קטגוריה: ראש השנה

השבת כאמור היא פרוייקט השבת העולמית, ואפרת ראלברוק שיתפה אותי שהשנה בעקבות הבחירות לא הייתה חסות למימון הפרויקט כמו בכל שנה ולכן, היא וחברתה, ליאת וויאן החליטו לעשות מעשה. מה שנקרא- יוזמה מבורכת. הן פנו והשיגו תרומות והכינו לאסירות במרכז הארץ ברכות אישיות להפרשת חלה, ואת כל החומרים הנדרשים לטקס הפרשת חלה. הן הגיעו היום, יום חמישי ה-25/10/18, לבית הכלא עם כל הדברים שרכשו וארגנו, כך שכל אסירה קיבלה ערכה מלאה.

משתפת אפרת ראלברוק "לקראת פרויקט השבת העולמית 2018  ועם מסר ברור שאנו לומדים מפרשת וירא על הכנסת האורחים הלא שיפוטית של אברהם אבינו. ביקרנו היום בכלא במרכז הארץ. במהלך הביקור ערכנו הפרשת חלה בתוך הכלא. היה מרגש קשה ובעיקר למדנו שגם במקום הנמוך ביותר יש גילויי אחווה אהבה ותקווה. שבת שלום."

התמונות מדברות בעד עצמן:-)

שבת מבורכת!

בפרשת וירא מסופרים לנו סיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו, וסיפור הכנסת האורחים שקיים לוט ואף מוכן היה בעבורה להקריב את בנותיו, מסירות נפש בהכנסת האורחים. כידוע, לוט היה אחיה של שרה אמנו והתלווה ויצא עם אברהם למסעו מאור כשדים, דרך חרן ועד לכנען. וכמו שלאברהם היה נסיון לא פשוט לעזוב את ארצו ומולדתו, על אחת כמה וכמה ללוט, שלא שמע בעצמו את ציווי ה׳, ולא הובטחו לו הבטחות רבות כמו לאברהם. למרות זאת בחר לוט להתחבר אל אברהם וללכת עימו, אז מדוע הכנסת האורחים שקיים לוט לא קיבלה את אותה מידת הערכה וציון לשבח שקיבל אברהם אבינו?

לוט בניגוד לאברהם ידע שאורחיו הינם מלאכים, שזהו כבוד גדול ולכן לא פלא שקם לקראתם. לוט בחר לעזוב את אברהם, ולקבוע את אוהלו בסדום בגלל תאוות הממון; לאחר שריפת והשמדת העיר סדום לוט ברח למערה בניגוד להוראותיהם של המלאכים, השתכר ושכב עם בנותיו. יחד עם זאת, המפרשים מסבירים שלוט היא דמות עם הרבה ניגודים, ולכן גם זכה לנכדה הידועה, רות המואביה, שממנה יצא שושלת המלכות.

בעוד, ששלושת המלאכים שבאים לאברהם נראים לו כעוברי אורח, אנשים זרים שאברהם כלל לא הכיר. רק יותר מאוחר מתברר לו שהם מלאכים. מוסיף הרב יהונתן גפן, "הנהגתו של אברהם עם אורחיו מהווה סמל ודוגמא לכל אדם על היחס הראוי לאורחים, וכיצד יש לשרת ולספק את צרכיהם, ולהעניק להם את המיטב ואת המירב. ניתן לראות כיצד התעלם אברהם לחלוטין ממצבו הבריאותי שהיה בכי רע, ולא חסך כל מאמץ במטרה להעניק לאורחיו אירוח מושלם ואת ההרגשה הנעימה ביותר…"

בנוסף, הפרשה פותחת שה' נראה אל אברהם אלא שאברהם רואה 3 עוברי אורח המתקרבים לעברו, והוא עוזב הכל ולא קם לקראתם כמו לוט אלא רץ לקראתם וכולו עסוק במצוות הכנסת האורחים. אברהם אבינו בוחר בהכנסת האורחים, אורחים שהוא האמין שהם אנשים ללא מעמד מיוחד, עוברי אורח, על ההתגלות האלוהית. ואומנם נראה שה' מחכה עד שאברהם יסיים לטפל באורחיו.

