קטגוריה: בלוג

השבוע פרשת נשא, הפרשה השנייה בספר במדבר, והיא הארוכה ביותר בתורה (למעט פרשיות מחוברות); יש בה 176 פסוקים. בפרשה נמשכות ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מן המדבר אל ארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה לעסוק בתהליך הספירה, הפעם ספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו, מוזכרת חלוקת התפקידים בין משפחות בני לוי, גרשון, קהת ומררי. בפרשה מוזכר על איזה חלק במשכן אחראית כל משפחה. בני משפחת קהת – אחראים על כלי המשכן, הארון, השולחן המנורה וכו', בני משפחת גרשון – על כל הבדים, יריעות המשכן, הפרוכות והציפויים ובני משפחת מררי – על עמודי העץ של המשכן, הבריחים והאדנים, וחלק מגדרות החצר.
בהמשך מסופר על מקרים שונים בהם זקוקים בני ישראל לעזרת הכוהנים והמקדש-
• החובה לשלח טמאים מחוץ למחנה בכדי לשמור על קדושתו של המשכן
• דיני מעילה- אדם שחטא וגזל אדם אחר (גנב ממנו או הזיק לרכושו)
• פרשת סוטה (מלשון סטייה מדרך הישר)- בעל המקנא לאשתו עד כדי כך שהקנאה מעכירה את עולמם ומערערת את ביתם. במקרה כזה האישה מובאת אל הכהן למבחן קשה של שתית מים מאררים ולבדיקת החשדות לגבי בגידתה בבעלה.
• פרשת נזיר- אדם שמחליט שלמשך תקופת זמן קצובה הוא מתנתק מהחיים הרגילים והוא מקדיש את חייו לעבודה רוחנית. על הנזיר חלים שלושה איסורים: אסור לו להסתפר ולהתגלח, אסור לו לשתות יין, ואסור לו להיכנס לבית קברות.
• הציווי על ברכת הכוהנים לברך את בני ישראל. "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם (כד) יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (כז) וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. " (במדבר ו')
• קורבנות נשיאי השבטים- תרומות לרגל סיום הקמת המשכן- חנוכת המשכן. בכל יום הקריב נשיא אחר את קרבנו וסדר ההקרבה נקבע לפי סדר המסע במדבר, הנשיא הראשון היה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, הוא האיש שקפץ ראשון למים בעת קריעת ים-סוף.
לאחר שנים-עשר יום בהם הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם נכנס משה רבינו אל אוהל-מועד ואז נשמע קול ה' יוצא מבין שני הכרובים (דמויי המלאכים) מעל ארון הקודש. "(פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו." (במדבר ז')

נשא מלשון נשיאת ראש שמעידה על קומה זקופה, גם בגשמי וגם ברוחני. כשאדם נקי ומרגיש שלמות, ראשו מורם. הפרשה באה לתת לנו את הכוח לשאת את ראשנו. המשך המפקד והסדר של עם ישראל עוזרת לנו לעורר את הסדר הפנימי שבתוכנו בכדי שנוכל לזקוף את ראשנו.
פרשת נשא עוסקת בהרחבה בקורבנות שהביאו הנשיאים לרגל חנוכת המזבח. בתחילה רצו הנשיאים להביא את קורבנם יחד, באותו יום. אך ה' ביקש שכל נשיא יביא את קורבנו בנפרד, ביום אחר.
פשט התורה מורה כי הקורבנות היו דומים זה לזה, אם כך מדוע היה צורך בחזרה על קורבנות נשיאי השבטים כל אחד בנפרד?
מה העניין?
לשם כך עלינו להבין את מבנה עם ישראל, המשול לגוף האדם. בגוף ישנם איברים רבים, ולכל איבר תפקיד שונה ותרומה ייחודית משלו לתפקוד הגוף. דווקא השוני בין האיברים מאפשר את פעילותו התקינה של הגוף. העניין הוא להדגיש את הייחודיות והאותנטיות המתבטאות בכוונה השונה שמוטבעת במעשה זהה. ובמקביל, ישנה הדגשה של הלאומיות הכללית שבאה לידי ביטוי בקורבן הזהה בפרטיו. גישה זו מאפשרת נתינת משמעות מיוחדת לכל קורבן וקורבן ברמת הפרט וברמת הכלל.
