה מדוע דור יוצאי מצרים, לא נכנס לארץ.
כבר עמדנו בעבר על השוני בין התיאור בפרשת שלח לבין הסיפור אותו מספר משה רבנו בספר דברים. בהמשך יתוארו מעמד הר סיני, חטא העגל, מלחמות סיחון ועוג ושאר קורות עם ישראל במדבר, כשלכל סיפור יש גם מסר מצדו, תראו לא לחזור שוב על השגיאות שעשיתם אז.
בספר דברים חוזר משה רבנו על רוב המצוות, לעיתים תוך שינויים מן הנכתב בספרים הקודמים. בד בבד, ישנן מצוות רבות שלא נאמרו עד עתה ואנו פוגשים אותם לראשונה. השינויים במצוות בין ספר דברים לקודמיו נובעים בעיקר מהשינוי שחל בעם. כבר לא מדובר בדור יוצאי מצרים, אלא בדור שבעוד זמן קצר עתיד להכנס לארץ. אנשים אלו כבר ארבעים שנה לומדים את המצוות ממשה רבנו. לכן ברור מדוע חלק מהמצוות אינן צריכות הרחבה נוספת.
דיני הקרבנות שמופיעים בספר ויקרא, כמעט ואינם מופיעים בו, אבל מאידך יש בו הרחבה על מצוות כמו תרומות ומעשרות וביכורים. מצוות הקשורות לארץ, מופיעות בו לראשונה, או מקבלות משנה חשיבות, המלכת מלך, דיני נביא ועיר הנדחת, עניינים שלא היו שייכים במדבר ויהיו שייכים עם הכניסה לארץ.
ספר דברים מבטא את המעבר מדור מדבר לדור הכניסה לארץ. צורת החשיבה בו שונה, הציוויים בו שונים, הגישה בו חדשה. ספר דברים הוא הנאום האחרון של משה רבנו לפני שהוא נפרד מעם ישראל ושולח אותם לארץ ישראל. משה רבנו, המנהיג הגדול, בשלושים ושבעה ימים מכין את עם ישראל, אל היעד החדש, הכניסה לארץ ישראל."

משה רבנו מעניק לנו מסגור מחדש או הבניה מחדש (reframing)  של הצבת מסגרת התבוננות על המציאות והאירועים שחלפו, בכדי להדגיש את הצורך בקיום החוקים והמשפטים. משה הוא מנהיג רוחני ומעשי. הוא מתווך לנו את רצון ה', ומגן על העם כשצריך. הוא מחנך והופך את בני ישראל לאומה. וכפי שמתארת נופר סימפסון, ראשת הישיבה החילונית בינ"ה בחיפה, "ספר דברים הוא מעין הסיכום של המסע הארוך שעברו יחד ויש בו גם דרישה של משה מהעם בנוגע לאיזה מין עם הם צריכים להיות בארץ ישראל. כמה חשוב לסכם במילים את התורה שעומדת ביסודו של העם שיכנס אל הארץ המובטחת בעוד רגע.
מנהיג המאחד את העם צריך שיהיו לו מילים ברורות שיבואו עם מעשים מדויקים. יותר מהכל, המנהיג צריך שיהיה לו חזון לעתיד טוב יותר." בניגוד לחומשים הקודמים, הכתובים בגוף שלישי, ספר דברים כתוב כמעט כולו בגוף ראשון. כבר בפתיחת הנאום מזכיר משה שהנאום כולל חוקים ומשפטים שעל בני ישראל לשמור כשיכנסו לארץ. והשאלה מדוע?

