קטגוריה: בלוג

ביום ראשון הקרוב צום תשעה באב, היום בו חרב בית המקדש. כל שנה בליל תשעה באב אנו קוראים את "מגילת איכה" בבית הכנסת. המגילה מתארת עד לפרטי פרטים את חורבן בית המקדש הראשון. הנביא מקונן על החורבן, על הגלות האיומה של עם ישראל ועל האסונות שאירעו באותה תקופה. לצד הקינה שמבכה את צרותיו של עם ישראל ישנה גם נימה של תקווה, תפילה וערגה לימים טובים יותר. מפרשים שונים מתייחסים למשמעות המילה "איכה"- יש אומרים מלשון תוכחה ויש אומרים מלשון קינה.

שלושה נביאים התנבאו בלשון "איכה"-
1. בפרשת השבוע, פרשת דברים, אומר משה רבנו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב).
2. בהפטרה השבוע מוכיח ישעיהו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיהו א, כא).
3. ובתשעה באב אנו קוראים את קינתו של ירמיהו במגילת איכה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" (איכה א, א).

מסביר לנו הרב משה ליכטנשטיין-
"להבנת מחלוקתם, עלינו לעמוד על המרחק העצום שבין שני המושגים המוצעים: תוכחה וקינה. התוכחה נועדה להוכיח לאדם את טעותו, להסביר לו את ההפרש שבין הדרך הנכונה ללא נכונה, להחזירו למוטב ולהביאו להתנהגות הולמת. הנביאים הוכיחו את ישראל על מנת שייטיבו את דרכיהם ועלילותיהם, ומצווה על כל אדם מישראל להוכיח את חברו. אמור מעתה, המושג האופרטיבי העומד ביסוד התוכחה היא התשובה. המבט הבסיסי הוא אופטימי, היות שהוא מניח שהאדם מסוגל להשתנות מחטאיו בהווה. בדרך זו, העונש ימנע והחורבן לא יבוא. יתר מכן, לא רק בנוגע לעתיד יש אופטימיות אלא אף ביחס לעבר, שהרי אם התוכחה תצליח, אף חטאי העבר לא יחייבו את העם גלות, כי התשובה תפעל את פעולתה וזדונות ייהפכו כזכויות.
הקינה, לעומתה, היא פסימית מיסודה. אין היא באה להחזיר את האדם בתשובה אלא לבכות עמו על מר גורלו ולקונן עליו. ביסודה עומדים הבכי והייאוש אל מול מציאות שבלתי ניתנת לשינוי או לתיקון… מושג היסוד העומד בבסיס הקינה איננה תשובה אלא אבלות… לאמיתו של דבר, אף לאחר החורבן, ניתן לגשת לאירוע מזווית האבל על מה שאבד ואיננו, וניתן להשתמש בלקחי העבר על מנת לשוב בתשובה בהווה.

נקודה זו הודגשה ע"י הרמב"ם בהלכה ידועה המגדירה את מטרות הצומות:"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב"."
ויתכן שזו הסיבה שמגילת איכה מסתיימת במילים-
…"(כא) הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה), חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם…" (איכה ה') אמכי"ר.

