קטגוריה: חומש דברים

השבוע שוב מקבלים בני ישראל אזהרה לשמור על בריתם עם ה', לעמוד בפני פיתויי העבודה הזרה ולהישמר מגאווה ואנוכיות. בתחילת הפרשה אף מוזכרת קללת הגלות שתחול על עם ישראל אם ילכו ויעבדו אלוהים אחרים. יחד עם זאת, הפרשה מדגישה כי חיי הערבות ההדדית, לקיחת אחריות וסולידריות קרובים מאוד לליבנו. זוהי פרשה קצרה ומקסימה המחברת אותנו היישר אל הלב, הדיבור והמעשים. משה רבנו מעצים כל אחת ואחד מאתנו, ותולה בנו את האפשרות לבניית עולם טוב יותר.
 עניינה של הברית היא יצירת עם. ועם מורכב ממעמדות שונים מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים. מן הדור הנוכחי, ומן הדורות הבאים, וכולם כולם נכללים בברית.

מסביר הרב מרדכי וולנברג-
"פרשת השבוע נפתחת במילים "אתם ניצבים": "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם. ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך." (דברים כט, ט-י).
הפרשנים מסבירים כי המילה ניצבים פירושה "עומדים איתן". פסוק זה מלמדנו כי עמידתנו האיתנה מותנית בכך שכולנו נעמוד יחד. כל אחד מאתנו, מן המכובד והנשגב ועד לפחות ולנקלה, יש לו תפקיד משלו ופוטנציאל שרק הוא יכול להגשים.
בפרקי אבות אומרת המשנה "איזהו עשיר השמח בחלקו". במקום לדאוג מדוע איננו נמצאים בנעלי האחר, משימתנו היא להגשים את הפוטנציאל שלנו, בסיטואציה בה אנו נמצאים כעת. אנו חייבים לדעת כי אף אם אדם – או דבר – עשויים להיראות חסרי משמעות, הרי כל אחד ואחת מאתנו תורמ/ת לתמונה השלמה והכוללת בדרכו שלו. כדי "לעמוד איתן" כעם, אנו זקוקים לתרומתו של כל אחד.
הרב אריה לוין (הידוע בכינוי "הצדיק מירושלים") אמר פעם לרופא "הרגל של אשתי כואבת לנו". ניתן להחיל את הרעיון על הקהילה כולה. כאשר אחד סובל, על האחר להרגיש את הכאב ממרחקים. כאשר מתרחש אירוע כלשהו בארץ רחוקה, הוא משפיע עלינו ועל חיינו.
לא קיימים "אנחנו והם". כל דבר הפוגע בהגינות ובקדושת חיי האדם, שהם אבני היסוד שלנו, משפיע על כולנו, בין אם אנו מעורבים בכך אישית או לא. כדי שנוכל להגשים את הפוטנציאל שלנו כקהילה, על כל אחד מאיתנו להשלים את משימתו. אם אדם אחד סובל או מושפע בדרך זו או אחרת מדבר-מה, זה משפיע על כולנו."

אנו מצויים ימים ספורים לפני ראשיתה של שנה חדשה. זוהי תקופה של הרהורים וחשבונות נפש. הרהורים על העבר, חרטה ותשובה ובעיקר – קבלה לעתיד. כנגד הרהורים אלו, באה התורה בפרשה השבוע, " ניצבים", אותה אנו קוראים תמיד בסמיכות לראש השנה ואומרת: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ  הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל).

יש המפרשים כי פסוקים אלו מתייחסים לקיום המצוות והתורה, ויש המסבירים כי פסוקים אלו מכוונים למצוות התשובה, ומבקשים לומר כי התשובה על מעשינו ומחשבותינו היא לגמרי אפשרית, ברת השגה ובכוחותינו. מי שבאמת חש בליבו את גודל ערך התשובה ומתמלא ברצון כל כך עז לתיקון ולשיבה אל עצמו, שום דבר לא יעצור אותו מלהגיע אל מבוקשו. למעשה, תכלית דברי התורה בפרשה שלנו השבוע מציבה כל אחד ואחת מאתנו מול האתגר האישי כפרטים, ומול האתגר הלאומי והרוחני, בפרט עתה, כאשר אנו עומדים בפני בחירות נוספות, תוך אמונה בדברי משה רבנו על כך שקרוב אלינו הדבר וביכולתנו לעשותו.  כמה קל עבורנו בראש השנה להתרכז בחזרה בתשובה האישית שלנו, בשיבה אל עצמנו, ולשכוח שבמקביל אנחנו גם חלק מהכלל והעמידה איתן שלנו עוצמתית יותר כאשר אנו עושים זאת יחד.

יתכן ומצויה פרשנות נוספת בשיתוף של הרמטכ"ל כוכבי אשר נשא דברים בשבוע חדשנות מבצעית בין-לאומית. הוא סיפר על אביו ז"ל אשר נפטר בשיבה טובה לפני כ -3 שבועות: "אנחנו בערב ראש השנה, ערב יום הכיפורים ואני מרשה לעצמי להגיד בפורום הזה, ואני באופן ספציפי נמצא בתקופה שגורמת למחשבות והרהורים כאלה ואחרים, אז אבא שלי היה אבא שלי הפרטי אבל בכל זאת מותר לי ואולי אפילו נכון שמשהו אחד ממה שלמדתי ממנו אציע גם לכם".  "אבא שלי נהג לומר תמיד אני לא אדם דתי אבל ירא שמים, והמושג ירא שמים הוא לא פחד מהשמיים, המושג ירא שמים הוא מושג עמוק נורא שבשפתי שלי, בפרשנות שלי, ירא שמים זה אדם שהמוסר הוא הדבר הראשון שמגדיר אותך. אבא שלי היה ישר כמו פלס, כשאחד הקבלנים גמר לעבוד אצלי בבית, הוא שאל אותי איך אתה משלם לי כמו כולם או כמו אבא? אני אמרתי לו נראה לי כמו אבא.  ואני אומר את זה בערב ראש השנה וזה זמן טוב לכולנו למחשבות. המשרתים בצה"ל באופן בסיסי זה אנשים ישרים ואנשים מוסריים ואנשים טובים ובכל זאת יש לנו מעת לעת חריגות ומעידות, וכשאני אומר 'לנו' זה עד אחרון החיילים וגם בקצונה, ושנשתדל כמצוות ההשתדלות להיות אנשים מוסריים, וטובים בין אם אתה קורא לזה יראי שמים או בשם אחר."

כמה פשוט היה לאבא של כוכבי או בכלל לכולנו לעשות מה "שכולם עושים" ולשלם כמו כולם, אבל הוא בחר לעמוד מול הזרם, ולהתייצב איתן ובדבקות עם ערכיו.
הפרשה קוראת לנו לטרוח ולהתאמץ בכדי להצליח להטיב את דרכנו לצד האמונה ולא לחכות לנס. הפרשה מבהירה את חשיבות, השפעת ועוצמת ההשתדלות בחיינו. וכך מסיימת הפרשה עם הבחירה שבידנו, " (יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל). החיים ניתנו לנו, ועדיין עלינו לבחור בהם כל פעם מחדש באמצעות מימוש ייעודנו, והשיבה לחלק האלוקי שבנו.

שבת שלום ושנה טובה, בריאה, שמחה ושופעת אהבה💞

משה משאיר הנחיות ליהושע, המנהיג הממשיך, באמצעות זקני ישראל. לאחר שיחצו את הירדן, עליהם לקיים טקס בהר עיבל ובהר גריזים אשר מצהיר על מחויבותו של עם ישראל בברית וקיום מצוות ה'. מה משמעות הברכה והקללה? עוד כשבוע וקצת תחל עלינו, לטובה ולברכה, שנה חדשה, ואנו קרבים לסיום מחזור קריאת חמשת חומשי התורה. מחזוריותו – התחלה-המשך-סוף – מזכירה לנו את מחזוריותם של החיים, היינו, כמו הלימוד השנתי, השנה תמיד ניזונה ממה שהיה ומוסיפה עליו תוך מתן הזדמנות להתבוננות בשנה שחלפה.

מסביר הרב יואל בן נון – "הברית היא הברכה והקללה אליה מכוון ספר דברים מתחילתו – ממעמד הר חורב ועשרת הדברים אל מעמד הברית בהר עיבל. מימי נעורי הטרידה אותי השאלה: מדוע 'הקללה' (עיבל) היא מקום המזבח והברית? מדוע הקללות תופסות בהמשך מקום מרכזי, ואילו הברכות מופיעות בקיצור?
עד שנתקלתי בחוזי שכירות וקניית בית ונחלה – החלק הטוב והישר קצר ביותר. החלק הרע הוא ארוך, מתיש, מרגיז – קשה לקבל, שאני נחשד בכל המזימות הכתובות בחוזה – ואני שאלתי: 'על כל 'הקללות' האלה אני צריך לחתום?
אתה לא חייב, אבל אם לא תחתום לא תקבל בית ונחלה.
זאת ברית הכניסה לארץ האבות."

