קטגוריה: בלוג

הפטרת פרשת תצווה היא בספר יחזקאל פרק מ"ג (פסוק י' ועד סוף הפרק).
פרשת תצוה כמו בפרשה הקודמת לה, 'תרומה', עוסקת במשכן וכליו וגם הפטרתה משתלבת ברצף ההפטרות של ספר שמות העוסקות בנושא המשכן.
אז מה בכל זאת ההבדל?
בהפטרת פרשת תצווה אנו לוקחים הפסקה מהעיסוק בבניית בית המקדש הראשון (אליו נחזור בפרשות ויקהל-פקודי) ומתקדמים כבר לעבר בית המקדש לעתיד לבוא. הפטרתנו נמצאת בסוף ספר יחזקאל שעוסק בנבואות עתידיות על בית המקדש. חלק זה של ספר יחזקאל מתחיל מפרק מ' ועד סוף הספר. יחזקאל מנבא אותו ארבע עשרה שנה לאחר החורבן.
ההפטרה מתארת את מידות בית המקדש השלישי, ואת הטקס שיש לקיים ביום בו יחנכו את המזבח. טקס מיוחד זה יתקיים במשך שבעה ימים ורק בסופו עבודת בית המקדש תתנהל כסדרה. כפי שכתוב גם בפרשת תצוה על חנוכת המזבח שהיה במשכן, טקס שנמשך גם הוא במשך שבעה ימים.
עיקר ההפטרה עוסקת במזבח, ולא במקדש, לו היא מקדישה את עיקר תשומת לבה. וזה גם מה שמקשר בין ההפטרה לפרשה, שהרי חלק עיקרי מההפטרה (פסוקים י"ח-כ"ז) מתייחס לחנוכת המזבח, ובעצם מסמנים לנו בהצבת המזבח וחנוכתו שזהו מרכיב מרכזי בהשראת השכינה בקרב עם ישראל.
הרב משה ליכטנשטיין מביא הסבר נוסף על הקשר של הפרשה להפטרה – "…העיסוק בהפטרה זו בבית העתידי שטרם נבנה ולא בתיאור מקדש העבר שכבר נבנה יוצר גשר בין העבר ההווה והעתיד, בין המשכן במדבר והמקדש שנבנו ע"י משה ושלמה לבית האמור להיבנות לעתיד לבא, בין תיאור מציאות ותהליך שהתרחשו לבין חזון נשגב. בכך ההפטרה משתלבת היטב במהלך הסיום של פרשת תצוה העוסק בחנוכת המשכן ובמעבר מן נקודת הזמן במדבר לעבודה שתעשה בו לדורות ("אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם")."
שואל הרב יהודה שביב זצ"ל – "ומה היחס בין המשכן, בית המקדש הראשון ובית המקדש השלישי שייבנה לעתיד לבוא?"
ועונה- "בתרומה, גם בפרשה וגם בהפטרה שמענו על תפארת עבר, זו שבמשכן וזו שבמקדש ראשון. ואילו הפטרת תצוה מדברת בחזון שעדיין לא נתגשם. והרי זה מלמד שהעיסוק בענייני מקדש אינו רק בגדר התרפקות נוסטאלגית על הוד שחלף, אלא עיון ולימוד בדברים שיש להם משמעות אקטואלית והם צפויים ועומדים."
מסר חשוב שההפטרה השבוע מעבירה לנו הוא- הרלוונטיות, החיבור, הקשר החזק שיש לעתיד לבוא עם העבר וההווה של עם ישראל. זוהי קריאה לכולנו לזכור מהיכן הגענו, ומה שליחותנו, ובדרך למרות האתגרים ,לזכור את חשיבות התהליך שיוביל בסוף למימוש החזון הנשגב בעתיד. אני קוראת למסר הזה- אופטימיות ובשורות טובות. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת תצווה נותנת לנו פירוט מרובה על בגדי הכהונה שאותם לובשים הכוהנים בשעת עבודתם בקודש. מה עניין הפירוט? הרי תמיד השיח והדגש הוא על פנימיות האדם, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בשבוע שעבר עסקנו בכל פרטי המשכן ובית המקדש, גם כן לפרטי פרטים והשבוע בגדים! מדוע עיסוק כה רב בעניינים חיצוניים?
