השבוע אנו מסיימים את חומש שמות עם פרשת "פקודי", בני ישראל נרתמים לפרויקט הלאומי, בניית המשכן, וגיוס ההמונים אכן מצליח, "(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב," (שמות לה) ובהמשך- "(כט) כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה–הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה." (שמות לה)
מלכה פיוטרקובסקי, מחנכת, מסבירה-
"אנו זוכים לסיים את לימוד ספר שמות – אשר בפרקו האחרון: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (מ, יז).
דווקא בראש חודש ניסן – חודש הגאולה משעבוד מצרים, הושלמה בניית המשכן –המהווה אות ומופת ליכולת הנתינה הייחודית של עם ישראל, בהיענותם של אנשים ונשים, לקריאת משה רבנו:
"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה'… וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ… כָּל כְּלִי זָהָב …" (שמות לה, כא-כד).
דומה שתהליך גאולה פרטית, כמו גם זו הלאומי, לא יכול להתקיים ללא נתינה מכל הלב, איש לרעהו, אישה אל אחותה, וכולם לנכסי הציבור, מתוך רצון לבסס מרכז לאומי, שבו תשרה ההשראה והשכינה."
פרשת פקודי פותחת בנקודת זמן שבה ניתן לגשת לסיכום "פקודי המשכן" (מלשון ספירה ומלשון פקודה) – בשקיפות מלאה אנו מקבלים סיכום של כל התרומות שהובאו, והשימוש בהם. פתיחה שנועדה לחצוץ בין תיאורי העשייה שקדמו לה, לבין תיאור השלמת והכנתו של המשכן. הנתינה ונדיבותם של בני ישראל, אותה נתינה שמשה רבנו נאלץ לקטוע כי כבר נאסף די והותר, מתבטאת עתה בגמר מלאכת- המשכן, כליו ובגדי הכוהנים. כפי שמתואר בפרק מ' המסיים את החומש בפסוק לה- " וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן…" ללא ספק, רגע מכונן ומאחד, רגע שבני ישראל חוו בפעם האחרונה במעמד מתן תורה.
משתפת אותנו הכתבת והעיתונאית לוסי אהריש –
"ספר שמות עוסק לעומק בהיותם של בני ישראל גֵּרִים בארץ מצרים. הוא מגולל את יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות, את סיפורו של העם היהודי שבניו היו עבדים ואת קבלת לוחות הברית ועשרת הדיברות שמדברות אל כל בן אנוש באשר הוא.
באחת הנסיעות שלי, בהיותי עדיין כתבת בתחילת דרכי, הצטרפתי בשבת אל ארגון רופאים ללא גבולות לפעילות התנדבותית באחד הכפרים הנידחים בגדה המערבית. פגשתי את פרופ' רפי ולדן, שטרם יציאתנו אל הדרך התעקש לפתוח את ספר שמות כדי לענות על שאלתי הראשונה שהיתה "למה?" פרופ' ולדן ענה בציטוט מספר שמות: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
המשפט הזה מלווה אותי מאז ועד היום, כי בכל פעם שלרגע עברה בי מחשבה לפגוע באלו שפגעו בי נזכרתי שאל לנו לעשות לָאחֵר את מה שכאב והכאיב לנו כל כך. כי בורא עולם מבקש ממך לסלוח, להיות עניו, לזכור שהתנהגותך אינה תלויה בחינוכו הלקוי או ברוע שטמון באדם שהרע לך. בידיך הכוח לשנות את פועלך מול אלו שיקרו בדרכך…"
התורה קוראת לנו לברר מי אנחנו? מי היינו רוצים להיות? ומה עלינו לעשות בעולם הפנימי והחיצוני על מנת ליצור שינוי ולהשפיע. הרב הלל מרצבך מסב את תשומת ליבנו כי "התקופה היחידה שבה בני ישראל לא מתלוננים הינה בפרשות שבהן מסופר על בניית המשכן. העם לא מקטר על הבקשה ממנו לכסף, על הדרישה לסייע, על לוחות הזמנים הצפופים, או על המבנה העתידי שידרשו לעבוד בו. דבר זה מעורר תמיהה, הכיצד הכל מתנהל ברוגע וללא כל תלונה? הקושיה גדולה, כשאנו יודעים שעם ישראל התלונן רבות בהיותו במדבר על דברים רבים ושונים, כבר ביציאה ממצרים ורגע לפני מתן תורה…
שמעתי בשם הרב יונתן זקס ז"ל, שהסביר שהמשכן הוא המקום היחיד שבו עם ישראל נדרש לעשות מעשה. לא לסמוך על ניסים, לא להתפעל מנפלאות האל, אלא לבנות בעצמו, להיות שותף פעיל… על מנת להשרות שכינה, ה' נותן לעם ישראל לבנות משכן בעצמם. במקום תלונות הוא מקבל קרבנות תודה."
