קטגוריה: ראש השנה

רגע לפני כניסת שבת וצום תשעה באב-
שנאת חינם מוגדרת במילון כ"שנאה לא עניינית שבה אדם שונא אדם אחר או קבוצה ללא כל סיבה מעשית, רק בשל העובדה שיש לו או להם תפיסה אחרת ששונה משלו, או בשל העובדה שהם שייכים לקבוצה אחרת משלו. חז"ל ציינו במסכת יומא  (דף ט עמוד ב) כי בית המקדש השני חרב רק בשל שנאת החינם שהייתה קיימת בו בין קבוצות שונות, שלא יכלו לסבול אחת את רעותה."

כנסת (מלשון מכנסת בתוכה) ישראל היא תמצית ההוויה, היא הנשמה והלב של העולם כשהעולם הוא בעצם הגוף. ולכן חשוב להבין שקריאת ביטול השנאת חינם היא לכלל- אומנם הקריאה לביטול שנאת החינם מתחילה אצלנו בבית, בתא הקטן, אבל היא מתרחבת לתיקון עולם. כל אחד ואחת מאתנו מחויב לתקן בתוכו ואז להשפיע גם החוצה אל הכלל.
אמש נרצח דביר יהודה שורק ז"ל ליד קיבוץ מגדל עוז בגוש עציון. יפעת ארליך, עיתונאית וחברת המשפחה, סיפרה כי דביר הגיע ממשפחה מיוחדת, מרובת דעות ותפיסות עולם: "דביר הגיע מבית מיוחד. אביו יואב היה הוגה דעות ועיתונאי שבשלב מסוים הסיר את הכיפה אך המשיך לנהל אורח חיים דתי, זאת כאמירה שלא נכון לתייג אנשים בחברה הישראלית. כל אחד מהילדים במשפחה היה בעל תפיסת עולם פתוחה שחיבקה כל אדם באשר הוא אדם.
האב יואב שורק ספד לבנו דביר-
"זה לא אירוע פוליטי", פתח האב את דבריו, "פיגועים מלווים אותנו כולנו, את החברה הישראלית, וזה חלק ממציאות החיים וממאבק ארוך על החיים שאנחנו מנהלים פה. דביר שלנו, מי שלא הכירו הפסיד. הוא עזר לחלשים בסביבתו שהיו צריכים חבר. קיבלנו מתנה לכמעט 19 שנה… על המתנה אנחנו מודים ואת הכאב אנחנו נישא… דביר יקר ואהוב שלנו, בעוד ימים אחדים היינו אמורים לחגוג לך 19 ואני חושב על השנים האלו ואיני יכול שלא לחייך, יש בך תום ואהבת אדם… טהור הסתלקת מאתנו ואנחנו נבחר בחיים ונבחר באור".
בני המשפחה וחברים ספדו לדביר- "הוא היה ילד של אור בעיניים" יתכן וזו הצוואה של דביר לנו- האור בעיניים! לאהוב אדם באשר הוא אדם.
בסיכום דברי המשפחה הם קראו לאחדות: "ערב תשעה באב, החורבן הפרטי מתערבב עם החורבן הלאומי. מתוך הכאב הגדול שכואב עכשיו לכולנו יש לנו הזדמנות להניח את המריבות והמחלוקות בצד ולהתאחד מתוך הבנה שאחרי הכל אנחנו כאן עם אחד. בבניין ירושלים ננוחם".

לעילוי נשמתו של דביר בן רחל ויואב, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ויהי זכרו ברוך.

שבת שלום💓

השבוע מתחילים לקרוא את ספר דברים, הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, והוא מסכם את הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. 40 שנות נדודים במדבר הגיעו לסיומן, ובני ישראל עומדים בפתח הארץ המובטחת, ומתכוננים לכניסה לארץ כנען. עיקרו של ספר דברים הוא נאום הפרידה של משה רבנו שמסקר-
*אירועים משמעותיים שחווה עם ישראל בנדודיו במדבר.
*מצוות התורה שקיבלו וחשיבותם.
*מחויבות עם ישראל.