פרשנים רבים מסבירים שהבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם, וגם משפיע על היחס שלנו כלפי עצמנו. ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם, כי הלבוש הוא למעשה תזכורת לתפקידנו וייעודנו.
כשאנחנו מבחינים באדם שלבוש באופן חריג ושונה מהקוד המוכר והמקובל, סביר להניח שנשייך אותו לפרופיל מסוים- אישיות, אופי, סגנון, עיסוק וכו'. דוגמא שכיחה נוספת, כשיש לנו ההתלבטות מה ללבוש לראיון עבודה או להרצאה, היא בד"כ מלווה בתהייה- "מה יחשבו עליי". במילים אחרות, בהתאם להופעתם החיצונית של אנשים אנו מגבשים עליהם רושם ראשוני.
יש לי חברה שלובשת בגדים רשמיים בכל פעם שהיא נשארת לעבוד מהבית, לטענתה זה משפיע על החשיבה והתייחסות שלה לעבודה, והיא הרבה יותר אפקטיבית… כלומר, הדרך שבה אנחנו מתלבשים משפיעה על ההתייחסות שלנו לעצמנו ולכל דבר שאנחנו עושים – ובהמשך משפיעה על התנהגותנו. פורים קרב ובא, ופעמים רבות נראה שמרגע שהתחפושת על ילדינו הם מתנהגים אחרת, כאילו הבגדים הם מטה קסם שמעניק להם כח.
הרמב"ן ואבן עזרא מדגישים את הייחודיות שבלבוש אהרן ובניו הכוהנים שזוכים להם בזכות עבודתם במשכן. שניהם מדגישים את חשיבות המאפיינים החיצוניים כגורם סמלי המבטא את ייחודיותו של האדם ("אין אחד מישראל שילבש כאלה.."), המעניקים לו בטחון עצמי, המאפשר התפתחות חיובית של האישיות. הדרך שבה אנו מתלבשים משפיעה על הדימוי העצמי וההרגשה שלנו, בין אם במודע או לאו. (מדברי הרב יוני לביא, ומרדכי שפייר)
מסביר הרב ישראל שווץ-
"…האדם ניכר בבגדיו. על פי הבגדים אפשר להכיר את אופי האדם, את תכונותיו, לאיזה חברה הוא שייך. הבגדים מבטאים את האופי הפנימי. הבגדים גם משפיעים על האדם… נחזור לבגדי הכהונה. "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". במסכת זבחים דף פ"ח: נאמר: "אמר ר' ענני בן ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך, מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים". כלומר לעצם לבישת בגדי הכהונה על ידי הכהן הגדול כבר יש תפקיד של כפרה.
הבגדים נועדו לא רק לצורך העבודה בהם, אלא בעצם לבישתם מתקיימת כפרה על חטאים. כותנת מכפרת על שפיכות דמים. מכנסים מכפרים על גילוי עריות והמצנפת מכפרת על גסי הרוח. אבנט מכפר על הרהור הלב. כל בגד קודש שלובש הכהן הגדול על גופו מקדש את גופו ומטהר אותו.