על פניו נראה שזו אולי חוצפה ומעורר תהייה אבל מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, "בחירתו של אברהם מלמדת אותנו עיקרון חשוב. עובדי האלילים בזמנו סגדו לשמש ולירח ולכוחות הטבע כאלוהות. הם העריצו את הכוח ואת בעליו. אברהם, לעומתם ידע שאלוהים נמצא לא בטבע אלא מעבר לו. יש בכל היקום רק דבר אחד שאלוהים נתן בו את צלם דמות תבניתו: האדם. כל אדם, רב אונים וחסר אונים כאחד…. אברהם ידע אמת פרדוקסלית: לחיות חיי אמונה פירושו לראות את חותמו של אלוהים בפניו של האדם הזר… זוהי גדלותו של אברהם. הוא ידע שעבודת האלוהים והכנסת אורחים דבר אחד הן ולא שניים… חז"ל עוררו אותנו להבין עיקרון העומד ביסוד חיי האמונה: אנו מכבדים את אלוהים דרך כיבוד צלמו, האדם."

ההפטרה לפרשת וירא היא בספר מלכים ב', פרק ד. כזכור, פרשת וירא פותחת בהכנסת האורחים של אברהם אבינו למלאכים,  וההפטרה עוסקת בהכנסת האורחים של האישה השונמית לנביא אלישע.

לאחר שלש הפטרות שנלקחו מנבואות הנחמה של ישעיהו באה עתה הפטרה מספר מלכים, שמכיל פרקים מהגדולות שעשה אלישע הנביא.  יש כאן מעבר מנפלאות הבורא לנפלאות שבהן נראית יוזמתו של אנוש, בשר ודם. במילים אחרות, אם עד כה עסקנו בפרשיות בראשית, שהן פרשיות של בריאה ונפלאות הבורא, הרי שכאן אנו פוגשים פרשיות שניכרת בהן השותפות האנושית.

האישה השונמית גם היא ללא ילדים, ובעלה זקן .אלישע הנביא לא מהסס להבטיח לה בן, והיא אכן זוכה בבן כפי שבירך והבטיח לה. כמו בפרשת וירא, גם האשה, שרה אמנו, לא כל כך מאמינה למשמע הבשורה, וזוכה לבן בגיל 90.

כשבנה של האשה השונמית לא חש בטוב ומצבו מתדרדר היא איננה מעדכנת את בעלה ופונה לחפש בעצמה את הנביא אלישע שיושיע את בנה. אלישע פותח בתפילה לה' אולם אחר כך מבצע פעולות שנראות לנו כמו ניסיון החייאה והנשמה. נדמה שהנער מת אבל הפעולות בסופו של דבר מצליחות, ואלישע מחייה את הבן. גם בפרשתנו בהיפוך תפקידים, אברהם לוקח לעקוד את בנו וזאת ללא ידיעתה של שרה, וברגע הממש אחרון כשהסכין מונפת באוויר מלאך ה' מציל את הבן, יצחק.

בקיצור, הקשר בין עיקר הסיפור שבהפטרה, לבין עיקר סיפור הפרשה- בשני הסיפורים ישנה הבטחה לבן והמשך השושלת על רקע של עקרות ממושכת, עד כדי שההבטחה נשמעת כלא אפשרית. עבור שרה אמנו וגם עבור האשה השונמית פרי בטן הוא משא נפשן שהן כל כך חפצות בו, והוא כל כך רחוק מהגשמה. בשני המקרים כאמור באה ההבטחה בעקבות הכנסת אורחים נדיבה ולבבית. ובשני המקרים מגיע הבן הנולד עד מצב של מוות, אך ההורים זוכים בו זכייה מחודשת.

אז מה השיעור פה?

ההפטרה למעשה מלמדת אותנו שגם כשנראה שהמקרה חתום וגמור וכגזירה של מעלה – אין עלינו להפסיק לפעול. האשה השונמית ואלישע הנביא לא מקבלים עליהם את הדין. נוכח הבן המת נראה היה שיאמרו לעצמם כי זה רצונו של ה', ויש להשלים עימו ולקבלו. אבל הם אינם משלימים ויחדיו בכוחות משותפים ואמונה מלאה – האשה השונמית ואלישע הנביא- זוכים לראות את הבן המת קם לתחייה.