כך את עם ישראל הרכיבו שנים עשר שבטים בעלי תרבויות ומנהגים שונים. כל שבט תרם גוון משלו לפסיפס המיוחד של העם. נשיאי השבטים חשבו שהאחדות תיווצר באמצעות טשטוש ההבדלים ביניהם, ולכן ביקשו להקריב את קורבנותיהם באותו יום. אך ה' חפץ להבליט את היופי הייחודי של כל שבט, שכן רק כך חנוכת המזבח תיעשה בצורה שלמה.
זהו גם היחס הנכון כלפי הזרמים השונים שיש לנו בעם. היופי והייחודיות של עמנו הוא דווקא בעושר הרב-גוני של העדות והמנהגים. יחד עם זאת כולנו איברים של גוף אחד, ואין נעשית השוואה בין חלקי הגוף לגבי חשיבותם; כולם חיוניים באותה המידה ליצירת הרמוניה ושלמות התפקוד.
ככל שבני ישראל מתקרבים לארץ ישראל יש צורך לבסס את מערכת ההנהגה שתהא עצמאית ולכן יש צורך בדגלים, באותות, במספרים ובמחנות, בסדר ובארגון, שהם למעשה שלבי ההתכוננות איברים, ייחודיות, ארץ ישראל לארץ. לכן, נשיאי השבטים מקבלים בפרשה זו מעמד מיוחד שלא היה קיים קודם לכן, הם הופכים להיות חלק מההיררכיה הלאומית ויוצקים תוכן אישי עצמאי לטקס החיצוני של הקרבת הקורבן. (מבוסס על דברי תורתם של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, הרב דוד אגמון והרב יובל שרלו.)
מי ייתן ונדע לתת מקום לזרמים ולקולות השונים שבעמנו דווקא מהמקום של השונות שנצליח להתחבר ולחבר ובכך להעשיר ולהפרות אחד את רעהו. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

מקורה של מצוות ברכת הכוהנים הוא בפרשת השבוע, פרשת נשא – "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם (כד) יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (כז) וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. " (במדבר ו')
אלו הן המילים שהכוהנים מצווים להשמיע באזני עם ישראל. הרב משה גרילק מתאר כיצד זה מתנהל- "הכהנים שבין המתפללים יוצאים מבית הכנסת בשעה שהחזן חוזר על תפילת ה"שמונה עשרה", נוטלים את ידיהם ומתייצבים על הדוכן בנכונות נפשית עמוקה לברך את קהל הנאספים – במילים שצוטטו לעיל. שם, על הדוכן הם מחכים עד שיוזמנו על ידי הקהל, ויתבקשו לשאת את ברכתם. אחד מן הקהל קורא: "כהנים!" ואז, רק אז, הם פותחים בברכה. זו נקודת ציון ראשונה שתסייע לנו להבין את מהות התרגיל כולו."
הרבה מהפרשנויות מסבירות שהברכה הראשונה, "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ," מתייחסת להצלחה החומרית; הברכה השנייה, "יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ," להארה והחן הרוחניים. ולבסוף, "יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם." השפעה סביבתית ע"י מתן שלום בטחוני וברכתו של ה' על בני ישראל.
למעשה אנו למדים שברכה מצויה במקום שבו שניים נפתחים זה לזה, נושאים זה לזה את פניהם ואת נפשם, נפתחים כדי לברך ולהתברך ושומרים זה על זה, כך שהברכה תישאר שרויה עליהם וביניהם. לכן, הכוהנים חייבים לפתח בלבם רצון, כוונה ושאיפה שהמבורכים על ידיהם אכן יזכו לברכה הראויה. במילים אחרות, הכוהנים חייבים באהבת חינם, לאהוב את המבורכים. על הכוהנים לתרגל בלבם אהבת ישראל בכדי שהברכה תהא עם ערך, כוח והשפעה.
