פרשת בהר- למי יש זמן?

למי יש זמן?

בימים אלו של ספירת העומר, ספירת 7 השבועות, 49 יום שבהם אנו מקבלים תזכורת יום יומית למשמעותו החשובה של הזמן, שלא יחזור על עצמו, אנו מקבלים גם קריאה מהפרשה שנשים לב לזמן שחולף, לארעיות, הכל זמני, כולל הנכסים שאנו צוברים, הסטטוס החברתי והכלכלי שלנו וכו'.

בספירת העומר אנו מקבלים הזדמנות לעבוד ולתקן את המידות שלנו, לתקן את הטבע האגואיסטי שלנו, במקביל ניתנות לנו בפרשה מצוות שהם כלים קריטיים וחיוניים בכדי לסייע בידינו לראות, לזכור ולהרגיש את האחר ולבנות חברה בריאה וצומחת.

בפרשת בהר סיני מוזכרות המצוות הסוציאליות-

1.)        שמיטה-פעם ב-7 שנים, שנה שבה אני לא עובד את האדמה. התורה עוזרת לנו לטפל בהתמכרות שלנו לכסף, לחומר. אנחנו למעשה מאבדים את החשוב לדחוף… אנו נוטים לחשוב שאנו מנהלים ושולטים כמעט בהכל, וזו קריאה של האומנם? הפרשה באה להזכיר לנו מה באמת חשוב.

2.)        מצוות היובל – הרב חנן פורת מסביר-

"הרמב"ן מציע למילה "יובל" משמעות חדשה ומקורית: "ואמר יוביל היא" שבה יוּבל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו. "ויובילוהו רגליו מרחוק לגור" (ישעיהו כג, ז)…. וכמו "ועל-יובל ישלח שרשיו" (ירמיה יז, ח). ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" – הָבָאָה תהיה לכולכם כי תבואו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו."

"היובל" לדעת הרמב"ן הוא למעשה תואר השם (כמו "יורד", "יושב", "יוגב"), בו מכונה האדם או העם ההולך ושב לביתו, ושנת היובל, היא שנת השיבה הביתה. ולפיכך ברורה ההדגשה: "יובל היא תהיה לכם – ושבתם …" כמוהו גם השופר תפקידו להשמיע קולו במגמה להוביל את שומעיו ולכנסם יחד."

כלומר, הרמב"ן אומר יובל מלשון הובלה כמו המוביל הארצי, הקרקעות חוזרות לבעליהן והעבדים שווים לביתם, כל הארץ בהובלה.

במילים אחרות, משמעותו בפועל של היובל היא איפוס, כי בשנה ה-50 כל המערכת הכלכלית בישראל מתאפסת, כאמור כל הקרקעות שבות לבעליהם ללא כסף, כשתקיעת השופר מסמלת גם את מועד שחרורם של כל העבדים. כולם מקבלים הזדמנות להתחיל מחדש. זמן זה קריאה לעשייה, זמן זה למעשה שליחות. הזמן קורא לנו לעשות עימו משהו, מבקש מאתנו להפוך אותו למשמעותי ולקדש אותו כדי שיתמלאו חיינו, לכן המצווה הראשונית היא מצוות קידוש ראש חודש.

בסוף פרשת בהר יש גם תזכורת לשמירת השבת, שביתה ומנוחה שבועית. השבת היא כמו בטרייה רוחנית שנותנת כוח לכל 6 ימי השבוע. כלומר, היום ה-7, השנה ה-7 והשנה ה-50, תזכורות מתמשכות לצורך להרפות ולשחרר, לשאוף להשתפר ולהתקדם ולהוקיר את הזמן שיש לנו. הרב דוד לאו אמר- " האבן עזרא כתב שבעצם אין מושג של "הווה", כי הרגע בו אני כותב אליך, לפני שניה הוא היה עתיד, כעת הוא כבר עבר, כך שהזמן חולף, ואין דרך להשיב דקה שחלפה בחיים. היות שזמננו מוקצב, ואינו אין סופי, מה שלא נעשה הרגע, שוב לא נוכל לעשותו, ולא נממש את הפוטנציאל הגדול שטמון בנו…"

פרשת בהר- ואמונה יש לנו?

ואמונה יש לנו?
בפרשת השבוע, פרשת בהר, אנו מצווים על מצוות השמיטה והיובל, אחת לשבע שנים, ואחת ל-50 שנה. עלינו להניח לאדמותינו – לא לעבד אותן, לא לשתול לא לזרוע בהן דבר במשך שנה אחת שלמה. ומובטח לנו שאם נקיים מצווה זו באופן מלא, לא נחסר – משום שהאדמה תניב כמות משולשת של יבול בשנה השישית! זהו ללא ספק מבחן באמונה בטח באותם ימים שיבול האדמה, היה ה-אוכל! כל אחד ואחת עמדו מול המבחן הזה, מבחן האמונה. גם היום בעולמנו, כולנו חווים מצבים בהם החשש והפחד להשלכות של הבחירות שלנו משתלטים ומערערים את האמונה שלנו, אמונה במימוש הדרך ליעד שהצבנו לעצמנו, בפרט כשהדילמה הניצבת בפנינו היא מוסרית וערכית ומצריכה מאתנו לוותר ולעיתים אפילו להפסיד. השאלה היא האם בסופו של דבר אנו אכן יוצאים מופסדים? הפרשה בעצם אומרת לנו שעלינו לזרוע ולהאמין, להשקיע מאמצים תוך שאנו דבקים בערכים שלנו שהופכים אותנו למשמעותיים, אבל לדעת גם לוותר ולהרפות, אחרי המאמצים שהשקענו, לדעת לשחרר, דווקא אז באופן מפתיע מגיע הפתרון המיוחל, הברכה וההצלחה, במילים אחרות, בזכות בחירתנו בדבר הנכון, בסופו של דבר לא נצא מופסדים מכך וזהו התוצר של האמונה שלנו.