בנוסף, משה נותן להם הנחיות לחיים בארץ. ברגעי הפרידה של משה מעם ישראל נראה שזהו הזמן לחשבון נפש, לסקור את ההישגים והכישלונות ולהתוות דרך ותוכנית לעתיד, לכיבוש הארץ וישובה.
משה מכנס את כל העם ופותח בדברי תוכחה אבל ברמיזה בלבד. רש"י כותב שכל אחד מהמקומות מזכיר מקום בהם חטאו אך משה רבינו איננו נכנס לפרטי הדברים, "בערבה" – ערבות מואב שם התפתו והלכו אחרי בנות מואב ועבדו עבודה-זרה. "מול סוף" – כשים סוף לפניהם ומצרים מאחוריהם לא בטחו בה' וזעקו-  "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?". "חצרות" – מקום מחלוקת קורח. "די זהב" – חטא עגל הזהב.
בפרשה משה מזכיר להם כיצד החליט לעשות סדר במערכת המשפטית. הוא מינה שופטים שיסייעו לו בשפיטת והנהגת העם כולו. שופטים אלו נצטוו לשפוט בדרך הצדק ובדרך הישר.
הוא מזכיר להם את חטא המרגלים. רצון בני-ישראל לשלוח מרגלים לבדוק את הארץ ואת העם היושב בה לפני הכניסה אליה. וסופו בהסתת העם והפחדתו ע"י רוב המרגלים (הגזרה לא כללה את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, שני המרגלים שדיברו בעד הארץ המובטחת) שלא האמינו שהם יוכלו לכבוש את הארץ מידי יושביה. בעקבות זאת, העם, הדור שיצא ממצרים, נענש בכך שהוא לא זוכה להיכנס לארץ המובטחת, והמסע במדבר הופך ל- 40 שנה, עד להחלפת הדור.
משה מזכיר להם את האירועים שקרו עם העמים היושבים בגבולות הארץ, בעבר הירדן המזרחי (בימינו, ירדן וסוריה).  כיצד הקיפו ולא יצאו למלחמה עם בני עשו, ארץ אדום. וגם עם מואב ועמון, בני לוט, לא נלחמו בשל הקרבה ההיסטורית בין העמים. לעומת זאת, משה מציין כיצד הם נלחמו וניצחו בקרב נגד שני מלכי האמורי: סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.  אזור זה, בעבר הירדן המזרחי ניתן לבני שבט ראובן, שבט גד ולחצי שבט מנשה על-פי בקשתם וקיום הבטחתם בהמשך להלחם בחזית הקרב על הארץ כשהם עומדים בראש כוח החלוץ.
בסיום הפרשה משה מחזק את יהושע,  תלמידו וממשיך דרכו, ומעודדו לקראת הכניסה לארץ ; "(כא) …עֵינֶיךָ הָרֹאֹת, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה–כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. (כב) לֹא, תִּירָאוּם:  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם." (דברים ג')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

ביום ראשון הקרוב צום תשעה באב, היום בו חרב בית המקדש. כל שנה בליל תשעה באב אנו קוראים את "מגילת איכה" בבית הכנסת. המגילה מתארת עד לפרטי פרטים את חורבן בית המקדש הראשון. הנביא מקונן על החורבן, על הגלות האיומה של עם ישראל ועל האסונות שאירעו באותה תקופה. לצד הקינה שמבכה את צרותיו של עם ישראל ישנה גם נימה של תקווה, תפילה וערגה לימים טובים יותר. מפרשים שונים מתייחסים למשמעות המילה "איכה"- יש אומרים מלשון תוכחה ויש אומרים מלשון קינה.

שלושה נביאים התנבאו בלשון "איכה"-
1. בפרשת השבוע, פרשת דברים, אומר משה רבנו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב).
2. בהפטרה השבוע מוכיח ישעיהו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיהו א, כא).
3. ובתשעה באב אנו קוראים את קינתו של ירמיהו במגילת איכה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" (איכה א, א).