על מנת שהחיים בארץ ישראל יהפכו לברכה אנו מחויבים לקדש את עצמנו כפרטים וכחברה, מוסיף הרב אלכס גליקסברג,
"…בעיון לעומק נראה שהאזהרות כולן תוקפות את התחלואים החברתיים שנמצאים בהתמודדות מתמדת לאורך כל הדורות, מהכניסה לארץ ועד לדורנו אנו. יצריו של הטבע האנושי מקדמת דנא בועטים ומאתגרים כל העת: מתי החברה היהודית הפסיקה לדון בנושאים הנוגעים למהות קדושת החיים, כגון: כיבוד הורים והיחס הבין דורי, אלימות, יצר העריות, שוחד, משפט צדק, הסגת גבול והונאה בהטעיית הזולת ?!?…"

אכן, החברה היהודית לא חדלה לדון בנושאים אלו ואחרים. יתכן, וזה גם ההסבר מדוע פותחת הפרשה במצוות הביכורים. מוסיף הרב גליקסברג,
"מדוע מצוות ביכורים כל כך חשובה שהיא מוזכרת ראשונה מבין כל המצוות שקשורות לכניסה לארץ-ישראל, ומעמדה שווה למצוות המשמעותיות המוזכרות בפרשת "שופטים", הקשורות לשלטון וההנהגה, הרי מצוות ביכורים עוסקת, בסך הכל, בהבאתן של פירות ביכורים לכהנים בבית המקדש?!
יש מסר משמעותי שהתורה רוצה להעביר אלינו בכל מה שקשור לאידיאל החברתי בארץ-ישראל. מצוות מינוי מלך, שופטים ושוטרים, דיני מלחמה ועוד, הן מאד חשובות. הנהגה ראויה ומוסרית היא אכן מצפן האומה. אבל, יש תחום יותר חשוב כדי לבנות חברה ראויה ובריאה בא"י: היכולת של החברה לפתח תרבות של הכרת הטוב והכרת תודה, בין אדם לאדם ובין אדם לבוראו. זה מתקשר גם לכל תנועת "המחאה החברתית"… שצריך לדון בה גם על משמעותה החינוכית-דתית. מצוות ביכורים מגלמת בתוכה את האידיאל הנשגב של הכרת הטוב והכרת תודה. סוף סוף אחרי הליכה במדבר במשך 40 שנה של אתגרים וחישול ללא מזון ומים משלנו הגענו לא"י בהנהגת יהושע, ויש נטייה טבעית של לקבל "כדי לעשות לביתנו", ופחות לתת ולתרום כי הרי הגענו אל המנוחה והנחלה. אבל לא ! – הדבר הראשון שעושים לאחר שנכנסים לא"י זה לתת את הפירות הראשונים לכהן בבית המקדש כהכרת הטוב והכרת תודה על מה שזכינו. זה מבחן אמיתי של מלחמה באנוכיות, כי אני כל כך רוצה לאכול את פירות מעשי-ידי, השקעתי בהם עמל רב עד שזכיתי לראות את הפירות הראשונים, אבל לא ! – פירות הביכורים יגיעו למישהו אחר, עוד לא הגיע הזמן "לעשות לביתך" – – -"

נראה כי כל אחד ואחת מאתנו יכול להשפיע בחינוך ועיצוב דמותו הערכית והמוסרית של הדור הבא אשר זוכה לגדול פה, בארץ ישראל, ולו באמצעות הדוגמא האישית וההתנהלות של כל אחת ואחד מאתנו בעולם. בפרשה השבוע אנו מקבלים אזהרות חוזרות לא לשכוח להיות בן אדם בפרט כאשר החטא כל כך זמין. לא לחפש אחר כוחות חיצוניים ואלילים שונים אלא לזכור שהאלוקות מצויה בנו פנימה.
התורה היא לא אקדמיה אומר הרב בני לאו אלא עשיית הדברים, ואם מישהו נפגע על ידנו אז אנו אלו שמביאים על עצמנו, חס ושלום, את הקללה הזו, "(כו) אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת–לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן." (דברים כז). הפרשה מחדדת לנו כי הבחירה היא בידנו כיצד נפעל בעולם כפרטים וכחברה. יש הרבה הסחות דעת ורעשי רקע המאתגרים אותנו בהקשבה לקולות הפנימיים שלנו, ובבחירת הכוחות אשר יניעו אותנו לפעול בעולם ולממש את ייעודנו. הבחירה- משמעותה לקיחת אחריות על איך אנו פועלים בעולמנו, לכן אומר לנו משה, תכנסו לארץ הזו אבל באחריות ומתוך ערבות הדדית.

שבת שלום💞

השבוע, פרשת "כי-תצא" מרובה במצוות. כ-74 מצוות המקיפות את כל קיומו של האדם- בעולם, בין אדם לרעהו, ובין אדם לעצמו. ספר דברים תכליתו ללמד את בני ישראל העומדים להיכנס לארץ ישראל כיצד עליהם לנהוג, ולהתוות עבורם את דרך הישר באמצעות המצוות. בהמשך לפרשת שופטים, הצדק חייב להיות מבוסס על היושר.
 אחרי הכל, עלינו לזכור שהמבחן האמיתי להתנהלות האדם ובחירותיו היא לא בעת שהייתו בחממה(המדבר), מקום אשר בו האוכל (המן), המים (מרים הנביאה), ההגנה (ענני הכבוד) וכו' הוגשו וניתנו לבני ישראל. אלא, המבחן הוא עתה בכניסתם לארץ, במעבר מעולם רוחני לעולם ארצי וחומרי. ונשאלת השאלה האם יידעו לשלב ולאזן את הרוח עם החומר? האם המפגש הזה יגרום לכך שעם ישראל יחדול מלנהוג ולפעול על פי אותם ערכים ואמיתות של תורה בדרך הישרה והמוסרית? התורה קוראת לנו לבחון את משמעות המילה "ישר"- המדרגה הגבוהה יותר שבה האדם פועל מתוך עצמו ולא רק משום שהוא מחוייב. אחד מהציווים בפרשה השבוע הינו- "(א) לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. . (ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ…  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם."(דברים כב)

 מסביר הרב ירֹחם שמשוביץ-
"…המצוות בתור ציווי פונות אל הצד הבחירי שבאדם. המבחן של הבחירה הוא להוכיח שרצונו של האדם הוא לטוב, בבחינת ובחרת בחיים. אבל במצב כזה ישנה עדיין המצאות של טוב ורע ובחירה בטוב. אמנם כאשר הרצון הצליח לנצח את הרע ונשאר רק טוב, אזי הבחירה השייכת לאותו המאבק נעלמת ומתעלה האדם למדריגת הטוב בפועל…"

בנוסף, הצטווינו בפרשה גם: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". לפי הפשט, השור, כידוע, הינו עז באופיו וחזק בגופו, הרבה יותר מהחמור האדיש והחלש ממנו. חרישה בשניהם כאשר הם רתומים יחדיו למחרשה או לעגלה, יכולה לגרום צער לחמור שלא יעמוד בקצב הנמרץ של השור. וזה נקרא – "צער בעלי חיים". בתורה שבעל פה הורחב איסור זה גם לבעלי חיים אחרים ולפעולות נוספות מלבד חרישה.

מרחיב על כך הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"פרשת כי תצא עוסקת במערכות יחסים: בין איש לאישה, בין הורים לילדים, בין מעסיקים למועסקים, בין משאילים לשואלים. ועדיין מפתיע לגלות שהיא עוסקת גם במערכות יחסים מסוג נוסף: בין בני אדם לבעלי חיים.
הפילוסוף רֶנה דקארט, הנחשב למייסד הפילוסופיה המודרנית, חשב שלבעלי חיים אין נפש. על כן, סבר, רשאי אדם לעשות בהם כחפצו. אמונת ישראל אינה גורסת כך: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ", למשל (משלי יב, י). אומנם הכוונה לנפש, רוח חיים, ולא לנשמה. אבל המקרא אכן רואה את החיות כיצורים מרגישים. אין הן יכולות לדבר, אולי אפילו לא לחשוב, ובכל זאת הן מרגישות. הן מסוגלות לחוות מצוקה. יש לבעלי החיים צער – ועלינו לחסוך אותו מהם במידת האפשר.
על כן מצווה התורה בפרשתנו "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). כאשר מעבידים שור בדיש תבואה אין לחסום את פיו לבל ילחך את השיבולים בעת הדיש. המיוחד כאן הוא שמצווה זו מקבילה למצוות העוסקות בבני אדם: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ, וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (כג, כה-כו). העיקרון זהה: אכזריות היא למנוע מהעובדים עם אוכל לאכול מהאוכל הזה אכילה מזדמנת. ההקבלה בין השור לאדם מאלפת: גם לבעלי חיים יש רגשות, וחובתנו לכבדם.
כך גם בדין נוסף בפרשה: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (כב, י). השור חזק מהחמור, ועל כן אכזריות היא לצפות מהחמור לעמוד בקצב של השור. לכל מין של בעלי חיים תפקיד ייחודי בתוכנית הבריאה, ועלינו לכבדו…
כשהתורה אוסרת לצעֵר בעלי חיים היא מוטרדת לא רק מצערה של החיה אלא ממידותיו של האדם. האכזריות היא מידה רעה. לדברי הרמב"ם שם, דין צער בעלי חיים נלמד מן התורה על סמך דברי ה' לבלעם "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ" (במדבר כב, לב) ומטרתו "להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול" למעט "בשעת הצורך"…
גישתו של הרמב"ם דייקנית ומורכבת. החיות הן חלק מעולמו של הקב"ה. יש להן מקום של כבוד בתוכנית הגדולה של הבריאה. אנו יודעים כיום שהן קרובות לבני האדם הרבה יותר מכפי שדימו בנפשם פילוסופים כגון דקארט. גיבורי התנ"ך, לעומת זאת, לא היו מתפלאים למשמע הגילויים המדעיים הללו. אברהם, משה ודוד היו כולם רועים שבילו את שנותיהם המעצבות בהשגחה על בעלי חיים ובטיפול בהם. רעיית הצאן הייתה אימון המנהיגות הראשון שלהם…
התורה גם מזכירה לנו דבר שאנו נוטים לשכוח: שחיי המוסר מורכבים מכדי שנדחוס את כולם למושג היחיד "זכויות". לצד הזכויות יש חובות, ועשויות להיות חובות שאין להן זכויות תואמות. כך כאן: לבעלי החיים אין זכויות, אבל לנו יש חובות כלפיהם. כפי שמבהירות לנו כמה מצוות בפרשת כי תצא ובפרשות אחרות, אסור לנו לגרום להם סבל גופני או נפשי מיותר.
בשיחתנו בשבוע שעבר, על החקיקה הסביבתית בפרשת שופטים, ציינו כי בפרק א של ספר בראשית ניתן לנו המנדט "לכבוש" את הארץ ו"לרדות" בבעלי החיים שבה, אבל בפרק ב הוטלה עלינו האחריות "לעובדה ולשומרה". לבעלי החיים אומנם אין זכויות אבל יש להם רגשות, וחובתנו לכבדם אם אנו מבקשים לכבד את תפקידנו שלנו כשותפיו של אלוהים בבריאה."