הרב יהודה שביב מסכם- " ואפשר שאף זה לקח מלקחי העקידה והפרשה: לא! לא יחפוץ ה', בשום אופן לא, בקורבנות אדם. ואל לו לאדם לחשב חשבונות של גבוה, אלא עליו לעשות את כל שבידו, ואף למעלה ממה שבידו, להיטיב ולהחיות."

מי ייתן ונצליח בפרט כשאנו חווים אתגרים לעשות את כל מה שביכולתנו כדי להיטיב ולהחיות. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית. בסוף הפרשה הקודמת, פרשת נח, התורה מספרת לנו על התולדות שלאחר המבול ועל משפחתו של אברהם אבינו. השבוע הפרשה כולה עוסקת באברהם אבינו ובסיפור חייו.
בפרשת לך לך אנו פוגשים לראשונה את אברם, הוא אברהם אבינו. ע"פ המדרש הוא אותו ילד שבגיל צעיר ניתץ את כל הפסלים של אביו, ושינה את פני כל העולם. אברהם אבינו הוא למעשה ראשון המאמינים ב-אל אחד ומייסד האומה העברית. כמו כן, השפעתו של אברהם ומעמדו כאמור היו בקנה מידה עולמי.

הפרשה פותחת ב-
"(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה, בְּרָכָה". (בראשית יב')
הציווי הראשון של ה' לאברהם- לקום ולהתחיל מחדש, ללכת למסע לארץ לא נודעת- ארץ כנען. ה' מבטיח את ברכתו לאברהם ולצאצאיו. ואברם אכן קם, עוזב הכל והולך לארץ כנען.

הפרשה מתארת לנו כיצד בזמן הרעב בארץ כנען, נודדים אברם ומשפחתו למצרים. אברם מבקש משרה להציג את עצמה כאחותו ולא כאשתו בכדי שהמצרים לא יהרגו אותו בעקבות יופייה. אברם ניצל, ושרי נלקחת לבית פרעה, והתוצאה- ה' מעניש את פרעה בנגעים ומחלות. פרעה מבין ששרי היא למעשה אשתו של אברם והוא מחזיר לו את שרי, ואת כל הרכוש שנתן לו בעבורה, ומבקש מאברם ומשפחתו לעזוב ולחזור לארץ כנען.
בדרכם חזרה ממצרים לארץ כנען בכדי שלא תהיה מריבה בין אברם ולוט, ובין הרועים שלהם, אברם מאפשר ללוט לבחור את דרכו ואת השטח לבניית ביתו, והם נפרדים. לוט בוחר להתיישב באיזור כיכר הירדן ובסדום, ואברם מתיישב בארץ כנען. אך כשפורצת מלחמה בהמשך בין מלכי ארם נהרים למלכי ככר הירדן, יוצא אברם להציל את אחיינו לוט, שנפל בשבי.

לאחר מכן, כורת אברם את ברית בין הבתרים עם ה' שמבטיח לו ולזרעו שירבה אותו כעפר הארץ וככוכבים שבשמיים וכמו כן, מבטיח לאברהם אבינו ולזרעו את הארץ כולה, מנהר מצריים ועד נהר פרת.

בהמשך מתואר כיצד שרי, היא שרה אמנו, עדיין לא מצליחה ללדת. ולכן, היא מציעה שהגר, שפחתה, תלד לאברם בן במקומה. אך לאחר שהרתה הגר, היא איננה מכבדת עוד את גבירתה שרי, ובתגובה שרי מענה אותה, והגר בורחת מפניה למדבר. מלאך ה' מצווה את הגר לשוב ולסור חזרה למרותה של שרי, ומבטיח לה-"(י) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב. (יא) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ. (יב) וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם–יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, יִשְׁכֹּן." (בראשית טז).  והגר אכן חוזרת ויולדת את בנה ישמעאל. אברם בן שמונים ושש שנה כשישמעאל נולד.  