הכהן הגדול אינו אדם פרטי, הוא אישיות כללית, כלל ישראלית, כל מעשה שהוא עושה נוגע לכל ישראל. הוא מתקדש וזה משפיע על הכלל כולו… הכפרה היא שורשית. כפרה שמתחילה אצל הכהן הגדול, וכשהוא מתעלה בעוד דרגה רוחנית של צניעות, נמשכת ממנו השפעה על הכלל כולו… מדברי חכמים אלו יכולים אנו ללמוד על ערך הבגדים בכלל…"
לבישת בגדי הכהונה בפרשה מבהירה לנו שבעבודת הפנימיות שלנו, עלינו לבחון באילו כלים חיצוניים אנחנו משתמשים. כי בעבודת הקודש יש צורך להאיר את הפנים, אבל גם להאיר את החוץ. הדרך שבה אנו מופיעים גם כלפי חוץ בעולם זו האחריות שלנו. הבגדים של הכוהן הגדול הם למעשה ביטוי למידות נצרכות בכדי להתנהל בעולם- בענווה, במתינות, בהקשבה, במאור פנים, בנימוס, בסבלנות, בעדינות – להיות מוארים מבפנים, ובמקביל לדעת כיצד לגשת אל העולם שסביבנו.
הפרשה שלנו עוסקת בכלים של הקרבת קורבנות, האחד במזבח העולה שעמד בחצר המשכן, והשני בתוך ההיכל, מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת…. אומרים חז"ל שבכוחם של בגדי הכהן הגדול לכפר על עוונות בני ישראל. כל עניין הקרבת הקורבנות – הוא מלשון קירוב לבבות והתקרבות.
שנזכה להדליק את האור הפנימי שבנו, ללבוש את הבגדים שיתנו לנו את האיזון שבין הפנימיות לחיצוניות, ויסייעו לנו במימוש יעודנו. ושנזכה כולנו להיות מצווים מתוכנו- להתחבר ולקרב לבבות; להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אמכי"ר.
שבת מבורכת ורגועה🌸

ההפטרה מופיעה במלכים א' (פרק ה, כו' – פרק ו, יג') והיא מפרטת את המספר הרב של הפועלים, שגויסו לבניית בית המקדש הקבוע. 480 שנה לאחר יציאת מצרים, שלמה המלך אוסף פועלים רבים שכורתים עצים בלבנון, חוצבים אבנים מההרים, ומפורטות המידות המדויקות של בית המקדש הראשון. במקביל, הפרשה השבוע, "תרומה", עוסקת בהרחבה בבניית המשכן הארעי תחת מנהיגותו של משה רבנו במדבר. משכן זה הוא למעשה שורשו של המקדש שנבנה ע"י שלמה המלך בהר מרום הרים, ירושלים.
ובכל זאת, מספר הבדלים בולטים ביניהם, מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל-
"במשכן שבמדבר הכל השתתפו, וכך כותב הרמב"ם: "והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם, אנשים ונשים – כמקדש המדבר" (הלכות בית הבחירה, פ"א הי"ב). המשכן הוא מפעל עממי שהכל משתתפים בו, ואילו מקדש שלמה היה מפעל ממלכתי הנעשה במימון ובאמצעים ממלכתיים. הבדל נוסף עולה כבר מתחילת ההפטרה: "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל" (מלכים א, ה, כז) המימון והאמצעים אכן ממלכתיים, אך הנטל הוא נטל של מס על כלל אזרחי הממלכה, ואילו משכן שבמדבר יסודו ועשייתו בנדבת כל אחד ואחד, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" … יסודו של הבית בנדבת הלב, אבל בהמשך כשהמצוה 'מתמסדת' ומקוימת ע"י העם בארצו, כבר יש צורך באלמנט של כפייה." שוני נוסף מוסיף הרב, "ואפשר שההפרש מוצא את ביטויו בשוני שבין "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שבפרשה (שמות כ"ה, ח), לבין האמור בסוף ההפטרה "ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל". במדבר עדיין 'בתוכם', לשון ריבוי, בתוכו של כל אחד ואחד, ואילו במקדש 'בני ישראל', כחטיבה אחת, כעם."