שבת שלום וצום (נדחה ליום א') קל ומועיל ❤

השבוע הפטרת דברים בספר ישעיהו, פרק א'. שבת דברים היא תמיד השבת שלפני תשעה באב, ומאחר והיא פותחת את ההפטרה ב- "חזון ישעיהו", השבת מכונה "שבת חזון".
חלוקת ההפטרות במתווה של הרמב"ם כוללת הפטרת תוכחה ותשובה בשתי השבתות הראשונות של בין המצרים והפטרת אבלות בשבת הקודמת לתשעה באב.
דפנה ברק-ארז, שופטת בבית המשפט העליון, מסבירה- "הקריאה בפרק א' של ספר ישעיהו מעוררת צער עמוק והזדהות רבה כאחד. צער עמוק – בעקבות הקינה רוויית הרגש על ההתדרדרות המוסרית שפשתה בעם, וקודם כול בהנהגתו. הזדהות רבה – מאחר שהתביעה לצדק עם החלשים בחברה ("שיפטו יתום", "ריבו אלמנה") והרצון לבוא חשבון עם המושחתים ("קציני סדום" ו"מרצחים") הם נכונים ויפים בכל עת.
במקביל, בתום הקריאה בפרק נותרת גם חידה גדולה: כיצד התאפשרה התדרדרות כזו? כיצד "קריה נאמנה" "הייתה לזונה"? מה חולל את ההתדרדרות המוסרית של חברה שלמה? וחשוב אף יותר: כיצד ניתן להיחלץ מתוך התהומות של השחיתות והשפל המוסרי המתוארים. הנביא דורש במפגיע: "הסירו רוע מעללכם". אולם, מהי הדרך המובילה לשם? האם מספיקה התעוררות מוסרית, כלומר חשבון נפש אישי והתגייסות של כל פרט ופרט לתיקון?" הנביא ישעיהו מתאר את ממלכת יהודה כסדום ואמורה. הוא מתבטא בחריפות נגד קורבנות שנהפכו לטקס חיצוני בלבד, שאין בהם כוונה ומשמעות.

"למנהיגים יש תפקיד מרכזי בעיצוב המציאות והאווירה הציבורית." מסביר דוד נתיב, "בהתנהגותם הם משדרים נורמות המעצבות את פני החברה, לטוב ולרע. הנביא מתאר הנהגה מתנשאת ומושחתת, המנצלת את עמדות הכח שלה לטובת עצמה, תוך רמיסת השכבות החלשות. הרמאות מחלחלת מן ההנהגה לשווקים ולבתים:.. המסחר מתנהל ברמייה – מוכרים חומרים מזוייפים כמזוקקים, וקריה נאמנה מלאה מרצחים. התיקון יצלח בהחלפת המנהיגות המושחתת למנהיגות ראוייה: "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה – אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה".
קריאתו של ישעיהו מהדהדת עד היום:
"(טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: (יז) … דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט … שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה:" (ישעיהו א') הנביא ישעיהו קורא לעם לחזור בתשובה. הבעיות הקשות הן בעיות חברתיות הקשורות במצוות בין אדם לחברו ולא רק בעבודה זרה. הנביא מבהיר את חומרת מעשיהם כשהם לא שופטים משפט צדק ומעוותים את הדין, הדבר דומה לשפיכות דמים ולרציחה.
זה התיקון שיביא מחורבן לבנין. כי יותר מששומרים אנו על מערכת בתי המשפט, שומרת היא עלינו.

מחדדת דפנה ברק, שופטת- "אכן, עד רמה מסוימת – כל חטא הוא אישי. כישלון מוסרי של פרט כזה או אחר הוא לעולם, קודם כול, של האדם הנוגע בדבר. אולם, בכך אין כדי לשמש הסבר למצב כללי של חברה שבה פושות התופעות של חוסר צדק ושחיתות. מבלי לגרוע מן האחריות האישית, המסר הברור העולה מן הפרק הוא, שהתדרדרות מן הסוג שמתואר בו מתאפשרת רק כאשר השחיתות והגזל הופכים לנורמה חברתית, וכאשר אלה מחלחלים אל ההנהגה. לכן, גם התיקון חייב להיות כללי ולא רק אישי. הנביא אינו קורא רק לחשבון נפש ותיקון במישור הפרטי, אלא קודם כול לתיקון חברתי: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
מערכת משפט המבוססת על עקרונות של צדק היא אחד התנאים לתיקון חברתי. בהמשך לכך, ברור מן הדברים, כמו מספרי הנביאים כולם, כי לשם ייסודה של חברה צודקת אין די בחוקים טובים, אלא צריך גם ליישמם באופן אפקטיבי וצודק. הדרישה "שפטו יתום" ו"ריבו אלמנה" מגיעה על רקע העובדה שהחוקים בנושא זה קיימים כבר בספרי התורה. הקושי מתמקד בפער שנותר, בניסוחו של המשפטן הנודע רוסקו פאונד, בין "המשפט שבספר" לבין "המשפט בפעולה". "