התשובה מתבטאת בקשר שבין תשעה באב ביום ראשון הקרוב, לבין פרשת דברים.
מסבירה נופר סימפסון, "כבר בתחילת הפרשה משה מתאר את מקומו המרכזי בתוך העם כמגשר, מפשר ומתווך ביחסים שבין אדם לאדם "אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם" ודורש מהעם שמעתה הם אחראיים על היחסים בתוך העם. הוא מצווה עליהם להביא אנשים חכמים, נבונים וידועים שיהוו ראשי השבטים שינהלו את החברה המתהווה. בחברה הזו צריכים להיות שופטים הוגנים שירדפו את הצדק. בנוגע למהו משפט צדק, גם את זה משה מפרט: במשפט צדק אין הבדל בין הבאים למשפט – בין אם השופט מכיר את הנשפטים ובין אם לא, בין אם אחד מהם גדול או ידוע בציבור לבין אם הוא קטן, בין אם האחד מפחיד ורשע לבין אם לא.
ספר דברים, ובפרט פרשת השבוע הנוכחית, הוא הספר שמסכם את תקופת הנדודים הארוכה של בני ישראל במדבר והוא מכין את העם לשלב הבא – ההתמקמות על אדמת ארץ ישראל. דווקא בספר שמסמל את תחילת תקופת ההשתקעות על הארץ, אנו פוגשים את ט' באב שמציין את הגלויות הארוכות שאליה יצאו בני ישראל אחרי חורבנות בתי המקדש.
ט' באב הוא המועד שעל פי המסורת חרבו שני בתי המקדש והיהדות יצאה לגלות. נהוג לקרוא בליל ט' באב את מגילת איכה שמכנסת בתוכה חמש קינות על חורבן ירושלים וגלות היהודים ממנה. ירושלים, שהיא הלב הפועם, נחרבה בתהליך הארוך בו יושביה חטאו ופשעו והביאו על עצמם רעב כבד, עוני מחפיר וחוסר הנהגה צודקת. במגילה מתוארים סיפורים קשים מאד על החברה הקורסת, המעונה והגוועת, טרום חורבן בית המקדש. בהיעדר חזון משותף וברגעים של חוסר אחדות בהם כל אדם דואג אך ורק לעצמו על חשבון אדם אחר, אין בית משותף. כשבית המקדש נחרב, זה היה אקורד הסיום של הסאגה, אבל אם נקשור בין פתיחת פרשת השבוע לט' באב אז מה שאנחנו צריכים ללמוד מתוך הקשר הזה הוא שעלינו להסתכל על החברה שלנו, על יחסים של שותפות בין אדם לחברו ועל הנהגה שיש לה חזון של אחדות, צדק ושלום. מעניין לקרוא את פרשת השבוע שהיא תחילת ההתמקמות על הארץ יחד עם מגילת הקינות – מגילת איכה, ולעמוד על התנועה שיש בין עם המתיישב על ארצו לבין עם הפזור בגלויות."

למשה רבנו, המנהיג שעיצב את עם ישראל מיציאתו ממצרים, ובכל שנות נדודיו במדבר חשוב רגע לפני פרידתו לחזק לעם ישראל את החיבור לתכליתו.

שבת שלום וצום קל ומועיל💞

בפרשת מסעי החותמת את חומש במדבר אנו סופרים מ"ב מסעות שבני ישראל עברו מיציאתם ממצרים ועד לערבות מואב. ברוב הפסוקים מופיעים רק ציוני מקום ללא תיאור הטלטלות שהם עברו. כלומר, המסע מתואר רק בציוני המקומות: ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו.

מסבירה המחנכת מירי וסטרייך, "פרשת מסעי עומדת על התפר הדק בין המדבר לבין הכניסה לארץ. היא רגע מעבר שיש בו סיכום העבר אך גם מבט לעתיד. מי שיפגוש את פרשת מסעי מבלי שעבר איתנו את המסע כולו יעמוד נבוך. חלקים משמעותיים מהסיפור חסרים – מדוע לא היה לעם מים לשתות ברפידים? מי נשאר מאחור בקברות התאווה? ולאיזו הקלה הביאו עינות המים ושבעים התמרים? ובעיקר – היכן רגעי השיא והשפל של המדבר נורא ההוד, ובראשם – מתן תורה, חטא העגל וחטא המרגלים? כל שנותר מהסיפורים עצמם הם שמות המקומות. אולם מי שצעד את הדרך כולה, רק הוא יכול לעמוד על הצופן הטמון בכל אחד מן השמות המוזכרים, על השברים והאמונה שהם נושאים בתוכם, ועצם איזכור שמם כבר פורש בפניו את הסיפור כולו…
הכתיבה המודגשת במסעות המדבר מחזקת את מימד הזיכרון והברית. ההליכה וכל שעבר בה מוצפן בשמות הקצרים: השינוי שעבר העם מתחנה לתחנה, מנפילה לקימה, מעם עבדים ועד כאן, האמונה ועצם ההליכה בארץ לא זרועה הולידו וחיזקו את הברית עם הקב"ה. דווקא עכשיו לפני הכניסה לארץ, בתחנה האחרונה, ראוי להזכר ולכתוב את הדרך הפיזית אך גם הדרך הנפשית שקידמה את העם מתחנה לתחנה. הכתיבה שסימלה את רגעי ה"נעשה ונשמע" במעמד הר סיני חוזרת להדגיש את הקשר שהלך והתעצם מאז לאורך שנות המדבר. זו גם הסיבה שבסיום כתיבת המסעות, בסיום אזכור הדרך, יש אזהרה לעם שנכנס לארץ לא לפנות לעבודה זרה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ:" (במדבר לג, נב). גם כשהעם יוצא מן המדבר עליו לזכור לא להפר את הברית הזו ולא לשכוח את כל מה שלמד בדרך הארוכה והקשה של המדבר. עליו להמשיך ולהאזין לשפה הפנימית ששמות המקומות הם הקוד הפנימי שלה והכתיבה היא הדהודה במציאות."