במילים אחרות, דווקא לקראת בניית בית המקדש, בית קבוע, המתואר בממלכתיות, בעוצמה, ורוב עושר יש חשיפה גדולה יותר למעידה- לשכוח את המטרה שלשמה נבנה בית המקדש ולכן, מדגיש ה' בפני שלמה המלך,
"(יא) וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: (יב) הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-אַתָּה בֹנֶה אִם-תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת-דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-דָּוִד אָבִיךָ: (יג) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל:" (מלכים א, ו')
קיום, משמעות ותוכן יש לבית, כפי שמתאר הרב שביב זצ"ל, "רק אם אכן יהיה מקדש בליבו של המלך. וליבו הוא כליבם של ישראל, והרי זה מלמד שעיקר הדבר שתהיה שכינה שרויה בליבו של כל אחד מישראל. "
דברי ה' לשלמה הם בעיצומו של מפעל הבנייה לעודד את מעשיו אך בעיקר להדגיש שהבית איננו העיקר וגם בבית מפואר, לעולם לא יהיו כלים חומרים, חפצים, אבנים, וכו מטרה בפני עצמה כי אם אמצעי להשגת המטרה כמו גם במשכן הארעי, העיקר הוא ההליכה בדרך ה', ושמירת המצוות. המקדש הוא כלי לדרכה של תורה שכל נתיבותיה שלום, דרך של חסד. בית המקדש הוא מקום של משפט, חוק וצדק, מקום שמגן ותומך בחלשים מקום שבו העם יכול להקריב קורבנות ולהביא להשראת השכינה.
בבית המקדש כאמור אנו מצויים כחטיבה אחת, כעם, "(יג) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃" (מלכים א, ו') שקוראת לערבות הדדית. מי ייתן בפרט היום, בעידן השפע, ונשכיל לצבור ולהשתמש בכסף, בנכסים, בחפצים וכו' בדרך ישרה והגונה כשאנו זוכרים שאלו הם רק אמצעים להשגת מטרות, חלומות והגשמה; אמצעי להפוך את העולם למקום טוב ומטיב יותר. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

כסף, כסף ועוד קצת כסף.
קפיטליזם היא שיטה כלכלית חברתית שבסיסה- שוק חופשי, חרות כללית וכלכלית של האזרח. כשהכסף הוא המנוע והמניע להשגת המטרות בשיטת השוק החופשי.
לנראות כוח והשפעה עצומים- אנחנו נמדדים ובאים לידי ביטוי על ידי כמות הכסף שברשותנו, מיקום המגורים, גודל הבית, סוג הרכב, ביגוד, חופשות מסעדות וכ'ו. מה שמביא רבים מאתנו להתבלבל ולחשוב שהמרדף אחר הכסף הוא המטרה בחיים. אנחנו מפתחים תשוקה אליו המתפרשת כאיכות חיים.
האם כסף שווה אושר? ואם כן- כמה כסף מעניק לנו את האושר? מיליון, עשרה מיליון או…. בעצם אף פעם זה לא מספיק, ואז גם האושר תמיד רק נמצא קרוב אבל לא ממש מושג.
הפרשה וההפטרה מעבירים לנו השבוע מסר חשוב- כל העושר הגשמי בעולם, הכסף, הוא רק אמצעי ולא המטרה! בניית המשכן ובית המקדש אינם עבור ה', כי אם עבורנו, ה' שוכן בנו, בכל אחד ואחת מאתנו ובכולנו כעם, כחטיבה אחת, המשכן הוא תזכורת חשובה עבורנו לדרכה של תורה, שלא ניפול לסכנות שבחומריות- גאווה, תחושת עליונות, שיכחת ה' ושיכחת האחר, ושיכרון כוח.
כשפונים אלינו בבקשה לתרום או לתת צדקה, מה זה מעורר בנו? האם אנו בתודעה של שפע- שיש מספיק לכולם ויותר? או אולי בתודעה הישרדותית? האם אנו יודעים לזהות את האמונות, מחשבות ודפוסים שמשרתים ומקדמים אותנו לגבי כסף, ולהיפך?