וזוהי תזכורת עבור כולנו שעוד לפני מעמד מתן תורה הופיעה דרישה ברורה ומשמעותית-
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות, י"ט, ו'). כלומר, כל עם ישראל קדושים הם. גם אלו העוסקים בחיי היום יום- קדושים הם. כל העם על כל מרכיביו קדושים ונחשבים כוהנים. ולכן, רק אם קיימות בלבנו רגשות חיוביים כלפי הזולת, כיחיד וכחברה, נצליח לפתח בליבנו אהבת חינם ולהשפיע ביצירת חברה בריאה ומטיבה.
אמר הרב משה גרילק-
"כל בוקר, בימי חול, שבת ומועד, פונה הקהל בנכונות נפשית אל הכהנים ומבקש מהם שיברכוֹ. ואז, מרכינים המתפללים את ראשיהם, עוצמים את עיניהם ועונים "אמן", כנגד הכהנים הנושאים בפיהם ומברכים את העם. הלבבות של המברכים והמבורכים כאחד, נפתחים, באותה שעה, איש כלפי רעהו. טוב עין הדדי זה, גורם לברכתו של האלוקים שתחול על הציבור כולו. וכל אחד מן הקהל זוכה להתעוררות האהבה האנושית בלבו, לתחושת ההזדהות עם הכלל, לפלח נוסף של נדיבות ועין טובה.
לו היינו נוטלים אל תוך חיי המעשה שלנו מעט ממה שאנו חייבים לחוות בשעת ברכת כהנים, היו חיינו משתנים עד לבלי הכר. כולנו יודעים ומכירים את מצוקת נפשנו הגדולה. את אי היכולת שלנו להשלים עם טובת הזולת – בכל מישורי החיים. כולנו חשים שבכך אנו, למעשה, מונעים טובה רבה מעצמנו. כפי שאמר אחד מגדולי המוסר בדורנו:
"מי שחינך את עצמו לשמוח בהצלחת חברו ומחק את הקנאה מלבו, חי חיי שמחה ללא הרף. הרי הצלחות האדם, המשמחות את לבו – מעטות הן. ואם הוא מוסיף עליהן גם את השמחה על הצלחות חבריו וידידיו, מוסיף הוא לעצמו אין סוף שעות אושר. לצערנו, גורמת הקנאה בלבנו לעצבות למראה הצלחתו של הזולת. מי מפסיד? האדם עצמו!"…
ברכת כהנים, כל בוקר, היא התרגיל. בה טמון המנוף האדיר שבכוחו לשנות מצב זה. אם, כמובן, ישכיל האדם היהודי להיות מודע למרב התועלת שהוא עשוי להפיק ממנה. אם יחושו בעליל – הכהן המברך והציבור המתברך – כיצד נפתחים באותה שעה מעיינות האהבה בלב. או אז, אם ייקחו פירורים מרגשות אלו שהתעוררו בלבם באותה שעה, אל שוק החיים. אל חיי המאבק בחוץ, במשרד, בסדנה, על הכביש ובכל מישורי החיים – תשתנה דמות החברה ואיכות חייה. תשתנה – עד לבלי הכר." אמכי"ר.

שבת מבורכת ❤

מה בין נעמי למרים פרץ🤔?
במוצאי שבת הקרובה נחגוג את חג השבועות, החג בו קיבלנו את התורה. כל חג יהודי חל ביום קבוע בחודש, חוץ מחג השבועות. מדוע?
כי שבועות חל תמיד ביום החמישים לתחילת חג הפסח. ע"פ לוח השנה היהודי הבסיסי, בית הדין היהודי היה קובע את ראש החודש על פי עדים שראו את הירח החדש, השם "שבועות" רומז על עצמאותו מלוח השנה הסטנדרטי. במילים אחרות, החג מציין שבעה שבועות שחלפו, בלי קשר לתאריך.
חג השבועות מקורו בתהליך המתחיל בספירת הימים מיציאת מצרים – לידתנו כעם כשאנו ממשיכים למנות עד לשבועות, ספירת העומר, שזהו היום החמישים. בתקופה זו עם ישראל היטהר והזדכך לקראת היום הגדול והמשמעותי של קבלת התורה. תקופה שבה אנו נדרשים לעבוד על תיקון המידות שלנו, תיקון מלשון התקנה מחודשת של 'התוכנה' שלנו, תוכנה משודרגת טובה יותר. עם ישראל היה שקוע כל כך במצרים, שהתורה מתארת את יציאת מצרים כהוצאת עם מתוך עם. כמו תינוק שרק נולד, מצב של חוסר אונים רוחני, ותוך 50 יום בלבד הגענו למדרגה כה גבוהה שאפשרה לנו לקבל את התורה. הספירה שלנו מתחילה בקרבן העומר, קרבן שעורים פשוט, אוכל שמתאים בעיקר לבהמות, ומסתיימת בקרבן מיוחד של לחם, מזון אנושי, שמציין את הגעתנו כעם לדרגת קיום חדשה.