יתכן וזו אחת הסיבות לכך שהפרשה הקודמת, פרשת מטות, פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, משמעות ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו וחשיבותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. והתכלית היא לא להפר את הברית ולא לשכוח את המסעות שאנו עוברים.
נראה כי המיקוד הוא במסעות שעברו בני ישראל ב-38 שנים שלאחר חטא המרגלים. מסעות נדרשים והכרחיים כדי להכין את העם לקראת הכניסה לארץ ישראל. בני ישראל התמודדו עם אתגרים ותהפוכות אשר בסופו של דבר הביאו ליצירת קשר של חסד הדדי, קשר של בטחון ואהבה. במילים אחרות, פרשת מסעי מתארת את המסע שהצליח למרות ואף על פי המשברים.

מתאר הרב דוד מנחם –
בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים. אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים".
אני עם הילדים."

אז לאן לוקח אותנו המסע שלנו? האם המשא שאנו סוחבים משרת או מעכב אותנו? האם מצבים של חוסר נוחות הם הזדמנות לפרוש או לאתגר את עצמנו? מה יהיה עבורנו פריצת דרך במסע החיים של כל אחת ואחד מאתנו?

דרך צלחה ושבת שלום🎁❤️

השבוע הפרשה מתארת מציאות מורכבת בבית משפחת יעקב אבינו. רחל אימנו נפטרה בפרשה הקודמת, ויוסף נותר יתום. אביו יעקב מכין לו כותנת פסים ומעניק לו יחס מיוחד אך גם גוער בו בעקבות חלומותיו ופרשנותם. אחיו כועסים ומקנאים ליוסף וכמעט מביאים למותו. האחים משליכים את יוסף לבור כפשרה. לבסוף, הוא נמכר לישמעאלים ומורד מצריימה. האחים מתייעצים ביניהם ומחליטים לומר לאביהם, יעקב, כי חיה רעה טרפה את יוסף וכהוכחה לכך הם מביאים לו את כותנתו של יוסף מגואלת בדם. בתגובה- יעקב אביהם- " וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם",  הוא מתאבל קשות על יוסף.

מעניין לראות כי הפרשה פותחת- " (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב…" (בראשית לז), מסביר ד"ר צבי שמעון, "מילת המפתח בארגון ספר בראשית היא המילה תולדות. היא מסמנת תחילה של יחידה (עיינו, למשל, בבראשית ב:ד; ה:א; ו:ט וכו'). תולדות בעברית של ימינו אנו רגילים לפרש את המילה במשמעות של סיפור או היסטוריה – כגון "תולדות עם ישראל". אך פירוש המילה בספר בראשית (לפי הרשב"ם על בראשית לז:ב) הוא בנים, צאצאים של. לפי פירוש זה, למשל, כשכתוב "אלה תולדות תרח" הכוונה לבנים של תרח כולל אברם (בינתיים ללא אות "ה" בשם)."

ואכן, מיד לאחר פסוק זה מתוארים חייו של יעקב באמצעות בניו. נראה כי בבואת חייו של אדם משתקפת מתוך מציאות החיים של בני משפחתו. מציאות של משפחה היא זו שיוצרת את תולדות החיים. יעקב שהתעמת בהצלחה עם אחיו עשיו, עם דודו, לבן, ואפילו עם מלאך ה' ממאן להתנחם על יוסף בנו, מדוע?

