פרשת וירא- עצב זה צער? ומי מתעלה?

Image by Bellinon from Pixabay

האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים שואבים אותנו לעיתים לקושי האישי שלנו, מסמאים את עיננו ובעצם מעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. פרשת וירא היא הזדמנות נפלאה לראות את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, אדם זקן לכל הדעות, בן 100, יושב בפתח האוהל לאחר ניתוח כואב של ברית מילה, בחום היום, ולפתע במהלך שיחת ביקור החולים של ה׳ עימו הוא מבחין ב-3 עוברי אורח, עוזב הכל, ורץ לקראתם… בהמשך, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום ועוד מעשי חסד אחרים מתוארים בפרשה. כל התודעה שלו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נפלא לראות כיצד אברהם אבינו שואב את כוחותיו. שמעתי הסבר מאת הרב יוסף בן בסן על מה ההבדל בין צער לעצב- יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב להכנס:-)

האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. יש מצבים ונתונים בשלבים שונים של חיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא שינוי מיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? ממקום חזק, שלוקח בעלות ושליטה על המצב או ממקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וחסר. עבורי, זהו שיעור שלמרות הקושי עדיין יש לנו בחירה. והבחירה שנעשה תשפיע גם על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך- אופטימיות ואמון בטוב -או- פסימיות, תסכול ותחושת חוסר אונים.

מי ייתן ונצליח בהשראתו של אברהם אבינו לצאת מהקונכיה שלנו עם כל המשתמע, לראות, להרגיש, ולסייע לזולת, ולזכות להיות בשמחה תמיד. אמכי"ר.

שבת שלום💞

פרשת לך לך- תתחדש!

השבוע הפרשה אומרת לנו שאם אנו רוצים ליצור לעצמנו עולם טוב יותר, עולם אחר, אנחנו צריכים לעשות "לך לך". לעזוב ולהשאיר מאחור את מה שאנחנו מכירים ורגילים בכדי להתנסות ולאמץ דברים חדשים. 

אברהם אבינו עזב את העולם האלילי לטובת המונותאיזם. האמונה באל אחד, האחדות. אברהם אבינו לקח אחריות, מרד במורשת ממושכת של משפחתו ושל סביבתו שהאמינו באלילים, באל השמש והירח וכו'.

אברהם אבינו לא חיפש אצבע מאשימה, אלא לקחת אחריות על אמונתו, דרכו, התנהלותו, על חייו וחיי משפחתו. גם אם המשמעות היא להתחיל משהו חדש לגמרי. אברהם אבינו חי שנים רבות כאדם עם זהות אוניברסלית ללא כל ייחוד לאומי או דתי. אבל כשהוא מקבל את הציווי "לך לך" מסביר השפת אמת- אברהם מצווה ללכת אל עצמו, כלומר אל הייעוד והשליחות שלו, אל המטרה שלשמה הגיע לעולם. בסופו של דבר האדם צריך להיות כל חייו במסע מתמיד כלפי מעלה, כי עצירה משמעותה תחילתה של נפילה רוחנית.

הרב אייל ורד מסביר את דבריו של השפת אמת-

 "הליכה- היא בעצם כל תכליתו של אברהם אבינו…. הליכה היא פעולה של אמונה. האדם ההולך נדרש לשחרר את הארציות שלו, את האחיזה בארץ, את המשקל היציב והבטוח, ולתת אמון בצעד הבא. בעצם מדובר בשבירת ההרגל, שמושך אותנו לעמוד במקום ולהסתגל למוכר הבטוח והידוע. "לך לך מארצך – כי אדם נקרא מהלך, השפת אמת מבין שבמילים הראשונות שבהם פונה הקב"ה לאברהם, יש משמעות שבעצם מגדירה את ייחודו כאדם. אומר השפת אמת- "וצריך לעולם לילך ממדרגה למדרגה." פעולת ההליכה היא לא רק כדי להגיע למקום מסוים, היא מיועדת גם להתקדמות פנימית.

האויב הכי גדול של ההתקדמות הזאת הוא ההרגל. כל דבר טוב, מרגש, משמעותי, עלול להפוך להרגל, אם הוא נעשה פעמים רבות מדי. ולכן, מופיעה כאן קריאה רדיקלית להתחדשות, לשינוי, לחיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות.