פרשת אמור- תקציר!

פרשת אמור היא הפרשה השמינית בספר ויקרא. היא עוסקת בדינים שונים, ופעם ראשונה שמופיעים בתנ"ך רשימת חגי ישראל שאנו חוגגים מדי שנה. הפרשה מפרטת את כל המועדות החל מפסח ועד לסוכות ואת עיקר המצוות שבהן- קורבן פסח, אכילת מצות, הנפת העומר וספירת העומר, תקיעת שופר, צום יום כיפור, סוכה וארבעת המינים. בנוסף, בחלקה השני של הפרשה מובא החיוב לשבות ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל.

בחלקה הראשון, הפרשה עוסקת בהלכות הכוהנים וקדושתם. הכוהנים בגלל מעמדם ועבודתם בבית המקדש מחויבים יותר לדיני הקדושה, דיני טהרה, ועוד יותר חייב בכך הכוהן הגדול. גם בחיי האישות – איסור על כהן לשאת אישה גרושה, ולכהן גדול אף אישה אלמנה, וגם בחיי היום יום – שמירה מיוחדת בטהרה ולא לטמא את הקודשים, וגם בעבודת בית המקדש – להקפיד ולראות את הקורבנות המובאים שאין בהם פגמים. הדין הבא לאחר מכן הוא כללי בדיני הקורבנות.

סיום פרשת אמור מתאר נושאים נוספים בעבודת המשכן: הדלקת המנורה, ולחם הפנים.

בסוף הפרשה מסופר על שני אנשים שבמהלך מריבה ביניהם קילל אחד מהם את שם ה'. הוא הובא לפני משה לדין, ועל פי הוראת ה' הוציאו את האיש המקלל מחוץ למחנה, ורגמו אותו באבנים.

פרשת אמור- תקציר לספירת העומר!

 

אנחנו בעיצומם של ימי ספירת העומר, ובפרשה שלנו, פרשת אמור בספר ויקרא נמצא המקור לספירת העומר, פרק כ"ג:

"(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה." (ויקרא, כג')

ובהמשך גם בספר דברים כתוב:

(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. (י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ–  -"

(דברים טז')

את העומר סופרים מדי ערב אחרי צאת הכוכבים, מליל שני של חג הפסח ועד לליל ערב חג השבועות.

ממחרת הפסח ועד לחג השבועות חולפים 49 ימים, כלומר שבעה שבועות, בני ישראל ספרו את הימים בעקביות משום שחיכו כל כך למתן התורה בהר סיני. בתקופה זו הם גם הזדככו והיטהרו לקראת היום הגדול והמשמעותי של קבלת התורה.

המקור לשם עומר מצוי בקרבן העומר (שעשוי משעורה), שהקריבו בני ישראל למחרת חג הפסח. הוא נקרא עומר על שם כמות התבואה שהקריבו. ומאחר וביום הראשון של הספירה הקריבו את קרבן העומר, קראו לספירה כולה "ספירת העומר".

ספירת העומר כוללת הלכות רבות. למשל, אם שכחתי לספור באחד הימים, האם עלי להמשיך לספור? והתשובה- יש להמשיך לספור, אך ללא ברכה. אם שכחתי לספור בערב אך נזכרתי בבוקר שלמחרת, האם להפסיק לגמרי? לא, יש לספור בבוקר ללא ברכה, והחל מהערב לחזור לספור בברכה ועוד ועוד..

פרשת אמר- אש, מים, רוח ואנחנו ה-אדמה!

בתקופת ספירת העומר אנו נדרשים לעבוד על תיקון המידות שלנו, תיקון מלשון התקנה מחודשת של 'התוכנה' שלנו, לשפר לתוכנה משודרגת וטובה יותר. לפי הקבלה יש לספירת העומר משמעות עמוקה. שבעת השבועות מקבילים לשבע הספירות הקבליות – חסד (נתינה בלי גבול, אהבה וטוב לב), גבורה (התגברות, צמצום, התכנסות, עוז, משמעת), תפארת (רחמים, יופי, הרמוניה, השילוב של חסד וגבורה), נצח (ניצחון, התמדה, נחישות), הוד (ענווה, דבקות), יסוד (בסיס, חיבור, התקשרות) ומלכות (העשייה, כוח הביטוי והביצוע)  – וכך גם ימי הספירה. לדוגמה, היום הראשון שבשבוע הראשון של הספירה הוא "חסד שבחסד", היום השני הוא "גבורה שבחסד", היום הראשון שבשבוע השני הוא "חסד שבגבורה" וכן הלאה.. וכמו שאומרים קצרה היריעה, אין זה המקום או הזמן המתאים להאריך בדבר.