לסיכום, הפרשה קוראת לנו לא לשכוח להיות בני אדם, לא לאבד את צלם האנוש שבנו. הפרשה עוסקת במצבים חריגים ולא שגרתיים ואו תקינים, כמו, שבויית מלחמה, בן סורר ומורה, גנבה, הלוואה, אבדת ממון, ועוד.
אומנם יש לנו עוד עבודה ודרך בכדי שאכן נפעל מתוך עצמנו ולא כי אנו מחויבים, כחברה וכפרטים, עם זאת, לא ניתן להתעלם מכברת הדרך שעשינו. התורה מבהירה לנו כי דווקא במצבים מאתגרים נבחן האדם ודווקא דרכם הוא יכול להתרומם ולהתפתח. מי ייתן ונצליח להטיב לבחור, ולהוציא לאור את החלק האלוק שבנו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

השבוע בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ; חוקים שידריכו את חייהם בארץ. הציווי הוא להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, השוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד, "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)
יחד עם זאת, כאשר באים שני נידונים לפני הדיין, או כאשר יושבים שני תלמידים לפני מורה, בטבעיות ישנה העדפה כזו או אחרת לאחד מהם, וגם אם יש לכך הסברים והצדקות בסוף היום, יש כאן הטיה. כל אדם מלא בנגיעות, הטיות ואינטרסים, שחלקם לגיטימיים ואולי גם מוצדקים, אבל דיין חייב להתנקות מהם כדי לשפוט משפט צדק. אף, בדרכים אלטרנטיבות לשפיטה כמו בגישור, בוררות, פשרה וכו' הציפייה היא לעשיית צדק. למשל, בגישור מטרת ההליך היא ליישב סכסוך ופעמים רבות אני נשאלת על ידי אחד הצדדים, "אבל זה נראה לך צודק?" מה המשמעות של צדק צדק תרדוף? האם צדק הוא סובייקטיבי ובעיניי המתבונן או אבסולוטי?

מוסיף ומרחיב על כך הרב צחי להמן, "… מה התורה רוצה ללמד אותנו? האם זה לא ברור שתפקיד השופטים לשפוט משפט צדק? לשם מה שופטים אם הם לא שופטים משפט צדק? האם לא ברור שאסור להטות משפט להכיר פנים ולקחת שוחד? האם לא ברור שצריך לרדוף אחר הצדק? לכאורה התורה אומרת כאן דברים אלמנטריים?  
ראשית יש לומר שיתכן ואכן התורה אומרת דברים אלמנטריים וגם אותם צריך לומר ואף לשנן. הקריטריון של התורה מה לכתוב ומה לא לכתוב אינו תלוי בשאלה האם יש בדברים חידוש. התורה כותבת דברים משום שהם חשובים ולאו דווקא משום שהם חידושים. יש בפסוקים אלו אמירה שהיא התשתית לחיי חברה תקינים וצריך לומר אותה גם אם אין בה חידוש. ירושת הארץ, חיי חברה תקינים, תלויה במערכת משפט תקינה וראויה. גם אם אין בכך חידוש צריך לומר את זה משום שזה חשוב, ובעיקר משום שזה לא תמיד קל להשגה ולא תמיד מצוי.
 על גבי זה נראה שאת הרובד העמוק יותר בפסוקים, את החידוש שבהם, ניתן לחשוף בעזרת דברי חז"ל. בספרי "נאמר לא תטה משפט – שלא תאמר איש פלוני נאה איש פלוני קרובי: לא תכיר פנים – שלא תאמר איש פלוני עני איש פלוני עשיר" ובהמשך "אזהרה לחכמים כשהתלמידים יושבין לפניהם לא יהיו מלמדין לאחד ומניחין לאחד".
במחשבה ראשונה, כשאנו קוראים פסוקים אלו, אנו חושבים שהתורה אוסרת קבלת טובת הנאה לשם הטיית הדין, וממלא חושבים שכל מי שנמנע מזה הוא רודף צדק. הצדק נראה כקל להשגה, כל שעלינו לעשות הוא לשמור על השיפוט הראשוני והטבעי שלנו ולא לקבל שוחד או להטות דין. אולם חז"ל בעקבות הפסוק מלמדים אותנו שהטיית דין אינה רק כאשר מקבלים כסף או שווה כסף אלא כל הטיה אפילו קטנה שבקטנים אסורה, וכל הכרעת דין מתוך השפעה זרה כזו או אחרת היא חוסר צדק.
נראה לנו שהצדק זמין, שהשיפוט הראשוני שלנו הוא חסר הטיות, אבל האמת היא שבאופן טבעי יש לנו הטיות כאלו ואחרות, שאנחנו בדרך כלל לא מודעים אליהם…
השאיפה לצדק טבעית לנו אבל השיפוט הראשוני שלנו אינו נקי מהטיות וטובת הנאה. שופט נדרש לנקות את עצמו מכל שיקול זר ומכל הטיה ואינטרס כדי לשפוט ממקום נקי. כולנו שופטים. גם המורה בכיתה וגם ההורים בבית. השוחד המוטמע בנו מעוור את עיני כולנו, גם את עיני החכמים, עלינו להתאמץ כדי לשפוט בצדק, ללא רדיפה אחרי הצדק לא יהיה צדק. אנחנו נדרשים לרדוף אחרי הצדק כדי להגיע עדיו.
ישנם שתי אמירות על פסוק זה בשם האדמו"ר החריף והתובעני ר' מנחם מנדל מקוצק,  אמירות המחדדות את הדברים. בראשונה הוא אומר שהכפילות של המילה צדק בביטוי "צדק צדק תרדוף" באה ללמד שגם רדיפת הצדק צריכה להיות בצדק. כיוון שהצדק אינו זמין בקלות, לעיתים אנחנו רודפים אחרי צדק בנושא מסויים, אבל תוך כדי רדיפה זו אנחנו עיוורים מחוסר צדק שאנחנו עושים בנושא אחר.
באמירה השניה ר' מנחם מנדל מקוצק מסב את תשומת הלב לכך שרק אחרי צדק ציוותה התורה לרדוף.  הוא מסביר שהסיבה לכך היא משום שהצדק דורש רדיפה מתמידה, והוא אף פעם לא מושג.
המכנה המשותף לשתי האמרות הוא שהצדק אינו זמין בקלות, הוא אינו התגובה הראשונית שלנו, שרק צריך לשמר אותה, אלא נדרש מאמץ ורדיפה גדולה כדי להגיע עדיו."