הגנב הכי גדול של היום הוא המחר. אך מי שמכיר את סוד ההליכה מתקדם בכל יום, אמנם מעט, אך מתקדם, מחדש בכל פעם משהו. לא מהפכה, אבל חידוש. והחידושים הללו מצטרפים אחד לאחר, ובסופו של דבר יוצרים את מה שאנחנו מבקשים למצוא: אדם. אדם מהלך. אדם מהלך חדש. אדם מהלך מחדש, מאמין."

מי ייתן ונצליח לחדש, להתקדם, לצמוח ולממש את שליחותנו נאמנה. אמכי"ר.

שבת מבורכת 🚶 💞

פרשת נח- האם האמירות שלנו משפיעות?

Image by Alexas_Fotos from Pixabay

האם ההטפות, המאמרים, האמירות החוזרות שלנו באמת עובדות? האם הם משפיעות על הבחירות ועל הדרך שבה אנחנו ואו אחרים חיים את חייהם? מישהו בכלל קורא את מה שאני שולחת, או מייחס לכך חשיבות? האם ילדיי מפנימים ומושפעים ברמת הבחירות שהם עושים מהאמירות שלי?
הרב יוסי גולדמן תיאר זאת פעם- "…הרב סידני כץ ז"ל השווה פעם את סיכויי ההצלחה של דרשה לסיכוייו של אדם העומד על בניין מגדל עזריאלי וזורק למטה כדור אקמול, שמישהו למטה ברחוב שבדיוק יש לו כאב ראש יתפוס אותו! ובכל זאת, אנו ממשיכים לנסות."

הרב גולדמן ממשיך- "בהפטרה השבוע, הנביא ישעיהו קורא למבול עליו מסופר בפרשת השבוע בשם "מי נוח". ע"פ חכמנו, הסיבה לכך היא בחלקו של נח בגזירת המבול. מדוע הייתה זו אשמתו? הרי נאמר לנו שנח- האיש הצדיק בדורו?" כנראה, יש אומרים, שהמבול נקרא על שמו כיוון שלכאורה הוא לא טרח והתאמץ, לפחות ע"פ הפשט, להפך את גזירת המבול, ע"י השפעה וגרימת מהפך של סגנון החיים המושחת של בני דורו. הוא אכן בנה את התיבה, אך האם נוח פנה לאלו שמעולם לא ראו את התיבה שלו? האם הוא זעק לבני דורו כי יום הדין מתקרב ובא?" על פניו, נראה כי נוח הסתפק בבנייה הממושכת של התיבה (120 שנה).
מסביר הרב יוסי גולדמן- "חז"ל חלוקים בדעותיהם ביחס למידת צדיקותו של נוח. אמנם התנ"ך קורא לו צדיק, אך הכינוי הזה מוגבל על ידי המלה הבאה שבכינויו, "בדורותיו". החכמים נחלקו האם הוא אכן היה צדיק באופן אובייקטיבי, או רק בהשוואה לבני דורו הרעים. לכמה צדיק היה נחשב אילו היו משווים אותו לאדם צדיק באמת, כמו אברהם? …האם אנו תוצרים של סביבתנו?״

נח הוא זה שמתחיל בתיקון עולם, ב'התקנת' תוכנה משודרגת יותר. בעצם בניית התיבה, כל ההכנות המתוארות ולבסוף השהייה בה. ואכן, לאחר המבול נוצר עולם חדש ומתוקן, אלא שמאחר ולאדם יש בחירה, בכוחו של הטבע האנושי להמשיך ולהשחית. כלומר, בכל רגע נתון אנו בוחרים ויכולים להשפיע.

משתמע שמאז ימיו של נוח, זוהי שליחותו ומשימתו של כל אדם להשפיע טוב, גם במקומות שנדמה לנו שאנו איננו נשמעים. מוסר, מצפון, ההבחנה בין טוב ורע- כשאנו מבססים אותם על המערכת הערכית של התורה והמצוות שקיבלנו ברור לנו שיש לכל אחת ואחד מאתנו מחויבות כלפי הזולת ולא רק כלפי עצמנו. לא ניתן להתחמק מהאחריות המוסרית שלנו לפעול למען הדבר הנכון והטוב – ולהצביע על מה ששגוי ואין לעשותו.