תהליך ההתפתחות מאומה חדשה לאומה בוגרת, משתקף גם בסיפור רות אותו אנחנו קוראים בשבועות. בתחילת המגילה כאשר נעמי שולחת את כלותיה לחזור לבית אמן, רות המואביה מסרבת ומתעקשת להצטרף אל נעמי בדרכה: " כי אל אשר תלכי אלך" ובעצם מקבלת גם את דרך החיים הלאום והאמונה של חמותה " עמך עמי ואלקיך אלקי". בצומת הדרכים הזו יש לרות את האפשרות להסתובב ולשוב לעמה, מואב, ממש כמו שעשתה ערפה, אבל רות בוחרת לדבוק בחמותה, נעמי, "ורות דבקה בה". מעתה ואילך הקשר בין החמה, נעמי, והכלה, רות, לא מבוסס רק על גורל משותף אלא גם על בחירה.
נעמי, חמותה, שיכלה את בעלה ושני בניה ואין לה בנים נוספים, למעשה חסרת כל ובדרכה חזרה לבית-לחם… בעוד רות כלתה שהפכה לאלמנה, היא נסיכה מואבית. כשבעלה נפטר, כאמור רות הצעירה יכולה לחזור בקלות אל עמה ולהפוך ל"כוכבת" בעלת רקע מלכותי, ולמרות כל הסיבות ההגיוניות שהיו לרות לחזור להוריה ולביתה, היא דבקה בעיקשות בנעמי, חמותה היהודייה, ועמדה בנחישות על רצונה להתגייר ולקבל את היהדות, למרות הניסיונות להניא אותה מכך. היא הצטרפה ליהדות כשהיא חסרת פרוטה, וכשחברתה היחידה היא חמותה. ומי שמבחין באיכותה ובמסירותה והקרבתה הוא בועז, בעל קרקעות עשיר ושופט חשוב, אשר בשדותיו רות ליקטה חיטים לעצמה ולנעמי, ובסופו של דבר בועז נישא לה. מהקשר שנוצר ביניהם נולד ראש לשושלת המלכות היהודית, שבסופו של דבר יצא ממנה דוד המלך.
סיפורה של רות, הוא סיפור של בחירה במשפחה, בעם, בדרך חיים, באמונה, בחירה שמביעה מסירות נפש, נאמנות, צניעות, אומץ, רות היא סמל החסד. בבית ספרנו, בית ספר תל"י, יש משפחות רבות שעלו לארץ ממקומות שונים ושחוות קשיי קליטה בהגעתם לארץ, שפה, מנטליות, לבוש, מזג אויר וכד. אותן משפחות עזבו את ביתם בחו"ל, עזבו חברים, סביבה מוכרת ועברו לסביבה חדשה לגמרי בארץ ישראל מה שמאפשר לנו להזדהות בקלות עם הבחירה שעשתה רות.
חג מתן תורתנו הוא בכדי להראות ש"אין לעסוק בתורה בלא גמילות חסד" (עיון יעקב) שהרי התורה היא תורת חסד, ולימוד לבדו אינו מספיק, הגדולה בלימוד הוא השיתוף, החינוך והוצאתו לפועל, מימושו פה, בעולם העשייה, העולם בו אנו מצויים.
הרבנית ימימה מזרחי מתארת-
"השנה, ביום העצמאות, כולם רבו. יו"ר הכנסת רב עם ראש הממשלה. זמרת א' רבה עם זמרת ב'. ושרת התרבות רבה עם כולם. וכולם השתתקו בכזו ענווה כשאשה אחת, מרים פרץ, דיברה.