נראה כי הדרישה מהשופטים, וכל מי שמצוי במעמד המסייע לצדדים ביישוב קונפליקט, (עוד מימי יתרו, חותנו של משה אשר ייעץ לו להקים מערכת משפטית) מוצגת בפרשה זו בבהירות. דרישה הכוללת,  אינטיליגנציה, ידע מקצועי, מסוגלות לקרוא ולהבין את החוק, כמו גם להסיק דבר מתוך דבר, והיכולת להפעיל שיקול דעת באופן מקצועי, ניטרלי ככל שניתן, מעמיק ויסודי. יחד עם זאת, ישנה דרישה נוספת ומחייבת והיא מידות טובות ומוסר. אין זה מספק ששופט ידע לקבוע נורמות והלכות כי אם יש צורך בביטוי ערכים אלו בחייו האישיים. בפרשה זו אנו מוצאים לכך ביטוי גם בכללים החלים בהמלכת מלך, הכלל המתייחס לענווה, " לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו", ולהבחין בין טוב לרע באובייקטיביות וללא משוא פנים. כך גם שלמה המלך המבקש מה', "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע…" (מלכים א, ג פסוק ט) שיהיה האדם מסוגל לשמוע בליבו, כך שיהיה הרגש מכוון צעדיו בצד השכל. מי ייתן ונזכה לחברה בריאה ומתוקנת. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

לעורר את הסקרנות, חברתי היקרה, ציפי קרופט, שיתפה אותי כי לבית המשפט העליון יש תכנון אדריכלות ייחודי, מלבד העובדה כי מיקומו הוא בקריית בן-גוריון (קריית הלאום) בסמוך לכנסת (הרשות המחוקקת) ולמשרדי הממשלה (הרשות המבצעת).
סגנון הבניין הוא שילוב בין אדריכלות מודרנית לבין אדריכלות אקלקטית המתייחסת לירושלים ולמבניה לאורך הדורות. המבנה של בית-המשפט העליון מושפע מערכים של צדק, חוק ואמת והוא מקבל השראה ממטאפורות מקראיות. וחוץ מזה, המבנה צריך לבטא הוד והדר אך אל לו להיות מונומנטלי יתר על המידה.  אחרי הכל, על המבנה להשתלב  בסביבה ולכבד את אופייה של ירושלים. לכן, לחלון הפנורמי שני תפקידים מרכזיים באדריכלות הבניין. ראשית, הוא מאפשר חדירת אור טבעי, המסמל בתרבות ובמסורת תקווה, טוב, נאורות, בהירות, תבונה, שקיפות, צדק, טוהר ואמת ("האמת תצא לאור", "הצדק יצא לאור")… שנית, מהחלון הפנורמי נשקפת "תמונת ירושלים" המהווה את התפאורה המוצלחת והיפה ביותר לאופי הבניין.
 "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהילים פ"ה, י"ב)
וכפי שמתואר באתר בית המשפט העליון: "הסגנון הארכיטקטוני של המבנה מכונה גם "פוסט מודרני", דהיינו מצד אחד חללים ומוטיבים מודרניסטיים ומצד שני ציטוטים וזיקה לארכיטקטורה קדומה, בעיקר כפי שהיא מופיעה בירושלים. כתוצאה מסגנון זה מופיעים בכל אגפי הבניין מוטיבים מנוגדים זה לצד זה:
הישן מול החדש:  אלמנטים מנוגדים היוצרים מתח אך גם השלמה. בכניסה לבניין, למשל, נראה מצד ימין קיר אבן אשר מדמה בנייה עתיקה בירושלים ומהווה זכר לעבר. מולו ישנו קיר לבן, חלק, המייצג את ההווה ואת העתיד.
הקו הישר מול הקו העגול: קו ישר וקו עגול מהווים מרכיב אופייני לבנייה מודרנית, שכן הם משקפים את שתי הצורות הגיאומטריות הבסיסיות ביותר. אך מסתבר כי הם יכולים לשמש גם כביטוי חזותי לביטויים מקראיים הקשורים לנעשה בבניין: קו עגול מתחבר למושג צדק על-פי הפסוק: "ינחני במעגלי צדק למען שמו"(תהילים פ"ה), בעוד שהקו הישר מסמל את דרך הישר ואת יושרם של המשפטים "צדיק אתה ה' וישר משפטיך" (תהילים קי"ט). הצדק במקרא הוא אידיאל  נשגב שאליו תמיד צריך לשאוף, ככתוב בפרשת שופטים: "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז). הקו הישר מסמל את החוק שלו גבולות ברורים וידועים. החוק הוא יצירה מעשית יותר אשר צריכה להוביל ולשאוף לאידיאל הצדק. תפקידו של בית-המשפט הוא לקשר ולגשר בין החוק לבין הצדק."⚖️🎓

השבוע הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).

מסביר המורה לתנך, יהושע קליין, "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"(כו) ממשיך משה בנאומו הגדול, במעמד כל ישראל, לפני מותו… מי ירצה בקללה? כולנו רוצים להתברך… אבל אנו חשים היטב כי משה עצמו אינו משוכנע שדבריו הברורים והחד משמעיים, ייחרטו בלבו של עם ישראל לכדי תכנית חיים ופעולה שממנה לא יסורו לעולם. משה חוזר שוב ושוב: שמירת המצוות תהיה הסיבה ל "וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבֹתֵיכֶם…" (ט). אבל אם עם ישראל יזנח את קיום התורה, העונש יהיה כבד חלילה "וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה…" (יז).
מדוע משה רבנו, שליחו ועבדו הנאמן של ה', מתאמץ כל-כך בהשמעת האזהרות האלה?"

במהלך חיינו, כולנו נחשפים לפיתויים שונים, ולפיתוי כוח גדול. משה רבנו מנסה להכין וללמד אותנו לעמוד בפניו, ובפני אנשים ומצבים שיגרמו לעם ישראל, למשל, לעבוד עבודה זרה. לפיתוי מלבושים שונים אך המשותף לפיתויים השונים זה המשיכה לעשות את מה שאסור או מזיק, כי החשק והיצר מתמקדים בכאן ועכשיו… האיסור הוא לעיתים כי המעשה הוא בניגוד לחוק, לדת ואו למוסר, או כמו שמסבירה הפסיכולוגית רבקה נאמן, "…לפעמים הוא רע לנו מכיוון שיש לו מחיר כבד, בדרך כלל בטווח הארוך יותר. זה יכול להיות פיתוי לאכול מזון לא בריא במחיר הבריאות שלנו, לקיים קשר רומנטי מחוץ לנישואין במחיר של פגיעה בזוגיות הקבועה, להיכנס להרפתקה כלכלית מפתה עם סיכון כספי גדול ועוד. כוחו של הפיתוי עלינו ברור. המשיכה אל הנעים, המענג, הקל, המרגש, המיידי, כמעט ואינה דורשת הסבר. כמו כן, עצם האיסור מעלה בנו לעתים את רמת המשיכה – הריגוש שבסיכון, האפשרות לבדוק את הגבולות שלנו, תחושת הכוח והתעוזה שבחציית הקווים. מתלווה לכך לעתים גם הסקרנות – כיצד זה ירגיש לעבור את גבול המותר? מה יש שם בתחום האסור? לעתים השיעמום מהמותר המוכר והתקווה שאולי האסור, החדש, יפיח בנו איזו רוח חדשה, יעורר אותנו לחיים.  
ההתמודדות עם הפיתוי הופכת קשה יותר כאשר נכנסים לתמונה המפתים. גורמים מניפולטיביים שיודעים לפרוט על המיתרים הנכונים, כדי לפתות אותנו לטובת הרווח שלהם… היכולת לוותר על ריגושים ולעמוד מול מפתים למען מטרה מופשטת או עתידית, אינה מובנת מאליה כלל. היא דורשת יכולות ריסון ומעצורים. המעצורים כנגד הפיתוי יכולים להיות חיצוניים או פנימיים. הם יכולים להיות חיצוניים כמו החוק או ההלכה הדתית, המלווים לעתים גם בענישה. והם יכולים להיות פנימיים כמו מצפון, ערכי מוסר, אמפתיה כלפי האחר העלול להיפגע מהמעשה, יכולת שליטה בדחפים, יכולת סובלימציה, היגיון, שכל ישר ועוד…"

משה מכין ומצייד את עם ישראל בכלים להתמודדות עם כניסתם לארץ, בתקווה שהם יגלו חוזק ועוצמה בפני אלו המפתים אותם, ויפתחו את הכוחות הנדרשים להתמודדות עם המשיכה לפיתוי גם פנימה בנפשם, וכך יהיו פנויים להתמקד בהקמה ובייסוד חברה המבוססת על צדק חברתי, המונחית ע"י "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף…" (דברים טז)

וכך מסביר החוקר ואיש החינוך אורי הייטנר,  
"בפרק טו מופיע הפסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (פס' יא). משמעות הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו. אלא ששבעה פסוקים קודם לכן נאמר: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.
כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו?
"אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" הוא האידיאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידיאל הוא במידת מה אוטופיה. הפרוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקדמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידיאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציו-אקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידיאל היהודי.
"לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידיאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פירוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.
לא בכדי שני הפסוקים הללו מצויים בפרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי שוויון ולקרב את החברה אל האידיאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה. הפרק מציג שורה של מצוות למלחמה בעוני. בהן מעשר עני, שמיטת כספים, חוקים להגנת העבד ועוד. החוקים הללו כמות שהם, אינם רלוונטיים בימינו כלשונם, אך הם רלוונטיים מאוד ברוחם. הם מצווים עלינו להיות חברת רווחה, המבוססת על צדק חברתי, על שכר הוגן, על תנאי מחיה הוגנים, על אחריות חברתית וסולידריות."