רק 31 פסוקים מקדישה התורה לסיפור בריאת העולם, בספר בראשית. ובפרשת "תרומה", מוקדשים 450 פסוקים לבניית המשכן במדבר, כולל הוראות מפורטות ומדוקדקות של חומרים, בנייה, מידות, הכנה, והקמה. מדוע העולם כולו מתואר בקצרה? ומדוע המשכן, האוהל הארעי, שהיה המרכז לעבודה הדתית-רוחנית במדבר, מתואר בכזו אריכות?
אחת הפרשנויות שאהבתי במיוחד מסבירה ש- "באופן כללי, התורה לא מתעכבת על תיאור העולם. לשם כך יש ספרי מדע ואלבומי תמונות. התורה מתעכבת על מה שהאדם אמור לעשות בתוכו."
הפרשה הקודמת, משפטים, עסקה במצוות שבין אדם לחברו, בחלקם כללו דיני ממון, צדקה והשגה של כסף ביושרה, ובהגינות. ועתה בפרשת תרומה בכסף זה נבנה המשכן בשותפות ומחויבות של הכלל, מפעל עממי.
כשאנחנו נותנים ומשקיעים במשהו אנחנו מייצרים חיבור, אהבה, אכפתיות, שייכות ומעורבות. אנחנו עוברים להיות פעילים ולא רק משקיפים. בקבלת מתן תורה הצהרנו "נעשה ונשמע" עכשיו עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולפעול. תרומה בכוונה וברצון, להבין שאנו תורמים משהו קודם כל עבור עצמנו, עבור הקשר הפנימי שלנו עם המהות העצמית, עם הנשמה, שהיא הנקודה האלוקית שנמצאת בכל אחד ואחת מאתנו.
וכך פותחת הפרשה- "(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. " (שמות כה) מדוע ויקחו תרומה ולא נתנו תרומה? כי עצם הנתינה היא למעשה לקיחה. תכלס, כשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו לא עושים טובה לאף אחד אלא לעצמנו. נתינה היא כמו תכנית חיסכון ארוכת טווח שמצמיחה אותנו.
תרומה לבניית המשכן הארעי ולמשכן שבתוכנו, בנשמתנו, מחייב כוונה ורצון שהופכים אותנו לחלק מזה וכפועל יוצא, חוזר אלינו בעוצמות גדולות יותר.
שמעתי פעם הסבר ש- העני תפקידו לקבל, אכן לרוב אין לו ברירה כי הוא מצוי במצב הישרדותי, אבל לעומתו העשיר תפקידו לתת, כי לו יש ברירה, והגדולה שלו- לזכור לתת. הנתינה של "אדם עשיר" היא בתחומים שונים לא רק עושר בממון- כלכלי, אלא "עושר" גם בשמחה, במקצועיות וכישרון, בהקשבה וכו'.
המשכן היה אמנם מקום של פאר והדר, אבל היה זה רק לצרכינו כבני אדם שהרי הנראות משפיעה עלינו, לא עבור ה'. למעשה המשכן שימש להרבה יותר מזה. פרשת השבוע שלנו נקראת 'פרשת תרומה', מלשון 'התרוממות'. הרעיון שנדע לרומם את עצמנו ואת כל "המתנות" היפות שקבלנו (כישרונות, רכוש, שכל) מעבר לשימושנו הפרטי ולתועלת האישית שלנו. שנממש ונשכיל לעשות בהן שימוש, המועיל גם לסביבה שלנו ובסופו של דבר גם לעולם כולו. רק אז נצליח להביא את המתנות שקיבלנו למימוש הפוטנציאל הטמון בהן. שנדע לתת עם כוונה מהלב ורצון להפוך את הסביבה שלנו לטובה יותר. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

הפטרת פרשת משפטים היא בספר ירמיהו פרק לד' מפסוק ח'. מאחר והפרק מסתיים בצורה קשה נוספו להפטרה עוד שני פסוקי נחמה מפרק ל"ג, פסוקים כה'-כו' (זהו מקרה נדיר בהפטרות שחוזרים אחורנית, כי לרוב מדלגים קדימה בנביא.) מטרת שני הפסוקים היא לסיים את ההפטרה באופן חיובי ומעודד.