זוהי תזכורת לכולנו שמכירים את המשפט- "אבל כולם עושים את זה", במילים אחרות- יש כאן אולי בעיה ואפילו משהו לא בסדר, אבל כולם כאלה, ולכן אני לא יהיה זה שיתקן את העולם. כך אנו פוטרים את עצמנו מהצורך להוקיע את ההתנהגות או להימנע ממנה, כי אם כולם עושים את זה, אז למה לא להיות כמו כולם? ישנם סיבות רבות להצדיק התנהגות כזו או אחרת; אנחנו יכולים בקלות לא רק לפטור את עצמנו מהמחויבות אלא גם מתחושות האשם הנלוות. לכן, גם אם ההנהגה ואולי בפרט כשההנהגה לא מהווה דוגמא אישית ומממשת את ייעודה כראוי, התיקון האישי של כל אחד ואחת מאתנו נחוץ יותר מתמיד והוא שיביא בסופו של דבר לתיקון הכללי.
מי ייתן וממש בקרוב, בבחירות המחודשות נצליח לבחור הנהגה ראויה, משפיעה ומטיבה. אמכי"ר.
שבת מבורכת💗

השבוע פרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר. הפרשה האחרונה העוסקת במסע בני ישראל במדבר סיני. היא למעשה סיכום של המסע כולו, של 40 שנה, וההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. בפרשה מופיעה רשימה מפורטת של סה"כ 42 התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע, מיציאת מצרים ועד נהר הירדן מול יריחו. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, כשבתחנה שבה מת אהרון, בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, מוזכר גם תקציר סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה.

בנוסף, בהקשר להכנות לכניסה לארץ ישראל הפרשה מתארת את רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו למעשה מסתיימת תקופה ומתחלף דור. דור יוצאי מצרים הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר, והם אלו שיכניסו את בני ישראל לארץ ישראל. משה רבנו כידוע לא זוכה להיכנס לארץ ישראל אך גורל עמו חשוב לו וכמנהיג מסור הוא דואג לכל הפרטים לפני מותו; בראש העם יעמדו אלעזר הכהן ויהושע בן-נון, ותחתיהם נשיאי כל שבט, ששמותיהם מצוינים בפרשה.

ההכנות לכניסה לארץ נמשכות גם בשאר הפרשה, והציוויים לקראת הכניסה לארץ כוללים –
• ציווי על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל.
• הארץ תחולק ל-12 חלקים, נחלה אחת לכל שבט, חוץ מלשבט לוי העוסק בקודש ולא במרעה ובשטחי חקלאות. לכן, שבט לוי יתגורר מסביב לכל אחת מערי ישראל וב-48 ערי מגורים נוספים.
• 6 מתוך 48 ערים אלו מיועדות לא רק ללויים אלא הן משמשות גם כערי מקלט לרוצחים בשגגה (מי שהרג אדם אחר בטעות, בלי שהתכוון לכך) בערים אלה ההורג-בטעות מוגן מפני כעסם ונקמתם של בני משפחתו של ההרוג.
• דיני רוצח בשגגה- התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, לבין הורג בשגגה.
• מצוין כאמור מינוי נשיאים לשבטים.

בסוף הפרשה, ובהמשך לסיפור בנות צלפחד בפרשת פנחס, מתלוננים בני שבט מנשה, שבטו של צלפחד, שהעברת הנחלה לבנות עלולה להוציא את הנחלה מחזקת השבט ע"י נישואים לבן שבט אחר. טענתם מתקבלת ומחייבת את בנות צלפחד, כמו גם בנות אחרות במצב דומה, להינשא לגברים מבני שבטן בלבד. ככתוב- "(ח) וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו. (ט) וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר: כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ, יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר לו).