שלוש עשרה שנים חולפות ללא שום אירוע מיוחד, ואז אברם זוכה להתגלות נוספת בה הוא מצווה על מצוות ברית המילה, ועל הבשורה שיהיה לו זרע משרה למרות גילם המופלג. יהיה להם בן ושמו יהיה יצחק, והבן הזה הוא שימשיך את הברית שכרת אברם עם ה', ברית עולם. גם בקשתו של אברם לישמעאל מתקבלת, וישמעאל יהיה לעם רב וגדול.
באותו מעמד ה' משנה את השמות של אברם ושרי לאברהם ושרה, " (ה) וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ…. (טו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי: כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ." (בראשית יז')
בסיום הפרשה מתוארת ברית המילה שעשו אברהם והוא בן 99 ובנו ישמעאל בן 13, כמו כן אברהם מל את כל בני ביתו, ואת עבדיו. 

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. 

המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת לך לך נקראת בספר ישעיהו (פרק מ' פסוק כז ועד פרק מ"א פסוק טז). בפרשת לך לך אנו פוגשים לראשונה את אברהם אבינו; הרב יהודה שביב מסביר שפרשת לך לך- "ראשיתה בצווי ה' אליו להינתק מעברו המשפחתי והגיאוגרפי וסופה בציווי ה' אליו לקבוע בבשרו אות האמור להפריד בינו ובני ביתו לבין הסובבים אותו – ברית מילה. ובתווך-המון פרטים ואירועים מחייו, מאותם שיש להם משמעות לדורות, בחינת: 'מה שאירע לאבות סימן לבנים' "….
כלומר, דרך הנבואה היא לא להרחיב ולדבר על האבות אלא עניין הנבואה הוא להתייחס לדור של הנביא ולדורות הבאים. הדיבור על האבות הוא בבחינת חיזוק ועידוד, ולכן נבואת ישעיה מזכירה את אברהם אבינו- "זרע אברהם אהבי" (מא, ט)…"
יהודה שביב ממשיך- "ההליכה המתמדת היא המאפיינת את המתואר אודותיו בפרשה, שכולה עומדת בסימן לך-לך, בסימן הלוך ונסוע, ואף לקראת סופה פונה אליו ה' בקריאה להיות הולך "התהלך לפני והיה תמים" (יז, א). והוא אמור לשמש כמין תמרור לבניו אחריו, להיות אף הם "קוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" (מ, לא).
כפי "שאברהם הוא מהלך תדיר וכדרך שבניו אחריו קרויים להיות מהלכים תדיר, כן גם בחירתו של אברהם …. היא תדירית. ואף זרעו נבחר תדיר, כפי שאומרת הנבואה: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי בחרתיך ולא מאסתיך" (מא, ח-ט).
דוד נתיב, מרצה לתנ"ך, מבהיר שבעצם פרשת השבוע עוסקת בפעילותו הנמרצת של אברהם, והיא מקבלת ביטוי בהפטרה שעוסקת בפעילותם של עם ישראל.
"אברהם, אב המון גויים, קרא בשם ה', הנגלה אליו וכורת עימו ברית. הוא פעיל ומעורב בעשייה רבה: במצרים, בכנען ומול מלכי ארצות הפרת והחידקל. הוא זכה להערכה רבה מצד מלכי ירושלים וסדום. הוא "אב המון גויים" ומביא דבר ה' אליהם.
כך גם בני בניו, עם ישראל, מגלמים את דרך אברהם, אבי האומה. בהפטרה בא לידי ביטוי פן זה. ואף שעם זה צועד אלפי שנים על במת ההיסטוריה, הוא ימשיך במרוצתו: "ירוצו ולא יגעו, ילכו ולא ייעפו".
דברי העידוד שהשמיע ישעיהו הנביא לעם ישראל באו לחזקו בשעה קשה, השעה שהם מצויים בה, שעת הגלות.
ובמילים אחרות, ההפטרה אומרת לנו שהברית שנכרתה בפרשת השבוע עם אברהם אבינו, תעמוד לאורך כל הדורות כולם.

• האר"י הקדוש הסביר שאין אדם דומה לאדם אחר מיום בריאת האדם והלאה, ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חברו לתקן. כלומר, שלכל אדם יש את היעוד והתפקיד המיוחד שלו, את התיקון שעליו לתקן בחייו, הייעוד שבעבורו ירדה נשמתו לעולם. לכל אדם יש טבע ותכונות נפש שמיוחדים לו, המתאימים והמסייעים בתהליך התיקון האישי. לכן, על כל אחד ואחת מאתנו מוטלת העבודה לצאת "מארצך ומולדתך ובית אביך", לצאת מאותם התנאים והתכונות הטבעיות שלנו.
• לֵכו, תתקדמו! לא להסתפק במקום שאליו הגענו, בואו לא נסתפק במה שכבר עשינו. הדבר הראשון שנדרש מאברהם אבינו הוא ללכת, להתקדם, להתעלות. אם באפשרותנו להמשיך אנחנו מתקדמים, וצועדים קדימה. זהו מסר שמהווה את אחד היסודות המרכזיים בחיינו, מימוש היכולות שלנו, ולשפר את הקיים כמובן ע"פ יכולתנו. מסר זה משפיע בכל תחומי החיים. בתחום האישי, בתחום הבין-אישי ובתחום הרוחני-יהודי.
• הגעה והשגה של ציון דרך בחיים לא נותן לנו פטור של 'עשיתי כבר הרבה בחיי', להיפך ההישגים מצמיחים אותנו לנקודת היעד הבאה. אדם בעל השפעה טובה ומטיבה צריך ואמור להרחיב את מעגל ההשפעה.
• מעשים טובים לעיתים יכולים לתת לנו תחושה שעשינו מספיק ושעכשיו מישהו אחר ייקח אחריות אז זהו שגם בתחום זה עלינו להתקדם ולבחון כיצד ניתן לעשות עוד.
• הדרך החשובה לא פחות היא דרך האמת שלי בדרך לעצמי. שמצריכה אותי ללכת אל עצמי, ללכת אלי, או כמו בפסוק: "לך לך". אי שם בפנימיות נפשנו צרובה נקודת אמת, נקודה אלוקית, שמוחבאת לה בתוך ים של בלבולים והסחות דעת. כדי למצוא אותה, צריך לעזוב את "ארצך ומולדתך ובית אביך", ולאו דווקא במובן הגאוגרפי – לפעמים הכוונה לדברים שמקבעים אותנו, הרגלים שונים, חיקויים של דברים, פחד וכו דברים שלא באמת מובילים אותנו ליישוב הדעת, האושר והאמת הפנימית שלנו.
הקריאה "לך לך" לא נאמרה רק לאברהם אבינו אלא "מעשי אבות – הם סימן לבנים". הציווי ללכת לכנען קיבל אברהם מה' אך מצוין בפרשה בפירוש שאת היוזמה הראשונית ללכת לארץ כנען כבר החל אביו תרח, והסיבה הייתה אנושית חברתית, לא מצוין שגם אז היה ציווי אלוקי, אבל זו דרך שתרח התחיל ולא סיים כי בדרך מאור כשדים לכנען הם נשארו בחרן. גם לנו יש דרך שאנחנו אמורים למצוא. 'כאן ועכשיו' זו קריאה שמהדהדת בליבנו. לכן, כל אחד מאתנו שמספיק אמיץ, ומספיק קשוב לשמוע את הקריאה, צריך לחפש, צריך ללכת, ללכת אל עצמו כדי למצוא את הדרך. אין מתכון אחיד ומסודר לאיך עושים את זה, כי זה אישי ומשתנה מאדם לאדם. לכן זה גם כל כך מפחיד, כי זה מחייב יותר מודעות עצמית, להכיר את עצמי, לדעת ולחקור את תכונותיי, ובדרך יש הרבה ניסוי וטעיה. תהליך ה-'לך לך' מחייב עצירה ובחינה עצמית פנימית- האם אני נמצא בדרך הנכונה, או שטרדות הזמן השכיחו ממני את העיקר וגרמו לחיים שלי להיזרק למקום אחר לגמרי.
שימו לב שרק בשנתו המאה נודע לו לאברהם, שהוא בסך הכל בתחילת הדרך. חיים עשירים היו מאחוריו, ועם זאת מתברר לו שעדיין לא הגיע אל מימוש ייעודו. עובדה – רק עכשיו בגיל מתקדם שכזה מצווה עליו הקב"ה "לך לך…" משמע, שהוא, אברהם אבינו, מחדש האמונה המונותיאיסטית, שהייתה למהפכה הרוחנית הגדולה ששינתה את פני החברה האנושית עד לבלי הכר, הידוע באהבת האדם במיטבה, והמפליא במידת הכנסת האורחים שלו למעשה עדיין רק בתחילת דרכו למימוש ייעודו. למעשה, עד כה, כל ניסיונותיו היו הכנה בלבד, כשלבים בסולם חייו.
שנצליח ללכת, להמשיך להתקדם, ולצמוח בשלבים של סולם חיינו. שלא נחשוש לצאת לדרך לחיפוש האמת האישית והפנימית שלנו, ושנזכה לממש את יכולותינו וייעודנו. אמכי"ר
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, וסיגל בת שרה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת נח שהיא הפרשה השנייה בספר בראשית, והיא מספרת לנו שהעולם הפך להיות מושחת ובני האדם נהגו ברוע וברשעות- "(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם." (בראשית ו') חוץ מאדם אחד בשם נח שהיה 'איש צדיק'.
"… (ח) וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה… (ט) …-נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: " (בראשית פרק ו')
לנח נולדו שלושה בנים, שם, חם, ויפת.