מסביר הרב אלכס גליקסברג, ״בתולדות החיים של הפרט והכלל יש שני סוגים של התמודדויות. האחת – החוצה, השניה – פנימה. יעקב מתמודד ויכול לחזית החיצונית, ומתקשה מול החזית הפנימית בתוך הבית. בהתמודדות החוצה הדברים יותר קלים, בדרך כלל ההתמודדות נבחנית באופן שכלי. בהתמודדות פנימה הדברים מורכבים כי הם נבחנים גם באופן רגשי. הצד הרגשי עם הצד השכלי יחדיו מתקשים להוביל לפיתרון מוחלט וחד-מימדי. יעקב בהתמודדות פנימה בתוך המשפחה נקרע בין שני עולמות אלו ואינו יכול להתמודד עם רגש האהבה לבנו העלם יוסף מול ניתוח חלום יוסף שבא מעולם השכל כפי שמבטא אותו יעקב בעצמו: " מה החלום אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה ?!… ויקנאו בו אחיו…"
ממשיך הרב גליקסברג, "סיפור משפחת בני יעקב כפי שמופיע בפרשתנו, אינו מניח את דעתנו. הסיפור המורכב של מכירת יוסף והרקע שלה. למרות שיש בסיפור משמעות ומסר לדורות, הוא קשה. הן שכלית והן רגשית. ממה הכל התחיל ?!
בשער הסיפור נאמר: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (ל"ז, ד'). יעקב איננו מגיב למציאות המרה שבין בניו, והוא רק שומר את הדבר בלבבו, כי תגובה מילולית לא תמיד מביאה מזור בכנפיה. יעקב בוחר בעשייה מקרבת בין האחים, והוא שולח את יוסף ל"חפש" את אחיו הנמצאים מחוץ לבית: "ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך … והשיבני דבר … " (ל"ז, י"ד).  הכל מתחיל שלא מסוגלים לדבר גם על "שלום" הזולת, על צדדי השלמות של האחר. בדרך כלל רווח החיפוש אחר חסרונותיו של הזולת לעומת שלמותי שלי, שבהם העין הרעה שלטת ועשויה היא לחולל שנאת-אחים. העשייה אותה יעקב מבקש מיוסף היא, ללכת "לחפש" את "שלום" אחיו. אהבת-אחים יכולה להתרחש כאשר אני מחפש את התכונות השלמות של הזולת ולא את חסרונותיו. בסופו של יום, בכל אחת ואחד מתוכנו יש מכלול של דברים, ועל העין הטובה לתור כל העת ולחפש את המקומות השלמים של הזולת. יעקב הבין שיש לחנך לראיית הטוב, לדיבור של שלום בין האחים, לדיבור המחפש את צדדי השלמות של האחר."

יוסף "בעל החלומות", כך מכונה בנו האהוב של יעקב. הנער שמתחיל מהמקום הנמוך ביותר בחייו לטפס לאט לאט, בדרך לשינוי מעמדו והכרה בכישוריו. יוסף שהחל בהלשנה על אחיו וסיים כשהוא דואג לכל מחסורם. שוב ההתמודדות שלנו עם הפנימיות והחיצוניות ביומיום.

מוסיף הרב אוריאל גנזל, "להתגייסות מלאה לקיומם של אידאלים נשגבים עלול להיות מחיר משפחתי. מיעקב למדנו כי יש להשקיע במשפחה גם אם מימושן של חלק מהמטרות בחיים עלול להידחות מעט. משפחתו של יעקב שרדה אתגרים קשים שהיו עלולים לפרקה, ובסופם נותרה מאוחדת, מבלי שאיש נדחה ממנה.
שאלת היחס הראוי בין התגייסות למען שליחות אישית וציבורית לבין השקעה בבניין משפחה לתפארת מעסיקה רבים. לעיתים קרובות המציאות דוחקת באדם לתת מעצמו עד שמבלי משים הוא משלם על כך מחיר משפחתי כבד. מיעקב למדנו כי איזון ראוי ביניהם מוביל לבנין עדי עד."