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת מסעי היא ההפטרה השנייה בסדרת שלושת ההפטרות שלפני תשעה באב, שלוש נבואות תוכחה ופורענות קשות הנקראות כאמור בימים של בין המצרים. עיקר ההפטרה היא בפרק ב' בספר ירמיהו, ומתחילה בדיוק במקום בה הסתיימה הפטרת פרשת מטות בשבוע שעבר. העם ממיר את אמונתו ונאמנותו, ופונה אל עבודת אלים אחרים. גם במישור המדיני העם מחפש את מבטחו באימפריות כמו אשור ומצרים, ולא בה', בעוד בפרשת מסעי השבוע יש ציווי ברור על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל רגע לפני כניסתו של עם ישראל לארץ.
הנביא ירמיהו פונה לעם ואומר- "(ד) שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ה) כֹּה אָמַר ה' מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:" (ירמיהו ב') מדוע בני ישראל התרחקו מה'? גם אם יש צרות וקשיים, מאיפה האמונה והביטחון שעבודה זרה היא המענה שיסייע? הרי הניסיון ההיסטורי, מזכיר להם ירמיהו, הוכיח שעבודת ה' היא שסייעה לעם ישראל בעבר, "(ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם: (ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ…" ירמיהו מדגיש כי התוכחה מופנית ראשית להנהגה של העם, שההליכה אחרי העבודה הזרה החלה דווקא באליטה של העם. "(ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ:" הכוהנים עצמם, שאמורים להיות מוקדשים לעבודת ה', ואפילו נביאים- פנו ברובם לעבודת הבעל. תגובת ירמיהו היא הביטוי הידוע והמוכר 'שומו שמים' שמקורו בהפטרה השבוע, "(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל-זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם-ה:", קריאה המביעה זעזוע צער ותדהמה.
מערכת 929 מסבירה-
"הוראת התורה מחייבת את הכוהנים לנדוד בין ערי ישראל וללמדם תורה. מתברר שהכוהנים התבצרו בעולם הפולחן שבמקדש, התפרנסו מקופת הציבור, ואת תפקידם העיקרי – הוראת התורה – שכחו. הקבוצה השנייה שאותה תוקף ירמיהו הם "תופסי התורה" ש"לא ידעוני". ידיעת ה' אינה ההשגה האינטלקטואלית של התורה. הידיעה מתבררת במעשה המוכיח שהעושה יודע את אלוהיו. המדד הקובע את מידת דתיותו של אדם, הוא תשומת הלב שלו לצורכי החיים שסביבו, ולא רק למערכת היחסים שבינו לבין אלוהיו.
אין משל מובן וברור יותר. את נטישת דרך האלוהים ואת הבחירה בפולחנים חלופיים, מתאר הנביא באופן שיהיה נהיר לכל תושב הארץ: הענקתי לכם את הטוב ביותר שאדם יכול לחלום עליו – מקור מים חיים. ואתם בגדתם, נטשתם את מקור המים והעדפתם לחצוב בורות משלכם. אלא שהבורות הללו הם בורות נשברים שאינם מחזיקים מים; הם מופרכים, חסרי ערך ומשמעות, "(יג) כִּי־שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם׃"
ירמיהו הנביא מציג את עבודת האלילים של העם כטעות טרגית של אנשים מבוהלים וטועים שהלכו אחרי ההבל והשקר בגלל ראייה מעוותת של המציאות וכשל של ההנהגה הרוחנית שהובילה גם לבגידה באמונה בה' ובדרכי התורה.
האחריות הלאומית שלנו גם כיום היא הצורך בדבקות בדרכנו המוסרית והתרבותית. אומר הרב דוד מנחם- כשבפנימיות שלנו נצליח להאיר את אותה נקודה יהודית אז נוכל להיות גם אור לגויים. עלינו להבין מהי התרבות המיוחדת והנקודה הערכית של עם ישראל.
שנצליח לגלות ולחשוף את הנקודה היהודית העברית המוסרית שאנו אמורים להראות בפנימיות שלנו כך שנוכל גם לתרום ולהעניק לעולם כולו. אמכי״ר.