בימי ספירת העומר יש מרכיב חגיגי, אבל בחלקם (מתחילת הספירה ועד לל"ג בעומר) יש גם ממד של אבל. והסיבה היא מותם של 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, בימי מרד בר כוכבא. הגמרא מסבירה שהמגפה שהביאה למותם הייתה בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. לאחר פטירתם ההמונית, נותרו לרבי עקיבא רק חמישה תלמידים- רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי ורבי נחמיה.

מנהגי האבלות באותם ימי אבלות שמסתיימים בל"ג בעומר או בל"ד בעומר, יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי וגם היום שבו פסקה המגפה, כוללים איסור להסתפר ולהתגלח (אם כי יש המקלים להתגלח מדי ערב שבת), הימנעות מחתונות, הימנעות משמיעת מוזיקה (אם כי אפשר לשמוע מוזיקה ווקאלית, ללא כלי נגינה) ועוד.

כמובן שבכל אלה אין תכלית אם אנו לא מפנימים ומטמיעים בתוכנו את המסר העיקרי שהוא לנהוג כבוד האחד ברעהו, גם ובפרט כשדעותינו שונות ואף מנוגדות. למרות חילוקי הדעות וההשקפות – אנחנו עם אחד, ולרוב זה נבחן ברגעי הקושי והמצוקה.

היום פקד אותנו אסון כבד, קבוצה של ילדים בני 18 שנספתה בשיטפון בנחל צפית בערבה, זעזוע ואבל כבד שירד על כולנו והזכיר לנו בכאב עצום את היותנו אחד. הלב כואב וקשה לבטא במילים את שאנו מרגישים, "הלם. הנספים בנחל צפית היו צריכים להיות תלמידים שלי בשנה הבאה", כתב אברי גלעד בפייסבוק. "אני מורה במכינה הנהדרת הזאת כבר שבע שנים (כעת בשנת חופש), ובשנה הבאה הייתי עובר איתם את השנה הכי משמעותית בחייהם, שנה של לימוד הארץ, היהדות, נפש האדם, צה"ל, כל מה שמחבר אותנו לכאן. מי היה חושב שבסוף, או בעצם לפני ההתחלה, זה יהיה החיבור". ואני מוסיפה יהי זכרם ברוך, ותהי נשמתם צרורה בצרור החיים. חוסר האונים שאובדן כזה משאיר אחריו הוא עצום. אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לעשות משהו אבל לא יודעים מה. התחושה החזקה שהלוואי והייתה לנו היכולת לנחם באופן אישי את כל אלו שאיבדו. הלוואי והיינו יודעים לעשות משהו שיכול להועיל במצב כזה…

בפרשה שלנו, 'אֱמֹר' שמעתי השבוע פירוש שאהבתי- במילה הזו מצויים 3 היסודות, אש, מים ורוח כשהיסוד ה-4 שכביכול חסר אדמה מצוי באדם "כי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט'). המילה חוזרת פעמיים בפסוק הראשון של הפרשה, לומר לנו כמה עוצמה וכח יש לאמירה שלנו ולמילה שלנו, כלומר, כל 4 היסודות מצויים בה. הפה שלנו הינו כלי עוצמתי שיכול לרפא, או להרוג, ממש לחרוץ גורלות. חכמינו כבר אמרו "שמוות והחיים ביד הלשון". האמירה שלנו יכולה לעודד או לייאש. מילים יכולות לאחד משפחות, עמים ויבשות, או חלילה, להרוס קשרים ולגרום לחורבן מוחלט. לכן, אנו מחויבים להשתמש בדיבור באופן זהיר ומיומן. הפרשה מגלה שרגעי הגדלות שלנו הם אלה שיכולים להציל אותנו מרגעי הקטנות (שכל כך קל להישאב אליהם) ולהעלות אותנו ממדרגת בהמה למדרגת אדם.

עלינו לדבר דברים שמרפאים, מחזקים, מעודדים ומקדמים. עצם היכולת שלנו לדברר את מה שבפנים שלנו החוצה, את המחשבות והרגשות היא שכבר מאפשרת מזור לנפש, לכן בואו נדבר חיובי על אחרים, ניתן למילים שלנו להשפיע טוב על העולם.

שנצליח לעבוד על תיקון המידות שלנו, להתקדם, לצמוח ולהצמיח חברה של אהבת חינם שיש בה כבוד ויצירת מקום אחד לרעהו, חברה שיודעת לחבק, לנחם ולתמוך. אמכי"ר

שבת שלום ומבורך❤

השיעור מוקדש לעילוי נשמתם של תלמידי י"ב והמכינה הקדם צבאית שנסחפו ומתו בנחל צפית בערבה, ולרפואתם המלאה והשלמה של כל הפצועים ושל אבי מאיר בן רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשות אחרי מות קדושים- תקציר!

פרשות אחרי מות קדושים בחומש ויקרא הן פרשות נפרדות, אך בשנים שהן אינן מעוברות, כמו השנה, קוראים אותן יחד. שמה של הפרשה "אחרי מות" מעיד על ההתייחסות שלאחר אירוע מות שני בני אהרון הכהן,  נדב ואביהוא, שני כוהנים חשובים, שמסיבות שונות החליטו להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, ויצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם למוות, כפי שמתואר בפרשת שמיני.
פרשת אחרי מות פותחת בהסבר ואזהרה על הטעות של בני אהרון הכהן, – "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ " (ויקרא טז)  כלומר, הפרשה פותחת בהבהרה מה אסור לעשות כדי שאירוע כזה לא יקרה חלילה שוב, וזו לשון האזהרה-  "(ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז) הקב"ה אוסר על כניסת הכוהנים והקרבת קורבן ע"פ רגש ורצון אישי, אלא הציווי הוא שהקרבת הקורבנות תיעשה רק על פי כללי התורה.
לאחר האזהרה הפרשה מתארת את המועד החשוב, יום הכיפורים, ואת הטקס של יום הכיפורים שבו נכנס הכוהן הגדול למקום הקדוש ביותר במקדש – קודש הקודשים. הפרשה מסבירה את תפקיד הכוהנים בבית- המקדש והמשכן באותה עת.
בנוסף, הפרשה מתארת את הקרבת פר החטאת שמביא הכוהן הגדול לכפרתו, ולכפרת בני ביתו, ואת הקרבת שני השעירים – 'שעיר לה' ושעיר לעזאזל', לכפרת חטאי ישראל. שני השעירים זהים זה לזה; התלמוד מסביר ששני השעירים הללו היו צריכים להיות זהים במראם, גודלם וערכם הכספי, ושרק על-פי גורל (המקובלים מסבירים שיש כאן משל לבחירה החופשית שלנו. בכל רגע נתון, יש לנו בחירה לעשות או לא-לעשות את הדבר הנכון), אחד מהם מוקרב על המזבח והשני נלקח למיתה במדבר. השעיר לעזאזל מובל על-ידי שליח מיוחד, לאחר שהכוהן סומך על השעיר את ידיו ומעביר את החטאים באופן סמלי אל השָׂעִיר לעזאזל, וכך מכפר בו את כל עוונות ישראל.
בנוסף, על ציווי עבודת הכהן ביום הכיפורים, מציינת הפרשה כי זהו יום תענית לכל ישראל, יום האסור במלאכה – שבת שבתון לכפרת עוונות. בסיומה פרשה זו מבהירה שאכן יש לבצע טקס זה פעם אחת בשנה ודווקא בעשירי לחודש השביעי. רש"י מבהיר שיום זה היה היום בו משה רבנו ירד מהר סיני עם לוחות האבן השניים. פרשה ראשונה זו נקראת ביום הכיפורים בתפילת שחרית.
בהמשך הפרשה לאחר הטקס המתואר מוזכרים חוקים שעוסקים בתחומים שונים – עניינים הקשורים לקורבנות, דיני שחיטת בעלי חיים, איסור גילוי עֲרָיוֹת ומעשֵׂי תועבה אחרים.
פרשת קדושים ממשיכה וכוללת דינים יסודיים רבים וחשובים, ולכן ה' אומר למשה שידבר ויעביר דינים אלו לכלל בני-ישראל. הפרשה פותחת בציווי הראשון לבני ישראל-  "(ב) דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא יט). כבר משמה של הפרשה ניתן להבין את מטרת הרשימה הארוכה של חוקים ומצוות המתוארות בפרשה, שחלקן קשורות לנושאים חברתיים שבין אדם לחברו וחלקן קשורים לנושאים שבין אדם למקום המבהירים לנו כיצד ניתן לקדש את עם ישראל.
כאמור בפרשה זו ישנם רבים מיסודי התורה, "(יג) לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ–עַד-בֹּקֶר.  (יד) לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ–וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה.  (טו) לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט–לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:  בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.  (טז) לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ:  אֲנִי, יְהוָה.  (יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:" (ויקרא יט), ועוד.

השיעור מוקדש-לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

אחרי מות קדושים- מי קדוש?

 