אחרי הכל, החיים שלנו משקפים את הבחירות שלנו, וזה אמור לעודד אותנו כי זה אומר שיש פה כוח אופטימי לשינוי. הפרשה מלמדת אותנו על חשיבות ההכרה במשפחה שלנו כחלק אינטגרלי ומשמעותי בעיצוב דמותנו וזהותנו. במהלך חיינו, אנחנו יכולים לשנות את מה שהכנסנו לתוך "תיבת חיינו", את סדרי העדיפויות שלנו, ואת אופן ההתנהלות שלנו. אנחנו יכולים לבחור לייצר שינוי בכל מרחב בחיינו- בבית, במערכות היחסים, בניהול הקריירה/ העבודה, מקום מגורים, קהילה ועוד. לרוב, השינוי יהיה מאתגר וידרוש מאתנו משאבים רבים ,יחד עם זאת משמעותו- פתיחת אפשרות ליצירת איזון ראוי לחיים משמעותיים וממומשים. מי ייתן ונצליח לבנות בנין לעדי עד. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️🏠

השבוע בפרשה אברהם אבינו מטיל על עבדו את השליחות החשובה של מציאת שידוך לבנו יצחק. הוא פונה אל עבדו, זקן ביתו, שמנהל את כל רכושו, עבד במעמד בכיר, ואומר לו- " שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי. (ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. (ד) כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק." (בראשית כד) מעניין להבחין כי שמו של אליעזר, עבד אברהם, איננו מוזכר כלל בפרשה אלא במדרשים. תגובתו הראשונית של העבד היא הבעת חשש שמא לא יצליח במשימתו: "ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת…"

סיפור שליחותו של אליעזר מופיע פעמיים בפרשה. בפעם הראשונה כשאברהם מטיל עליו את השליחות, ובהמשך אותו פרק, כשהעבד מספר למשפחתה של רבקה את השתלשלות האירועים. חז"ל דרשו על כפילות זו כי "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים".

רבקה, כמו בתסריט, עושה בדיוק את מה שאומר עבד אברהם שיהיה הסימן המזהה לכלה המיועדת. היא משקה אותו ואת גמליו וכנראה עושה זאת באדיבות ונועם. למעשה, רבקה לא רק מציעה לשאוב מים לגמלים אלא מגדילה לעשות ועושה הרבה מעבר למה שציפה עבד אברהם, היא מוסיפה ואומרת- "עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת". ההבדל בין להשקות גמלים ובין להשקות אותם לרוויה הוא עצום, לאור תכונתם הייחודית של הגמלים המאפשרת להם לא לשתות במשך שבוע ויותר, ומצד שני כשהם מגיעים למקור מים הם מסוגלים לשתות כמות עצומה של מים, עד כשליש ממשקל גופם! רבקה לא רק שעמדה במבחן אלא עברה אותו בהצטיינות יתירה.
ועם זאת תגובתו של העבד היא- "(כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ–לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא. " (בראשית כד).
מה פירוש 'משתאה'?  לפני רגע העבד פנה אל ה' בבקשה שישלח לו סימן להצלחת שליחותו, בדמות נערה טובה הכולל אמירה של: "שתה וגם גמליך אשקה", וכהרף עין – זה בדיוק מה שקרה. אז מדוע העבד משתאה וחש צורך שעליו לברר בנוסף אם היא ממשפחת אברהם? והתשובה כנראה כי הכל קרה כל כך מהר, ואף מעבר לציפיות, עד שהוא מתקשה לדבר, שלרגע יתכן וזה אפילו ערער את בטחונו של העבד. נראה שהעבד היה זקוק לחיזוק נוסף, והוא- שרבקה תהא ממשפחתו של אברהם, שהיא אכן הכלה המיועדת, ועל כן הוא שואל אותה- "בת מי את".

