קטגוריה: חומש במדבר

Photo by Francesco on Unsplash

השבוע פרשת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל בעקבות בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.

בלעם- הרב רפי פוירשטיין מרחיב,
"הוא היה אדם מעמיק, מבריק ואחד מהאנשים המרחיקים ראות ביותר בהיסטוריה האנושית. במילים פשוטות הוא היה נביא גדול, לדעת חז"ל בצדדים מסוימים אפילו יותר ממשה רבינו. שמו היה בלעם בן בעור. לא היינו שומעים על נביא גדול זה אלמלא בלק מלך מואב היה מזעיק אותו לעזרה בהולה. בלק, המקבל דיווחים על עם ישראל המתקרב אליו בצעדי ענק, מבין כי אין לו סיכוי מול עם של מיליונים שהביס בכוח הניסים האלוקיים את האימפריה המצרית הנשגבה. איך תוכל ממלכתו הקטנה, השוכנת ממזרח לים המלח, לעמוד אל מול הסיכון האיום הזה? המוצא היחיד שלו הוא בלעם. בלק מבין שלא ניתן לנצח את העם המלומד בניסים בכוח הזרוע אלא רק במגרש הישראלי, דהיינו, במגרש הרוחני.
מרגע זה הופך בלעם למוקד הסיפור ופרשת השבוע. בלעם שיודע שאלוקים משגיח על עם ישראל, פונה לאלוקים ושואל אותו האם הוא מרשה לו להסכים לבקשתו של בלק ולקלל את העם. בלעם לא מוותר, עד שלבסוף ה' אומר לו בחלום הלילה כי הוא יכול ללכת לבלק, אך הוא לא יהיה אדון לפיו. במילים אחרות: בלעם יהיה מעין מיקרופון לקול האלוקי שיבקע מתוכו.  ואכן בלעם שמגיע למואב מנסה לקלל, אך כשהוא פותח את פיו יוצאת ממנו שירה נפלאה של הלל ושבח לעם ישראל . שלוש פעמים הוא מנסה את כוחו, ושלוש פעמים יוצאות מפיו ברכות ותשבחות. מחזה אבסורדי זה  מסתיים בגירושו של בלעם חזרה לארצו.
 רבים וטובים שאלו לאורך הדורות כיצד קרה שאדם מהחכמים בעולם נפל כך בפח? כיצד בלעם המרחיק ראות לא צופה מראש את כישלונו המהדהד?…
פרשת בלק היא גם המפתח להבנת החידה המסעירה… את הציבוריות הישראלית. בכל פעם מחדש אנו תמהים כשנחשף קלונו של איש ציבור זה או אחר, כיצד קורה שדמויות מצליחות נופלות בשחיתות לאחר שהגיעו בעמל כה רב לפסגת ההצלחה? מה גורם לאנשים לאבד את כל עולמם, אם לא התפרצות של יצר לא נשלט. לא צריך יותר משנייה אחת של תאווה לא מרוסנת.
בליבה של הפרשה אנו נתקלים בסיפור הגרוטסקי על האתון עליה רוכב בלעם הפותחת לפתע את פיה ושואלת את בלעם בשפת בני אדם מדוע הוא מכה אותה והאם היא עצרה בעדו לפני כן. בלעם שרק לאחר ששמע את קול האתון נפקחות עיניו, רואה מולו את מלאך ה' עם חרב שלופה בידו. חייו של בלעם- הנביא החכם בעולם, ניצלו בזכות אתון. איננו משתחררים מההרגשה כי בלעם החכם הפך לשוטה ואילו האתון המטומטמת (בדרך כלל) הפכה לחכמה ממנו. זהו גם סוג של משל עלינו- החיים בעידן שכולו רגש, הנאה ותאווה. עלינו לשים לב למסר החד הבוקע מפרשת השבוע הקורא לנו: שכל תחילה!…"

הבלעם או החמור שבנו-
מסתבר שלעיתים קללה עשויה להפוך לברכה, וכדאי גם להקשיב לסובבים אותנו כי יכול להיות שגם לחמור שבחבורה יש משהו חשוב להגיד. בקבלה מסבירים כי אנו יכולים לבחור להיות מלך (מלך, ראשי תיבות- מוח, לב, כליות) או למך על החיים שלנו.. וכדי להיות מלך האדם צריך לדעת לשלוט עם המוח (שכל) על הלב (רגשות) והכליות (תאוות). אם זה הפוך, והלב נמצא ראשון בסדר העדיפויות, אז האדם הוא למך.
מעניין שפעמים רבות כאשר אנו מסבירים לאחרים (ולהיפך), איך נכון לפעול, המענה המיידי הוא "אני יודע", "ברור לי מה נכון היה לעשות", ובכל זאת אנחנו בוחרים אחרת, למה?
נראה כי בכולנו מצוי בלעם קטן, עם פוטנציאל ויכולות גבוהים, שמבין ויודע מה נכון לבחור, ובכל זאת, פעמים רבות הרגשות, הרצונות והיצרים שלנו הם שמשפיעים ומכריעים בבחירות שלנו, למרות הידע הזמין, הנגיש והמצוי. הפעלת לחץ של הסביבה, המשפחה, התרבות וכד׳ גם כן יכולים לגרום לנו לקבל החלטות שאינן בהלימה עם הידע שלנו. ולפעמים, אנו אפילו יודעים מה התשובה הנכונה ומה הדבר הנכון לעשות, אבל חסר לנו מידע על מציאות המצב, למרות הנגישות והנראות, ממש כמו המלאך עם החרב השלופה אל מול האתון ובלעם… סוג של שיבוש שיקול הדעת. אנחנו יודעים למשל, שהירקות בריאים לנו יותר ממתקים, וששינה טובה היא מרפא לגוף ולנפש, ועדיין, אנחנו בוחרים אחרת… הפרשה השבוע קוראת לנו לבחון כמה פעיל בלעם בתוכנו, מה מנהל את הבחירות שאנו עושים, האם אלו ההנאות הרגעיות למרות המחיר העתידי, האם הנוחות הרגעית בבחירת שיטת "בת יענה" הדוחה את ההתמודדות… או שמא הצורך בפתרון קל ופשוט ללא השקעת מאמץ שמוביל להחלטה השגויה…

מה משפיע עלינו? ד"ר פול סלוביק מסביר,
"בניגוד למה שאולי נדמה, הגורם המשפיע ביותר בקבלת החלטות אינו אישיותו של המחליט אלא ההקשר והסיטואציה שבהם הוא נמצא… וכן, יש גם הבדלים אישיותיים. אחד מהם הוא תפיסת העולם של כל אדם – מי אנחנו חושבים שאנחנו, מי אנחנו רוצים להיות, עם מי אנחנו מתחברים, באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות. כשמגיע מידע שמאיים על תפיסת העולם של אנשים, הם מוצאים דרך להתעלם ממנו, לזלזל בו או לפרש אותו בדרך שלא מאיימת עליהם…"

נראה כי בנוסף לאישיותנו, העיתוי, הסיטואציה, וההקשר שלנו למצבים השונים, משפיעים על ההחלטות והשימוש המושכל בכישורים שלנו. כך גם בפרשה שלנו, בלעם סירב להכיר ולראות כי אין ביכולתו לקלל את בני ישראל, להיפך, הוא היה נחוש להצליח במשימתו ויהי מה. הוא אומנם נכשל בביצוע משימתו הראשונית, אך, לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה ערמומית שמפילה את ישראל. העצה היא שבנות מואב יפתו את בני ישראל ששוכנים לגבולם ויסיתו אותם לעבודה זרה. התנהלות בלעם מחזקת את דברי חז"ל שכבר דרשו כי, "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו." ולכן, חשוב לזכור שכולנו יכולים לבחור האם לשאת אחריות על חיינו, מעשינו, ולקבל החלטות מתוך מודעות ותודעה מלאה לדרך שאנו בוחרים ללכת בה, דרך המלך.

שבת שלום💞

Photo by Markus Spiske on Unsplash

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
השבוע, העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. ה' אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבנו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.

הרב רונן טמיר מרחיב,
בפרשתנו, פרשת חוקת, מתרחש אחד האירועים המשמעותיים בדברי ימי ישראל. משה, אהרן ומרים, המנהיגות העליונה של עם ישראל- מפנים את מקומם. אהרן ומרים מסתלקים לבית עולמם, ועל משה נגזרת הגזירה שלא להכניס את ישראל לארץ הקודש.
חטא מי מריבה, שבעצם חרץ את גורלם של משה ואהרן, דורש התבוננות. ראשית- מדוע רואה הקב"ה חילול ה' וחוסר אמונה בהכאה בסלע, וכי קטן הנס של הוצאת מים מן הסלע בלב המדבר, מים המספיקים להשקות את כל העדה ואת הצאן והבקר?!  שנית- מה הקשר בין החטא לעונש? מדוע דווקא חטא זה גורר עונש של אי כניסה לארץ ישראל?
חז"ל העלו סברות שונות בעניין מהות החטא. אנו נלך בעקבותיו של הרב קוק, שמבאר את החטא לשיטת הרמב"ם, וממקד את שורש החטא בכעסו של משה על ישראל, המתבטא במילים "שמעו נא המורים" (אורות הקודש ד', עמ' ת"ק).
הרב מסביר ששורש הכעסנות בעולם, הוא הביטוי לחוסר ההרמוניה שבמציאות, דבר העתיד להיות מתוקן באחרית הימים. "שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת 'שמעו נא המורים', שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור".
ההבדל בין כעס והכאה לבין דיבור, הוא המישור של הקשר בין האדם למציאות. הכאה מבטאת ירידה של האדם למישור הפיזי, הגשמי, הגס, לעומת דיבור המבטא העלאה והתרוממות של המציאות אל המישור הרוחני, הנפשי, אותו מייצג האדם…
זו גם הנקודה המחברת בין חטאו של משה לעונש אותו קיבל. החיים בארץ ישראל דורשים חיבור עמוק בין הרוח והחומר, בין ערכי הנצח וחיי המעשה, בין שמיים וארץ. רק מי שיודע לדבר לאבנים- יוכל להנהיג את ישראל בדור של חיבור בין הנשמה והגוף. משה, דווקא מפאת גדלותו הרוחנית העצומה, לא מצליח לדבר לסלע.
אנו, שזכינו לחיות בדור התחיה, נדרשים לשים לב היטב לנקודות החיבור, לתפקידנו לרומם את המציאות כולה אל שורשה העליון, האלוקי, לכח הדיבור שצריך להתפתח יותר וליצור הרמוניה בין כל רבדי המציאות.
מעניין, שלאחר ההכאה בסלע, מתקנים ישראל את החטא, ואומרים שירה להעלאת המים מהבאר… השירה, עפ"י ה"שפת אמת", היא זו שגרמה לעליית המים אל שפת הבאר. זהו תיקון הדיבור, המרומם את המציאות כולה בהרמוניה ובשלמות."

מוסיף הרב שניאור אשכנזי כי אחרי הליווי ומסירות הנפש של משה לעם, במשך 40 שנה, שוב, בני ישראל, מגלים ספקות, תלונות וחוסר אמונה. והתוצאה- כעס ותסכול המובילים את משה כאמור, להכות על הסלע. משתמע כי דיבור טוב מחזק ומרומם את הנפש. ולכן, מענה הדיבור הוא שיעניק לעם משמעות והבנה, ובכך ייצר גם חיבור.
וכך משתף הרב אשכנזי במכתבו של הרבי מליובאווויטש חנוכה תשכ"א:
"ברצוני להוסיף נקודה אחת נוספת המופיעה בהדגשה גם בכתבי החסידות, והיא שבעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש חלילה; במילים אחרות, אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו' ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות."

תפקיד מנהיג ומחנך הוא להאיר את הנקודות הטובות שבאדם, להגביה אותו, ולהזכיר לו כמה הוא טוב וכמה הוא מסוגל. כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו יותר ממה שהוא מאמין בעצמו. מבוגר שיודע שהוא מסוגל, ומניע אותו קדימה לצמיחה, למקום טוב יותר. האבן עזרא מסביר כי בפנייתו של משה, "שמעו נא המורים", שמעו נא חבורת סרבנים, משה מוריד את העם בהתייחסו אליהם כמורדים וחצופים. אין מונהגים גרועים אלא יש מונהגים שלא אמרו ולא השמיעו להם כמה הם מסוגלים, וכמה ביכולתם להצליח. יש צורך לשים דגש על היכולות הגבוהות והמידות הטובות. אחרי הכל, מסיים הרב אשכנזי, "גילוי המידות הטובות תלויות במעורר."
החברה שלנו זקוקה לשופטים ושוטרים לאכיפת החוק, אך ההנהגה איננה יכולה להסתפק רק באמצעי כפיה, יש להקדים להם דיבור ומשמעות. נראה כי כוחו הפנימי של האדם מתגלה באמצעות הדיבור. הדיבור שלנו פונה אל שיקול הדעת, והאמון שלנו נותן את הכוח להטיב. ולכן, חינוך מקדם ומטיב לעולם לא יהיה בכפייה. פרשת מי מריבה באה ללמד אותנו שאנו חייבים לתת אמון בילדינו בפרט בעיתות משבר, להקדים דיבורים רבים ולהשתמש באמצעי תקשורת ורבליים כבסיס לחינוך. הדיבור הוא כוח עצום של האדם, ויש להאמין בכוח השפעתו ובעצמת התפשטותו בכדי לזכות ולראות את הפירות המיוחלים בשלים בבוא העת.

שבת מבורכת💞

Photo by Afif Ramdhasuma on Unsplash

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר, והיא עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, והיא מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו. במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. נראה כי קבוצות שונות חברו יחד במטרה להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו. משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.
לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר וההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל, מפרשים מסבירים כי נתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם?

מסביר הרב יובל שרלו,
"העיסוק בצדק חברתי מחייב לתת את הדעת לא רק לנכסיו החומריים של האדם. לא לחינם אמרו חכמינו הקדומים כי "טוב שם – משמן טוב", לאמור: לעתים שמו של אדם חשוב לו יותר מכל דבר אחר. בשל כך, חלק מהמאבק על הצדק החברתי מחייב לתת את הדעת לשמירת כבוד האדם, חירותו, שמו הטוב ומעמדו, ויכולתו לקיים חיים חברתיים ויצירתיים כאחד.
כיצד עושים זאת? בדיוק בשל כך התורה עוסקת לא רק בנכסיו החומריים של האדם, כי אם גם בשמירה על הדברים החשובים לו מכל. דוגמה לדבר היא המצווה "לא תלך רכיל בעמך", המהווה אבן פינה לכל הלכות לשון הרע, האוסרות על האדם להוציא את שמו הרע של אדם אחר (כמובן, מבלי פגיעה ביכולת לקיים מאבק נגד הרוע). דוגמה שניה היא הקביעה ההלכתית "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים", המעצימה את החשיבות העליונה של איסור הלבנת פנים…
פרשת השבוע שלנו מלמדת על פן נוסף של הצדק החברתי הנדרש, והוא ביכולת לקיים מחלוקת כהלכתה. מחד גיסא, אנו צריכים להתרגל לכך כי המילה "מחלוקת" אינה שייכת למילים המעוררות אסוציאציה של שלילה וביקורת. המחלוקת היא המנוע העיקרי של ההתפתחות האנושית, הנוצרת ממפגש דעות ועמדות, ומצמיחה עולם עשיר ומורכב. אחת הסכנות הגדולות ביותר לחברה היא החתירה לשפה אחת ודברים אחדים. להפך, הן ההלכה היהודית, המטפחת את המחלוקת כמאפיין המובהק של לימוד התורה וההתקדמות הרוחנית, והן התרבות הדמוקרטית, העושה כל שביכולתה, לפחות ברמה ההצהרתית, כדי לאפשר שיח חופשי ועשיר – מלמדים על הפוטנציאל העצום הטמון בעולמה של מחלוקת.
מאידך גיסא, המחלוקת היא מסוכנת. אין צורך להכביר מילים בדבר הסכנה העצומה למבנה החברתי, לסולידריות ולרוח המשותפת, ולאסונות שמחלוקות דרדרו את עולמנו. אין עם בעולם שמצולק כל כך מהמחלוקות הפנימיות שהביאו לחורבנות רבים בתוכו. אולם לעתים אין אנו נותנים את הדעת להיבט אחר של המחלוקת, והיא הפגיעה החמורה שהמחלוקת מאפשרת בעניינים הנוגעים לצדק החברתי. פגיעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: בתהליכי הדרה והשתקה, ומניעת הנגישות ההוגנת המאפשרת לכל אדם להביע את דעתו בצורה חופשית, וללא מורא…ועוד.
פרשת השבוע שלנו, פרשת קורח, העוסקת במקומות האפלים של המחלוקת, מלמדת כיצד טיעון שיש בו אמת (דברי קורח לא היו משוללים מן היסוד) עשוי להפוך להתקפה ושיסוי, ליצנות וציניות, חיבור לא ענייני של כל המתנגדים כדי להפיל את משה רבינו, סילוף הסיפור ההיסטורי ומניפולציות רבות. כאמור, הדעת ניתנת בדרך כלל להיבטים החברתיים של המחלוקת, ופרשת קורח מהווה דוגמה מופלאה לאן מחלוקת יכולה להתדרדר. בד בבד, נכון יהיה להתייחס גם לשיקולי הצדק בעולמה של מחלוקת, ולהקפיד על הדרכים ההוגנות לניהולה של המחלוקת, גם כדי למצות ממנה את הפרי הבשל שלה, וגם כדי לא להפוך אותה עצמה לפגיעה החמורה בצדק החברתי. התייחסות מכבדת וראויה כלפי השני, זהירות בהצגת עמדותיו שלו, הימנעות ממניפולציה, בריחה מן השקר, שמירה על אי-גלישה לפסים אישיים, התייחסות לעמדה ולא למניעים הנסתרים התיאורטיים שלו וכדו' – כל אלה מטפחים את הצדק החברתי בהיבטים של כבוד האדם, ומאפשרים להתברך מחברה רב גוונית שיש בה תרבות של מחלוקת."

נראה כי חלק מהצדק החברתי שקרח דרש כלל אחדות שמתבטאת באחידות, כולם שווים, כך מסביר הרב שניאור אשכנזי, קרח בא לדכא שונות. אך, אם אדם לא מצליח לבטא את עצמו, את הייחודיות, הגישה, והכישורים שלו זו למעשה המחלוקת הכי גדולה שיש. ההתעלמות מהשונות שלנו, והחשיבה שכולם יכולים להיות אותו הדבר, להאמין, לחשוב, ולעשות את אותו הדבר כי כולנו יהודים, איננה נכונה. העולם מורכב ממגוון עצום של אנשים, והאחדות איננה אחידות. להיפך, האחדות היא 'אחדות ההפכים', היכולת של אנשים הפוכים להביא את הייחודיות שלהם וליצור הרמוניה ממש כמו בתזמורת. דווקא השינוי והרבגוניות הזו היא שיוצרת את ההתאמה המושלמת, את השלום מלשון, השלמה. לא ניתן להתעלם מהשונות, ולכן, החכמה היא ליצור שלמות ממגוון הדעות, הקולות, והמחשבות.

 אנו חווים זאת ביתר שאת בתקופה זו, ולכן, זוהי תזכורת חשובה עבור כולנו, לנהל מחלוקת לשם שמים. לברר מה מניע ומנהל אותי בקונפליקט, והאם אני קשוב ופתוח גם לדעות ולגוונים האחרים?

שבת שלום💞

Photo by Harsh Gupta on Unsplash

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
בני ישראל מגיעים לסוף מסעם במדבר, לפניהם הרגע המרגש שלו חיכו מאז יציאתם ממצרים – הכניסה לארץ ישראל! ה' אומר למשה רבנו לשלוח אנשים לתור את הארץ, אותה הוא נותן לעם ישראל. בני ישראל מקבלים הזדמנות לבחון- איזו ארץ היא ארץ ישראל איכות האדמה, הפירות? האם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? ומי הם האנשים החיים בה? מה טיבם?
שנים עשר נציגים שהם ראשי שבטי בני ישראל נשלחים למשימה בארץ, הנמשכת 40 יום. הנציגים תרים בכל חלקי הארץ לאורכה ולרוחבה. הם פוגשים ביושביה ופחד תוקף אותם למראה הענקים שיושבים בחברון. בדרכם חזרה הם לוקחים מפירותיה המובחרים והגדולים של הארץ.
לאחר 40 יום, שנים עשר הנציגים שבים אל משה, וכל העם שחיכה בקוצר רוח מתכנס כדי לשמוע את התוצאות ומשוב הביקור הראשון בארץ. השליחים מספרים על המראות שראו, הם מראים לעם את אשכול הענבים הענק ומתארים את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש. אולם מיד לאחר מכן הם ממשיכים ואומרים, "(כח) אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…" (במדבר יג') ובהמשך, הם מוסיפים גם פרשנות משלהם, "(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (לג) וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג'). עשרה נציגים שתרו את הארץ טענו שאין סיכוי לבני ישראל להצליח לכבוש את הארץ בעוד כלב בן-יפנה ויהושע בן-נון, שני הנציגים היחידים שהציגו גישה שונה. הם הביעו אמונה בטובה של הארץ וביכולתו של העם לכבוש אותה.
במחנה בני ישראל מתחילה מהומה גדולה, כולם מפוחדים, והעם מאבד את אמונתו כי יוכל להיכנס לארץ. חלק מהעם מתלונן ותוקף את משה ואהרון, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה בהמשך הם פונים ואומרים- "(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ." (במדבר יד') אחרים תוקפים את ה' ויש אפילו מבני ישראל שכבר מתחילים לתכנן את החזרה למצרים.
דור המדבר נענש ב-40 שנה של נדודים במדבר (כנגד 40 היום שתרו את הארץ) שבו כאמור הם מתים ונקברים. כלומר, רק צאצאיהם, ושני הנציגים, יהושע בן-נון וכלב בן יפונה, הם אלו שנכנסים לארץ המובטחת בתום 40 שנה של נדודים.

מסביר הרב משה שיינפלד,
"שנים עשר מרגלים נשלחו על ידי משה לתור את ארץ כנען. מטרת השליחות הייתה להכין את עם ישראל לכיבוש הארץ ולהתיישבות בה… הדיווח של המרגלים גרם לירידה במוטיבציה של עם ישראל להיכנס לארץ, העם בכה ולא רצה להיכנס לארץ ישראל. כתוצאה מכך, המרגלים מתו במגפה, ובני אותו דור מתו במהלך ארבעים השנים במדבר ולעולם לא הגיעו אל הארץ המובטחת… גם אם הממצאים של המרגלים נכונים… מצופה היה מהמרגלים לומר כך: העם היושב בארץ הוא עז, הערים בצורות וחזקות, ראינו שם גם ילידי ענק, אבל בואו נגבש אסטרטגיה כיצד לכבוש למרות כל הנתונים ואין ספק שאלוקים יעזור לנו. במקום שהמרגלים יציבו את המציאות כפי שהיא ויתייעצו אחד עם השני כיצד לכבוש, הם החליטו שהם לעולם לא יצליחו והם השפיעו לרעה על העם כולו…
לכל אחד מאתנו יש תחום בחייו שהוא צריך לכבוש. החיים מציבים כל הזמן אתגרים ופסגות שעלינו להשיג אותם. לפני כל שינוי או אתגר חדש שעומד בפני האדם, בפרט אם באתגר רוחני עסקינן, יש חשש ואולי גם פחד מכישלון, אולם פעמים רבות אדם נכנע לפחד ללא טיפת קרב… הגיע זמנך להיכנס אל הארץ המובטחת האישית שלך! אל תישאר תקוע במדבר הצחיח. כשאתה ניצב מול כל אתגר שאתה יודע שהוא נכון וראוי לך, השאלה צריכה להיות לא האם אני יכול לעשות את זה אלא איך אני עושה את זה?
…הפחד לא תמיד רציונלי. הפחד עלול להשתיק ולהקפיא אותנו ובלי שום סיבה אמתית! עם ישראל פשוט פחד מהבלתי נודע…"

כאשר בני-ישראל התקדמו לכיוון הארץ המובטחת, הם חששו להתקדם לעבר הבלתי נודע בעיניים עצומות. מפרשים רבים מסבירים כי המרגלים ובני ישראל התרגלו לקבל ולאכול מָן מהשמיים, לשתות מבאר המים שליוותה אותם, ולהנות מענני הכבוד ששמרו עליהם. מצבו של העם והמרגלים במדבר היה נוח למדי. הם חיו בקרבה רוחנית גבוהה. ועתה, בכניסתם לארץ, הם יצטרכו להילחם, לכלכל את עצמם, לעבד את האדמה, ולהתמודד עם הטרדות של החיים בעולם גשמי וחומרי. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל סיכם זאת, "אחד ההבדלים הגדולים בין היהדות לדתות אחרות הוא שבעוד האחרות מבקשות להרים את האדם אל השמיים, היהדות שואפת להוריד את השמיים אל הארץ".

התורה קוראת לנו לחבר את הרוח עם החומר, לקדש את החומר בעת צריכתו. לכן, כבר מכניסתם לארץ מצווים בני-ישראל להפריש תרומה מעיסת הבצק, לפני שיאפו ויאכלו ממנה, ולתת אותה לכהן. בנ"י מצווים במצוות הפרשת חלה. רכיבים כמו קמח (חיטה), מים, שמן וכו' המופקים מהאדמה, גשמיים וארציים מתקדשים מעצם ההתכווננות, הברכות ונתינת התרומה עוד בטרם אכילת החלה. למשל, נכוון-
בעת ניפוי הקמח- אנא ה' עזור לי להוציא את הרע, ועזור לי לעשות בירור בין הטוב לרע, ולהוציא את כל המשפטים וכל הדברים שלא מקדמים אותי בעבודת ה'. עזור לי לעשות בירור בין האסור למותר. 
בהוספת סוכר-  אנא ה' עזור לי לתקן את מידותיי במתיקות.
בהוספת מלח- אנא ה', עזור לי למצוא את האיזון, את שביל הזהב במידותיי… המלח מסמל את הגבולות.
בהוספת שמרים- אנא ה', תן בי את הכוח לכל משימה, אנא עזור לי להיות בהתלהבות ושמחה תמיד.
בהוספת שמן- אנא ה' עזור לי שכל מי שיפגוש אותי יזכה במאור פנים…
בהוספת מים- אין מים אלא תורה. אנא ה' עזור לי להיות מחוברת לנשמה שבי…"
בזמן הלישה- הריני באה להפריש חלה, אנא ה' עזור לי שיהיה לי רכות וגמישות בעבודת ה'…

לכולנו יש "ארץ מובטחת" שאם נתמיד, נאמין שיכול נוכל, ונדע לקדש את הדרך, נזכה למימוש ורוממות חיי הרוח והחומר גם יחד. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🥖💞

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון אשר מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב, ובהמשך, הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה וההתקדשות שלהם.
הסיפור החותם את הפרשה השבוע הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. לא ברור אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת. בנוסף, לא ברור מה בדיוק נאמר בשיח של מרים ואהרון, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. וההשלכה לדבריה של מרים אודות משה- היא ענישת מרים בצרעת. נראה כי התנהגותה של מרים אנושית מאוד, ואף מוכרת לכולנו. הדיבור אודות אחרים, ולרוב אודות הקרובים לנו, ובמילים אחרות, לעסוק בעניינם של אחרים גם כשהכוונות טובות ומבטאות דאגה.  

מרחיב השופט נועם סולברג- מה העיקר?
"…פרשני המקרא חלוקים בדעתם לא רק אם האישה הכושית יפה הייתה או כְּעוּרה, אלא גם בשאלה מי היא האישה הכושית: האם זו ציפורה המדיינית, או אישה אחרת מארץ כוש; האם ציפורה מתה והאישה הכושית נלקחה תחתיה, או נוספה עליה; ועוד מחלוקות רבות בכאן.
נשארנו, איפוא, נבוכים. איננו יודעים אל-נכון את פרטי הדברים שאמרה מרים על משה… ואפשר שזהו בדיוק המסר: לא משנה מה בדיוק אמרה מרים. לא פרטי הסיפור – עיקר; עיקר הוא עצם קיומו של סיפור. גם אישה (כושית!), וגם גאווה מעמדית;
"והאיש משה עָנַו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (פס' ג). איש זה, שעליו מעיד ה' "בכל ביתי נאמן הוא", עלול להפוך באחת, לאחד-האדם, לאבד את סמכותו המוסרית להנהיג את העם, ולא להיות עוד אדון כל הנביאים. על סף מדרון חלקלק נדרשה התערבות א-לוהית…
הרי לנו פגיעתן הרעה של דברי-רכיל: "נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה; אבל החץ, כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר" (מדרש שוחר טוב).
בדברי מרים היה גרעין של אמת. אילו עמדה למשפט בבית דין של מטה, בודאי טוען היה סניגורה להגנת "אמת דיברתי" שלפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, ומוסיף וטוען שהיה בפירסום "עניין ציבורי". התורה עצמה מאשרת שאכן כך הוא, אמת, כדברי מרים – "כי אישה כושית לקח". בזכרוננו כבר דבק במשה משהו מעניין פרידתו מאשתו, עד שלְקָחָה יתרו "אחר שילוחיה" (שמות יח, ב), והביא אותה ואת שני בניה, אל משה.
שומעי לשון הרע לא יאמינו למשמע דברים שכולם שקר. אך דרכם של מספרי לשון הרע לפתוח בדברי אמת, שאז כשימשיכו לדבר בשקרים, יאמינו להם. "דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן" (רש"י ויקרא יט, טו). כל שומע יוסיף נופך משלו, מהרהורי ליבו או ממה שעלה במחשבתו, ונמצא 'זמזום', רחש-בחש, עננה שמלווה את 'גיבור' הסיפור, מבלי יכולת להבחין בין אמת לשקר, ובין טפל לעיקר.
כאמור, אילו סיפרה לנו התורה במדויק מה היו פרטי הדברים שבפי מרים, כי אז היינו מתמקדים באלה, ב"צהוב", והמסר העיקרי היה נמוג.
לשון הרע-
בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, נעשה איזון בין זכות היסוד בדבר חופש הביטוי, לבין זכות היסוד לשם טוב. במעשה-החקיקה ניכרת השפעת המשפט העברי…
הנשיא א' ברק עמד על כך ש"במורשתנו היהודית תופס שמו הטוב של האדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי 'לשון הרע הורגת' וכי 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים' (בבא מציעא נח, ע"ב), ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו 'בוער מבפנים'. במקורותינו צויין, כי 'לא נחתם גזר הדין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד' (רמב"ם, דעות ז, ב)." גם השופט חשין, בדעת מיעוט (שם), תומך יתדותיו במשפט העברי… בקובעו כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר"…
חירות הביטוי-
מאידך, גם חירות הביטוי שבמקורותינו משמשת לא אחת נר לרגלי שופטי ישראל, כדברי השופט מ' אלון: "נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו ומשמשים כאב-טיפוס לביקורת זועמת וחסרת פשרות, המופנית כלפי השלטון, המשתמש לרעה בכוחו ובעוצמתו…מתריעים הם על חמס דלים ועושק אלמנות, על קיפוח זכויות היחיד והציבור…
כך או כך, יהא משקלם היחסי של ערכי-היסוד המתנגשים במשפט העברי כאשר יהא, לשון הרע איננו איסור מוחלט. במערכת אנושית לא יתכן כדבר הזה. כדי שיתקיים "וחי בהם" – וכדברי החפץ חיים בהקדמה לספרו: "אי אפשר לחיות חיי תֵבֵל בעניין זה, אם לא שיפרוש לגמרי מענייני העולם" – קיימות דרכים הלכתיות להתיר, ואף לחייב, "לשון הרע לתועלת". החפץ חיים מבאר, בחיל וברעדה, "באיזה אופן מותר להיות רכיל לכתחילה אם המספר הזה מכוון בסיפורו לסלק הנזקין. ומהשם אבקש שלא אכשל בדבר הלכה".
דומני שהאופנים בהם סבור החפץ חיים שמותר לרכל לכתחילה ולפרסם לשון הרע, עשויים לסייע רבות במשפט הישראלי לעת הזאת, בשמירה על שמו הטוב של האדם, אף מבלי לפגוע בחופש הביטוי."

מרים דיברה אמת, ויתכן שדבריה אף היו חייבים להיאמר. הבעיה היא האופן שבו בחרה להתבטא. למשל, מרים יכלה לגשת למשה ולהוכיח אותו, לחילופין, לשוחח איתו, ביחידות על מעשיו ולא לערב אנשים נוספים. לא מספיק להיות בעל כוונות טובות, חשוב גם לממש את הדברים נכון. בסופו של דבר, רכילות היא פרסום מידע מחייו הפרטיים של אדם אחר, סוג של הצצה אסורה אל חיי הפרט.

רכילות וטבע האדם-
אבינועם בן זאב, פילוסוף וסופר, מוסיף,
"די אם נתבונן בעצמנו בשעת רכילות כדי להבין את הנקודה הזו. אנחנו דואגים שלא ייוודע ברבים שאנחנו המקור, ואנחנו לוחשים או מסתובבים עם הגב ובכל מקרה משביעים את קהל השומעים שלנו שלא להסגיר אותנו. ליתר ביטחון, אנחנו מוסיפים לפעמים הצדקות שלא ממין העניין. "אני דואג לו", מקובל להגיד כשמרכלים על חבר טוב… 'אני לא מרכל, אלא מוציא החוצה את מה שיושב לי על הלב.'  יחד עם זאת, מי מאתנו לא מרכל. גם אם הרכילות פוגעת, דומה שאיסורה מבוסס על מוסר עילאי שמעולם לא הייתה לו אחיזה במציאות. לא ראוי ולא נאה לרכל, אבל זה טבע האדם…
רכילות אכן ממלאת פונקציות חברתיות חשובות, אלא שלדעתי, נזקה רב מתועלתה. היא אולי שומרת לנו על המוסר והנורמות המקובלות, אבל גם זורעת חשדנות וחוסר אמון. מצד אחד היא מגבשת את החברה, מצד שני היא סכסכנית גדולה."

נראה כי הפרשה רוצה ללמד אותנו את חשיבות המידתיות והרגישות שנדרשות הן מהמפרסם והן מהנפגע. בסופה של הפרשה אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים, ומשה זועק את תפילתו הנודעת- " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') ואכן, הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת.

חשיבות נשיאת האחריות של כל אחד ואחת מאתנו בדיבור ובעשייה מוסברת על ידי הרב זקס בתחילת ספרו 'לכבוד השוני'. הרב מביא מדרש המתאר את צעדיו הראשונים של האדם בעולם, "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, קלקלת אין מי שיתקן אחריך."

מי ייתן ונצליח כפרטים וכחברה להכיל את ריבוי הדעות והשונות, להכיר בזכותו של האחר לקיום בכבוד, ולשאת אחריות על הדרך שבחרנו לתקשר.

שבת שלום📣💞

Image by Nino Souza Nino from Pixabay

השבוע פרשת נשא, הפרשה השנייה בספר במדבר, והיא הארוכה ביותר בתורה (חוץ מפרשיות מחוברות); יש בה 176 פסוקים. בפרשה נמשכות ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מהמדבר אל ארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה לעסוק בתהליך הספירה, הפעם ספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו. מוזכרת חלוקת התפקידים בין משפחות בני לוי- גרשון, קהת ומררי.  בעוד בסופה של הפרשה הקודמת, פרשת במדבר, התורה מתארת את תפקידי בני קהת, עתה בפרשה מוזכרות שתי המשפחות האחרות, גרשון ומררי. בהמשך מסופר על מקרים שונים בהם זקוקים בני ישראל לעזרת הכוהנים והמשכן, למשל, במצבים של- דיני מעילה, כאשר אדם גנב אדם אחר או הזיק לרכושו, קנאה המעכירה את עולמם ומערערת את ביתם של בני זוג, ברכת הכוהנים, הציווי לברך את בני ישראל, ועוד.
וכך פותחת הפרשה- "(כא) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כב) נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ…" (במדבר ד). 

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל,
"הפועל נשא, שפרשתנו נושאת את שמו, הוא בעל מגוון משמעויות רחב במיוחד. בין היתר פירושו להרים, לסחוב ולסלוח. אבל אצלנו, ובעוד פרשיות המתרחשות בשנות הנדודים במדבר, הוא מצטרף למושא "ראש", ויחד הם יוצרים את הצירוף "לשאת ראש" שפירושו לִמְנות. צורת התבטאות זו אינה מובנת מאליה, שכן לעברית המקראית יש די פעלים שזה מובנם: למנות, לספור, לפקוד ולחשוב. למה לא השתמשה התורה באחת האפשרויות הפשוטות הללו, ונדרשה לביטוי ציורי כל כך?
התשובה מביאה אותנו אל אחד היסודות המהפכניים ביותר באמונת ישראל. אם כולנו נבראנו בצלם אלוקים, כי אז לכל אחד מאיתנו יש ערך אינסופי. כל אחד מאיתנו יחיד במינו. גם תאומים זהים מפתחים קווי שוני רבים. איש מאיתנו אינו תחליף למישהו אחר. תפיסה זו היא אולי היישום החשוב ביותר של המונותיאיזם. כשאבותינו גילו את אלוקים, היחיד והייחודי, הם גילו גם את האינדיבידואל האנושי, יחיד וייחודי אף הוא.
בעולם העתיק, ערך זה לא היה מוכר כלל. גם בחברות רודניות וטוטליטריות בימינו אין הוא קיים. השליט עשוי להיחשב בעל ערך מוחלט; כך גם אולי כמה מאנשי חוגו; אך ההמונים ודאי לא – כמשתמע מעצם המילה המונים. רוב האנשים נחשבו פשוט חלק מהמון: צבא, כוח עבודה או קהל עבדים. משמעות הייתה רק למספרם הכולל. לא לחייהם כפרטים, ודאי לא לתקוות ולפחדים שלהם, לאהבותיהם ולחלומותיהם…
על משטרים כגון אלה אנו רגילים לומר שהאנשים נעשים בהם "רק מִספּרים". ואת התופעה הזאת התורה דוחה – דחייה שהיא עיקרון דתי עילאי. כאשר הפיתוי לראות באנשים מספרים בלבד גדול במיוחד – כלומר כאשר נערך מפקד, כגון בפרשתנו – מצטווים בני ישראל לשאת את ראשי האנשים, דהיינו לרומם את רוחם, לגרום להם להרגיש שהם נספרים כאנשים שכל אחד מהם הוא עולם… התורה מאותתת לנו כך-… אנחנו עצמאיים, אבל גם תלויים זה בזה. המחשבות והרגשות שלנו שייכים ל"אני", אבל חלק נכבד מעצם קיומנו תלוי בהיותנו חלק מ"אנחנו". היהדות, המייחסת כאמור ערך חסר תקדים ליחיד, היא באותה עת גם דת שבלי הקהילתיות אין לה קיום. אין "אני" בלי "אנחנו..".
אבל עלינו לחדד את מה שהתורה באה להשמיענו כאן. העניין איננו האופן שאנו רואים בו את עצמנו, אלא האופן שאנו רואים בו אחרים ונוהגים בהם. לא חסרים בעולם אנשים בעלי חשיבות עצמית. אבל חסרים בו אלה היודעים לגרום לזולת להרגיש חשוב: לשאת את ראשו…
עומק מימרתו של בן זומא "איזהו מכובד? המכבד את הבריות", מלמדת אותנו השבוע הפרשה מתבטאת ב- "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ", "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מבקש מאיתנו חומש במדבר בתחילתו וגם בסופו, בשתי פרשיות־מפקד נוספות (ב, א; כו, ב). שאו את ראשי האנשים שסביבכם. אף פעם אל תיתנו להם להרגיש סתם מספרים. תנו לאנשים שאתם פוגשים להרגיש חשובים – ובייחוד לאנשים שאחרים נוטים לראות אותם כמובנים מאליהם…
מהי מידת חשיבותנו? כמידה שאנו גורמים לזולתנו להרגיש חשוב. זהו הלקח משנה־החיים לשבוע הזה."

השבוע אנו חוגגים את חג השבועות, חג מתן תורה. ועל פי המסורת, קיבלנו את התורה כאשר כולנו, יחד, "כאיש אחד בלב אחד", עמדנו לרגלי הר סיני. מה אימצנו והטמענו, מה היינו רוצים להוסיף ולחזק? התורה שלנו היא תורת חיים, תורה שאיננה מנותקת מחיי היום יום. הלימוד השבועי של פרשות השבוע וההפטרות במשך שנים, כל שנה מחדש, הוא לימוד אינסופי שאחד ממטרותיו הוא לחבר אותנו לרלוונטיות של מסריה וערכיה של התורה, ולהטמיעם בחיינו. זהו לימוד, אם בחברותא, או לבד, שמשפיע עמוקות על הנפש. לימוד שבאמצעותו אנו מגלים דעות, פרשנויות, גישות מגוונות, ורעיונות חדשים, בזכות נתינת מקום לאחרים.

חכמינו כבר הדגימו עבורנו כיצד הלימוד יכול לייצר מפגש פתוח, רחב, מאפשר ומכיל של קולות ודעות מרובים מהם ניתן לצמוח ולהשתדרג. מי ייתן ונצליח לייצר מפגשים אמיתיים, המאפשרים את ראיית האחר (ולא רק "האני"), מתוך רצון ואמונה כי יש לנו עוד דברים לגלות וללמוד על עצמנו, על האחר ובכלל. תכלס, עוצמתנו מצויה ביכולת שלנו לשאת את ראשי האנשים שסביבנו, כאשר בתודעתנו כל פרט הוא עולם ומלואו.

חג שבועות שמח🌾 ושבת שלום💞

בפרשת מסעי החותמת את חומש במדבר אנו סופרים מ"ב מסעות שבני ישראל עברו מיציאתם ממצרים ועד לערבות מואב. ברוב הפסוקים מופיעים רק ציוני מקום ללא תיאור הטלטלות שהם עברו. כלומר, המסע מתואר רק בציוני המקומות: ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו.

מסבירה המחנכת מירי וסטרייך, "פרשת מסעי עומדת על התפר הדק בין המדבר לבין הכניסה לארץ. היא רגע מעבר שיש בו סיכום העבר אך גם מבט לעתיד. מי שיפגוש את פרשת מסעי מבלי שעבר איתנו את המסע כולו יעמוד נבוך. חלקים משמעותיים מהסיפור חסרים – מדוע לא היה לעם מים לשתות ברפידים? מי נשאר מאחור בקברות התאווה? ולאיזו הקלה הביאו עינות המים ושבעים התמרים? ובעיקר – היכן רגעי השיא והשפל של המדבר נורא ההוד, ובראשם – מתן תורה, חטא העגל וחטא המרגלים? כל שנותר מהסיפורים עצמם הם שמות המקומות. אולם מי שצעד את הדרך כולה, רק הוא יכול לעמוד על הצופן הטמון בכל אחד מן השמות המוזכרים, על השברים והאמונה שהם נושאים בתוכם, ועצם איזכור שמם כבר פורש בפניו את הסיפור כולו…
הכתיבה המודגשת במסעות המדבר מחזקת את מימד הזיכרון והברית. ההליכה וכל שעבר בה מוצפן בשמות הקצרים: השינוי שעבר העם מתחנה לתחנה, מנפילה לקימה, מעם עבדים ועד כאן, האמונה ועצם ההליכה בארץ לא זרועה הולידו וחיזקו את הברית עם הקב"ה. דווקא עכשיו לפני הכניסה לארץ, בתחנה האחרונה, ראוי להזכר ולכתוב את הדרך הפיזית אך גם הדרך הנפשית שקידמה את העם מתחנה לתחנה. הכתיבה שסימלה את רגעי ה"נעשה ונשמע" במעמד הר סיני חוזרת להדגיש את הקשר שהלך והתעצם מאז לאורך שנות המדבר. זו גם הסיבה שבסיום כתיבת המסעות, בסיום אזכור הדרך, יש אזהרה לעם שנכנס לארץ לא לפנות לעבודה זרה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ:" (במדבר לג, נב). גם כשהעם יוצא מן המדבר עליו לזכור לא להפר את הברית הזו ולא לשכוח את כל מה שלמד בדרך הארוכה והקשה של המדבר. עליו להמשיך ולהאזין לשפה הפנימית ששמות המקומות הם הקוד הפנימי שלה והכתיבה היא הדהודה במציאות."

יתכן וזו אחת הסיבות לכך שהפרשה הקודמת, פרשת מטות, פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, משמעות ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו וחשיבותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. והתכלית היא לא להפר את הברית ולא לשכוח את המסעות שאנו עוברים.
נראה כי המיקוד הוא במסעות שעברו בני ישראל ב-38 שנים שלאחר חטא המרגלים. מסעות נדרשים והכרחיים כדי להכין את העם לקראת הכניסה לארץ ישראל. בני ישראל התמודדו עם אתגרים ותהפוכות אשר בסופו של דבר הביאו ליצירת קשר של חסד הדדי, קשר של בטחון ואהבה. במילים אחרות, פרשת מסעי מתארת את המסע שהצליח למרות ואף על פי המשברים.

מתאר הרב דוד מנחם –
בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים. אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים".
אני עם הילדים."

אז לאן לוקח אותנו המסע שלנו? האם המשא שאנו סוחבים משרת או מעכב אותנו? האם מצבים של חוסר נוחות הם הזדמנות לפרוש או לאתגר את עצמנו? מה יהיה עבורנו פריצת דרך במסע החיים של כל אחת ואחד מאתנו?

דרך צלחה ושבת שלום🎁❤️

הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו ומשמעותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. ובהקשר של הבטחות, פרשת מטות השבוע מסיימת בסיפורם של שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, המציעים לצאת בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ ומבטיחים כי רק לאחר שכיבוש הארץ יושלם הם ישובו לעריהם בעבר הירדן. משה בתגובה מאשר את בקשתם אך מתרה בהם לקיים את הבטחתם.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס-
"פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים ושבועות. מה מקומם של אלה כאן, לקראת סוף ספר במדבר, כשבני ישראל עומדים על סף סיום מסעם אל הארץ המובטחת?
נדרים ושבועות הם חובות שנוצרו במילים. אלו הן התחייבויות לעשות משהו או להימנע מלעשות משהו. השבועה והנדר מחייבים, קושרים, אוסרים אליהם את האדם…
לשבועות ולנדרים יש קדושה, ואם רוצים לבטלם יש לפעול על פי הוראות וכללים. אדם אינו יכול לבטל אותם בעצמו. יחסה של היהדות להתחייבות בדיבור רציני כל כך, עד שאחד מנוהלי התרת הנדרים, "כל נדרי", נקבע למועד הקדוש ביותר בשנה, כניסת יום הכיפורים.
בני ישראל מתקרבים לארץ. הם עומדים לבנות חברה חדשה וחסרת תקדים. חברה חופשית המיוסדת על ברית בין העם לאלוקיו. שלטון החוק יישמר בחברה כזו לא בכוח הזרוע אלא בכוח נאמנותם של אנשים להתחייבויות המוסריות שלהם. בחברה כזו, חברת ברית, המילים הן קדושות. עיקרון קדושתו של הדיבור עומד בלב היהדות…
כל חברה צריכה חוקים. בלעדיהם היא תשקע באנרכיה. אנשים נשמעים לחוקים משלוש סיבות. הראשונה: הם מפחדים מפני עונש. בחברה המבוססת על כוח, זוהי הסיבה העיקרית למילוי החוקים. הסיבה השנייה היא שכדאי לשמור חוק. סיבה זו מאפיינת את החברה המבוססת על התועלת האישית. בשתי סיבות אלו יש חסרונות. הכוח משחית. כך, לפעמים, גם בקשת התועלת האישית. כי כאשר אנשים דואגים לעצמם ולא לאחרים, המצליחים פורחים והאחרים סובלים. הצדק והחמלה מפנים את מקומם לחמדנות ולניצול.
התורה מציגה דרך שלישית, סיבה שלישית לשמור חוק. אנשים נשמעים לחוק מפני שהם החליטו לעשות זאת מרצונם החופשי. כך קורה בחברה המבוססת לא על כוח ולא על בקשת התועלת האישית אלא על מחויבות מוסרית וולונטרית…
אירוני הוא שדווקא אחד ממבקריה הגדולים של היהדות, פרידריך ניטשה, הוא שזיהה כי יכולתם של אנשים לכבול את עצמם במילים היא הבסיס למוסר ולחופש של האדם…
כאשר אנחנו כובלים את עצמנו במילים אנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר אלא כדי ליצור: ליצור עתיד סדור מתוך הכאוס של הדחפים והיצרים האנושיים. המייחד את האדם איננו רק השימוש בשפה. הרי גם לבעלי חיים אחרים יש שפות. לדולפינים יש שפה. לפרימאטים יש. אפילו הדבורים הקטנות מעבירות זו לזו מידע באמצעות מערכת מורכבת של ריקודים. המייחד את האדם הוא השימוש בשפה לצורך התחייבות להתנהגות עתידית שלו – ויכולת זו היא הבסיס ליצירת הדדיות ואמון בין בני אדם. אחת מצורות ההתחייבות הללו היא ההבטחה…
הקדוש ברוך הוא השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא עולם חברתי. התורה אומרת לנו שהמילים בוראות משום שהמילים הן קדושות; כלומר, מפני שהן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן יוצרות אמון… אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד."

כאמור, כבר בתחילתו של החומש אנו למדים על כוחה של מילה, מבריאת העולם אשר נברא באמירה, וכך גם בהמשך. בחומש במדבר, אנו לומדים על עוצמת הדיבור לטוב ולרע בקרב מנהיגים- מרים הנביאה שדיברה אודות משה, עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, שני מרגלים שדיברו בשבח הארץ, משה רבנו שהיכה בסלע במקום לדבר אליו, בלעם שניסה לקלל ובסופו של דבר ברך ואמר דברי נבואה לעם ישראל. מציאות המושפעת ונבראת בכוחה של מילה מחייבת את משה להתייחס לדיבור של "נדר", הבטחות, מחויבות למילים אשר אנו מוצאים מפינו.

מסכם הרב גליקסברג, "הפנמת היבטי הדיבור המחייב והנישגב, טמונים בדיאלוג שבין בני גד וראובן עם משה בחתימת הפרשה. בסופו של הדיאלוג יש הפנמה של הצורך לעמוד בהתחייבות בדברי נציגי השבטים: "עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה" (ל"ב, כ"ה). מעין מסגרת יש לה לפרשתנו: שערה של הפרשה מבקש דיבור של התחייבות בדמות ה"נדר", חתימתה של הפרשה מבטאת את ההפנמה לאותו דיבור של הבטחה מפיהם של שני השבטים המחוייב למימוש. מילה זו מילה!
סגירת המעגל בפרשה על עמידה בדיבור ובהתחייבות אינה מלמדת אותנו רק על חשיבות הנושא מתוך כפילות אזכורו בפרשה. סגירת המעגל מבטאת את רצון התורה לומר לנו שעמידה בהתחייבות ציבורית כללית של בני גד ובני ראובן אינה שונה במהותה מאותה התחייבות אישית פרטית של אותו אחד שנודר נדר ונשבע שבועה. דין ערכי אחד להם."

שבת שלום❤️

השבוע חמשת בנות צלפחד באות אל משה לתבוע את נחלת אביהן בארץ, "(ג)לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה. ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים, נחלתו עוברת כירושה לבנותיו.
בקשת בנות צלפחד מלמדת אותנו על פועלן האמיץ והמוצלח של חמש הבנות שאינן מקבלות עליהן את הדין, ומבקשות לרשת את נחלת אביהן. משה מעביר את זכות ההכרעה בנושא לערכאה העליונה ביותר, הקדוש ברוך הוא, אשר פוסק כי בנות צלפחד אכן זכאיות לרשת את נחלת אביהן, ובנוסף כאמור פוסק תקדים בזכותן כי במקרים שבהם אין בן זָכָר – יעברו הנכסים לבנות המשפחה.

הישגן של בנות צלפחד הוא אדיר בטח בתוך חוקי החברה הפטריארכלית שבתוכה הן חיו. לאורך ההיסטוריה נרשמו מאבקים שונים של נשים שפעלו להשגת זכויות כאלה ואחרות, אך על פי רוב מאבקן היה ארוך ומתיש ולא תמיד נושא פרי. יש אומרים כי בנות צלפחד היו הפמניסטיות הראשונות, מה זה אומר פמיניזם? המלה "פמיניזם" מקורה במלה הלטינית feme, שפירושה אישה או נקבה. "פמיניזם" הוא שם של תנועה למען שוויון זכויות לנשים, אשר מטרתה קידום שיוויון זכויות והזדמנויות מגדרי, וניהול מאבק נגד אלימות כלפי נשים.

הרב נח קורמן, מייסד המקלט לנשים מוכות דתיות של עמותת בת מלך, עו"ד וטוען רבני, וריקי רט, עיתונאית מסבירים-
"מאבקן של בנות צלפחד לרשת נחלה בארץ, המובא בפרשת השבוע, הוא דוגמא וסמל לנשים המחליטות לקחת את גורלן בידן ולהילחם על זכויותיהן. בנות צלפחד אינן מהססות לעמוד לפני ההנהגה כולה, "לפני משה, ולפני אלעזר הכהן, ולפני הנשיאים וכל העדה", ולבקש את ירושת אביהן. המדרש אומר כי כדי לקבל את הסכמתם של מנהיגי העדה הן אף נכנסות לתוך בית המדרש, משמע, הן אומנם נלחמות על זכויותיהן, אך רוצות לעשות זאת תוך שמירה על ההלכה. לבסוף ולאחר מאבקים הן אכן זוכות לאישור אלוקי לדרישתן לרשת נחלה: "ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות. נתן תתן להן אחוזת נחלה".
מאבקן של בנות צלפחד היווה ומהווה מודל לנשים לפעול באופן עצמאי לקידום זכויותיהן…
חז"ל לימדו אותנו שתורה לא בשמיים והקב"ה לא יופיע בבית הדין ויגלה הלכה חדשה, וגם אין צורך בכך. הלכה קיימת היא שאישה לא חייבת לדור עם נחש בכפיפה אחת. גם ההלכות המאפשרות לכל אישה לא להיגרע מנחלתן וממשפחתן כבר קיימות…"

בתחילת שבוע הבא, יום יז' בתמוז. תכלית צום יז' בתמוז היא שנעשה תשובה ונתקן את הקלקולים (עיין שו”ע אור”ח תקמט); חורבן בית שני בא בעיקר בגלל שנאת חינם. זוהי קריאה לחשבון נפש, לכל אחד ואחת לבחון את ערך כבוד האדם, שנשים ישראליות רבות – וגם גברים רבים – יכולות ויכולים לבחון, לשקול, ואולי לאמץ מבלי שיתייגו אותם.
אורית קמיר, חוקרת ומרצה, מבטאה זאת- "כבוד אדם וחוה". כבוד האדם עומד בבסיס תפיסת זכויות האדם. הכבוד המהותי והזכויות השוות של כל בני משפחת האדם. האדם יונק את משמעותו משתי מסורות גדולות של התרבות המערבית: המסורת המקראית של בריאת האדם "בצלם אלוהים", ותפיסת האדם שרווחה בפילוסופיה של הנאורות במאות השבע עשרה והשמונה עשרה.

בישראל יש לנו חוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו", כבוד האדם הוא ערך המתייחס אל תכונתו הייחודית של האדם כאדם; הוא משווה משמעות מוסרית לעצם היות האדם אנושי. מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו. ואילו הזכות לשוויון משמעה שוויון בזכויות ובחובות בחברה, ללא הבחנה של גזע, מין, גיל, שפה, לאום, דת, נטייה מינית, השקפה פוליטית ואידאולוגיה.
אז מה המצב בעולם הדמוקרטי מבחינת חוקי שוויון?
לרובן יש חוקות אשר מבטיחות את זה. בכל מדינה בה יש חוקה או חוקי יסוד המגינים על זכויות אדם יש הגנה על הזכות לשוויון. זו ככל הנראה זכות האדם הבסיסית ביותר. יחד עם זאת, ישראל היא ככל הנראה הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה אין בחוקתה או בחוקי היסוד שלה אזכור לשיוויון.
המונחים כבוד ושוויון אומנם חופפים אך לא זהים. מדהים שעדיין בימינו, בישראל הדמוקרטית, למשל, בעולם העבודה, נשים הממלאות תפקידים זהים לגברים, ואפילו עובדות באותה החברה מקבלות שכר נמוך בכ-30% מהגברים. מסתבר שאף מדינה בעולם עדיין לא סגרה את הפער המגדרי בין נשים וגברים. ברוב המוחלט של מדינות העולם, המציאות היומיומית של נשים מלמדת כי הן נמצאות בתת ייצוג חמור במוקדי קבלת
ההחלטות, ניצבות בפני חסמים לשוויון במשפחה ובעבודה, וחשופות לאפליה, להדרה ולאלימות, כולל במרחב הפרטי והציבורי.