לסיכום, משה רבנו כאמור פותח, "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה", פותח בפועל "ראה". כוחה של הראייה יכולה להוליך שולל את האדם, כפי שאמרו חז"ל: "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין" (טור, או"ח, א), וכפי שרש"י הסביר במדבר טו', "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות". הסינוור מהיופי יכול לטשטש את ההכרה השכלית ולפגום בתהליך קבלת החלטות. החיצוניות הנחשפת לעיניים, והיא לא בהכרח משקפת את הפנימיות.
וכך מסיים המחנך יהושע קליין,
"למצוות התורה יש ערך עליון בהתוויית התוכן הרוחני של חיי עם ישראל בארצו. הן מכילות קודים מוסריים שמעצימים את החמלה על כל משמעויותיה. את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד לזקן ולהורים, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. ההבחנה הזאת מאוד חשובה לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל. הזיוף של ההבחנה בין השניים, עלול לגרום לבקיעים גדולים, שעלולים להמיט אסון על העם כולו. מדוע זה כל כך חשוב? מפני שהחוסן המוסרי משפיע יותר מכל על העוצמה ויכולת הקיום הפיזיים. היא משפיעה על יכולת העמידה הצבאית, הכלכלית והמדינית.  
אולם, זרמם השוטף של החיים שוחקים בלי הרף אמיתות אלו. פעמים נראה שהתנהגותו של עם ישראל חותרת ממש נגד עצם קיומו. מפני זה חושש משה, ועל כך הוא מתריע ללא הרף. עדיין אנו רחוקים מהאידיאל, אבל התקווה הגדולה קיימת, והיא המפעימה את כולנו."

שבת מבורכת💞

להצלחת הניתוח של הדסה אסתר בת רחל ולרפואתה השלמה בתוך שאר חולי ישראל.

השבוע שוב מעלה משה את הבעת החשש והרתיעה של בני ישראל  מהעמים השוכנים בארץ, כפי שהתבטא בחטא המרגלים. אל מול חוסר הביטחון וההבטחות "כי יכול נוכל", משה רבנו מסביר כי לאחר כיבוש הארץ בני ישראל עלולים לגלות ביטחון מופרז, ולהאמין כי "כוחי ועוצם ידי" הגבורה, הכישרון וכו' הם שהושיעו והצליחו את דרכנו, ללמד אותנו כי כך דרכם של בני האדם.

מסביר הרב אבי גיסר- ״כל פרק ח' בפרשתנו הוא מבוא לאמונה ועסקים. "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך… ויענך וירעבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם." (דברים ח, ב-ג).
כל תקופת המדבר, ארבעים שנה, הייתה תקופת לימוד והתנסות אינטנסיבית. לכל אדם הייתה תלות מוחלטת בלחם מן השמיים. בתקופה זו בני ישראל ודאי לא בירכו על הלחם: "המוציא לחם מן הארץ", אולי בירכו: "המוריד לעמו לחם מן השמיים". בסיומה של כל סעודה היה ברור שיש להודות, וכן היה ברור למי צריך להודות ולמי יש להתפלל שהנס יתרחש גם מחר, אם לא יתרחש "כולנו מתים".
לכן משה מכין את העם לעידן הבא: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. ארץ… לא תחסר כל בה…" (שם, ז-ט) מה עלול לקרות? מהי הסכנה?
"ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אדם הרואה את כל רכושו, את כל עשייתו העסקית את ההצלחות ואת הקניינים שרכש, גם יודע כמה עמל וכישרון הוא השקיע בכל עסקיו כדי להגיע עד הלום. ואז הוא עלול ליפול בחטא היוהרה והביטחון העצמי המופרז: אני ואני ואני. העסקים שלי, התבונה שלי, כושר האבחנה, יכולתי המופלאה לנהל מו"מ קשוח ויעיל הם גרמו לי להצליח.
מה התרופה לכל אלה?
"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך… וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". (שם, י-יח) כלומר, ברכת המזון.
כל אחד ואחת מצווים לברך לאחר כל סעודה ולהודות לבורא עולם שנתן לנו לחם לשובע דווקא כשאנו שבעים. אדם רעב הוא אדם היודע להתפלל אבל אדם שבע עלול להיות אדם אנוכי, אדיש, חסר רגשות של אמונה ומלא בעצמו, כפשוטו. אז, דווקא אז מצווה התורה לברך ברכה שלמה על המזון…
החומר והלחם יכולים להיות האויב הגדול של הרוח האנושית ועלולים להפיל על האדם תרדמה ועייפות, קהות חושים ודריכה במקום. לכן התורה מורה לנו כי עלינו להיזהר שהשובע לא יהיה לשביעות רצון מן הקיים ושהחומר לא ישבית את הדינמיקה והמעוף של הרוח. יש לאכול ולשבוע לא כדי לישון אלא כדי להתעורר. בברכת המזון אנו מציבים לעצמנו את המטרות אשר למענן כדאי לחיות ולמען הגשמתן יש לאכול. לחם וחלם הן אותן האותיות. עלינו לאכול כדי להפוך חלומות ללחם, מטרות ערטילאיות למציאות…"

העם העומד לעבור את הירדן מתחיל במערכת חיים חדשה ושונה מהחיים במדבר, חיים של עם חופשי החי בארצו. המקור לברכת המזון שאנו מברכים בתום ארוחה הוא כאמור פסוק בפרשתנו: "(י) וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ…" (דברים, ח). הרגל ההודיה ל-ה' בכל עת, מסייע לעבור זמני לחץ ביתר קלות, ולא לאבד עשתונות בעיתות משבר. ההודיה מקנה ביטחון ותקווה גם ברגעים קשים. ובעצם, הרגיל בהודיה לבורא על שגרת היום יום שלו, מבטא כי כל מה שיש לו איננו מובן מאליו. מי שאומר בכל בוקר "מודה אני", מבין כי אף הקימה בבוקר איננה מובנת מאליה. דברים רבים אנו נוטים לקחת כמובנים מאליהם, בריאות, סביבה תומכת ועוטפת, מזון, לבוש ועוד.

אז מה הקושי בלהביע תודה?

כאשר אנו יוצאים למסע חיינו אנו מתמודדים עם אתגרים וניסיונות רבים ומגוונים. התמודדויות אלו הן הזדמנות פז שבה אנו יכולים לפתוח את הלב, ולגלות בתוכנו אוצרות. אלו רגעים ייחודים המאפשרים לנו לעשות היכרות עם הכוחות הטמונים בנו והסמויים מעינינו בימי שגרה. ברגעי הניסיון כוחות אלו מתגלים במלוא הדרם, ומעניקים לנו את היכולת ואת הכלים לשהות, להתמודד ואף לצמוח. חלק ניכר מהכוחות שלנו להתמודדויות מקורם בהודיה, ובהבנה שלהישגים שלנו תמיד יש שותפים. הודיה והודאה- משמעותן: בעצם אמירת תודה אני בהודאה שנזקקתי לעזרה, או לחילופין, שלהצלחה שלי יש שותפים נוספים. עלינו להיזהר שההצלחה והשפע לא יהיו מובנים מאליהם, ולא יסחררו את ראשנו, כך שנצליח להישאר מחוברים למהות נשמתנו, להקרין חזרה מהעוצמות שבנו בכדי להשפיע טוב ולהטיב לנו בשליחותנו, ולסביבה כולה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️🙏🏻

השבוע בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. הפרשה פותחת בתחינת משה אל ה', "(ג) וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא," (דברים ג') משה רבנו פותח בתפילה כנה ומרגשת לה', על כך שלמרות הגזירה שנגזרה עליו, הוא רוצה ומבקש להיכנס לארץ המובטחת. בנוסף, השבוע אנו שוב מצווים, "(א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת–לְמַעַן תִּחְיו.." (דברים ד'), ל-קיום המצוות ועשרת הדיברות, כלים מכוננים ומשמעותיים בתיקון של כל אחת ואחד מאתנו ליצירת תודעה מוסרית וחברתית גבוהה יותר המעניקים לנו חיים. הערב ט"ו באב , כלומר, תיקון מתוך תודעה של אהבה, כך גם תפילת שמע שבפרשה.

מסבירה היוצרת והמלחינה מלכי בן ימין טפרברג, "משה מתריע בפני בני ישראל שחטאיהם יובילו בסופו של דבר להגלייתם מהארץ המובטחת. אך באותה נשימה הוא גם נותן להם תקווה, בדמותה של התשובה. המונח "תשובה", מתייחס לתהליך של תיקון פנימי, רצון של אדם להשתנות על מנת להטיב את ימיו על פני האדמה ולדאוג לאחריתו. מקור המונח מגיע מהמילה "שיבה" המופיעה בפעם הראשונה בפרשתנו: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ." (ד, ל)…
על פי הרמב"ם, תכלית מצוות התשובה אינה רק השיבה מהמעשה כי אם הווידוי עליו, כפי שכתוב בספר במדבר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ…וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ." (ה', ו'–ז')… משה, שהיה המנהיג הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, חושף פן אנושי ומצביע על הקושי הגלום בחזרה שלמה בתשובה. כדי לשוב בתשובה, אדם צריך לקבל אחריות מלאה על מעשיו ולהתוודות עליהם. עצם החזרה בתשובה אינה מבטיחה מידית את ביטול הגזירות הקשות, אך היא מאפשרת לאדם לעבור תהליך משנה מציאות וכן מעניקה לו תקווה לעתיד טוב יותר…"  
בעוד בתשעה באב נחרב הבית בעקבות שנאת חינם, הרי שט"ו באב מסמל את האהבה ואת ההתחשבות זה בזו, כך שיום זה הוא יום תיקון לתשעה באב. אב הוא חודש של תיקון; חודש שבו מתחילה אבלות על שנאת חינם אבל לאחר מכן מגיעה הנחמה, המלווה באהבת חינם ובהתחשבות בזולת. חודש אב דומה לחודש אלול בכך שבעיצומו של החודש חל תיקון משמעותי באומה.  ביום זה התרחשו אירועים משמחים לאורך ההיסטוריה, הידוע והמפורסם מבניהם הוא שבתקופות קדומות ביום זה השתדכו חתנים וכלות לבניית בית בישראל.