מסביר לנו הרב משה ליכטנשטיין-
"להבנת מחלוקתם, עלינו לעמוד על המרחק העצום שבין שני המושגים המוצעים: תוכחה וקינה. התוכחה נועדה להוכיח לאדם את טעותו, להסביר לו את ההפרש שבין הדרך הנכונה ללא נכונה, להחזירו למוטב ולהביאו להתנהגות הולמת. הנביאים הוכיחו את ישראל על מנת שייטיבו את דרכיהם ועלילותיהם, ומצווה על כל אדם מישראל להוכיח את חברו. אמור מעתה, המושג האופרטיבי העומד ביסוד התוכחה היא התשובה. המבט הבסיסי הוא אופטימי, היות שהוא מניח שהאדם מסוגל להשתנות מחטאיו בהווה. בדרך זו, העונש ימנע והחורבן לא יבוא. יתר מכן, לא רק בנוגע לעתיד יש אופטימיות אלא אף ביחס לעבר, שהרי אם התוכחה תצליח, אף חטאי העבר לא יחייבו את העם גלות, כי התשובה תפעל את פעולתה וזדונות ייהפכו כזכויות.
הקינה, לעומתה, היא פסימית מיסודה. אין היא באה להחזיר את האדם בתשובה אלא לבכות עמו על מר גורלו ולקונן עליו. ביסודה עומדים הבכי והייאוש אל מול מציאות שבלתי ניתנת לשינוי או לתיקון… מושג היסוד העומד בבסיס הקינה איננה תשובה אלא אבלות… לאמיתו של דבר, אף לאחר החורבן, ניתן לגשת לאירוע מזווית האבל על מה שאבד ואיננו, וניתן להשתמש בלקחי העבר על מנת לשוב בתשובה בהווה.

נקודה זו הודגשה ע"י הרמב"ם בהלכה ידועה המגדירה את מטרות הצומות:"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב"."
ויתכן שזו הסיבה שמגילת איכה מסתיימת במילים-
…"(כא) הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה), חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם…" (איכה ה') אמכי"ר.

שבת שלום וצום (נדחה ליום א') קל ומועיל ❤

השבוע הפטרת דברים בספר ישעיהו, פרק א'. שבת דברים היא תמיד השבת שלפני תשעה באב, ומאחר והיא פותחת את ההפטרה ב- "חזון ישעיהו", השבת מכונה "שבת חזון".
חלוקת ההפטרות במתווה של הרמב"ם כוללת הפטרת תוכחה ותשובה בשתי השבתות הראשונות של בין המצרים והפטרת אבלות בשבת הקודמת לתשעה באב.
דפנה ברק-ארז, שופטת בבית המשפט העליון, מסבירה- "הקריאה בפרק א' של ספר ישעיהו מעוררת צער עמוק והזדהות רבה כאחד. צער עמוק – בעקבות הקינה רוויית הרגש על ההתדרדרות המוסרית שפשתה בעם, וקודם כול בהנהגתו. הזדהות רבה – מאחר שהתביעה לצדק עם החלשים בחברה ("שיפטו יתום", "ריבו אלמנה") והרצון לבוא חשבון עם המושחתים ("קציני סדום" ו"מרצחים") הם נכונים ויפים בכל עת.
במקביל, בתום הקריאה בפרק נותרת גם חידה גדולה: כיצד התאפשרה התדרדרות כזו? כיצד "קריה נאמנה" "הייתה לזונה"? מה חולל את ההתדרדרות המוסרית של חברה שלמה? וחשוב אף יותר: כיצד ניתן להיחלץ מתוך התהומות של השחיתות והשפל המוסרי המתוארים. הנביא דורש במפגיע: "הסירו רוע מעללכם". אולם, מהי הדרך המובילה לשם? האם מספיקה התעוררות מוסרית, כלומר חשבון נפש אישי והתגייסות של כל פרט ופרט לתיקון?" הנביא ישעיהו מתאר את ממלכת יהודה כסדום ואמורה. הוא מתבטא בחריפות נגד קורבנות שנהפכו לטקס חיצוני בלבד, שאין בהם כוונה ומשמעות.