ה' מחליט להביא מבול על העולם ולהשמידו בעקבות השחיתות ו-"רק רע כל-היום". בנוסף, ה' מצווה על נח לבנות תיבת עץ שתכלול שלוש קומות, חלון, ולהביא אל התיבה מכל בעלי החי. נח נענה לכל הציוויים האלוקים.

מבול הגשם נמשך ארבעים יום, והשהות הכוללת בתיבה היא שנה. במשך המבול נכחדו כל האנשים ובעלי החיים שהיו בארץ. המבול מחריב את העולם. רק אלו שנכנסו אל התיבה ניצלו- נח, אשתו, שלושת בניו, שם, חם ויפת, ונשותיהם, יחד עם כל בעלי החיים שנכנסו לתיבה.

בתום המבול נח שולח עורב, ולאחר מכן יונה כדי לבדוק את מצב היבשה מחוץ לתיבה. ורק כאשר היונה איננה חוזרת מחליט נח לבדוק שאכן מפלס המים ירד והם אכן יכולים לצאת מן התיבה. לאחר המבול, כורת ה' ברית עם נח וכל הדורות הבאים אחריו, ברית עולם שלא יביא יותר מבול שיחריב את העולם. אות הברית היא הקשת בענן- "(יג) אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ." (בראשית ט') מראה הקשת בענן הוא תזכורת להבטחת ה'.

בסיומה של פרשת נח יש את סיפור מגדל בבל. יחודו של הדור ההוא היה באחדותו שהתבטאה בכך שהייתה להם שפה אחת ויחידה. "(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (בראשית יא'). ה' מחליט לסכל את תכניתם לבנות את מגדל בבל ע"י בלבול שפתם. ה' יוצר שפות שונות, כך שאיש לא מבין את רעהו. בעקבות בלבול השפות, נקרא המקום "בבל". יש שמסבירים שמכאן נולדו השפות בעולם, והאנושות גדלה והתפזרה על פני מקומות שונים בעולם.

אסיים עם דברים שנאמרו כמה שנים לאחר השואה ע"י הרבי מליובאוויטש זצ"ל:

"כשאנו בוחנים את מטרת הקמת העיר והמגדל, אנו רואים כי בוני המגדל היו מעוניינים במטרה אחת בלבד, פרסום ושימור שמם, האדרה עצמית בלבד. הם היו מאוחדים למטרה אחת, אך לא הייתה זו מטרה נעלית ומרוממת אלא מטרה חומרנית שהייתה ממוקדת בעצמם בלבד.

אחדות שכזו, סופה להתרסק. אם אין לבני האדם אידיאל נעלה ורוחני, אם האנשים פועלים מסיבות אנוכיות בלבד, לא רק שהדבר לא יאחד אותם אלא בסופו של דבר אף יגרום להם לפירוד גדול יותר כפי שאירע במגדל בבל.

"כך גם אנו" סיים הרבי את דבריו. "אנו נמצאים בדור שבונה את העולם מחדש אחר החורבן האיום שהמיטה השואה עלינו. עלינו להתאחד, עלינו לבנות מחדש, אך אנו חייבים ליצוק את הרוחניות ואת האלוקות בתוך הבניה מחדש, אחרת לא תהיה זו אחדות אמיתית."

