השבוע סיפור יעקב ובניו והסכסוכים המשפחתיים שמובילים לפירוק ופירוד המשפחה. שתיקת יעקב אבינו מאפשרת לביטויי השנאה להידרדר משתיקה עוינת עד להתנכלות קיצונית. חשבתי על כנס הגישורים ה-13 שהתקיים השבוע ושעסק באופן בו עולם הגישור והדיאלוג בקהילה מהווה מענה לאתגרים שאנו חווים בתקופה האחרונה בפרט וביתר שאת. הגישור הינו כלי מדהים להתמודדות עם המשברים ה- רפואיים, כלכליים, מדיניים חברתיים וכו'. המשבר החברתי למשל מלווה בשסעים, בביטויי גזענות ובמשבר אמון, ולגישור יש מענה לכך בדרכי נועם, שלום והסכמת הצדדים. בתקווה שההבנה ותודעת הציבור והפרט תתרחב לשימוש שכיח יותר בכליי הגישור שהינם עוצמתיים מאד בכל הנושא של פתרון קונפליקטים ויחסים משפחתיים.
כמעט ואין משפחה בה לא קיימים סכסוכים משפחתיים. יחד עם ההכרה בכך שסכסוכים בכלל וסכסוכים במשפחה בפרט הם חלק אינטגרלי מחיים אנושיים, ניתן בהחלט למנוע הדרדרות והקצנה של הסכסוך. נראה כי משחר בריאתו של העולם, קין והבל, רועי אברהם ורועי לוט, יעקב ועשו, רחל ולאה ועוד, היה צורך במו"מ ישיר בין הצדדים, בכדי ללבן את נושא הסכסוך ולהבין טוב יותר את הצרכים והרצונות של כל אחד מהצדדים המעורבים. אנשים המעורבים בסכסוכים משפחתיים, חווים תחושות של ייאוש, חוסר אונים וכעס, והרבה מהסכסוכים המשפחתיים הם בעלי היסטוריה ארוכת שנים של משברים ויחסים עכורים, כשתחושת החוויה האישית של כל אחד מהצדדים היא שהכל כבר מוצה וחסר סיכוי. חבר שלנו שישב שבעה השבוע על אימו שיתף אותנו שאמו ואחותו לא דיברו ולא היו בקשר ב-40 שנים האחרונות לחייה, והוא כבר לא בטוח שהוא זוכר למה…
הפרשה שלנו פותחת בתיאור יוסף שמביא דיבתם רעה של האחים אל אביהם. יוסף מדבר על אחיו ולא אליהם. במקביל, יעקב אבינו מעצים את האיבה שמתחילה לרחוש בין בניו בהכנת כותנת הפסים רק ליוסף בנו האהוב. האם כותנת הפסים היא זו שהורידה את האחים מהפסים? יעקב איננו חש, לפחות ע"פ הפשט במרירות ובקנאת האחים ביוסף. נראה כי יעקב מכונס בתוך עצמו. לאחר שיוסף פותר את חלומותיו לאחיו הוא רק מחריף את המצב ונראה שיוסף גדל כאילו העולם כולל סובב סביבו וגם הוא איננו חש בקנאה העצומה של אחיו כלפיו, ותחושתם כי נוכחותו והתנהלותו מייצרת התנשאות ואפלייה. יעקב אביהם, מתעלם מכל נורות הסכנה ושולח את יוסף לחפש אחר אחיו הרועים בשכם. על הפסוק "וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום" (לז ד) שתיקתם הרועמת של האחים מביאה לשנאתם העיוורת, ולכן הם גם לא זוכים לשמוע את קריאתו של יוסף אליהם ממרחקים- "את אחי אנכי מבקש.." וגם לא כשהיה סמוך אליהם בעת שזעק לעזרה מהבור אליו הם השליכו אותו. שיא הניכור התבטא באותה העת כשהתיישבו לאכול וזעקות יוסף ברקע, ובהמשך כששלחו את כותנת הפסים, מושא קנאתם, טבולה בדם לאביהם וגזרו עליו ימים רבים של אבל וכאב.
העולם מלא בהורים וילדים מכל הסוגים, הצבעים והמינים, וכולנו יכולים לבזבז שעות בריב קולני על זמן הצפייה במסך, או על בקשת סיוע במטלות הבית. בכל מקום בו יש חיים מסתבר יש גם מריבות וקנאה ויחסים מורכבים בין אחים, ועדיין, אפשר להפחית את המריבות ואפשר אפילו לצמוח מתוכן. אנו נוטים להתייחס לריב כאל סיטואציה שלילית לחלוטין, אבל למעשה מריבות הן חלק מרקמת החיים של כולנו. הן לא נעימות, אבל יש להן תפקיד, וכשמדובר במריבות בין אחים התפקיד שלהן משמעותי במיוחד, הן חלק מאבני הבניין. המריבות מכינות את הילדים לחיים, עד כמה הם מוכנים לוותר ועל מה הם רוצים להתעקש, מה יקרה אם הם ימשיכו להציק ומה יקרה אם יגיבו על הצקה מתמשכת. זוהי הזדמנות שמלמדת אותם להקשיב לעצמם, לנהל אינטראקציות, לדעת להילחם על דעתם ועל הדברים החשובים להם ולגלות, לפעמים בדרך הקשה, מתי כדאי להתפשר. במערכות יחסים בריאות אנחנו לעתים- מובילים ולעתים מובלים, לעתים- קרובים ולעתים מעט מתרחקים – זוהי הזרימה הטבעית ואת זה בדיוק ילדנו מתרגלים בהתנהלותם זה לצד זה בחיי היומיום.