פרקים רבים מוקדשים לכל פרטי המשכן וכליו. תזכורת לחשיבות ההתייחסות שלנו לפרטים, וההשפעה של המעשים שלנו. כשאנו עסוקים בדברים שבונים ומקדמים יש לנו פחות זמן ומקום למחשבות שליליות והרהורים מיותרים, של לבטים האם זה יעבוד? מחשבות שמורידות לנו את הביטחון העצמי, ואת האנרגיה לפעול, ועל כן אחד העקרונות בשביל באמת להצליח ולהיות ממוקד בחיים הינו להיות עסוק בפעולות שמקדמות ומניעות אותנו, למציאות מטיבה יותר, ובסופו של דבר, גם מייצרות את המציאות שאנו רוצים.
הרב אשר סבג מוסיף-
"אחת החולשות המרכזיות של הנסיונות לתיקון חברתי במדינת ישראל, היא החלוקה העצומה בין המטרות וקהלי היעד בין כל ארגון וארגון, עד כדי סתירה חזיתית. כל ארגון מתענין בקהל יעד מאד ספציפי, אם זה הצעירים בתל אביב, או ביהודה ושומרון, עיירות הפיתוח או מרכזי הערים הגדולות, אמהות חד הוריות, או עובדי מדינה, מורים או עובדי נמל, זכויות הילד, או זכויות האשה. ופעמים רבות, כל ארגון נלחם את מלחמותיו לתיקון חברתי, ללא כל קשר לארגונים האחרים, ואפילו אם התיקון במקרה שלו יביא לפגיעה באוכלוסיה אחרת.
התורה בפרשה זו, מלמדת אותנו לקח מאד חשוב, שכדי לבנות "משכן", מקום של צדק ויושר שהשכינה תשרה בו, צריך משהו שיחבר את הכל יחד, שידע לתת לכל מטרה את המקום הראוי לה, וישאף לצרף את כולם לאידיאל העליון של תיקון חברתי, גם את אלו שכולם סולדים מהם, ואינם רוצים לעזור להם, גם אותם מצרפים לתיקון הזה."
במילים אחרות, בני ישראל שהיו עסוקים בנתינה ועשייה בתהליך בניית המשכן, גילו סולידריות, נדיבות וחיבור מתוך רצון לבסס מרכז לאומי, שבו תשרה כאמור ההשראה והשכינה. בימים אלו, כשהרוסים תוקפים כבר כשבוע את האוקראינים הנאבקים על חירותם, יש כבר מעל 200 אלף פליטים שיצאו מאוקראינה למדינות השכנות. ואכן, ישנן מדינות שונות המעניקות סיוע הומניטרי לאוקראינה, ביניהם ישראלים רבים שמעוניינים לתרום או לסייע לפליטים בכלל, ולקהילות היהודיות באוקראינה בפרט. לצד הסיוע ההומניטרי שנשלח כבר על ידי מדינת ישראל, כ-100 טון ציוד, ( הכולל- ציוד רפואי, תרופות, מערכות ישראליות לטיהור מים וערכת חירום לאספקת מים, אוהלים, שמיכות, שקי שינה מעילים ועוד) מסתמן כי בשטח מתהוות גם שורה של יוזמות אזרחיות ישראליות ובינלאומיות לסיוע. עם זאת, עצמאות המדינות הבלטיות מוטלים על הכף, ערעור מערכת הבנקאות הבינלאומית, ופגיעה באספקת הגז, בנוסף, סין מביטה מהצד, ומקבלת לגיטימציה לפעולות דומות והרשימה עוד ארוכה. אז מה עוד ההשלכות למלחמה הזו? מה האחריות שיש לכולנו? כחברה, כאומה וכקהילה בינלאומית?
בשורות טובות ושבת שלום💞