מרים פרץ הפסידה בקרב הראשון על הבן, הפסידה בקרב השני על בעלה, והפסידה בקרב השלישי. על הבן. ובעל-כורחה, מי ששכלה, לא עלינו איש ושני בנים, כמו נעמי, גיבורת מגילת רות: "וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ", לאשה כזו יש עוצמה סוחפת. יש לה כוח ספציפי אחד, ואיתו היא תנצח במלחמה הגדולה.
מה יש בה? יש בה כוח שנקרא אהבה. יש בה אהבה והיא תנצח. מי ששכל, לא עלינו, איש ושני בנים, כמו נעמי במגילת רות- "ותשאר האשה, נעמי, משני ילדיה ומאישה…"
מי שיש לה כזה צער לא מתעסקת בשטויות, לא מתעמתת על שטויות, לא מתנצחת על שטויות. יש לה מבט של נצח."
נחזק ונוסיף שרות, כלתה של נעמי, – לפי התרגום הארמי- רעות, ולפי המדרש-על שראתה את דברי חמותה.
הרב דניאל ברון הטיב לתאר את מעמד מתן תורה- "באותו יום עמדנו למרגלות הר סיני כאיש אחד בלב אחד. לא היינו מיליונים אלא פשוט אחד. באותו אופן, התורה פונה לכל אספקט בחיים, ומספקת הדרכה לכל הנסיבות האפשריות. היא מאחדת כל פרט, מחברת יחד כל רכיב שונה. היא ה"כל" המוחלט. עד לימינו אלה, הכוח הזה נשאר. דרך תהליך חג השבועות והימים שמובילים אליו, אנחנו יכולים לרומם את עברנו, ולאחד את כל פרטי התנסויותינו הקודמות, לנקודה שבה אנחנו מרוממים את מה שהיינו והופכים למשהו נעלה יותר."
מי ייתן ונצליח לפתח רעות, חברות, אהבת חינם וסובלנות מתוך ראיית האחר ופיתוח הרגש לזולת. שנזכה להיות כאיש אחד בלב אחד מתוך ההבנה וההרגשה שכולנו נצרכים להשלמת הפאזל הלאומי שלנו. אמן כן יהי רצון.
חג שבועות שמח🍒🍇🍎
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של מיכל בן רעי, משה בן חנה רבקה, ואביבה בת מזל, יהי זכרם ברוך.

תקציר-
השבוע פרשת בחֻוקֹותַיי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר ויקרא. הנושא העיקרי בפרשה כולל תנאים, ברכות וקללות, כשהקשה בהן היא הגלות.
פרשת "בחוקותי" פותחת בתנאי: "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם." (ויקרא כו) וממשיכה בתיאור ההבטחה של הברכות (שלום, ניצחון, הצלחה ועוד) במידה והתנאים יתקיימו, ועוברת לתיאור הקללות (מחלות, בצורת, תבוסה במלחמה, חורבן וגירוש מהארץ), חלילה, באי קיומם של התנאים. לכאורה נראה שהפרשה מפרטת את השכר למי שמקיים את המצוות, ואת העונש למי שלא מקיים.
בסיום הפרשה מובאים דינים של דברים המוקדשים לבית-המקדש: כמו "ערכים" – אדם המקדיש את עצמו או אחרים – יפדה את עצמו בסכום כסף כפי שמצוין בפרשה. "בכור בהמה" – מוקדש מלידתו לבית-המקדש ולא ניתן להשתמש בו לקורבן אחר. ו"מעשר שני" – עשירית מזרע ופרי הארץ, דגן תירוש ויצהר, מעלים לירושלים ואוכלים זאת שם – בין החומות. "מעשר בהמה" – …ואת העשירי הוא מסמן בצבע, ככתוב- "(לב) וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט–הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לַיהוָה…" (ויקרא כז')
בפרשה זו מופיעים פסוקי ה"תוכחה" המכילים כאמור את העונשים הצפויים, חס ושלום, לבני-ישראל במידה ולא יקיימו את מצוות התורה, אך הם מסתיימים בנימה אופטימית:
"(מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר… (מד) וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם–לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כו')

איך אפשר לשמור כל הזמן על כל החוקים?