מוסיף הרב דוד אגמון- "השבת הקרובה היא אחת השבתות הגדולות של השנה. לאחר תקופת בין המייצרים, אחרי תשעה באב, אנו מגיעים למסגרת זמן של שבעה שבועות מיוחדים שמסתיימים בראש השנה. בשבע השבתות הקרובות אנו קוראים שבע הפטרות של נחמה אשר מגיעות לאחר החורבן הגדול של תשעה באב. הראשונה שבהם מהנביא ישעיה ועל שמה נקראת השבת הקרובה, שבת 'נחמו', "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיה מ' א'). בתוך כך, פרשת 'ואתחנן' היא אוצר גדול של לימוד פנימי הקשור ישירות לענין הנחמה. נחמתו הפרטית של כל אדם והנחמה הכוללת של כל עם ישראל. ביחד עם הלימוד של הפטרת 'נחמו' נפתח השבוע פתח לשינוי יסודי בחיי האדם. כשהכל כבר מופנה אל הרגע הגורלי שבו תוכרע השנה הבאה, ראש השנה הממשמש ובא.
הפרשה פותחת בתפילתו הגדולה של משה רבנו, "וָאֶתְחַנַּן, אֶל- ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר". בקשתו של משה שתינתן לו הרשות להיכנס אל ארץ ישראל למרות הגזירה שנגזרה עליו. אחד הנושאים המרכזיים של הפרשה הוא ענייני התפילה… תפילתו של משה רבנו נוגעת בכל אחד מאתנו באופן ישיר… בפרשה גם מופיעות, בפעם השניה בתורה, עשרת הדיברות וכתובה בה גם קריאת 'שמע ישראל' ומצות אהבת השם, יסודות הרוח הגדולים של חיינו… עשרת הדיברות הכתובות בפרשה הן חידוש הבריאה מבראשית, גילוי מחודש של עשרה מאמרות שאיתן נברא העולם. עשרת הדיברות הנקראות מיד אחרי החורבן של תשעה באב מעידות גם על חידוש המציאות. כמו שאחרי חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים קיבלו עם ישראל את הלוחות השניים, כך אחרי החורבן של תשעה באב, אנחנו מקבלים בכל שנה מחדש את כח ההתחדשות בעצם החזרה על עשרת הדיברות. בפרשה גם מתגלה שיאה של האהבה האנושית, הציווי שמופיע בפרשה מיד לאחר הייחוד של קריאת 'שמע ישראל', "וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ…" בנאומו, משה מלמד ומזכיר לעם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל את הצורך באמונה, ובחיבור למסורת ולעם. תהליך הנוצר מיראה ואהבה. האיזון בין שניהם הוא שמביא את החיבור הנפלא לארץ, לעם ולתורה.

מסביר יצחק יבלונסקי, מנהל מכינת יונתן: "ט"ו באב מהווה ציון דרך לתחילת כינון הקשר שבין חתן וכלה, ובין איש לאשתו.  היחסים החברתיים בכללותם, הכוללים גם יחסים שבין אדם לחברו ו/או לחברה ובין איש לאשתו ולבני משפחתם, ראוי כי הם יתבססו ויושתתו על יראת-כבוד ואהבה. אין הכוונה ליראה של פחד ותחושת שיתוק. אלא יראה שמרוממת את האהבה הנובעת ממנה למקום של הערכה וכבוד הדדיים, המביאים לשמחה ורוחב לב ודעת. תובנה זו של "יראהבה" ראוי לה כי תשכון קבע בעמנו. בטוחני, כי כולנו, שואפים לממש שיח מכובד שיש בו בראש ובראשונה כבוד ורגישות לצד הרבה אהבה והכלה. ט"ו באב והשבת הסמוכים זה לזו השנה, מלמדים אותנו מהי אהבה ראויה ונכונה. שנזכה לאהבה רבה ויראת הרוממות." אמן כן יהי רצון.

ט"ו באב שמח ושבת שלום💞

השבוע אנו מתחילים חומש חדש, ספר דברים, הספר החמישי מחמשת חומשי התורה.  חומש 'דברים' פותח- "(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:". חומש דברים מכיל בעיקר את צוואתו האחרונה ואת דבריו של משה רבנו לעם ישראל זמן קצר לפני כניסתם לארץ המובטחת. משה חוזר ומזכיר מצוות ואירועים רבים שכבר הוזכרו בספרים הקודמים, ולכן, ספר דברים קיבל גם את הכינוי "משנה תורה", על כך שהוא מזכיר דברים בפעם השניה.
משה פונה לכל העם, ומסכם מסע של ארבעים שנה במדבר. הוא קורא להם לקיים את מצוות האלוקים וללכת בדרכיו, תוך שהוא מונה מצוות חדשות וגם כאלו שכבר נאמרו בעבר. רעיון החזרתיות מופיע גם בגישור כאשר המגשרים משתמשים בכלי "ניסוח מחדש" ו"מיסגור מחדש"; כלומר, המגשר מנסח באופן עינייני, מעודן ואף לעיתים מרוכך את הדברים שכבר נאמרו בכדי לקדם שיתוף פעולה וחיבור של המגושרים להידברות ועשייה מועילה ומקדמת. מסגור מחדש (Reframing) הוא מושג מתחום הפסיכותרפיה שמטרתו לאפשר לבני אדם התבוננות נוספת על סיטואציות, מערכות יחסים ובני אדם אחרים. במסגרת טכניקה זו, המגשר מעניק מסגור תודעתי חדש, ונותן פתח לאפשרויות חדשות, על אף  קונפליקטים מאתגרים, ועימותים שנראה כי אין מהם מוצא. אלו כלים אשר במקום לעסוק בהאשמות, הם מרחיבים את יכולת ההכלה, הפיוס, ההקשבה הפעילה, מעודדים לעשייה חיובית, ומקרבים את הנפשות.
למעשה, המגשר כאילו מאיר עם ״פנס קטן״ אירועים שנשארו בצל סיפור הקונפליקט או לחילופין מסייע בהענקת משמעויות חדשות לאירועים מוכרים. כך משה רבנו בחומש דברים מעניק בנאומו האחרון לעם ישראל זוית חדשה, מעצימה ומקרבת אל דרך התורה, דרך המשפט והצדקה במטרה להטמיע את המסרים מהאירועים שחוו.

הכתב והעורך אריה יואלי מסביר- "המהלך הגדול של לידת עם ישראל, עליו מספרת התורה כמעט והגיע לקיצו. בארבעה ספרים עבר עם ישראל תהליך ארוך: מספר בראשית, בו הונחו היסודות והרקע של עם ישראל, דרך ספר שמות בו כבר הוא הפך מיחידים לעם, היישר לספר ויקרא בו הוא קיבל מערכת חוקים ועד הנדודים במדבר שם הוא התמודד עם קשיים. ועכשיו הגיע שלב הסיכומים.
ספר דברים, שונה מארבעת הספרים שקדמו לו. הביטוי הרווח בתורה "וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" איננו מופיע בו. ספר דברים הוא נאום ארוך ומתמשך של משה רבנו שהתחיל בר"ח שבט והסתיים עם פטירתו של משה רבנו בז' באדר. נאום יחסית ארוך למי שבתחילת דרכו אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי … כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"…
ספר דברים הוא מעין חזרה על כל המסופר בשלושת הספרים הקודמים, אבל מנקודת מבטו של משה רבנו. משה מתחיל לתאר את קורות עם ישראל במדבר לא בסדר כרונולוגי, אלא לפי נושאים. הנושא הראשון הוא חטא המרגלים, הסיבה בגינה התעכב עם ישראל במדבר ארבעים שנה. זו גם הסיבה מדוע דור יוצאי מצרים, לא נכנס לארץ.
כבר עמדנו בעבר על השוני בין התיאור בפרשת שלח לבין הסיפור אותו מספר משה רבנו בספר דברים. בהמשך יתוארו מעמד הר סיני, חטא העגל, מלחמות סיחון ועוג ושאר קורות עם ישראל במדבר, כשלכל סיפור יש גם מסר מצדו, תראו לא לחזור שוב על השגיאות שעשיתם אז.
בספר דברים חוזר משה רבנו על רוב המצוות, לעיתים תוך שינויים מן הנכתב בספרים הקודמים. בד בבד, ישנן מצוות רבות שלא נאמרו עד עתה ואנו פוגשים אותם לראשונה. השינויים במצוות בין ספר דברים לקודמיו נובעים בעיקר מהשינוי שחל בעם. כבר לא מדובר בדור יוצאי מצרים, אלא בדור שבעוד זמן קצר עתיד להכנס לארץ. אנשים אלו כבר ארבעים שנה לומדים את המצוות ממשה רבנו. לכן ברור מדוע חלק מהמצוות אינן צריכות הרחבה נוספת.
דיני הקרבנות שמופיעים בספר ויקרא, כמעט ואינם מופיעים בו, אבל מאידך יש בו הרחבה על מצוות כמו תרומות ומעשרות וביכורים. מצוות הקשורות לארץ, מופיעות בו לראשונה, או מקבלות משנה חשיבות, המלכת מלך, דיני נביא ועיר הנדחת, עניינים שלא היו שייכים במדבר ויהיו שייכים עם הכניסה לארץ.
ספר דברים מבטא את המעבר מדור מדבר לדור הכניסה לארץ. צורת החשיבה בו שונה, הציוויים בו שונים, הגישה בו חדשה. ספר דברים הוא הנאום האחרון של משה רבנו לפני שהוא נפרד מעם ישראל ושולח אותם לארץ ישראל. משה רבנו, המנהיג הגדול, בשלושים ושבעה ימים מכין את עם ישראל, אל היעד החדש, הכניסה לארץ ישראל."