פרשת נוח מחזקת אותי להמשיך להעביר את המסרים בהם אני מאמינה, בין באמירה, בכתיבה או כל עשייה אחרת. אני מאמינה שהם נשמעים גם אם הם לעיתים נטמעים באיטיות…  אחרי הכל, התקשורת הזו היא שתוביל למעורבות קהילתית ערכית וחברתית, היא שיכולה להעניק תחושת ערך ומשמעות, תחושת שייכות לקהילה, לחברה ולמדינה ואחריות כלפיהן. כך גם נזכה להיות שותפים בעיצובה ובבנייתה של החברה. אמכי״ר.

שבת שלום❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, סיגלית חיה בת רבקה, עמית אמנון בן יעל, גפן בת הדס, הילי בת יעל, אביעד משה בן רחל שמחה ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת בראשית- הטוב והרע!

Image by Bela Geletneky from Pixabay

קרל גוסטב יונג, (פסיכולוגיה ודת, מבוא, עמ' 9) כתב ש-"דת שאינה יכולה להכיל בתוך מושג האל שלה את הרוע, שחווה כל אדם במפגשו עם המציאות, אינה מסוגלת להעמיד לרשות המאמין כלי שבאמצעותו יתמודד עם מציאות נפשית שמורכבת גם מחרדות, דחפים ושאר צרכים נפשיים."

מסביר לנו ראובן (רובי) ריבלין, נשיאהּ העשירי של מדינת ישראל "כאשר אלוהים אומר "יהי אור", הוא איננו מגרש את החושך. הוא מבדיל בין האור ובין החושך, לאור הוא קורא יום, ולחושך הוא קורא לילה. לא את האור מבקש מאיתנו התנך. התנך דורש מאתנו את הטוב, את המוסרי ואת הצודק. התנך מחפש את האדם הבוחר בכל יום. את האדם המתמודד עם הקושי, עם הרוע, ויכול לו.

ברוח הימים הללו אדגיש ואומר: לא הבחירה צריכה להטריד אותנו, אלא החשש מהעדרן של אלטרנטיבות ערכיות, שמתוכן עלינו לבחור. אל לנו להסס ולבחור. ועם זאת עלינו לזכור, יום ביומו, כי בחירה היא פעולה ערכית, המותנית בקיומן של אלטרנטיבות ברורות ומנוגדות: אור וחושך, טוב ורע, חיים ומוות." בספר דברים, פרק ל', נאמר לנו בבהירות- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע…(יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים-"

יכולת הבחירה עשויה להביא אותנו לתודעת גאווה, כוחי ועוצם ידי, אך אם ברצוננו להיות חלק אלו-ה ממעל, עלינו לבחור בטוב וישר, ולא בגלל הפחד מהעונש. לפני חטא עץ הדעת מסבירים חכמים היתה קיימת הבחנה ברורה בין טוב לרע. ובעצם, חטא עץ-הדעת עירבב את הטוב והרע בכל הדרגות ובכל הרמות בעקבות תאוות, מאווים וכו'. לעיתים, מה שיכול להראות כטוב מסתבר כרע. לכן, הבחירה שלנו צריכה להיות ממקום מקדם של יצירה וצמיחה, ממקום של אחריות להשפיע טוב בעולם. כי כח בחירת הטוב ממניעים ערכיים הוא זה שמשפיע על התנהלותו של האדם עלי אדמות, והוא גם זה שממשיך את מפעל הבריאה.

שבת שלום❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, סיגלית חיה בת רבקה, עמית אמנון בן יעל, גפן בת הדס, הילי בת יעל, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפטרת פרשת וזאת הברכה, ושמחת תורה- 'והגית בו יומם ולילה'

Image by FotoRieth from Pixabay

הפטרת פרשת וזאת הברכה, ושמחת תורה הינה בפרק א' בספר יהושע, שהוא הספר הראשון בנביאים. כך גם בשמחת תורה כשאנו מסיימים את קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה, אנו מתחילים מיד מחזור חדש בקריאת הפרק הראשון מספר בראשית. פרשת וזאת הברכה מסיימת במותו של משה רבנו וספר יהושע הינו המשך ישיר ומיידי. (מנהג ספרד קוראים בפרק הראשון עד פסוק ט' ולמנהג אשכנז קוראים את כל הפרק.)