התיאורים בפרשה דיי מלחיצים. ישנם פסוקים רבים וקשים המתארים את העונשים הצפויים לבני ישראל במידה ולא ישמרו על חוקי ה', ויקיימו תורה ומצוות. לאחר קריאת העונשים הצפויים לבני ישראל, נוצרת תחושה שאין לנו סיכוי להימלט מהעונשים הכבדים שיגיעו, למרות זאת בפרשה מובטח לנו שלמרות המעשים הקשים והחטאים באפשרותנו להפסיק את הקללות- איך?
והתשובה – אם עם ישראל ישוב מדרכו הרעה, יתחרט וישמור על חוקי התורה, מבטיח לו ה' לזכור את הברית שכרת אתם, ברית אבות, ויסלח להם. למרות זאת, כולנו יודעים שאין באפשרותנו לנהל ואו לשלוט בהרבה מתרחישי חיינו. אין משרד שבו אנחנו יכולים להתלונן, או לתבוע ממנו שנים מבוזבזות.
בפרשה זו אנו מקבלים תזכורת שבחיים יש תרחישי אסון ואתגרים, והתורה, מלשון הוראה, היא ספר הוראות רב תכליתי לחיים. התורה מציגה את תסריטי החיים וההשלכות לבחירות שלנו. פרשת "בחוקותי" (מלשון לחוקק ולהטמיע בתוכנו) אומרת לנו לקחת את החיים ברצינות בכדי להגדיל את הסיכויים שלנו לאושר ושלווה.
כל נושא העונש והשכר בתורה הוא תוצר של סיבה ותוצאה. ע"פ ספר החינוך המצוות נועדו עבורנו בכדי לאזן בין הגשמיות לרוחניות. למשל- מתן צדקה, לגמרי בשביל לחנך אותנו לפתח רגישות לאחר, להתחשב, ולצאת מהאגואיזם שלנו. והשבת? נותנת לנו פסק זמן מהמרדף השבועי שלנו לעבודה, לחומר ולכסף. השבת מאפשרת לנו להתפנות לעצמנו, למשפחה שלנו ולחברים. כלומר, המצוות מאפשרות לנו ללמוד, להתפלל, לעסוק ברוחניות ולממש בפועל את הלימוד ולא להישאב ולרדוף כל הזמן אחר החומר. המצוות נועדו בכדי לבנות אותנו, לבנות אדם מתוקן (מלשון התקנת תוכנה משודרגת). התורה היא החיים בעולם הזה, ומה שמניע אותנו בחיים אלו הם האהבה, כביכול השכר, והיראה, כביכול הפחד מהעונש.
כלומר, "אהבה ויראה הן, מטבען, שני רגשות שונים ומנוגדים. אהבה מעוררת תשוקה להתקרבות ולדבקות, ואילו יראה מעוררת רתיעה, פחד וריחוק. גם הדרכים לעורר רגשות אלה שונות זו מזו… אולם הרמב"ם כולל את שני הדברים יחדיו: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים וכו' ". גם בהמשך אנו רואים שאותה התבוננות מביאה הן לידי אהבה והן לידי יראה. כשהאדם מתבונן בגדולת ה' – "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם יתברך". ומוסיף הרמב"ם: "וכשמחשב בדברים האלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברייה קטנה שפלה". שתי התחושות הללו יכולות וצריכות לשכון בעת ובעונה אחת בלב כל אדם, ואין ניגוד ביניהן. כל אחד ואחד יכול להגיע לידי כך על-ידי לימוד וידיעה ועל-ידי התבוננות בדברים אלה. ועל-ידי עצם ההכרה בגדולת ה' ואהבתו ויראתו, מתקשר האדם עם הקב"ה ומצליח לדלג על המרחק האין-סופי שבין הנברא לבין בוראו."(הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לד, עמ' 32)
הזוהר הקדוש אומר, שאהבה ויראה הן שתי "כנפיים" שבלעדיהן התורה איננה יכולה להתרומם, והאדם איננו עולה אל-על. כלומר, ישנם שני מרכיבים רגשיים הכרחיים בעבודת השם. כשאדם עושה פעולה מתוך רגש והבנה, 'הכנפיים' מתעוררות לחיים. כך גם בגשמי, אדם שיש לו מניע ומוטיבציה נראה מלא חיות וחיוניות, וכך גם מצווה שנעשית מתוך אהבה ויראה, המצווה מתעוררת לחיים.