שבת שלום❤

לעיתים רחוקות אנו נוכחים באופן מלא- למשל, בזמן שאנו אוכלים אנו צופים בטלוויזיה, או קוראים, בזמן שאנו עם הילדים אנו חושבים על העבודה או מתעדכנים בטלפון, כשמישהו מדבר אלינו אנו כבר מתכננים בתוכנו כיצד נגיב, או לחלופין אנו בטוחים מה הוא רוצה לומר לנו במקום באמת להקשיב… יש לנו נטייה לנתח את העבר, להתרפק עליו, או לחוש צער או פספוס. אנחנו מנסים לנחש את העתיד, לדמיין אותו, או לחלופין להיות מודאגים לגביו. בעצם, אנו מעניקים תשומת לב ענקית למחשבות סתמיות אינסופיות שאין להן שום ערך ממשי לחיים, כי הן בעיקר ספקולציות ללא ודאות.
היכולת להיות Multi-taskers, ולנהל חצי עולם במקביל נחשבת עבורנו מתנה נכספת כשבעצם יותר ויותר מחקרים מראים, שהמחיר שאנו משלמים על תשומת לב חצויה, ולא להיות נוכחים, גדול פי כמה מהתועלת שלכאורה אנו מקבלים.
ההתנהלות הזו מעלה את רמת המתח הפנימי שלנו וגם אם הצלחנו איכשהו להתרגל לחיות במתח הזה, במשך הזמן אנו מפתחים סימפטומים נפשיים ורגשיים, כמו- עצבנות, קוצר רוח, וחוסר שביעות רצון מה שמוביל לעיתים גם לתגובות גופניות, סימפטומים כרוניים ומחלות.
"…עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם…" אומר ירמיהו בפרק ב', הצמא שלנו והחיפוש אחר מים חיים וחציבת בורות שאינם מצליחים להתמלא במים הם ביטוי לחיפוש שלנו אחר ביטחון, יציבות, שקט ואיזון, והוא שמניע את הפעולות שלנו, רק שאנחנו מחפשים כנראה במקום הלא נכון. ההתנהלות והבחירות שלנו מייצרות בורות ש'נשברים', בורות שלא מחזיקים מים. משמעות הביטוי "לא מחזיק מים" במילון הוא 'לא משכנע', 'מופרך'.
אנחנו משוכנעים ומאמינים שהתנועה הפנימית הבלתי פוסקת של מחשבות, דעות, פרשנויות, זיכרונות ותקוות, היא זו שמגדירה אותנו, את מי שאנחנו, אבל ההוויה האמיתית והשורשית שלנו, מצויה עמוק יותר בתוכנו, זוהי תודעה שהיא נקייה מרעש, שקטה, יציבה ומאוזנת.
תכלס, אין שום דבר בעולם החיצוני, עולם המשתנה ללא הרף, שמסוגל ויכול לספק לאורך זמן את הערכים הללו. המקום היחיד שמסוגל, הוא כאמור מקום פנימי, שנמצא בנו כאן ועכשיו, מתחת לכל השכבות שליקטנו ושערמנו על עצמנו באינטראקציה שלנו עם החיים. יש פה קריאה להתבוננות פנימה ללא פרשנות, ללא שיפוטיות, להיות נוכח, להכיר ולהתחבר לחלק אלוק שבנו, כך שהבורות שלנו יתמלאו ויחזיקו מים חיים.אבי ורשבסקי מסביר-
"אנו מורגלים לפקפק בעצם המושג של מקוריות, אותנטיות, ולזהות על נקלה את עולם ההשפעות ההדדיות שמאפיין כל עם וכל תרבות. אין באמת תרבות מבודדת שעומדת בפני עצמה, ואפילו חכמי בית שני, שיצאו בשצף נגד "חכמה יוונית" נשאו שמות יווניים, השתמשו בעברית מלאה במילים יווניות, ונימקו את הטיעונים שלהם באמצעות לוגיקה ורטוריקה יווניים.
ובכל זאת, השימוש של ירמיהו ראוי להתבוננות נוספת בעיקר מפני שיש בו מרכיב של בחירה. ירמיהו בוחר לחזק את רגש האותנטיות והחזרה לשורש, למרות שהיה יכול לבחור אחרת…"
ואורי הייטנר, איש חינוך וחוקר מוסיף- "בורות המים הם סמל לארץ ישראל. כאשר נעמי שמר מקוננת בשירה "ירושלים של זהב" על חלוקתה של העיר, היא בוחרת במטאפורה "איכה יבשו בורות המים?" התיקון, בשחרור ירושלים, מתואר במילותיה כ"חזרנו אל בורות המים". היא שבה אל ארץ ישראל, אל בורות המים, הבורות שיבשו כשניתקנו מהם, אלו שבים עכשיו לנבוע עם שובנו אליהם…"