עלינו לזכור שהתפקיד שלנו הוא לא להיות שופטים ובוררים אלא הורים קשובים, מכילים ומכוונים, סוג של מגשרים. להתעקש שכל אחד יספר על התחושות, המעשים והרגשות שלו ולא יגלוש לדיווח על מעשיו של האחר, למקד כל ילד בצד שלו בסיפור. להיזהר שלא לקבוע עמדה אוטומטית שנובעת מההיכרות שלנו והמגירות שכבר מיקמנו בהם את ילדנו, לא מהשערות מוקדמות ואו התרשמות ראשונית. וכמו מגשר טוב, לדחוף אותם לכיוון של מציאת פתרון בעיות והימנעות מתוויות שליליות.
בנוסף, בכדי לא להחמיר את המצב אנחנו לא נשווה! ההשוואה בין ההישגים, הציונים, ההצלחות/כשלונות וההתנהגות של האחים/אחיות מרעילה את הסביבה, בסופו של דבר, עלינו לזכור שכל ילד הוא עולם ומלואו ולהשוות אותו רק לעצמו.
כולנו בפוטנציאל מגשרים, וגם כשאנחנו לא מתערבים עלינו להיות נוכחים – מוכנים להקשיב ולהכיל, לשקף להם את המצב ולהציע להם מצע בטוח שעליו הם יכולים להמשיך ולהתפתח. יחד עם זאת, במקרים של יחסי כוחות לא שווים בטח באופן קיצוני ושל יכולת לפגיעה או השפלה, מחובתנו להבהיר גבולות ברורים. אומנם התפקיד שלנו, ההורים, הוא להקשיב לילדנו, לכוון אותם, אבל לא לתת להם פתרונות מוכנים ולא לספוג את תוצאות מעשיהם במקומם, או בקיצור – לא להיות "הורות הליקופטר" ו- "לסדר להם את החיים".
יעקב אבינו לא היה הורה שגישר לילדיו, וחלק מההשלכות לכך התבטאו בזריקת יוסף לבור ומכירתו ע"י אחיו, בהשבת כותנת הפסים קרועה וספוגה בדם, בפירוד שנוצר בין האחים, ובין יעקב לילדיו. האבות והאמהות שלנו מבהירים לנו שבעצם אפשר גם אחרת. לאהבת הורה יש כוח עצום. אהבת הורה יכולה להצמיח את נפש הילד כמו שהסתייגות של הורה יכולה לחולל בה נזקים קשים.
להורים השפעה מכרעת על התפתחות ועיצוב אישיות ילדיהם אולי יותר מכל גורם אחר שאליו הם נחשפים במהלך תקופת התבגרותם. לא ניתן להגיש בקשה ולעבור טסט בכדי לקבל רשיון להיות הורה, ויותר מזה, הורות איננה מבחן חד פעמי. אנו נבחנים יום יום, שעה שעה לעשות כמיטב יכולתנו. עלינו ההורים מוטלת החובה והאחריות לבחור את דרכנו והתנהגותנו אל מול ילדינו למען פיתוחם האישי והמשך הקמת דורות ערכיים ומוסריים.
העדפת ילד מסוים על פני האחרים שמה במרכז את צורכי ההורה ולא את צורכי הילד. בהרבה מקרים היא באה לתת אישור או חיזוק להורה או למלא חלל בלבו, כמו כנראה במקרה של יעקב ויוסף. יתכן שיעקב כשהתבונן ביוסף הוא בעצם ראה את רחל, ואת עצמו. חז"ל ביקרו את יעקב על יחסו ליוסף, וקבעו כלל משמעותי ביחס לילדים:
"לעולם לא ישנה אדם בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (=צמר נקי), שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים"(תלמוד בבלי, שבת י, ע"ב).
מאחלת לכולנו שנפתח את היכולת הגישורית שבנו, את התקשורת הבינאישית החיובית, הרגישות לאחר והאמפטיה, ההשתדלות לפשר בין הצדדים ולבקש שלום בין איש לרעהו בכדי שנצליח להפוך את העימות לעמית, ואת המחלוקת לחלק בלתי נפרד מהשלם.
ברוח חג החנוכה מאחלת לכולנו שנצליח להפיץ ולהשפיע אור באמצעות הכוחות האלוקיים האדירים שטמונים בנו. אמכי"ר.
חג חנוכה שמח ושבת שלום💞🕎
מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל