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

המשך שבוע טוב🌼

ההפטרה שקוראים בשבת פרשת נח היא בספר ישעיהו (פרק נ"ד ותחילת פרק נ"ה), נראה שהקשר בין הפרשה להפטרה ברור: בפרשה מסופר על נח, על שחיתותה של האנושות ועל הברית בין ה' לאנושות כולה, ובהפטרה מדובר ב"מֵי נֹחַ", ב"בְּרִית עוֹלָם" (ישעיהו נה, ג), ו" יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; (ישעיהו נה, ז)
בהפטרה מזכיר הנביא ישעיהו את השבועה שנשבע ה' "(ט) כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ-…" (ישעיהו נ"ד), הרד"ק הסביר 'מי נח' כמו 'בימי נח'. הסיבה שבגללה המבול נקרא "מי נח" היא כישלונו של נח לנסות להשפיע על דורו. יחד עם זאת, לאחר המבול הביאו מעשיו של נח לכריתת ברית של ה' עם נח וכל הדורות הבאים אחריו, ברית שהבטיחה שלעולם לא יהיה יותר מבול שיחריב את העולם.
העובדה שנח לא ביקש רחמים על דורו ועל עולמו היא שזוקפת את המבול לחובתו. אומנם צדיק תמים היה, אבל נח לא עמד במבחן הנאמנות לדור. מתוך הפרשה נראה כאילו גזירת חורבן שנגזרה על העולם כבר אי אפשר לשנותה. נח לא פעל למניעת המבול הצפוי, כמו הגלות הצפויה שלא נמנעה. וההפטרה רומזת לכך שיש מפתח ביד צדיק הדור לבטל את הגזירה. ותכלס, אם לאחר המבול הביאו מעשיו של נח לכריתת ברית שהבטיחה שלעולם לא יחזור המבול, יש להניח שהיה בכוח תפילתו של נח לעכב, אם לא לבטל, את הגזירה. הנביא מדבר על הגאולה העתידה, שלאחריה כבר כולנו מובטחים ששוב לא תבוא גלות, כפי שהובטחו נח ובניו ששוב לא יבוא מבול לעולם.
המקובלים מסבירים ש"תיבה" היא אומנם ספינתו של נח, אבל תיבה משמעותה גם מילה. כל אחד מאתנו רוצה לבנות תיבה – לבנות את החיים הטובים ביותר שאפשר עבור עצמנו ובני משפחותינו. ובכל זאת, באותה העת אנחנו מחויבים להשתמש בכוח התיבות, כוח המילים, כדי להגיע, להרגיש ולגעת בזולת, במילים אחרות, להשפיע עליהם. נכון שכולנו טרודים, שאובים ועסוקים בשוטף, מה שנקרא בטרדות היום, פרנסה, ילדים, בריאות וכו' אבל לנח ניתנו 120 שנה להקים את התיבה שלו. כך גם לנו ניתנות 120 שנים – משך חיים מלאים – לעשות בדיוק את אותו הדבר.
ההפטרה מדגישה את הכוח שניתן לבני האדם להעביר את רוע הגזירה של הגלות, כמו זו של המבול. כמו כן, היא עוסקת בהתפשטות ישראל לכל קצווי העולם, כמשקל נגד לרצונם של בני דור הפלגה להתאחד בבניית מגדל בבל ולמרוד ב-ה'.
הפטרת פרשת נוח מורכבת למעשה משתי נבואות נחמה של ישעיהו העוסקות בהבטחה לגאולה עתידית הניתנת לעם הנמצא בעומק הגלות ושתיהן גם פותחות במטאפורה המתארת את מצבם של ישראל בגלות.
העולם הרי הושמד בגלל הרוע שהתפשט על פני הארץ—רוע, שמשמעותו כי אין תקומה לחברה שבה נעדרים יחסי אמון וחמלה. הנביא רומז לסכנה מחודשת כשהוא מפציר בעם להתרחק מעושק ודרכים רעות, שאז "וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (ישעיהו, נה3). כשנדמה שהכל מתפרק לנו מול העיניים, אנו יכולים לגמרי לבחור שלא להתייאש, ואפילו לקבל ולהכיל את האתגר המחייב אותנו לקום ו"לאסוף את השברים". קשה זה עדיין אומר אפשרי, וזה מה שבחר לעשות נח הצדיק, אך כאמור רק בקרב בני משפחתו הקרובים.
ע"פ תורתו של הר' אשלג, כדי שחברה תהא מאושרת כולנו חייבים להבין שהטוב שלנו תלוי בזה שיהיה טוב לאחרים. כלומר, אם לא יהיה טוב לאחרים, גם לנו בסופו של דבר, לא יהיה טוב. לרוב החשיבה הרווחת היא: מה אכפת לי אם יש לשכנים שלי אוכל או אין להם אוכל, אם פונה אלינו מישהו ברחוב בבקשה כלשהי לרוב אנו חשדנים ומרגישים רווי טרדות. והמחשבה היא- 'אני אדאג לעצמי, שלי יהיה טוב, ושגם האחר ינהג כך,' זו ראייה שמובילה לפירוד ובסופו של דבר לחברה שהבדידות היא מאפיין דומיננטי בה.
הבחירה היא שלנו- לקחת אחריות – למען עצמנו, למען המשפחה שלנו, אבל גם למען החברה שלנו, למען העולם של כולנו.
שנצליח לבנות לנו תיבה מכילה, שלווה, שמאפשרת לנו להיטען בתוכן ובאנרגיות טובות שכשנצא מהתיבה יהיו לנו כוחות מחודשים לעשייה ולהשפעה טובה ומטיבה על הסביבה כולה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, וסיגל בת שרה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת בראשית, פרשת השבוע הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה. את פרשת בראשית קוראים בשבת הראשונה שאחרי חג שמחת תורה. העולה לקריאה זו נקרא "חתן בראשית".
הפרשה מתארת את בריאת העולם, בריאת האדם ומעמדו של האדם;