במהלך פרק א' ביהושע הביטוי 'חזק ואמץ' מופיע פעמים רבות. שהרי יהושע ראה ונכח בכל 40 שנות נדודי העם במדבר, ובכל רגעי המשבר: מלחמת עמלק, שבירת הלוחות, חטא המרגלים וכו'. יהושע יודע ומבין את הקושי בהנהגת העם, ואם במדבר היו אתגרים מרובים, לבטח כיבוש וירושת הארץ הינם אתגר ממשי. בפרק זה, הפרק הראשון ביהושע, מורגש לכמה אומץ והשראה יהושע נזקק. יהושע זקוק לכל החיזוקים, העידוד והתמיכה שניתן לקבל, ויהושע אכן מקבל את ברכת הדרך.

בהמשך, ברוח חג שמחת תורה, והריקודים עם ספר התורה נאמר- "(ח) לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל." (יהושע א') ההפטרה מדגישה כי ההצלחה תלויה בשמירת התורה כפי שנמסרה לעם וליהושע ממשה רבנו.
מיד לאחר מכן, יש הנחיות למנהיג להנהגה מעשית יותר; "(ט)…חֲזַק וֶאֱמָץ אַל־תַּעֲרֹץ וְאַל־תֵּחָת…" מצד אחד אל תהיה שליט עריץ ורודן אך מצד שני אל תפחד מהעם ואל תפחד למשול בו. האיזון בהנהגה הוא חשוב וחיוני. יהושע צריך להרגיש כי עתה הוא הסמכות, הוא מנהיג ראוי. לכן, בשלב ראשון יש דיאלוג בינו לבין ה', אך ברור כי גם אם שאלת הסמכות תיפתר אצל יהושע מבפנים, עדיין תתקיים השאלה של קבלת הסמכות מהעם.

"(א) וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה–עֶבֶד ה'; וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר."

בתחילת ההפטרה משה מתואר כעבד ה' ויהושע כמשרת משה. יהושע עדיין לא מוגדר כמנהיג עם ישראל. יחד עם זאת, האמירה של ה' ליהושע היא ישירה ללא מתווכים. כלומר, יהושע זוכה להתגלות ישירה מאת ה' (רק בסוף ספר יהושע, התואר של יהושע משתנה וכמו משה רבנו אף הוא מכונה עבד ה'). ובסוף הפרק, העם כבר מכיר באופן פורמלי בסמכותו של יהושע כממשיך דרכו של משה רבנו- "(טז) וַיַּעֲנוּ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר־צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל־כָּל־אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ׃ (יז) כְּכֹל אֲשֶׁר־שָׁמַעְנוּ אֶל־מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ…"
משה רבנו אמנם מת, אולם תורתו, היא זו שתישאר ותמשיך עם יהושע, ועם כל עם ישראל ותאפשר את ההנהגה וההמשכיות. אמירה זו של משה, ברכה שהיא למעשה ציווי, נאמרת ליהושע שוב במפורש על ידי ה' וגם על ידי העם.
האם יהושע, זה שנבחר להנהיג את עם ישראל בכניסתו לארץ המובטחת, יוכל להצליח להשיג את הארץ המובטחת ולהפוך אותה לארץ ללא עריצות, כפייה, או חשש, ללא פולחן שלטון? ׳אל תערוץ ואל תחת׳ כך שתהא הארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש אנושית. מתואר בהפטרה תהליך עקבי שעושה את העם לעם באמצעות לימוד התורה, מתוך שותפות רצונית בין האזרחים הלומדים יחד, ולא כדרך ליצירת היררכיה וכוח. מי ייתן ונצליח להעניק תשתית חברתית של דיאלוג ולימוד מפרה ומחבר. אמכי"ר.