"למנהיגים יש תפקיד מרכזי בעיצוב המציאות והאווירה הציבורית." מסביר דוד נתיב, "בהתנהגותם הם משדרים נורמות המעצבות את פני החברה, לטוב ולרע. הנביא מתאר הנהגה מתנשאת ומושחתת, המנצלת את עמדות הכח שלה לטובת עצמה, תוך רמיסת השכבות החלשות. הרמאות מחלחלת מן ההנהגה לשווקים ולבתים:.. המסחר מתנהל ברמייה – מוכרים חומרים מזוייפים כמזוקקים, וקריה נאמנה מלאה מרצחים. התיקון יצלח בהחלפת המנהיגות המושחתת למנהיגות ראוייה: "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה – אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה".
קריאתו של ישעיהו מהדהדת עד היום:
"(טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: (יז) … דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט … שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה:" (ישעיהו א') הנביא ישעיהו קורא לעם לחזור בתשובה. הבעיות הקשות הן בעיות חברתיות הקשורות במצוות בין אדם לחברו ולא רק בעבודה זרה. הנביא מבהיר את חומרת מעשיהם כשהם לא שופטים משפט צדק ומעוותים את הדין, הדבר דומה לשפיכות דמים ולרציחה.
זה התיקון שיביא מחורבן לבנין. כי יותר מששומרים אנו על מערכת בתי המשפט, שומרת היא עלינו.

מחדדת דפנה ברק, שופטת- "אכן, עד רמה מסוימת – כל חטא הוא אישי. כישלון מוסרי של פרט כזה או אחר הוא לעולם, קודם כול, של האדם הנוגע בדבר. אולם, בכך אין כדי לשמש הסבר למצב כללי של חברה שבה פושות התופעות של חוסר צדק ושחיתות. מבלי לגרוע מן האחריות האישית, המסר הברור העולה מן הפרק הוא, שהתדרדרות מן הסוג שמתואר בו מתאפשרת רק כאשר השחיתות והגזל הופכים לנורמה חברתית, וכאשר אלה מחלחלים אל ההנהגה. לכן, גם התיקון חייב להיות כללי ולא רק אישי. הנביא אינו קורא רק לחשבון נפש ותיקון במישור הפרטי, אלא קודם כול לתיקון חברתי: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
מערכת משפט המבוססת על עקרונות של צדק היא אחד התנאים לתיקון חברתי. בהמשך לכך, ברור מן הדברים, כמו מספרי הנביאים כולם, כי לשם ייסודה של חברה צודקת אין די בחוקים טובים, אלא צריך גם ליישמם באופן אפקטיבי וצודק. הדרישה "שפטו יתום" ו"ריבו אלמנה" מגיעה על רקע העובדה שהחוקים בנושא זה קיימים כבר בספרי התורה. הקושי מתמקד בפער שנותר, בניסוחו של המשפטן הנודע רוסקו פאונד, בין "המשפט שבספר" לבין "המשפט בפעולה". "

זוהי תזכורת לכולנו שמכירים את המשפט- "אבל כולם עושים את זה", במילים אחרות- יש כאן אולי בעיה ואפילו משהו לא בסדר, אבל כולם כאלה, ולכן אני לא יהיה זה שיתקן את העולם. כך אנו פוטרים את עצמנו מהצורך להוקיע את ההתנהגות או להימנע ממנה, כי אם כולם עושים את זה, אז למה לא להיות כמו כולם? ישנם סיבות רבות להצדיק התנהגות כזו או אחרת; אנחנו יכולים בקלות לא רק לפטור את עצמנו מהמחויבות אלא גם מתחושות האשם הנלוות. לכן, גם אם ההנהגה ואולי בפרט כשההנהגה לא מהווה דוגמא אישית ומממשת את ייעודה כראוי, התיקון האישי של כל אחד ואחת מאתנו נחוץ יותר מתמיד והוא שיביא בסופו של דבר לתיקון הכללי.
מי ייתן וממש בקרוב, בבחירות המחודשות נצליח לבחור הנהגה ראויה, משפיעה ומטיבה. אמכי"ר.
שבת מבורכת💗

השבוע פרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר. הפרשה האחרונה העוסקת במסע בני ישראל במדבר סיני. היא למעשה סיכום של המסע כולו, של 40 שנה, וההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. בפרשה מופיעה רשימה מפורטת של סה"כ 42 התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע, מיציאת מצרים ועד נהר הירדן מול יריחו. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, כשבתחנה שבה מת אהרון, בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, מוזכר גם תקציר סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה.