שבת מבורכת💞

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, פרשה אחת לפני אחרונה בחומש במדבר. כלומר, אנו בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק. הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו ומשמעותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים.
בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל, והפעם בני ישראל יוצאים למלחמת נקמה בהם. המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל, ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. משה כועס על מפקדי הצבא שהביאו את בנות מדיין אל המחנה, אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל בפרשה הקודמת. לכן, משה מצווה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. ואז מגיע ציווי על היטהרות, טבילת הכלים והגעלתם בכדי להכשיר אותם.
בהמשך, יש תיאור מפורט של חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה', לכוהנים וללויים. פרשת מטות מסיימת בסיפורם של שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה. לאחר שבני-ישראל כובשים את צידו המזרחי של הירדן, שהיה בו שפע של שטחי מרעה וכרי דשא, מבקשים ראובן וגד את רשותו של משה ליישב את השטחים הללו שהיו ראויים לגידול צאנם. תחילה מסרב משה, בעיקר לאור העובדה ששאר שבטי ישראל עומדים לפני מלחמה קשה ומשתמע ששניים וחצי שבטים אלו רוצים להתיישב בשקט ושלווה עם משפחתם וצאנם ולא לעזור לאחיהם. השבטים מבינים את כעסו של משה ובפעם השנייה שהם פונים אליו, הם מציעים– שהם, שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, שבחרו להתיישב בעבר הירדן המזרחי, לא יעזבו וייתנו לשאר השבטים להילחם לבד. הם מציעים להשאיר את משפחתם וצאנם בעבר הירדן בעוד הם ייצאו בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ. משה נענה לבקשתם אך מזהיר אותם שאם לא יקיימו את הבטחתם, הם יקבלו חלק ונחלה רק בארץ כנען ככל שבטי ישראל, ויש הסכמה- "(לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר:  אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה." (במדבר לב)