מי קדוש?
פרשת קדושים פותחת ב- "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". הקב"ה מצווה אותנו שנהיה אנשים קדושים. אבל מה זה אומר? האם אנחנו מבינים את המשמעות של להיות קדושים? קצת מאתגר לתאם ציפיות ולממש את יעודנו כשלא מובן מהי קדושה? ומה הופך אותנו לקדושים?
הפרשה לא נותנת לנו תשובה ישירה אלא היא מפרטת ונותנת לנו רשימה ארוכה של חוקים ומצוות הקשורות לנושאים חברתיים שבין אדם לחברו, ולנושאים שבין אדם למקום.
חלק מהמצוות שמוזכרות לדוגמא-
"(יג) לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ–עַד-בֹּקֶר.  יד לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ–וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה.  (טו) לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט–לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:  בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.  (טז) לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ:  אֲנִי, יְהוָה.  (יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, יְהוָה…" (ויקרא יט)
והכוונה שאם נמלא מצוות אלה נהפוך לאנשים קדושים המתקרבים ודומים למידותיו של הקב"ה. במילים אחרות, אלו הוראות כיצד לנהוג ולקיים חברה בריאה וטובה בארץ ישראל תזכורת חשובה בפרט ביום הולדת, היום, כשאנו חוגגים למעשה את שנת ה-70 למדינת ישראל🇮🇱.
פרשות אלו, "אחרי מות קדושים" נקראות בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צהל וקורבנות הטרור ובסמוך ליום העצמאות, ימים המעוררים בנו זיכרונות, הוקרה עצומה, רגשות עזים ומחשבות על כל אותם שנפלו והקריבו עצמם כדי שאנחנו כולנו נוכל להמשיך ולחיות בארץ ישראל בביטחה. סיוון רהב מאיר מטיבה לתאר-
"איך מתנהגים אחרי מותם של קדושים? לפני שנתיים שמעתי את הרבנית ימימה מזרחי, בערב יום הזיכרון, בתל אביב. האולם היה מלא ולכן נפתח עוד חדר עם שידור וידאו בחוץ. וכך היא אמרה:
 "לא סתם הימים המיוחדים האלה, יום הזיכרון ויום העצמאות, מתרחשים בפרשת 'אחרי מות קדושים'. מה זה 'אחרי מות'? מה התורה אומרת לנו לעשות אחרי מותו של מישהו? לחיות! להעצים את החיים. ואיך עושים את זה? לא סתם דווקא בפרשה הזו, דווקא בשבוע הזה, אנחנו קוראים: 'ואהבת לרעך כמוך'. הנשמות הקדושות האלה מסתכלות עלינו מלמעלה ושואלות: בשביל מה הוקרבנו, אם הם שם למטה עוד רבים על שטויות, עוד שונאים? איך הם לא נותנים כבוד לאחר? לאישה, לבעל, לילדים, לזקן, למורה, לחייל הלוחם, ללומד התורה? כבוד!".
 ואז היא ביקשה שנעשה משהו: "שכל אחת תשים יד על מי שלידה. קדימה, לא להתבייש, לא להתפדח. שימו יד אחת על השנייה ותגידו יחד איתי: 'הריני מקבלת על עצמי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'. קדימה".
וכ-2500 נשים, מבוגרות וצעירות, חילוניות ודתיות, מתחזקות ומתחלשות, שמו באמצע תל אביב, בערב יום הזיכרון, יד על כתפה של מישהי שהן לא מכירות – וחזרו אחריה מילה במילה, וקיבלו על עצמן לנסות לאהוב יותר.
בכל שנה מחדש נדמה לי שהפרשה הזו, "קדושים", שקוראים אותה בדרך כלל סביב ה' באייר, ממש מזכירה לנו את הבסיס והמהות. את העובדה שאנחנו צריכים להיות ראויים למקום הזה שזכינו לחיות בו, ולהתנהג בהתאם….״
 סיוון מוסיפה- ״אחת ההוראות המעניינות היא "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". למה בעצם לא לקלל חרש? הוא הרי לא שומע… יש הסברים רבים לשאלה, אבל הרמב"ם מסביר זאת באופן הבא: "כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד, אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל, כשהזהיר הכתוב שלא תגיע נפשו של המקלל לנקמה ולא ירגיל לכעוס". כלומר, גם אם המקולל לא שומע ולא יודע – לתורה אכפת גם מנפשו של המקלל עצמו. במובן מסוים, למצבו של מי יש לדאוג יותר – לנהג בכביש שצרחו עליו או לנהג שצרח? לשופט הכדורגל שגידפו אותו או לאוהד שגידף? פרשת "קדושים" מעלה את הרף  ממה שנאמר עליו. צריך לדאוג יותר למצבו של המדבר. וטוענת שאם מדובר בדיבור רע – זה לא משנה האם הצד השני בכלל שמע ונעלב והצטער ממה שנאמר עליו. צריך לדאוג יותר למצבו של המדבר."
 מה שמוביל אותנו לשאלה הבלתי נמנעת-  האם התורה שמצווה אותנו "ואהבת לרעך כמוך", מצווה אותנו לקיים משימה בלתי אפשרית?
והתשובה- ׳ואהבת לרעך כמוך' זו לא סיסמה או עניין רוחני או רגשי, זה לא רק דיבורים יפים או מחשבות טובות.  אלא זה הכי מעשי, ממשי ובפועל שיש!
הרב אשלג מסביר ששאר התורה זה פירוש ולימוד איך להגיע למצוות 'ואהבת לרעך כמוך' שהיא עיקר התורה. הכוונה היא שניתן לאחר את אותו יחס שאנחנו מצפים לקבל.
כלומר, המשמעות של המצווה היא שכל יהודי ידאג לכל יהודי אחר כמו שהוא דואג לעצמו.  שימלא את הצרכים והחסרונות של הזולת כמו שהוא דואג למלא את שלו – זה נקרא אהבה.  אהבה נבחנת במעשים, לא בדיבורים בעלמא או אידיאלים.  מחשבות ודיבורים עוזרים לאהבה אבל העיקר זה כשאדם דואג בפועל לצרכי חברו (מדבריו של הרב יובל הכהן אשרוב).
 הכל עניין של עיקר וטפל. ע״פ תורתו של הרב אשלג כולנו חלקיקים של נשמה אחת (הרצון להשפיע טוב ולהטיב) ומה שמפריד בינינו זה הגוף (החלק הגשמי, העסוק ברצון שלנו לקבל לעצמנו), ממש כמו חלקים של פאזל, כל החלקים נחוצים ליצירת התמונה השלמה והמלאה, ובדיוק כמו האיברים שבגופנו, כולם חשובים ונצרכים לתפקוד ההרמוני והמלא של הגוף. כל האיברים מגויסים לעבודה משותפת ותפקוד ראוי של הגוף, כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
אסיים ברוח חגיגות יום העצמאות  בקטע מתוך נאומו של הרצל 'הציונות, השוביניזם ואהבת האנושות', 1899-
"אין האידיאל הציוני שולל את הרעיונות ה'הומניים' של אהבת האנושות הכללית; הוא כולל אותם. אלא, שאין אנו רוצים להיות קוסמופוליטיים חסרי מין, אלא להודות בלאומיותנו, בשעה שאנו מטפחים את העקרונות הנעלים ביותר של ההומניות… יהיה זה בעתיד אחד מן התפקידים היפים והגדולים ביותר של הציונות להוכיח במעשה ובהתנהגות, כי שום דבר אנושי לא זר לנו, גם אם רוצים אנו להיות חופשיים עד כדי כך, שלא נתכחש לגזע שלנו… אנו רוצים להיות נאמנים לעצמנו, אז גם יאמינו לנו יותר, כי אנו יכולים להיות נאמנים גם לאחרים…"
חג עצמאות שמח ושבת שלום ומבורך❤
  השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת תזריע מצורע- תקציר!