המיקוד והדגש הוא לא על המושגים והאסוציאציות הנלוות לקריאות של 'פמיניזם' או 'שובניזם'. אלא, המאבק הוא על החינוך, השפה, התודעה, 'האני מאמין', ומה המסר שלנו לילדינו, ממשיכי דרכנו? האם מתממש מסר של כבוד הדדי ומתן הזדמנויות שווה לנשים ולגברים מבלי לאבד את זהותנו ומי שאנחנו? כבוד האדם מתמקד בהגנה על האוטונומיה של האדם ועל זכותו ליחס מכבד, ואילו אפליה עשויה לפגוע בערכים אלה. השוויון מבטא הכרה בערכם הדומה של כל הפרטים ובזכותם ליחס דומה ולזכויות דומות מבלי שהשתייכותם הקבוצתית תפעל כנגדם. במאי 2022, מפלגת כחול לבן הודיעה כי תקדם פעם נוספת את הצעתה לעיגון הזכות לשוויון כ"חוק יסוד".  ההצעה ‏מוסיפה ‏לחוק ‏יסוד ‏כבוד ‏האדם‏ וחירותו ‏את‏ הסעיף ‏הבא: שוויון- "כל ‏אזרח‏ שווה ‏בפני ‏החוק; ‏אין ‏פוגעים‏ בזכויות‏ הפרט‏ של‏ אדם‏ מחמת‏ דת,‏ גזע,‏ מין,‏ או מכל טעם דומה אחר”. ההצעה יכולה לתרום לחיזוק ההגנה על זכויות 'אדם וחוה' בישראל, ולעגן לראשונה בחוקי היסוד את הזכות לשוויון.
אחרי הכל, ביסוד טענת בנות צלפחד ובקבלתה על ידי ה' עומדת השקפה יסודית הנוגעת לשוויון הבסיסי בין שני המינים.

שבת שלום❤️

בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. בתמורה הוא מציע לו שכר רב. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד, הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוקים, המתנגד כמובן למהלך. מצד שני, הוא מתפתה להצעה והוא מעוניין להוציא מבלק אף שכר גדול יותר.
בלעם הינו רב-מג מקצועי, קוסם, מכשף, עם מוניטין שהולך לפניו. והוא נשלח על ידי בלק לתפוס עמדה אסטרטגית נוחה ולקלל את עם ישראל בקללות אשר יסבו לו נזק משמעותי. אחרי הכל, למילה יש כוח ובטח לבלעם שהצליח להגיע למדרגה גבוהה של נבואה וידיעה אלוקית.

בדרכו של בלעם למימוש העסקה האתון שלו מתנהגת בצורה מוזרה. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו של בלעם, נאחזת בקרקע ולא מוכנה לזוז. בלעם שלא מבין מה קורה מכה את האתון שלו. לבסוף, האתון אפילו פוצה את פיה ומתחילה לדבר בלשון בני אדם. מסתבר, כל זה קורה בגלל שהאתון רואה את מה שבלעם אינו רואה, את מלאך האלוקים המאיים וחרב בידו.

האתון עושה את מה שכולנו חייבים לעשות כאשר הדרך מאתגרת- לעצור, לחשוב רגע, לשוחח עם צלם האלקים שבקרבנו, עם מוסר אבות ואימהות, ולהשכיל לבחור בטוב. אם נטה אוזן נצליח לקיים דיאלוג מצמיח עם המצפון האנושי שלנו. האתון רואה ואיננה יודעת מה היא רואה. היא רק רוצה להינצל ממלאך ה' ושבלעם יפסיק להכותה. לכן היא מנסה, כל עוד הדבר אפשרי, לעקוף את המלאך. גם בלעם, רואה ואיננו יודע מה הוא רואה. בשתי הפעמים הראשונות הוא מנסה לעקוף את דבר ה', ובלבד שיקבל מבלק את הכבוד והשכר. 
לכאורה, נכנסנו לעולם של פנטזיה ואגדות עם מכשפות, העולם בו מאמינים בלק ובלעם, אך המסר של הפרשה הוא הפוך; אין אגדות או מכשפות, התגלות ה' היא לא בכשפים אלא בדרך. גם בלעם מתגאה בכך שהוא רואה. אבל העובדה שהוא ניחן ביכולת לראות, יכולת נבואית, לא הופכת אותו למשהו גדול יותר. לראות מסתבר – יכולה גם האתון, ויותר מזה, היא מצליחה לראות את מה שבלעם לא מצליח לראות.

מסביר הרב אריה הנדלר- "… קיימת תופעה כיום של רצון לברוח מקבלת החלטות. כולם מחפשים סימנים. רוצים לקבל את התשובה מגורם עליון, מאירוע מסוים, מחלום, ממישהו שייקח אחריות על מה שקורה. כך אומר השיר: "תשמח יש תקווה ידידי, תראה סימנים בדרך"… לא חסרון הסימנים או קיומם הוא שעושה את העניין. מה שעושה את העניין הוא האדם שמקבל את הסימנים. יתכן שיהיו סימנים ברורים לחלוטין אבל האדם יבחר להתעלם מהם, ויתכן עולם בלי סמנים כלל, אבל האדם בטוב בחירתו ידע להישמר ממה שצריך הוא להישמר ויבחר בטוב."

בכל פעם, בלעם מנסה לתת לאירועים פרשנות משלו, פרשנות שתאפשר לו את המשך החופש לבחור בדרכו. מצד אחד בלעם חוזר ואומר שהוא כבול לרצונו של ה', מצד שני, כל אמירה של ה' מתפרשת אצלו כאמירה המותירה מקום לפרשנות נוספת אשר לכאורה, מעניקה לו חופש לבחור שוב בדרכו שלו. בלעם מבקש לאחוז את החבל בשני קצותיו. מתברר שהמציאות לא נכנעת לבלעם. המהלך הסופי הוא ההגעה לנקודה שבה אין כבר דרך לנטות ימין ושמאל. אך, גם כ'שנפקחות עיניו' תרתי משמע אין הוא מקבל על עצמו את המשמעות של מה שרואות עיניו, כלומר, למרות ניסיונותיו לקלל, מפיו יוצאות רק ברכות מופלאות, על כוחו וחוסנו של העם היהודי, על תחילתו של עם ישראל (האבות) ועל אחריתו של העם(ימות המשיח), וכל מה שבדרך, " (ה) מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל." (במדבר כד)

חז"ל מלמדים אותנו באמצעות בלעם לאמץ את המידות ההפוכות לו –
עין טובה – היכולת לפרגן על כל מחווה, מעלה וכשרון, כל דבר ולו הקטן ביותר.
רוח נמוכה – ענווה צניעות והתנהלות בגובה העיניים.
ונפש שפילה – הסתפקות במועט ולשמוח בחלקנו.
אלו מידות המסייעות, מקדמות ומטיבות עימנו בדרך שנבחר להלך. פרשת בלק מבהירה לנו כי צניעות מתחילה בפנימיות. ולכן גם ההפטרה של הפרשה שלנו השבוע מסתיימת ב- "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלהֶיךָ": (מיכה ו', ח'). הצניעות, הערך הנשגב הזה, לא ללכת אחרי מראה העיניים והחיצוניות אלא להתמקד בפנים, בעומק, במיוחד עכשיו כשעוזבים את ענני הכבוד ונכנסים לארץ, לארציות. ערכו של האדם צריך להיות בתוך עצמו ולא מה שהוא מראה כלפי חוץ. פעמים רבות אנו מרגישים מומחים בנושא ובעלי ניסיון רב ולכן נתעקש- לדחות רעיונות ודעות של אחרים, ולא לעשות חשיבה מחודשת. הפרשה מציעה לנו לשקול מחדש, ולאמץ "פקיחת עיניים" ממקום של צניעות וענווה.

שבת שלום❤️