בנוסף, בהקשר להכנות לכניסה לארץ ישראל הפרשה מתארת את רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו למעשה מסתיימת תקופה ומתחלף דור. דור יוצאי מצרים הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר, והם אלו שיכניסו את בני ישראל לארץ ישראל. משה רבנו כידוע לא זוכה להיכנס לארץ ישראל אך גורל עמו חשוב לו וכמנהיג מסור הוא דואג לכל הפרטים לפני מותו; בראש העם יעמדו אלעזר הכהן ויהושע בן-נון, ותחתיהם נשיאי כל שבט, ששמותיהם מצוינים בפרשה.

ההכנות לכניסה לארץ נמשכות גם בשאר הפרשה, והציוויים לקראת הכניסה לארץ כוללים –
• ציווי על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל.
• הארץ תחולק ל-12 חלקים, נחלה אחת לכל שבט, חוץ מלשבט לוי העוסק בקודש ולא במרעה ובשטחי חקלאות. לכן, שבט לוי יתגורר מסביב לכל אחת מערי ישראל וב-48 ערי מגורים נוספים.
• 6 מתוך 48 ערים אלו מיועדות לא רק ללויים אלא הן משמשות גם כערי מקלט לרוצחים בשגגה (מי שהרג אדם אחר בטעות, בלי שהתכוון לכך) בערים אלה ההורג-בטעות מוגן מפני כעסם ונקמתם של בני משפחתו של ההרוג.
• דיני רוצח בשגגה- התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, לבין הורג בשגגה.
• מצוין כאמור מינוי נשיאים לשבטים.

בסוף הפרשה, ובהמשך לסיפור בנות צלפחד בפרשת פנחס, מתלוננים בני שבט מנשה, שבטו של צלפחד, שהעברת הנחלה לבנות עלולה להוציא את הנחלה מחזקת השבט ע"י נישואים לבן שבט אחר. טענתם מתקבלת ומחייבת את בנות צלפחד, כמו גם בנות אחרות במצב דומה, להינשא לגברים מבני שבטן בלבד. ככתוב- "(ח) וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו. (ט) וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר: כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ, יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר לו).

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת מסעי היא ההפטרה השנייה בסדרת שלושת ההפטרות שלפני תשעה באב, שלוש נבואות תוכחה ופורענות קשות הנקראות כאמור בימים של בין המצרים. עיקר ההפטרה היא בפרק ב' בספר ירמיהו, ומתחילה בדיוק במקום בה הסתיימה הפטרת פרשת מטות בשבוע שעבר. העם ממיר את אמונתו ונאמנותו, ופונה אל עבודת אלים אחרים. גם במישור המדיני העם מחפש את מבטחו באימפריות כמו אשור ומצרים, ולא בה', בעוד בפרשת מסעי השבוע יש ציווי ברור על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל רגע לפני כניסתו של עם ישראל לארץ.
הנביא ירמיהו פונה לעם ואומר- "(ד) שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ה) כֹּה אָמַר ה' מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:" (ירמיהו ב') מדוע בני ישראל התרחקו מה'? גם אם יש צרות וקשיים, מאיפה האמונה והביטחון שעבודה זרה היא המענה שיסייע? הרי הניסיון ההיסטורי, מזכיר להם ירמיהו, הוכיח שעבודת ה' היא שסייעה לעם ישראל בעבר, "(ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם: (ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ…" ירמיהו מדגיש כי התוכחה מופנית ראשית להנהגה של העם, שההליכה אחרי העבודה הזרה החלה דווקא באליטה של העם. "(ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ:" הכוהנים עצמם, שאמורים להיות מוקדשים לעבודת ה', ואפילו נביאים- פנו ברובם לעבודת הבעל. תגובת ירמיהו היא הביטוי הידוע והמוכר 'שומו שמים' שמקורו בהפטרה השבוע, "(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל-זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם-ה:", קריאה המביעה זעזוע צער ותדהמה.
מערכת 929 מסבירה-
"הוראת התורה מחייבת את הכוהנים לנדוד בין ערי ישראל וללמדם תורה. מתברר שהכוהנים התבצרו בעולם הפולחן שבמקדש, התפרנסו מקופת הציבור, ואת תפקידם העיקרי – הוראת התורה – שכחו. הקבוצה השנייה שאותה תוקף ירמיהו הם "תופסי התורה" ש"לא ידעוני". ידיעת ה' אינה ההשגה האינטלקטואלית של התורה. הידיעה מתבררת במעשה המוכיח שהעושה יודע את אלוהיו. המדד הקובע את מידת דתיותו של אדם, הוא תשומת הלב שלו לצורכי החיים שסביבו, ולא רק למערכת היחסים שבינו לבין אלוהיו.
אין משל מובן וברור יותר. את נטישת דרך האלוהים ואת הבחירה בפולחנים חלופיים, מתאר הנביא באופן שיהיה נהיר לכל תושב הארץ: הענקתי לכם את הטוב ביותר שאדם יכול לחלום עליו – מקור מים חיים. ואתם בגדתם, נטשתם את מקור המים והעדפתם לחצוב בורות משלכם. אלא שהבורות הללו הם בורות נשברים שאינם מחזיקים מים; הם מופרכים, חסרי ערך ומשמעות, "(יג) כִּי־שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם׃"
ירמיהו הנביא מציג את עבודת האלילים של העם כטעות טרגית של אנשים מבוהלים וטועים שהלכו אחרי ההבל והשקר בגלל ראייה מעוותת של המציאות וכשל של ההנהגה הרוחנית שהובילה גם לבגידה באמונה בה' ובדרכי התורה.
האחריות הלאומית שלנו גם כיום היא הצורך בדבקות בדרכנו המוסרית והתרבותית. אומר הרב דוד מנחם- כשבפנימיות שלנו נצליח להאיר את אותה נקודה יהודית אז נוכל להיות גם אור לגויים. עלינו להבין מהי התרבות המיוחדת והנקודה הערכית של עם ישראל.
שנצליח לגלות ולחשוף את הנקודה היהודית העברית המוסרית שאנו אמורים להראות בפנימיות שלנו כך שנוכל גם לתרום ולהעניק לעולם כולו. אמכי״ר.