השבוע פרשות תזריע-מצורע בספר ויקרא. בשנים שאינן מעוברות, כמו השנה, קוראים את פרשת תזריע יחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מצורע. הפרשות עוסקות גם באותם דינים של טומאה וטהרה, דיני הצרעת, המחלה המקראית העתיקה, ומה צריך לעשות אדם שלקה במחלה זו כדי להיטהר.
בפרשת תזריע אנו קוראים על דין האישה היולדת, ודיני הצרעת.

מחלת הצרעת- היא ביטוי לאיסור לרכל ולהגיד לשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלה אנשים שאיננו מכירים. מחלת הצרעת מופיעה כעונש לאדם שחטא. כשהמחלה פורצת, כל גופו או ביתו או בגדיו נגועים בצרעת (פצעים רבים ומזעזעים וכתמים). הכהן מטפל באדם שנגע הצרעת בא עליו, ועל אותו אדם לקבל את הוראותיו של הכהן, לצאת אל מחוץ למחנה ולהִיטַהֵר. הכהן אחראי להכריז שאותו אדם חלה וטמא אך גם אחראי לטהר אותו ממחלתו.

כאשר מבריא המצורע ממחלתו עליו לעבור טקס טַהֲרָה. הטקס כולל הבאת קרבן, כיבוס הבגדים, המתנה של שבוע והבאת קורבן נוסף ביום השמיני.
במקרה שגם הבגד "נדבק" בצרעת – שהיא נְגָעִים על הבגד עצמו, גם אז יש לפנות אל הכוהן, והוא יטפל בטהרה ע"פ הצורך- יורֶה על שְׂרֵיפַת הבגד, או על כיבוס במים, או על חיתוך מקום הצרעת על הבגד.

ובבית הנגוע בצרעת מוציאים תחילה את האבנים הנגועות, ואם עדיין הצרעת מתפשטת בשאר הקירות, יש להרוס את הבית. במקרה זה כמו בכל הקודמים לו, הפוסק היחידי הוא הכהן שמחליט אם אכן מדובר בצרעת או לא. הפרשה הינה למעשה ספר הוראות לכהן המסביר לו כיצד לאבחן שמדובר בצרעת וכיצד לרפא אותה. מה שמעיד כי מדובר בעיקר במחלה רוחנית, כי בנגע פיזי או פציעה, קובעת התורה את זכותו של הרופא לרפא.

בהמשך הפרשה נידונים סוגי טומאה נוספים ואופן טהרתם.

השיעור מוקדש-
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת תזריע מצורע- מהי בעצם טומאה וטהרה?