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפרשה פותחת ביחס הנדרש מאתנו לנדרים והבטחות שאנו נותנים. הרב ד"ר יונתן זקס מטיב להסביר-"בני ישראל מתקרבים לארץ. הם עומדים לבנות חברה מטיפוס חדש וחסר תקדים. חברה חופשית המיוסדת על ברית בין העם לאלוקיו. שלטון החוק יישמר בחברה כזו לא בכוח הזרוע אלא בכוח נאמנותם של אנשים להתחייבויות המוסריות שלהם. בחברה כזו, חברת ברית, המילים הן קדושות. עיקרון קדושתו של הדיבור עומד בלב היהדות, באשר היא קוד של חופש קולקטיבי, חוקה של חירות.
הדבר דורש הסבר. כל חברה צריכה חוקים. בלעדיהם היא תשקע באנרכיה. אנשים נשמעים לחוקים משלוש סיבות. הראשונה: הם מפחדים מפני עונש. בחברה המבוססת על כוח, זוהי הסיבה העיקרית למילוי החוקים. הסיבה השנייה היא שכדאי לשמור חוק. סיבה זו מאפיינת את החברה המבוססת על התועלת האישית. בשתי סיבות אלו יש חסרונות. הכוח משחית. כך, לפעמים, גם בקשת התועלת האישית. כי כאשר אנשים דואגים לעצמם ולא לאחרים, המצליחים פורחים והאחרים סובלים. הצדק והחמלה מפנים את מקומם לחמדנות ולניצול.
התורה מציגה דרך שלישית, סיבה שלישית לשמור חוק. אנשים נשמעים לחוק מפני שהם החליטו לעשות זאת מרצונם החופשי. כך קורה בחברה המבוססת לא על כוח ולא על בקשת התועלת האישית אלא על מחויבות מוסרית וולונטרית. התורה היא סיפור מסעם של בני ישראל אל רעיון רדיקלי וייחודי זה: אל הפוליטיקה של הברית… כשאנחנו כובלים את עצמנו במילים אנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר אלא כדי ליצור: ליצור עתיד סדור מתוך הכאוס של הדחפים והיצרים האנושיים. המייחד את האדם איננו רק השימוש בשפה. הרי גם לבעלי חיים אחרים יש שפות… המייחד את האדם הוא השימוש בשפה לצורך התחייבות להתנהגות עתידית שלו – ויכולת זו היא הבסיס ליצירת הדדיות ואמון בין בני אדם. אחת מצורות ההתחייבות הללו היא ההבטחה. סוג אחר הוא הנישואים. סוג שלישי, ייחודי ליהדות, הוא הבנת החברה כברית, כמערכת של הבטחות המחייבות את שני הצדדים, בין עם ישראל לאלוקיו.
הקדוש ברוך הוא השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא עולם חברתי. התורה אומרת לנו שהמילים בוראות משום שהמילים הן קדושות; כלומר, מפני שהן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן יוצרות אמון. האמון הוא לחברה מה שהחוקיות היא לטבע: הבסיס לסדר, היפוכו של התוהו.
אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד.
הנה לנו הטעם למיקומה של פרשיית הנדרים והשבועות בסוף ספר במדבר: בני ישראל העומדים על סף ארץ הקודש, על סף המקום שבו יבנו חברה חופשית, צריכים תזכורת לקדושתם של הנדרים והשבועות.
הפיתוי להפר את מוצא פינו הוא לפעמים אדיר. לכן כה חשובה היא האמונה באלוקים – אלוקים היודע כל מה שאנחנו חושבים, אומרים ועושים, ורואה בנו אחראים לקיום התחייבויותינו…
חברה חופשית תלויה באמון. אמון תלוי במילוי התחייבויות. בדרך זו הולכים בני אדם בדרכי ה', שהשתמש בשפה כדי לחולל מציאות. מילים יוצרות מחויבות מוסרית, ומחויבות מוסרית, הנשמרת מתוך אחריות ואמונים, יוצרת אפשרות לחברה חופשית. עשו אפוא תמיד את אשר הצהרתם שתעשו. אם לא נשמור את מוצא פינו, סופנו שנאבד את החופש שלנו."
שבת מבורכת

היום, י"ח בתמוז, ואנו צמים את צום י״ז בתמוז שנדחה להיום בעקבות השבת, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות, את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולנסות ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, החסר באהבת חינם למשל. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

אז מה קרה בי"ז בתמוז?
חמישה אסונות משמעותיים ומרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית בימי י"ז בתמוז:
1.) לוחות הברית הראשונים אותם קיבל משה רבנו בהר סיני, נשברו על ידו כאשר ירד מההר וראה את חטא העגל.
2.) קרבן ה'תמיד' אותו היו מקריבים מימי הקמת המשכן בתמידות וברצף פעמיים ביום, נאלץ להיפסק מאחר ובעקבות המצור והמלחמה לא נמצאו עוד בהמות להקרבה בירושלים.
3.) חומות ירושלים נפרצו, אירוע שקדם לחורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לספירה).
4.) לפני המרד הגדול, שרף המצביא הרומאי אפוסטמוס, ספר תורה – אקט שמהווה תקדים לכל השריפות הנוראיות של ספרי קודש יהודיים במשך הדורות.
5.) צלם (פסל של עבודה זרה) הוצב בהיכלו של בית המקדש – חילול השם וקודשיו.
בתחילה היה הצום מתקיים ביום התשיעי בתמוז, שהוא היום בו נפלה ירושלים בימי הבית הראשון (בשנת 586 לפנה"ס).
אולם, לאחר שהיא נכבשה שוב בי"ז בתמוז – כיבוש שהוביל לחורבנו של בית המקדש השני – החליטו חז"ל לייחד צום אחד עבור כל אותם אסונות שאירעו בתאריך זה. שנזכה להפיץ אהבת חינם ובשורות טובות,
צום קל ומועיל ושבוע טוב ומבורך❤🙏🏻