משה רבנו מעניק לנו מסגור מחדש או הבניה מחדש (reframing)  של הצבת מסגרת התבוננות על המציאות והאירועים שחלפו, בכדי להדגיש את הצורך בקיום החוקים והמשפטים. משה הוא מנהיג רוחני ומעשי. הוא מתווך לנו את רצון ה', ומגן על העם כשצריך. הוא מחנך והופך את בני ישראל לאומה. וכפי שמתארת נופר סימפסון, ראשת הישיבה החילונית בינ"ה בחיפה, "ספר דברים הוא מעין הסיכום של המסע הארוך שעברו יחד ויש בו גם דרישה של משה מהעם בנוגע לאיזה מין עם הם צריכים להיות בארץ ישראל. כמה חשוב לסכם במילים את התורה שעומדת ביסודו של העם שיכנס אל הארץ המובטחת בעוד רגע.
מנהיג המאחד את העם צריך שיהיו לו מילים ברורות שיבואו עם מעשים מדויקים. יותר מהכל, המנהיג צריך שיהיה לו חזון לעתיד טוב יותר." בניגוד לחומשים הקודמים, הכתובים בגוף שלישי, ספר דברים כתוב כמעט כולו בגוף ראשון. כבר בפתיחת הנאום מזכיר משה שהנאום כולל חוקים ומשפטים שעל בני ישראל לשמור כשיכנסו לארץ. והשאלה מדוע?

התשובה מתבטאת בקשר שבין תשעה באב ביום ראשון הקרוב, לבין פרשת דברים.
מסבירה נופר סימפסון, "כבר בתחילת הפרשה משה מתאר את מקומו המרכזי בתוך העם כמגשר, מפשר ומתווך ביחסים שבין אדם לאדם "אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם" ודורש מהעם שמעתה הם אחראיים על היחסים בתוך העם. הוא מצווה עליהם להביא אנשים חכמים, נבונים וידועים שיהוו ראשי השבטים שינהלו את החברה המתהווה. בחברה הזו צריכים להיות שופטים הוגנים שירדפו את הצדק. בנוגע למהו משפט צדק, גם את זה משה מפרט: במשפט צדק אין הבדל בין הבאים למשפט – בין אם השופט מכיר את הנשפטים ובין אם לא, בין אם אחד מהם גדול או ידוע בציבור לבין אם הוא קטן, בין אם האחד מפחיד ורשע לבין אם לא.
ספר דברים, ובפרט פרשת השבוע הנוכחית, הוא הספר שמסכם את תקופת הנדודים הארוכה של בני ישראל במדבר והוא מכין את העם לשלב הבא – ההתמקמות על אדמת ארץ ישראל. דווקא בספר שמסמל את תחילת תקופת ההשתקעות על הארץ, אנו פוגשים את ט' באב שמציין את הגלויות הארוכות שאליה יצאו בני ישראל אחרי חורבנות בתי המקדש.
ט' באב הוא המועד שעל פי המסורת חרבו שני בתי המקדש והיהדות יצאה לגלות. נהוג לקרוא בליל ט' באב את מגילת איכה שמכנסת בתוכה חמש קינות על חורבן ירושלים וגלות היהודים ממנה. ירושלים, שהיא הלב הפועם, נחרבה בתהליך הארוך בו יושביה חטאו ופשעו והביאו על עצמם רעב כבד, עוני מחפיר וחוסר הנהגה צודקת. במגילה מתוארים סיפורים קשים מאד על החברה הקורסת, המעונה והגוועת, טרום חורבן בית המקדש. בהיעדר חזון משותף וברגעים של חוסר אחדות בהם כל אדם דואג אך ורק לעצמו על חשבון אדם אחר, אין בית משותף. כשבית המקדש נחרב, זה היה אקורד הסיום של הסאגה, אבל אם נקשור בין פתיחת פרשת השבוע לט' באב אז מה שאנחנו צריכים ללמוד מתוך הקשר הזה הוא שעלינו להסתכל על החברה שלנו, על יחסים של שותפות בין אדם לחברו ועל הנהגה שיש לה חזון של אחדות, צדק ושלום. מעניין לקרוא את פרשת השבוע שהיא תחילת ההתמקמות על הארץ יחד עם מגילת הקינות – מגילת איכה, ולעמוד על התנועה שיש בין עם המתיישב על ארצו לבין עם הפזור בגלויות."

למשה רבנו, המנהיג שעיצב את עם ישראל מיציאתו ממצרים, ובכל שנות נדודיו במדבר חשוב רגע לפני פרידתו לחזק לעם ישראל את החיבור לתכליתו.

שבת שלום וצום קל ומועיל💞

"בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים את קריאת פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בחמישה חומשי התורה. למעשה, מחר נסיים את הקריאה של כל חמישה חומשי התורה שקראנו בשנה היוצאת. ובנוסף, בשמחת תורה, כדי להתחיל רשמית את סבב הקריאה החדש, אנו נתחיל אותו מיד עם סיום הקריאה הקודמת. 
מדוע עלינו לחזור על קריאת התורה שוב ושוב במחזוריות אינסופית, ומדוע עלינו להתחיל מיד סבב חדש? עונה הרב אלדד יונה "לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו…"

רובנו רוצים לחיות חיים משמעותיים שיטביעו חותם כלשהו בעולם. להטביע מזכרת לקיומנו בעולם, סוג של חיי נצח שהם חלק מתרומתנו למין האנושי. החותם הוא ביטוי של שליחותנו בעולם. מפרט הרב דוד סתיו- " … יש כאלה שישקיעו בשימור זכרם בתרומה להקמת מבנים מפוארים בבתי חולים או אוניברסיטאות, אחרים ינסו להשקיע את כישרונותיהם ביצירות ספרותיות ואמנות אותן יבקשו להשאיר אחריהם.
מהי הדרך בה משה מבקש להיזכר בעיני הדורות שיבואו אחריו – האם בתורה אותה הוריד מסיני? אולי בהוצאת עמו מעבדות לחירות? או כמנהיג שמוביל את עמו במדבר? ספר דברים יכול לתת לנו תשובה לשאלה הזו.
עיון בספר יגלה נאומים ארוכים. משה מזהיר מפני העתיד לקרות אם לא ילכו בדרך הישרה בעיני אלוקים. הוא מוכיח את העם על התנהגותו בעבר בחטא העגל וחטא המרגלים, מחזק את שמירת המצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ועוד. אבל האם ניתן להצביע על מסר שהוא השורה התחתונה של דבריו? מסר בו נוכל להיאחז ולומר כי זהו החותם שהוא השאיר לנו.
משה העניו מכל אדם אינו עסוק בשאלה אישית אגוצנטרית, אלא במסר המרכזי אותו הוא מבקש להנחיל לדורות. אם נקשיב למילות הסיום של משה נלמד כיצד ביקש גדול המנהיגים להיחרט במחשבתנו. התורה מתארת את הרגעים האחרונים בהם משה מדבר עם העם… המלים האחרונות שהתורה שמה בפיו של משה: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהשם.. ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך"…
אחרי כל התוכחות, אחרי כל האזהרות, אחרי כל התסכולים ואחרי כל המרורים, אותם ספג משה מבני ישראל, הוא אומר להם את המלים המדהימות הללו: 'אשריכם ישראל'. משה לפני מותו – מברך.
משה יודע כי כל החטאים והקלקולים בישראל הם חיצוניים, שייכים לקליפות חיצוניות העוטפות את האדם ואין להם ולא כלום עם עומק זהותם… משה בדבריו האחרונים מגלה מיהו מנהיג אמיתי. אדם שכל כולו סיפור אהבה לעמו… סוד התוכחה הוא במקור ממנו היא נובעת. משה יודע כי דווקא בשל אהבתו את עמו הוא מסוגל גם לומר להם את כל אשר על לבו. אבל בסיום, המילים האחרונות הן מילים של אהבה… משה נמנה עם המברכים מתוך חיבור עמוק ומיוחד וזה החותם שהוא השאיר לנו. אשריך ישראל."

ארבעים שנה הנהיג משה רבנו את עם ישראל במסירות נפש, בנאמנות  וביושר עם כל הקשיים, ניסיונות ואתגרים במסעם במדבר. משה במימוש שליחותו הבהיר לנו הלכה למעשה כי התכונה שמלמדת אותנו לראות ברכה בכל דבר נמצאת לגמרי בתוכנו, ועלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לפתח אותה. עלינו להבין ולהפנים שאנו חלק ממחזוריות הקיום האנושי והעולמי, ועלינו 'לזרום' עם זרמי הקיום ברוח טובה ומקדמת; לנצל את זמננו עלי אדמות בכדי למלא את חיינו, ולהעניק להם משמעות. כשאנו מחוברים לתכלית שלנו, אז גם באופן טבעי ניתן לראות ברכה ואת החצי המלא שבחיינו.