אחרי הכל, הההפטרה הזו, לפרשה האחרונה בחומש, ׳וזאת הברכה׳, ולשמחת תורה-
היא ביטוי להמשכיות והמעבר מהתורה לנביאים ועד לימינו, הבהרה לכך שכל הנהגת עם ישראל וכל קיומו וזהותו של עם ישראל קשור ומחובר בלימוד התורה.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- " …קריאת פרק זה כהפטרת שמחת תורה משמעותית אף עבורנו, והיא באה לומר לנו ששמחת תורה איננה שמחתם הפרטית של המומחים, הלמדנים והידענים המבלים את רוב עתותיהם ברכישת ידע תורני, אלא היא חגו של כלל עם ישראל, הטרוד בפרנסתו ועיסוקיו, ובא להורות על זיקת כלל העם לתורה…כמנהיג לא יהיה ליהושע זמן להגביר את ידיעת התורה אך הוא מצווה לשמור על קשר קיומי לתורה ע"י לימוד יום-יומי קצר. כך גם שמחת תורה אינה שמחתם של המומחים בתורה אלא של כל העם השותף בקריאה בכל שבת."

חג שמח ורגוע, ובשורות טובות🌻

שלמה המלך מוסיף לנו שמחה בסוכות

Image by alteredego from Pixabay

חז"ל הורו לנו לקרוא את מגילת קהלת דווקא בסוכות כי זהו זמן שמחתנו. מסביר המשנה ברורה: "ובסוכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתיב בקהלת "ולשמחה מה זו עושה”." מגילת קהלת שכתב שלמה המלך מבררת מהי השמחה האמיתית ומהי המדומה. קהלת איננו ספר מדכא, אלא ספר רצוף שאלות קיומיות, נוקבות וקשות על תכלית החיים ומשמעותם. קוראים את קהלת בחג הסוכות כדי להוסיף שמחה.

בסוכות אנו יוצאים לדירת ארעי, את הדירה אנו חווים כקבע ואת הסוכה כארעי; בא חג סוכות לברר מהי האמת, הקבע, החולף, ההבל, הנצח, ומהו ערך אמיתי.

למעשה, הסוכה מלמדת אותנו להכיר את הערך האמיתי לחיים, להוקיר על כל הטוב שיש בחיינו, ומתוך כך את כל השמחה שיש בחיינו. מסביר הרב חיים נבון: "קהלת קורא להתמסר למשהו שגדול ממך"- "מגילת קהלת קוראת לך לשנות את המוקד של החיים שלך. לפעמים אנחנו חושבים שאם נעשה דבר כזה או אחר, אני אצליח – וככה שמי ייזכר לנצח. שלמה המלך המפוכח אומר שלא יחיה לנצח. המגילה מבטאת את התהייה שלו. חשבתי, אומר שלמה, למצוא משמעות בחיי הנאה, חוכמה ותהילה וכל זה הכזיב אותי. אבל המגילה לא מסתיימת בתחושה שזה לא שווה כלום, אלא שהכל יישמע. אתה כן יכול למצוא מוקד לחיים שלך אבל בתנאי שאתה יכול להתמסר למשהו שגדול ממך. לאלוקים. לעולם שיש בו טוב ורע, שאתה לא המוקד של העולם. אם אתה מוכן למצוא מוקד אחר ולהתמסר לעולם של טוב ורע, לעולם שיש בו ערכים ושאיפות מוחלטות – בעולם הזה תמצא גם משמעות לחיים שלך.

שבת שלום ומועדים לשמחה💐

סוכות וקהלת, ומה שביניהם?

נהוג לקרוא בשבת חול המועד סוכות, בשבת הקרובה, את מגילת קהלת. מתבקשת השאלה- מה הקשר בין קהלת לסוכות? הרב בני לאו מסביר- "שמו של חג הסוכות במקרא הוא "החג". עליו נאמר "ושמחת בחגך". החברה המקראית, שברובה הייתה חקלאית, חגגה את חגיה בהתאם ללוח השנה הטבעי. על פי לוח זה חג הפסח הוא חג האביב, שבו מתחילה התבואה להבשיל, חג השבועות הוא חג בכורי החיטה, שהוא עיקר מזונו של האדם וחג הסוכות הוא חג של סיום העונה החקלאית, לאחר עבודת הקציר של האביב והבציר של ענבי הקיץ. חג האסיף הוא זמן עצירה והתבוננות בסיפוק עצום אחרי חצי שנת עמל. בסוף שנת יבול מתבונן החקלאי בגאווה ומתמלא בשמחה. זוהי, בתקציר, משמעות השמחה של החג.