ביום הראשון לבריאה נבראו השמיים והארץ. ונוצר ההבדל בין יום ובין לילה.
ביום השני נוצר הרקיע, השמיים, שמבדיל בין המים העליונים למים שעל הארץ.
ביום השלישי ריכז ה' בתוך הימים את המים שהציפו את הארץ, ואז היבשה התגלתה. ובאותו היום גם נבראו הצמחים.
ביום הרביעי נבראו שני המאורות, השמש והירח, כשהשמש מאירה ביום והירח בלילה.
ביום החמישי נבראו יצורי המים ועופות השמים.
ביום השישי נבראו היצורים החיים ביבשה. ולבסוף ברא ה' את האדם.

כלומר, העולם נברא בשישה ימים כשביום השביעי "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" (בראשית ב, ב), ביום השביעי שבת ה' מכל מלאכה. כל דבר מונח במקומו, הבריאה קמה מתוך החושך והתוהו, והשבת קיבלה ממד של קדושה.

בהמשך, בגן העדן מגלה האדם את עצמו, את הבדידות, ואת הזוגיות. מתוארים לנו חטאם וגירושם של אדם וחווה מגן עדן(עץ החיים, עץ הדעת והנחש); לאחר הגירוש נולדים להם שני בנים, קין והבל, המקריבים מנחה לאל. ה' מקבל רק את מנחתו של הבל. קין מקנא, ורוצח את אחיו, הבל. קין נענש על כך בנדודים ובנשיאת אוֹת קין על מצחו לכל חייו. במילים אחרות, מרגע שניתנת לאדם האחריות והבחירה להיות שותף ביצירת העולם, אנו פוגשים את החטאים ואת ההתמודדויות האנושיות- האכילה מפרי עץ הדעת, הרצח הראשון, קנאה ותחרות, כוח והשתוקקות.

בסיום הפרשה – מסופרים השתלשלות תולדות האדם הראשון, מי הוליד את מי, וכמה זמן כל אחד חי (הזקן ביותר היה מתושלח שמת בגיל 969 שנה). לבסוף, אנו פוגשים את נח שעליו נשמע בהרחבה בפרשה הבאה, בפרשת נח.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמת הילד היקר והאהוב, עמית אמנון חיים בן יעל ואסף.

שבת מבורכת🌼