"(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת- הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:" (ירמיהו לד)
כמו בפרשת משפטים שפותחת בדיני עבד עברי כך גם ההפטרה מספרת לנו  שבני ישראל שיחררו את עבדיהם. מעשה שהיה אמור להיות אוטומטי מתוקף הציווי בפרשת משפטים, אך ע"פ ההפטרה מסתבר שהיה צריך לכרות לשם כך ברית מיוחדת ולתת תזכורת לנושא. התקופה היא ימי צדקיהו, מלך יהודה האחרון, שנים מעטות לפני החורבן.
 שחרור העבדים בהפטרה היה רק למראית עין, בפועל מיד לאחר השחרור, נלקחים אותם אנשים שאך נדמה היה שטעמו את טעמה של החירות והנה שוב הפכו אותם לעבדים. מה שברור- זה אינו מוצא חן בעיני ה', וירמיהו נשלח לנבא נבואת זעם בנושא. 
העלבון והחטא אפילו חמורים יותר, כי מילא אם הם לא היו משחררים את עבדיהם כלל, אבל בני ישראל בחרו לקיים את המצווה, בחרו לעשות את המעשה הישר והנכון בכך ששחררו את העבדים אלא שאז הם לקחו אותם שוב לעבדות. במילים אחרות, הם עשו צחוק מהמצוות.
הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר-
פרשת משפטים כשמה כן היא, פרשה ובה הלכות רבות, והיא עמוסה פרטים ומקרים… התבוננות בהפטרה שנקבעה מלמדת כי קובעי ההפטרה ביקשו להתמקד בהלכה הראשונה שבפרשה: דיני עבד עברי… מלמד כי הוא הנושא המרכזי ולו נאה לקבוע את ההפטרה… שהרי בהפטרה אין מדברים על העבדות, אלא להיפך – על השחרור: שחרורם של העבדים ושחרורה של האומה מצרה זו ששמה עבדות…" והרב מוסיף שעלינו "לראות כי לא בדיני עבדים מדברת התורה – לא בקניית עבדים, ולא בהלכות עבדותם וחובתם של העבדים כלפי אדוניהם – אלא בדרכים בהם יוצאים העבד והאמה לחירות. הוי אומר: בתחילתה הפרשה מדברת בנושא חירות האדם מישראל."
בנבואת ירמיהו מודגש נושא הברית. זוהי הברית שנכרתה בירושלים, הברית שקראה לשחרר את העבדים העבריים, אך בני ישראל הפרו אותה. ה' כרת ברית עם בני ישראל ביום שהוציאם ממצרים, לשחרר את עבדיהם העבריים לאחר שש שנות עבודה, וזו הברית למעשה שאושרה מחדש בירושלים – אך כאמור הופרה. ברית מוזכרת שש פעמים בנבואה זו. מאחר ואי אפשר לסיים בברית שהופרה, מוסיפים את שני הפסוקים מפרק לג' שמדברים אף הם בברית, אבל זו הברית השביעית שעומדת לעולם. בפרשת משפטים קורא משה את 'ספר הברית', וזורק על העם את 'דם הברית'. הברית המוזכרת היא ברית מעמד הר סיני, וכנראה שזו גם הברית עליה מדבר הנביא, ברית שנכרתה כפי שהזכרתי קודם לכן עם היציאה ממצרים.
אז מה מלמדת אותנו הברית הזו?
מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל- "הברית הזאת מלמדת כי שחרור לאומי כרוך בחירות פנימית. כשהם נגאלים מצווים הם שלא לשעבד את אחיהם, שהרי יצאו מעבדות של בשר ודם לא כדי להיות משעבדים לבשר ודם. נבואת ירמיהו סוגרת את המעגל בהשמיעה כי עם שובם לשעבד איש את אחיו, תשוב האומה להיות משועבדת לאומה אחרת.