לעומת השמחה הזו מתנגנים פסוקי מגילת קהלת בדיכאון מסוים. כביכול המסר הכללי העולה ממגלת קהלת הוא ש"הבל הבלים הכל הבל". "מה יתרון לאדם בכל עמלו?" שואל קהלת. ולאורך כל המגילה הוא מחפש את התשובה לשאלה המביכה הזו… שאלות מסוג זה מערערות את כל השמחה ויכולות לשמש כמו קוץ המפוצץ בלון…"

חכמים רבים מסבירים שיש מהלך מוסרי של התורה, בכתב ובעל פה, שמטרתו לרסן ולהעמיד את האדם המצליח במקום ראוי יותר תחת השמים. בסוף שנת היבול לאדם יש תחושת גאווה על הישגיו, תחושה שעלולה להביאו לידי שכחה והאלהת עצמו, "כוחי ועוצם ידי". לכן, דווקא בחג האסיף מחייבת אותנו התורה לצאת לדירת ארעי, לצאת אל הסוכה. היציאה מדירת קבע, מהנוחות, וההרגלים, וההכרה בארעיות שלנו בעולם, מסייעים לנו להכיר שהעושר שצברנו הוא בהחלט שכר לעמלנו אך מקורו במתת שמים.

מסביר הרב בני לאו- "זוהי תכלית היציאה לסוכה ועל פי זה ניתן לומר שזוהי תכלית הקריאה של מגילת קהלת דווקא בעונה זו. להזכיר לאדם המתעצם שבעצם הוא ומעשיו – הבל. השאלה שמעמיד קהלת בראש ספרו "מה יתרון לאדם" נשארת פתוחה כמעט עד סופו… ומשאירה אותנו בתחושת אפסות וארעיות. אולם על גבי השכבה הפרשנית המקורית הזו צמחה פרשנות מוסרית שביקשה להפוך את השאלה של קהלת ולהמיר את תודעת האפסות של האדם דווקא לאתגר…

האדם הפך להיות מנוכר ובהבלו מחשיך את עולמו. בא קהלת ושואל אותנו: "מה יתרון לאדם בכל עמלו?" לאן כל זה הולך? אם אני חי בתוך בועתי אז "למי אני עמל ולמי אני מחסר את בשרי?" "

ותשובתו של קהלת … "שיעמול תחת השמש!" למילה "תחת" בעברית יש מילים נרדפות, אחת החלופות היא המילה "במקום". "מה יתרון לאדם בכל עמלו"? והתשובה "שיעמול תחת השמש" = במקום השמש. (מתוך ספר "בינה לעיתים" שכתב הרב עזריה פיגו, מרבני ונציה בראשית המאה ה – 17) .

מסכם הרב בני לאו-

"… היתרון של האדם על פני האדמה הוא שיש לו את היכולת להיות מקור אור, מזור ותקווה טובה. כך גם סיימה דבורה הנביאה את שירתה הגדולה: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה לא), כל עמלנו אינו אלא להאיר ולהטיב לסובב אותנו. להיות "תחת השמש". בחג האסיף איננו עסוקים עוד בחשבונות של עבר, הוצאנו מעמלנו את כל מה שיכולנו ועכשיו אנחנו עומדים עם ברכת היבול והאסיף ופנינו אל השנה שלפנינו."

שתבוא עלינו שנה טובה ומאירה, שנה של בשורות טובות. אמכי"ר. שבת שלום🌞

סוכה מקרבת!

Image by Gordon Johnson from Pixabay

הריחוק בין בני האדם ורדיפת ההישגים החומריים הם העושקים הגדולים של השמחה, והזרע לפירוד בינינו. 