אותו מוטיב חוזר שוב כשעבד אברהם משחזר את הלך האירועים בפני משפחתה של רבקה והוא אף משנה את דברי אברהם 'מארצי' (גיאוגרפית, 'אור כשדים', הבית שבו גדל אברהם) 'מולדתי' (תרבותית),  ל-  "(לח) אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי." הרב איתמר אלדר מבהיר-  
"העבד מודע לכך, שעליו להיזהר בדבריו אל משפחתה של רבקה, בעיקר בנימוק שהוא נותן לבקשתו לקחת את בתם אל יצחק לארץ כנען… מגמתו של העבד היא לכלול את גורם המשפחה במסגרת התנאים לבדיקה, ואף להציבו כגורם מרכזי בהכרעה שאכן השידוך מוכתב 'משמיים'. לכן בדבריו למשפחה אומר העבד, שרק לאחר שהתברר לו שהיא בת משפחה, ובכך נתמלא התנאי שהציב אברהם (לפי דבריו 'המשופצים'), הוכח שזו יד הגורל, ואז הניח עליה את הנזם והצמידים… בסופו של דבר נראה שמגמתו של העבד צלחה בידו, ואכן בעיני משפחתה של רבקה נתפס עניין זה כיד הגורל… שהרי "מה' יצא הדבר" – מדובר ביד הגורל, שאיתה אין להתווכח."

בשורה התחתונה, אין ספק שעבד אברהם מלמד אותנו שיעור חשוב- האמונה של האדם לגבי יכולתו לבצע משימה משפיעה באופן ניכר על מימושה. מסוגלות עצמית גבוהה מובילה אותנו להשקיע מאמצים בביצוע המשימה גם לנוכח קשיים ומכשולים. ובו בזמן, יש מצבים בהם אנחנו מאוד ממוקדים ומכוונים, והאירועים קולחים והמטרה מושגת במהירות ללא כל מכשול. אלא שאז משהו מתערער בנו, ואנו שואלים את עצמנו, הייתכן? מה שיוביל אותנו לחפש אישורים נוספים שלא בהכרח נדרשים.

בהמשך הפרשה, בזכות אמונתו והתמקדותו של עבד אברהם בשליחותו, הספקות וההיסוסים שלו הוסרו כליל, בפרט לאחר שפגש והתארח בבית המשפחה. מעניין לראות שבעת שמשפחתה של רבקה שואלת לדעתה, האם תצטרף אל העבד ותלך לחייה החדשים, תשובתה של רבקה מציפה שוב את הציווי "לך לך", שקיבל אברהם, וללא היסוס וללא לבטים עונה רבקה באותו הלך רוח- "אלך".

מסביר הרב ניצן ברגר-
"כולנו שליחים בעולם הזה. כל אדם נולד עם תפקיד, ייעוד ושליחות מסוימת שעליו למלא בעולם הזה ומשימת חיינו היא לגלות מהי השליחות המיוחדת לכל אחד מאיתנו ולנסות ולשאוף למלא אותה על הצד הטוב ביותר. כך לגבי עצמנו, כך לגבי ילדינו וסביבתנו.
מאליעזר עבד אברהם למדנו שכל עוד אדם מקבל שליחות ויש לו היסוסים ("אולי זה לא יצליח", "גדול עליי", "מה יקרה אם…"), סיכוייו לחזור בידיים ריקות ממילוי שליחותו גדולים מאוד. אולם כאשר אדם מקבל שליחות או משימה כלשהי, ולמרות הידיעה שהיא קשה ומאתגרת, הוא יוצא אליה באמונה גדולה, יש לו סיכוי רב להצלחת השליחות.
שליחותו של עבד אברהם אכן הצליחה וכאשר יצחק יוצא "לשוח בשדה" לפנות ערב (עפ"י חז"ל – להתפלל תפילת מנחה), הוא נושא עיניו ורואה את שיירת הגמלים שעליה מגיעה רבקה. שנזכה כולנו למלא את שליחותנו בשלמות ועל הצד הטוב ביותר!"

במילים אחרות, לגיטימי שיהיו לנו היסוסים והתלבטויות אך כשאנו יוצאים למסע, כפי שעבד אברהם עשה, ויש לנו אמונה איתנה בהצלחת השליחות, למרות אותם ספקות, הסיכוי להצלחת השליחות רב יותר. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת🚶🏻‍♂️💞🚶🏻‍♀️

בפרשה הקודמת בראנו עולם, ובפרשה הזו אנו כבר הורסים את העולם שנברא. בפרשת נח השבוע, התרחשה קטסטרופה גלובלית, אולי הגדולה ביותר בחיי האנושות, התרחש המבול שהשמיד את רב העולם.  מתואר לנו כיצד דור המבול היו מאוד מושחתים, והאגואיזם היה כל כך עצום שהכל בטבע התהפך. בני הדור במעשיהם השחיתו את הטבע, והשפע הפך לפשע, המים שמחיים את הכל הפכו למים שממתים את הכל.