שבת שלום❤

לעיתים רחוקות אנו נוכחים באופן מלא- למשל, בזמן שאנו אוכלים אנו צופים בטלוויזיה, או קוראים, בזמן שאנו עם הילדים אנו חושבים על העבודה או מתעדכנים בטלפון, כשמישהו מדבר אלינו אנו כבר מתכננים בתוכנו כיצד נגיב, או לחלופין אנו בטוחים מה הוא רוצה לומר לנו במקום באמת להקשיב… יש לנו נטייה לנתח את העבר, להתרפק עליו, או לחוש צער או פספוס. אנחנו מנסים לנחש את העתיד, לדמיין אותו, או לחלופין להיות מודאגים לגביו. בעצם, אנו מעניקים תשומת לב ענקית למחשבות סתמיות אינסופיות שאין להן שום ערך ממשי לחיים, כי הן בעיקר ספקולציות ללא ודאות.
היכולת להיות Multi-taskers, ולנהל חצי עולם במקביל נחשבת עבורנו מתנה נכספת כשבעצם יותר ויותר מחקרים מראים, שהמחיר שאנו משלמים על תשומת לב חצויה, ולא להיות נוכחים, גדול פי כמה מהתועלת שלכאורה אנו מקבלים.
ההתנהלות הזו מעלה את רמת המתח הפנימי שלנו וגם אם הצלחנו איכשהו להתרגל לחיות במתח הזה, במשך הזמן אנו מפתחים סימפטומים נפשיים ורגשיים, כמו- עצבנות, קוצר רוח, וחוסר שביעות רצון מה שמוביל לעיתים גם לתגובות גופניות, סימפטומים כרוניים ומחלות.
"…עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם…" אומר ירמיהו בפרק ב', הצמא שלנו והחיפוש אחר מים חיים וחציבת בורות שאינם מצליחים להתמלא במים הם ביטוי לחיפוש שלנו אחר ביטחון, יציבות, שקט ואיזון, והוא שמניע את הפעולות שלנו, רק שאנחנו מחפשים כנראה במקום הלא נכון. ההתנהלות והבחירות שלנו מייצרות בורות ש'נשברים', בורות שלא מחזיקים מים. משמעות הביטוי "לא מחזיק מים" במילון הוא 'לא משכנע', 'מופרך'.
אנחנו משוכנעים ומאמינים שהתנועה הפנימית הבלתי פוסקת של מחשבות, דעות, פרשנויות, זיכרונות ותקוות, היא זו שמגדירה אותנו, את מי שאנחנו, אבל ההוויה האמיתית והשורשית שלנו, מצויה עמוק יותר בתוכנו, זוהי תודעה שהיא נקייה מרעש, שקטה, יציבה ומאוזנת.
תכלס, אין שום דבר בעולם החיצוני, עולם המשתנה ללא הרף, שמסוגל ויכול לספק לאורך זמן את הערכים הללו. המקום היחיד שמסוגל, הוא כאמור מקום פנימי, שנמצא בנו כאן ועכשיו, מתחת לכל השכבות שליקטנו ושערמנו על עצמנו באינטראקציה שלנו עם החיים. יש פה קריאה להתבוננות פנימה ללא פרשנות, ללא שיפוטיות, להיות נוכח, להכיר ולהתחבר לחלק אלוק שבנו, כך שהבורות שלנו יתמלאו ויחזיקו מים חיים.אבי ורשבסקי מסביר-
"אנו מורגלים לפקפק בעצם המושג של מקוריות, אותנטיות, ולזהות על נקלה את עולם ההשפעות ההדדיות שמאפיין כל עם וכל תרבות. אין באמת תרבות מבודדת שעומדת בפני עצמה, ואפילו חכמי בית שני, שיצאו בשצף נגד "חכמה יוונית" נשאו שמות יווניים, השתמשו בעברית מלאה במילים יווניות, ונימקו את הטיעונים שלהם באמצעות לוגיקה ורטוריקה יווניים.
ובכל זאת, השימוש של ירמיהו ראוי להתבוננות נוספת בעיקר מפני שיש בו מרכיב של בחירה. ירמיהו בוחר לחזק את רגש האותנטיות והחזרה לשורש, למרות שהיה יכול לבחור אחרת…"
ואורי הייטנר, איש חינוך וחוקר מוסיף- "בורות המים הם סמל לארץ ישראל. כאשר נעמי שמר מקוננת בשירה "ירושלים של זהב" על חלוקתה של העיר, היא בוחרת במטאפורה "איכה יבשו בורות המים?" התיקון, בשחרור ירושלים, מתואר במילותיה כ"חזרנו אל בורות המים". היא שבה אל ארץ ישראל, אל בורות המים, הבורות שיבשו כשניתקנו מהם, אלו שבים עכשיו לנבוע עם שובנו אליהם…"