הפרשות שלנו השבוע, תזריע מצורע, עוסקות בדיני טומאה וטהרה. והשאלה- מהו הדבר שגורם והופך אדם להיות טמא? כיצד אישה שיולדת הופכת מיד אחרי הלידה להיות טמאה? הרי זו מסירות נפש ללדת, מדוע היולדת צריכה לעבור 80 יום של טהרה במקרה שילדה בת ו-40 יום במקרה שילדה בן? בשתי הפרשות הללו מרוכזים רוב דיני הטומאה והטהרה. הפרשות מרחיבות על המצורע ובעצם מדברות על הדיבור, היציאה מפה-רע (פרעה) לפה-סח (פסח) וכל זה במשך 40שנה במדבר, שוב אותיות דיבור. בנוסף, כולנו מכירים את 4 המצבים- דומם, צומח, חי ומדבר- שזהו האדם; כאמור נקרא מדבר וזה מה שמבדיל אותו מהחי. משמעות עצומה לכח הדיבור. "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז)" לרוח ממללא" (אונקלוס). בתרגום אונקלוס הביטוי "נפש חיה" מתורגם ל"רוח ממללא", כלומר "רוח מדברת". גם רש"י מאמץ את הפירוש הזה- "'לנפש חיה', אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם, חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור".
הצרעת שעליה מדברת התורה, היא ביטוי פיזי לפגם מסוים בנפש, בצד הרוחני שלנו. הגמרא (מסכת ערכין דף ט"ז) אומרת, שמחלת הצרעת הנה תוצאה ישירה של לשון הרע, שדיבר האדם על חברו. כמו מרים הנביאה, אחותו של משה, שדיברה לשון הרע ומיד לאחר מכן לקתה במחלת הצרעת.
ריה"ל, רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי (מאמר ב אות ס) מסביר "שאפשר שטומאת הצרעת וטומאת הזיבות הן תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הגדול, וכן האבר הנגוע בצרעת הוא כמת, וכן הזיבה היא זרע שנפסד שהיה מוכן להיווצר ממנו יצור אנושי. לפי "הכוזרי" הסיבה המשותפת לכל הטומאות היא המוות… תוצאה של שלילת החיים, שמהמצב הקודם שלהם יכלו להיווצר חיים חדשים ועכשיו היא נשללה."
וכמו רבי יהודה הלוי, חכמים רבים אימצו הגדרה זו ל-מהי טומאה. הרב שרגא סימונס מסביר- "הטומאה איננה מצב של נחיתות רוחנית ואיננה מייצגת את המלוכלך או המזוהם. הטומאה מייצגת את אובדן החיים. את אובדן הקרבה לקב"ה, שמהותו העיקרית היא – חיים".
סוגי הטומאות השונים קשורים למוות או לניתוק הקשר עם מקור החיים. המפגש עם המוות נושא בקרבו "טומאה" לאדם היהודי. הרש"ר הירש מבאר- "כל שורה בהלכות טומאות מגע מעידה, שהטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, אם כי בלתי נתפסת, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, בנבלה. הטומאה קשורה אמנם למוות, אולם רק כרעיון מושגי, לא כמציאות."
למרות שגוף אדם מת נקראת "אבי אבות הטומאה", ברור שאין הכוונה לפגוע ואו להעליב את המת או חלילה להטיל כתם על ערכם של החיים והמתים. הרי חשוב שנזכור שהטיפול במת, הלווייתו וקבורתו נחשבים למצווה גדולה, מצווה הנקראת "גמילות חסד של אמת".
למעשה המילה "טומאה" נגזרת מלשון "אטימות". מצב טומאה מאפיין אוטם וניתוק מהחיבור הטבעי הקיים בין הנברא לחיים. הגוף שהתנתק מהנשמה שהיא חלק א-לוקה ממעל על ידי המוות, התנתק גם מהאלוקות, ממקור החיים, ולכן הוא טמא. הפירוד המהותי הזה שנוצר הוא מקור ה"טומאה". גם הצרעת קשורה אל המוות, בהיותה תופעה של בשר מת.
כך גם ניתן להבין את טומאת אישה נידה. הנידות נוצרת כתוצאה מהתפרקות וממוות של גרעין שהיה ביכולתו ליצור חיים חדשים. מותו של גרעין זה הוא גורם הטומאה.
בנוסף לכך, בפעם הראשונה בתולדות האנושות הופיע המוות בעקבות חטאו של האדם הראשון. כלומר, בגופת המת יש תזכורת לחטא הראשון. חטא המהווה סמל לניתוק הראשוני שבין האדם לאלוקות. ניתוק זה קרוי בפינו, "טומאה".
הרב שניאור אשכנזי מסביר מהי טומאה כיום, טומאה היא בעצם בלבול, כשהאדם מאבד את הכוח ואת משמעותם של החיים; בלבול תודעתי, במילים אחרות, בלבול פסיכולוגי ונפשי, לא מבין מה קורה בחייו? לשם מה הוא חי? חווה מאבקים מבלי להבין לשם מה הוא נלחם? כשהאדם חווה ריקנות הוא מאבד את הנחישות והרצון להתאמץ ולהפוך את חייו למשמעותיים. במצב נפשי של התרוקנות וחולשה הסכנה היא שכל דבר יכול למלא אותה, ולרוב בדברים הלא טובים, ייאוש, עצבות וכד'. המצבים שבהם האדם הוא ללא כוח אלו המצבים שבהם האדם פגיע וחלש יותר להיאבק ולהתגבר. לכן, עלינו לזכור שכמו שהמוות שהוא הפסד של הגוף, איבוד החיות, משותף לכל הטומאות, כך אנו מרגישים כשאנו מרוקנים, אטומים וללא חיות, והתרופה המומלצת באותם רגעים היא לא לעסוק בעצמנו וברצונות שלנו אלא להסיח את הדעת ולעסוק בעזרה לאחר, בקריאה ולימוד, לא להתבוסס ולעבור 'לגור' בריקנות ובקושי.
ללא ספק, זהו תהליך הדורש מאתנו עבודה בשוטף, סילוק עשבים שוטים של רכילות ולשון הרע, החלפה לאנרגיה חיובית לזרעים של פרגון, מחשבות חיוביות ומילים טובות. וכמו כל עבודת גינון, גם פה יש צורך בהתמדה ובעקביות של הנהגת המחשבות שלנו המובילות למילים היוצאות לנו מהפה ובסופו של דבר למעשים, כן, המחשבה שלנו מייצרת מציאות🤓
אז מדוע הטבילה במים, מעשה גשמי, הם שמטהרים? מדוע לא לעשות תשובה, לתת צדקה, להתפלל וכו'? כיצד מים מנקים את הטומאה? הרמב"ם מעלה שאלה זו, שהטומאה איננה טיט או צואה שהמים יכולים לשטוף ולנקות.. אז מה עניין הטבילה?
טבילה מלשון ביטול, ומים מסמלים חיות ואת התורה, כלומר הטבילה במים חיים מבטלת את הטומאה. בניגוד למוות המסמל את הניתוק וההיפרדות, מסמלים המים את החיים והפריחה, ולכן יש בכוחה לסלק את הטומאה ולהביא לטהרה.
כך גם הטבילה במקווה מטהרת את האישה מטומאת נידה. כמו מי השפיר ברחם האישה שמספקים לעובר את צרכיו התזונתיים, אבל בנוסף הם גם מגנים עליו מזיהומים, משמשים כבולמי זעזועים ומגינים על העובר. כך גם הטבילה במי בראשית, מים שאין בהם שמץ של מלאכותיות, מחדשת את הקשר והחיבור עם החיים- והאדם נטהר!
המצורע (המוציא-רע) שנענש על דיבור לשון הרע צריך לעבור תהליך ארוך ומייסר שבו הוא מורחק ומבודד. מטרת ריחוקו של המצורע מן המחנה איננה בגלל חשש מהידבקות, אלא כדי לאפשר לו להיות לבד, לעשות חשבון נפש, לפשפש במעשיו ולהכיר בטעויות שהוא עשה, ולהתחרט על מעשיו. המסר הזה מתאים בוודאי לכל דור ודור. בימינו איננו סובלים מאותם נגעי עור, אבל ייסורים רבים ואחרים פוגעים בנו, כעסים, עצבות, פחדים, חרדות, וכו'. נפש וגוף תמיד היו ויהיו מחוברים ומשפיעים זה על זה.
בגמרא (ערכין טו) מובא כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את אומרו, את מקבלו ואת האדם עליו דיברו.
הצרעת כנגע נראית לנו כמשהו מרוחק ולא שייך לתקופת חיינו בכלל. אני מזמינה את כולנו להתבונן לרגע מהי אותה צרעת, אותו נגע, שהתורה עוסקת בו, וכמה הוא לגמרי שייך ישירות למציאות חיינו היום (כל הרשתות החברתיות וכו'). בחירה של כל אחת ואחד במחשבה ובדיבור טוב יכול להמיר את הנגע הזה לענג.
כפי שכתב דוד המלך בתהילים, "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים ל"ד י"ג). וכפי שאמר בנו, שלמה המלך, "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ–שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג). מצרות, מרמז על צרעת. מי ששומר פיו, שומר נפשו מהנגע.
בסופו של דבר הכל מתחיל מהרצון ומהמחשבה שלנו, בזרעים שאנו שותלים בחיינו; הפרשות הללו נותנות לנו את הכוחות לברר מהו הרצון שלנו, להתחבר לתודעה בריאה ומצמיחה ולשליטה בזרעים של המחשבות, הדיבור והמעשים שלנו.
שנצליח לזרוע מחשבות טובות, מצמיחות ומקדמות לדיבור נכון ומעשים טובים שיובילו לחברה בריאה אכפתית ואיכותית. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
  השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