בבראשית פרק ו׳- מתואר כיצד ה’ מתנחם בקיומו של נח אך מאוכזב מהתנהלות שאר בני האדם. "וירא ה׳ כי רע האדם… מכל האדם אשר על פני האדמה…השחית כל בשר את דרכו… מלאה כל הארץ חמס",  ובנרטיב הזה כבר אין נחמה כפי שתוארה קודם לכן. נראה כי עולם הטבע איננו זקוק כלל לאדם, בטח כשהוא משחית את דרכו. בהבאת המבול יש שימור לעולם בתוך תיבה, בית.
מסביר הרב בני לאו- נח ובעלי החיים שעולים לתיבה הם שימור ה-DNA של הבריאה ליצירת העולם מחדש. נשאלת השאלה מדוע לא מייצר ה׳, כמו בפעם הראשונה, בהבל פיו, עולם חדש? מדוע הבחירה בשימור ה-DNA של נח ומשפחתו? האדם הוא נזר הבריאה אבל אם הוא משחית הכל, אז כלום בעצם לא קיים, מה שמכוון אותנו לברר מה טפל ומה עיקר.

מוסיף על כך הרב חיים נבון – “הטרגדיה של דור המבול מלמדת אותנו שהמשפחה היא המוסד היקר מכל, וגם השברירי מכל. בסוף פרשת בראשית ובתחילת פרשת נח אנו רואים את הטרגדיה הגדולה בתולדות האנושות: התפוררות ההרמוניה הבסיסית של העולם הנברא… יחסי משפחה בריאים אינם נתון יסוד מובן מאליו, אלא הישג עילאי של החברה האנושית בתפארתה.”
שבריריות שהחלה עוד בגן עדן עם אדם וחווה, המשיכה עם קין והבל ומשם רק הלכה והדרדרה עד 'מלאה הארץ חמס.' בריאת העולם החלה בציפיות רבות ולוותה בברכות ובהוראות לבעלי החיים ולאדם. אך נזר הבריאה האלוהית, בני האדם, אינם מצליחים להקים חברה שוויונית מתפקדת. בני האדם מתקשים בפיתוח המוסר והמצפון, התנהגותם החברתית והמוסרית לוקה בחסר. בעוד העולם שברא אלוהים היה מושלם והרמוני, נשאלת השאלה היכן היה הכשל שהוציא מכלל שליטה את בני האדם ואת התנהגותם.

מסבירה ד"ר גילי זיוון- “"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"(בראשית, ו, ה-ו).  
אולי כבר התרגלנו להאנשה (אַנְתְּרוֹפוֹמוֹרְפִיזְם) של האל בסיפורי בראשית, אבל הפעם חורג הפסוק מהעניין הסגנוני ומודיע לנו כי אלוהים, בורא עולם בכבודו ובעצמו, מתחרט!  היצירה שהוא ברא בועטת בבוראה. מה קרה? הוא טעה במינון? הוא לא ידע מה הוא בורא? עכשיו הוא מגלה ש"כל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ" של יציר כפיו" רַק רַע כָּל הַיּוֹם"? 
נדמה לי שכאן נלמד עיקרון מכונן בתפיסה המוסרית של המקרא. עיקרון שמלווה את סיפורי המקרא כולם, מסיפור אדם וחוה בגן עדן ועד נביאים אחרונים, וזהו עיקרון הבחירה החופשית. האדם חופשי לבחור, ואולי זהו צלם האל שבו. לעתים בחירותיו מעציבות את אלוקים ואלוקים מתחרט על היד החופשית שהוא נתן לאדם, אבל אלו כללי המשחק.
בסיפור המבול אלוקים מבקש למחוק את החרפה ולהציל רק משפחה אחת וכמה נציגים של החי, אבל מעתה והלאה גם התערבות כזו איננה בארסנל התגובות של האל. כפי שייאמר במפורש בפרק ח, פסוק כא: וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם… וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".
ככל שנתקדם בסיפורי התנך כך תלך פעילותו הישירה של האל ותצטמצם. כמו הורים שבנם כבר בגר והחלטותיו בידיו, הוא יביט בעצב מן הצד (או למי שמעדיף "מן השמים") וייתן לאדם להכריע האם לרחם או להתאכזר, האם לתמוך או לחמוס.”