שבת מבורכת💞

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, פרשה אחת לפני אחרונה בחומש במדבר. כלומר, אנו בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק. הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו ומשמעותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים.
בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל, והפעם בני ישראל יוצאים למלחמת נקמה בהם. המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל, ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. משה כועס על מפקדי הצבא שהביאו את בנות מדיין אל המחנה, אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל בפרשה הקודמת. לכן, משה מצווה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. ואז מגיע ציווי על היטהרות, טבילת הכלים והגעלתם בכדי להכשיר אותם.
בהמשך, יש תיאור מפורט של חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה', לכוהנים וללויים. פרשת מטות מסיימת בסיפורם של שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה. לאחר שבני-ישראל כובשים את צידו המזרחי של הירדן, שהיה בו שפע של שטחי מרעה וכרי דשא, מבקשים ראובן וגד את רשותו של משה ליישב את השטחים הללו שהיו ראויים לגידול צאנם. תחילה מסרב משה, בעיקר לאור העובדה ששאר שבטי ישראל עומדים לפני מלחמה קשה ומשתמע ששניים וחצי שבטים אלו רוצים להתיישב בשקט ושלווה עם משפחתם וצאנם ולא לעזור לאחיהם. השבטים מבינים את כעסו של משה ובפעם השנייה שהם פונים אליו, הם מציעים– שהם, שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, שבחרו להתיישב בעבר הירדן המזרחי, לא יעזבו וייתנו לשאר השבטים להילחם לבד. הם מציעים להשאיר את משפחתם וצאנם בעבר הירדן בעוד הם ייצאו בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ. משה נענה לבקשתם אך מזהיר אותם שאם לא יקיימו את הבטחתם, הם יקבלו חלק ונחלה רק בארץ כנען ככל שבטי ישראל, ויש הסכמה- "(לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר:  אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה." (במדבר לב)

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