חג סוכות הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית, ולכן מנהג ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי ומהותי. בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל אחד ואחת להיכנס ולהתארח אצלנו. מראה שכיח הוא אנשים שעוברים ברוח החג ואחווה מסוכה לסוכה, מבקרים בסוכות אחד של השניה וחוברים לארוחה משותפת, ללימוד, משחק, שירה וכד. מאחר וכל הסוכות בעיקרן פשוטות ודומות זו לזו, במשך שבוע שלם מתממשות גם תחושות השוויון והאחווה. בנוסף, דפנות הסוכה העשויות בד דק מרמזות לנו שהמרחק הפיזי בין האנשים קטן הרבה יותר מבדר"כ, ובמקום להסתגר כמו בשאר ימות השנה מאחורי קירות בטון ודלתות פלדה, אנחנו הופכים להרבה יותר נגישים בגשמיות וברוחניות כאחד.

כמו כן, מנהג ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) עוזר לנו להתחבר להבנות הללו. כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. וכדי לקיים את המצווה, כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כפי שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת, ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל, וכל סוגי האנשים המצויים בו. האחד משלים את רעהו. לכולם יש מקום ועם ישראל שלם ומושלם רק כשכולם קיימים ומאוחדים (לא אחידים).

סוכה- החידוש והכוונה שבלב!

Image by congerdesign from Pixabay

הסוכה היא עוד סוג של אוהל אבל "אוהל" שמכיל כל כך הרבה רוחניות ומשמעות. עצם הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח, הוא מתחדש ולומד לבחון את אורחות חייו בשגרה. כעת אחרי שניקינו את החטאים שלנו ביום כיפור, אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו מקובעים ופועלים מתוך אוטומט? יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". חג סוכות קורא לנו להתחדש ולהתרענן בעשייה שלנו, בפרט בעשייה שהפכה מכנית ואוטומטית.

🌷 חג סוכות בפתח- יוצאים החוצה

Image by moonkee na from Pixabay

בראש השנה היינו עסוקות במחשבה, לעשות תשובה ולהתחבר לפנימיות שבנו, כדי שנוכל להוציא את עצמנו לאור, ולממש את מה שמצוי בנו. ביום כיפור העיסוק שלנו היה בדיבור, בווידויים, בבקשת וקבלת סליחה ומחילה, ועכשיו, בחג סוכות כולנו עסוקים בעשייה, בבנייה, בלצאת החוצה מביתנו ולהתחיל ליישם, תאכלס!
הרב שיינברגר מסביר שכל העולם מצוי בסוכה, וזה בכלל עורר תהייה. בעצם כולנו ארעיים, זמניים פה בעולם, אנו נולדים מתוך ידיעה שחיינו הינם זמן קצוב שבו אנו מקווים למלא ולממש את ייעודנו ושליחותנו. התחושה שלכל אחד ואחת יש מקום וייעוד, ושאנחנו רצויים, נצרכים, ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאה לשמחה ולרגיעה.
לכל אדם בעולם תפקיד ייחודי ובלעדי שמותאם אך ורק לו ובהתאם לשורש נשמתו. על פי האמונה היהודית, ומתוך הקדושה הייחודית של חג הסוכות, השמחה, הפשטות של הסוכה, ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מבהיר לנו יותר מה תפקידנו ומקומנו בעולם, וכך אנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות מחודשים לשנה שלמה לממש אותם.
משתמע, שהסוכה היא תזכורת ממשית לעובדה שכל אדם הוא עולם קטן בתוך עולם גדול, ושאכן אנחנו פה בעולם הגדול זמניים, ארעיים, ארציים וברוב הזמן עסוקים בגשמי, ובשגרה השוטפת שלנו. הסוכה מאפשרת לנו להתנתק ל-7 ימים מהחיפוש אחר נוחיות ומיצוק כל היציבות שהבית שלנו משקף. חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", במילים אחרות, "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית, עוזבים את הפינוקים הרבים והמובנים מאליהם ויושבים בסוכה, אנו מבינים שפיתחנו יותר מדי תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא ממש מפנים זמן וחשיבות מספקת לתדלק את הנשמה והרוח שבנו. הסוכה זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד ועוד" ואחר החומר.
חג סוכות שמח 🌿💐

השיעור מוקדש לרפואתו השלמה והמלאה של אביעד משה בן רחל שמחה בתוך שאר חולי ישראל