במילים אחרות, ה׳ איננו מצטער שברא את האדם לכן, הוא משמר את ה-DNA של נח שהיה צדיק בדורו, ואת קפסולת התיבה. המטרה לאפשר לאדם לתקן את עצמו, את דרכיו. "(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט), 'דם' ביטוי לנפש, לחיים. התכלית היא שדרוג התוכנה של האדם, תיקון מלשון התקן התוכנה שלו ושדרוגה.
הקבלה מבהירה לנו כי לאדם יש יכולת אדירה לייצר שינויים בשמים, בעולמות עליונים, דרך פעולתיו ומעשיו בעולמות התחתונים, כאן בעולמנו, האדם יכול לשנות את המציאות, זוהי יכולת אנושית עצומה. נראה שזה היה חטאם של אנשי דור המבול, הם לא היו מוכנים לקבל את האפשרות שהמבול אכן מתקרב, ובמקום שהדבר יוביל אותם לחשבון נפש ותיקון, הוא התקבל על ידם כאתגר שהם בטוחים שיצליחו לעמוד בו.

בהמשך הפרשה, גם בדור הפלגה, לכאורה נראה כי יש יוזמה לבניית ויצירת פרויקט משותף, מגדל בבל, שמאחד את כולם. אך אחרי הטרגדיה של דור המבול שבו נצטוו נח ובני ביתו- "… וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ" (בראשית ח, יז),  בעצם מעשה דור הפלגה היה ההפך מהציווי הזה, מפני שהם חששו "…פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ." (בראשית יא)
דור הפלגה עסק רק בחומר- "… וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: " (בראשית יא) ללא כל חיבור לנפש ורוח. ואכן, התיקון יגיע בהמשך עם אברהם אבינו, למעשה כבר בפרשה הבאה, 'לך לך'.

מתאר לנו הרבי מליובאוויטש זצ"ל כמה שנים לאחר השואה:
"כשאנו בוחנים את מטרת הקמת העיר והמגדל, אנו רואים כי בוני המגדל היו מעוניינים במטרה אחת בלבד, פרסום ושימור שמם, האדרה עצמית בלבד. הם היו מאוחדים למטרה אחת, אך לא הייתה זו מטרה נעלית ומרוממת אלא מטרה חומרנית שהייתה ממוקדת בעצמם בלבד.
אחדות שכזו, סופה להתרסק. אם אין לבני האדם אידיאל נעלה ורוחני, אם האנשים פועלים מסיבות אנוכיות בלבד, לא רק שהדבר לא יאחד אותם אלא בסופו של דבר אף יגרום להם לפירוד גדול יותר כפי שאירע במגדל בבל.
"כך גם אנו" סיים הרבי את דבריו. "אנו נמצאים בדור שבונה את העולם מחדש אחר החורבן האיום שהמיטה השואה עלינו. עלינו להתאחד, עלינו לבנות מחדש, אך אנו חייבים ליצוק את הרוחניות ואת האלוקות בתוך הבניה מחדש, אחרת לא תהיה זו אחדות אמיתית."

רובנו מחפשים את האזורים שבהם נוח לנו, לעיתים אף עושים הנחות למצב, לסביבה, לנו. יתכן שזו הסיבה שנח נותר באזור הנוחות, עשה כפי שצווה ולא פנה- לציבור שישנה את דרכו, ולא לה' בבקשה לחוס על העולם. הבחירה לחיות באזור הנוחות עלתה לנח ביוקר, המבול לעולמי עד יקרא- "מי נח", ויזכר שרק הוא ומשפחתו ניצלו. מסתבר שגם איחוד למטרה חומרנית בלבד ללא התייחסות רחבה להשלכות, לביטוים ערכיים, ואיכפתיות עם רגש לזולת סופו לקרוס, כי אחיזה רק בחומר לא שורדת. לנח אולי היה נח אבל המסר הוא ברור- עלינו לצאת מאזור הנוחות ולזכור שכולנו ערבים זה לזה.

שבת שלום💞🌊