אנו נלחמים בפחדים, ומעדיפים לא פעם להדחיקם, הם אינם נעימים, ולכאורה הם משתקים, מנטרלים, ומגבילים מהדברים שיש ללמוד להתמודד איתם. בהתבוננות בילדיי לא פעם אני רואה את היראה והקושי שהם חווים והאהבה העצומה שאני חשה כלפיהם מעוררת מיד את הרצון שלי לגונן עליהם. אבל אני מבינה שבכדי שהם יצמחו לגרסה היותר טובה שלהם, ההתמודדות עם הפחדים הללו היא הכרחית.
שני התנאים הללו של יראה וחיבה, הם הכרחיים לסלילת דרך לצמיחה והתפתחות והטמעת מסרים. ילד יתקשה להקשיב למבוגר שהוא איננו מכבד, וירא. גם מסרים של מבוגר שיש לו כלפיו רגשות שליליים, לא ימצאו נתיבות ללבו של הילד. ועל כך אמר רבי אלעזר הלוי: "היראה והאהבה, הן הכנפיים למצווה". תפקידנו כדמות לחיקוי, להתייחס ברצינות ולהוות דוגמא אישית ראויה.
יצירת מערכות יחסים, שבהם יש כבוד והערכה הדדיים, הן הכרחיות להצלחת חינוך הדור הצעיר. עלינו להקדיש מאמץ מיוחד להתייחסות, לאמון, לפתח הבנה לתהליכים של צדק, מוסר, אכפתיות והדדיות.
היראה והאהבה יחד הם מרכיבים חשובים בתפקיד ההורי שלנו לחינוך ילדנו. ילד צריך חום ואהבה שמתבטא לרוב במילים טובות, ומתן תשומת לב בדרכים שונות. זה מקנה לו תחושת בטחון עצמי, וחוסן נפשי כלפי הסביבה.
עלינו לפתח את היכולת שלנו לראות את הדברים הטובים של ילדינו, ולעודד אותם. כאמור, אין סתירה כלל בין אהבה ויראה. יש ביניהם יחסי גומלין משלימים וחיוניים; ניתן להרבות אהבה, ובו בזמן לשמור על יראה גדולה. כך יוצרים גבולות ברורים בחינוך הילדים, ואסור לנו לוותר להם כשהם חורגים מהגבולות. וילדינו מבינים זאת היטב. אני יכולה לנזוף על הבת שלי ששכחה לפנות את הכלים, וזמן קצר אחרי כן היא תבוא להתרפק עלי, ולקבל חיזוק.
אכן, סמכות הורית דורשת את שני הקווים – יראה ואהבה! היראה שומרת על האהבה.
האהבה היא הרגש הראשוני המצוי בטבעיות בנפשנו הבריאה כלפי סביבתנו, והיא רצון להתקרב אל האחר, להשפיע ולהעניק לו. בהמשך, מגיעה היראה ומאזנת את האהבה, היראה היא תחושת ריחוק, פחד שחש האדם כלפי האחר.
כך גם מערכת היחסים שלנו עם הבורא, כל המערכת של שכר ועונש בתורה הם ביטויים של אהבה ויראה בכדי שנצליח בתיקון עבודת המידות שלנו, ושנזכור-
"בן עזאי אומר, הוי רץ למצווה קלה ובורח מן העבירה, שמצווה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה – מצוה, ושכר עבירה – עבירה". (פרקי אבות פרק ד', משנה ב')
במילים אחרות, עצם עשיית מצוות ה' כדי לעובדו, או ההנאה מקיום המצווה – היא השכר, שכר שכולו רוחני.
מי ייתן ונצליח לשלב את האהבה והיראה שבנו בעבודה לשם שמיים, ולהוות דוגמא אישית ראויה לילדנו שיגדלו, יתפתחו ויצמחו להיות אנשים טובים ואכפתיים ורגישים לסביבתם. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, לעילוי נשמתו של משה בן חנה רבקה, לעילוי נשמתה של אביבה בת מזל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.