זאת ועוד, מסתבר שספר הברית מדבר גם על ייעודו של העם להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', וההפטרה מלמדת שאי אפשר להם להיות ממלכה ככל הממלכות, שאם אין הם כהנים ואין הם קדושים, ואם מפירים הם ברית שכרתו ומשעבדים איש מקרב אחיהם, שוב לא יכול להיות להם קיום כממלכה.
אבל בעיקר מלמדת ההפטרה כי המפתח לכל הקורות אותם מצוי בידיהם. וגם בשעה שנראה כי אין תקווה נוכח האויב הצר, הרי תיקון פנימי של שחרור עבדים היה בכוחו להציל."
מי ייתן ונצליח בעבודת התיקון הפנימי (עבודת המידות, הכוונה שבלב וכ"ו) של כל אחד ואחת מאתנו, ושנזכה לחירות פנימית וחיצונית כפרטים וכאומה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך ❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

רש"י מסביר שאין זה מספיק, אנו צריכים גם להבין את ההיגיון שמאחורי כל הלכה. כי רק כשאנו מבינים קל לנו יותר לזכור, להפנים ולהטמיע את פסקי ההלכה.
לכל העמים יש חוקים ומשפטים, אז מה כל כך ייחודי בחוקים ובמשפטים שמקבלים בני ישראל בפרשת משפטים?
אומנם לשכל וההיגיון האנושי יש יתרונות ומעלות רבים אך עלינו לזכור שהוא גם גמיש. על כל הסבר שכלי, ניתן למצוא לו גם הסבר הפוך. קשה להתבסס על שכל האדם שמושפע ומונע מאינטרסים אישיים, מלחצים סביבתיים, מטבעו ועוד. כמובן שגם הזמן משפיע על החשיבה שלנו.
הדוגמה הכי חזקה לדעתי למוגבלות השכל היא השואה הנוראית שהתחוללה במלחמת העולם השנייה. העם הגרמני שהיה ידוע כעם נאור ומשכיל המבוסס על חכמה והיגיון, הגיע לשפל מוסרי בל יתואר, בחסות השכל. הם ידעו להסביר באופן הגיוני שרצח יהודים הוא הדבר הנכון ביותר, ולגמרי בשם ה"מחקר המדעי", שהרי הם פיתחו את תורת הגזע… רק שהכיוונים היו אכזריים ומפלצתיים.
משתמע שלא ניתן להסתפק רק בשכל, אלא צריך גם אמונה בה', בשלמות, במוסר, בטוהר המידות, ובאידיאל. האמונה היא למעשה חומת ביטחון השומרת על השכל, שלא יתעה במקומות מסוכנים, מפתים, ולא יגיע או יסטה למסקנות שגויות.
מסביר הרב חיים הבר, "זו המעלה של דינים המבוססים על חוקי התורה. דיין פועל מתוך שני קווים מקבילים: שכל ישר ויראת שמים. השכל עוזר להגיע למסקנה מתבקשת והגיונית על פי דעת התורה, ויראת שמים מרחיקה אינטרס אישי או השקפה אנושית שגויה. מסיבה זו, כותב רש"י בתחילת הפרשה כי חברי הסנהדרין (בית הדין הגדול בזמן הבית) צריכים לשבת סמוך לבית המקדש. שכן הסנהדרין מייצגים את החכמה ובית המקדש מייצג את הקדושה, והחיבור ביניהם הוא החיבור נכון בין חכמה ויראת שמים."
המשפט העברי בסופו של דבר, ולמען הדיוק בראשיתו, הוא צינור של הרצון האלוקי (מה שמעבר לחושים שלנו…) בעולמם של בני האדם. האמונה בה׳ מחייבת אותנו, בני האדם, לנהוג ע״פ אותו קוד אלוקי ובאופן עקבי ובכך מסייעת לנו בעבודת הזיכוך ועבודת המידות שלנו.
שבת מבורכת🌸