ובכל זאת, מדוע עלינו לקרוא את התורה שוב ושוב, בלופ אינסופי?
מסביר הרב יצחק גינזבורג- "למילה 'תורה' שתי משמעויות משלימות: האחת מהשרש תו"ר, לראות ולהתבונן בחכמה, תיירים בארץ התורה. והשניה, להורות את הדרך ואת המעשה אשר נעשה… המשמעות של תורה מלשון הוראה מדגישה את הצד המעשי בתורה, ללמוד על מנת לעשות ולקיים. כל התורה היא הוראה מהי דרך-החיים של יהודי בעולם הזה (והרי התורה לא ניתנה למלאכים). בחינה זו מודגשת במיוחד בתורה שבעל פה שרק על-פיה ניתן לדעת את ההלכה למעשה.
ואילו המשמעות של תורה מלשון לָתוּר מדגישה את הצד העיוני בתורה, הסתכלות עמוקה של ראיה שכלית "בעין השכל שבלב" (כמודגש בפסוקים לעיל, "ונתתי את לבי" וכו'). בחינה זו מודגשת יותר בתורה שבכתב, שכולה שמותיו של הקב"ה ובה נמצאת חכמתו האין-סופית המיוחדת איתו בתכלית. כמובן, שצריך את שני הצדדים בתורה, החכמה עצמה וההוראה למעשה."

התורה מציעה לנו ארבעה רבדים שונים של התבוננות- פשט, רמז, דרש וסוד, (פרד"ס), וככל שנעמיק ונתבונן נגלה את הרלוונטיות שלה לחיינו, ואת יכולתה של התורה להביע מסר מורכב שהוא גם עכשווי.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחומים רבים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך למשל.

התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות. ובעצם, הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו הולכים. 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם. עצם העובדה שאנו קוראים, אומרים וכותבים כל שנה דבר תורה מחודש ושונה מעידה על החשיבות והנחיצות בקריאה החוזרת ונשנית. כך גם נצליח להתבונן מזוויות שונות ובהמשך להורות את התורה באופן חיובי, לנו ולדורות הבאים, באופן שמשקף ומדגיש את הברכה שבה. לפעמים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי ולפעמים אפילו עצבות שנגמר… יחד עם זאת, בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש וללמוד בהם שוב. וזוהי תכליתו של האדם, לחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, שורש הרעיון של הקריאה המחזורית, 'וזאת הברכה', ממש כפי שהמחיש לנו משה רבנו. חזק חזק ונתחזק. אמן כן יהי רצון.

חג שמח, גמר חתימה טובה ושבוע טוב 💗

לעילוי נשמתו של הילד היקר והאהוב, עמית אמנון חיים, בן יעל ואסף. יהי זכרו ברוך.

השבוע פרשת האזינו, ולא במקרה היא בסמוך ליום הכיפורים. ביכולתה של פרשה זו לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, והעוצמתי ממקום של אהבה וחיבור. רוב הפרשה, כפי שנאמר למשה רבנו בפרשה הקודמת, הינה שירת האזינו, עדות לבני ישראל למה שעתיד לקרות אותם בדורות הבאים. תורת החיים של עם ישראל מוגשת בשירה שמעניקה הכשרת נפשית שונה. זו פנייה לרובד אחר בנפש, … "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).

בשירה יש תיאור של כל מה שארע לעם ישראל בעבר, ומה שעתיד לקרות, תיאור העונש של הגירוש מארץ ישראל, הגלות הארוכה ולבסוף גם ההבטחה לגאולה השלמה. משה קורא לשמים ולארץ להיות עדים לדברי התוכחה ולאתגרים ולחזון הגאולה. דברי השירה נקראים בפתחה של שנה חדשה ולאחר חודש אלול, חודש של תפילה ותשובה, זמן שבו כל אחד מאתנו עושה חשבון נפש ושואף לשוב אל עצמו ולאלוקיו עם רצון לתקן ולהטיב את מעשינו בכדי לייצר דרך חדשה וטובה יותר.

הכתב גיא שלום אמיר מוסיף ואומר ש-
"… התורה דורשת הכנה והכשרה מוסרית, התורה עוסקת בממד החי והמתפתח של המציאות, באופן בו הקב"ה מתגלה באנושות דרך עם ישראל וההיסטוריה. תוכן זה דורש פתיחות אחרת בנפש מפני שהוא פונה לרצון וכוחות החיים של האדם.
השירה והפיוט פורטים את צליליהם על נימי הנשמה, יש בכוחן של מילים להפך את הרצון ולהביא את האדם להכרה חדשה. בפרשתנו, בוחרת התורה לתאר את תהליך ההיסטוריה של עם ישראל באופן שירי ופיוטי, בצורת זמר. השירה מבטאת ערגה טבעית של המשורר, היא מנביעה את מהותו ועצמיותו באופן הכי ספונטני וישיר. כמו השירה כך היא התשובה. היא באה לגעת ברובד עמוק הרבה יותר מהעולם המעשי. בדיוק כמו ששני אנשים יכולים לשיר את אותו שיר, האחד ישיר בשמחה והשני בכבדות, כך שני אנשים יכולים לעשות את אותו מעשה, אך האחד יעשה זאת מתוך חדוות חיים והשני בעצלות ועצבות. התשובה פונה אל עצם הרצון של האדם, היא מבקשת לחשוף בפניו את שירת החיים של המציאות. לא לעשות את המעשים הטכניים בלבד, אלא לשנות המרקם של המערכת הפנימית. השינוי המהותי הזה, סופו בשינוי העולם המעשי-חיצוני. כשם שהשירה מתעוררת קודם כל בנפשו של האומן ורק לאחר מכן מתבטאת במילים, תיבות ומנגינה.
פרשת האזינו הבאה בסמוך ליום הכיפורים מסוגלת לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, זה שאינו ירא מעונש עתידי או מכל איום חיצוני אחר. היום הזה מבטא את הרצון האמיתי של האדם לאפשר לחייו לנבוע כשיר מפי מקהלה, כציור מידיו של האומן, וכאדם המאפשר לנפשו לחיות חיים נקיים… "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". שירה זו דורשת להאזין לשירה הטבעית של עם ישראל, לעצמיות הישראלית השרה ומזמרת את גאולתה לאורך ההיסטוריה."

כוחה של שירה הוא הצד הרגשי והחווייתי הטבועים בה, בשירה יש את היכולת לשוב ולהזכיר לנו נשכחות, בייחוד בעיתות משבר. לכן, הגשת התורה בשירה הינה כערבות לכך שאכן היא לא תשכח ונצליח להטמיעה. למעשה, שירת האזינו מבהירה ומחזקת לנו את מצוות התשובה המוזכרת בפרשה הקודמת, 'פרשת נצבים', שאכן זוהי מצווה בת השגה- "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא …וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל' יא – יד, כדעת הרמב"ן המפרש ש"המצוה הזאת" היא מצוות התשובה).

לא נאמר כי זו מצוה קלה ופשוטה, אלא רק שהיא לגמרי מצויה בהישג יד.  הרב יהודה ברנדס מחדד, "הרב קוק ב"אורות התשובה" מלמדנו כי למרות הכל המצוה הזאת אכן לא בשמים. היא בפיך ובלבבך. אבל הלב, והמוח אמורים להתאמץ מאד כדי לברר איזו היא התשובה הנכונה והרצויה. לא להתפתות לפתרונות הקלים והזמינים, אלא להעמיק חקר, בחיים ובנפש. כדי להתקדם באופן משמעותי במקצוע הגדול הזה של התורה, במצות התשובה."
בתקופה זו כאמור אנו עסוקים בחשבון נפש, בברור הרצון שלנו ובתקווה לשינוי ושדרוג. אך באופן טבעי, אנו עסוקים בדברים הקרובים לליבנו ובאלו שמטרידים את מנוחתנו, ופחות קשובים לדברים שרחוקים מאתנו פיזית, רגשית והיסטורית. לכן, יעל טוויל, מנהלת חט"ב, מסכמת- "משה רבינו בדבריו מלמד שבכל דור יש לשמוע ולהאזין לדברי השירה ורק מתוך אותה ברית גורל המחוברת לאירועי העבר נוכל להבטיח ברית ייעוד וגאולה.
ייתכן כי שירת האזינו רומזת גם על האתגר למציאת איזון במישורים השונים: איזון בין מה שיאמר לבין מה שישמע, איזון וחיבור בין מחשבות למעשים, בין רוח לחומר ובין שמים וארץ.
בפתחה של שנה חדשה נתפלל שיהי רצון שגם אנחנו נדע לחבר בין שמים וארץ – בין החומר לרוח, בין הקרוב לרחוק ובין מחשבות ורגשות הלב לפעולות ולמעשים אותם נעשה. 'תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה'."  ושנצליח לעשות תשובה אמיתית מלאה וכנה אל שורש נשמתנו. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה, צום קל ומועיל ושבת שלום💞