יום השואה והגבורה- לילי אליס קשטיכר כנגד כל הסיכויים!

הערב בטקס ממלכתי יוכרז יום הזיכרון לשואה ולגבורה-
יום השואה מתייחס להשמדתם של כ-6,000,000 יהודים בידי הנאצים ועוזריהם. מיום פלישתה של גרמניה לברית-המועצות, בקיץ 1941, ועד סוף מלחמת העולם השנייה, במאי 1945. בנוסף, מספר רב של קבוצות מיעוט שונות נפלו קרבן למדיניות הרצחנית של המשטר הנאצי בגלל סיבות פוליטיות, חברתיות או גזעיות.
בני, יונתן, שנולד ב-כז' בניסן, יום השואה, זכה להיוולד בתאריך עם משמעות עצומה; ביטוי לכך שעם ישראל חי וקיים. תאריך שבו אנו מנציחים את זכרם של שישה מיליון יהודים באמצעות החיים, למרות הניסיונות במהלך ההיסטוריה והשואה הנוראית במלחמת העולם השנייה הילודה ממשיכה, ואנו, עם ישראל, כיחידים וכאומה גדלים, מתפתחים וצומחים. השנה אני מזמינה את כולנו לבחור ולשתף לפחות סיפור חיים אחד שנזכור וננצור בליבנו את הזכות הלא מובנית מאליה של קדושת החיים.
מתוך האתר של יד ושם רשות לזיכרון לשואה ולגבורה. בחרתי לשתף את הסיפור חיים של לילי קשטיכר, ניצולת שואה שבכל הטירוף, האכזריות וחוסר השפיות ששררו סביב היא הייתה דוגמא למופת שמעוררת השראה לרצון העז לחיות תוך שמירה על הכבוד והתרבות האנושית שנותרה…

"לילי-אליס קשטיכר נולדה בפטרובאסלו (Petrovaselo) שביוגוסלביה ב-1923.
באפריל 1944 נלקחו לילי ודודתה בטרנספורט לאושוויץ–בירקנאו. דודתה ניסתה להסתיר בחיקה מעט תכשיטים ונורתה בידי חייל גרמני. לילי שרדה בסלקציה ויצרה קשר עם אחת מהקאפו. בנצלה מוניטין שיצאו לה כקוראת עתידות בכף היד, הצליחה לקבל עטים ועפרונות צבע ליצירה… באושוויץ כתבה יצירות שירה וחיבורים קצרים. כמו כן כתבה חיבור קצר בהונגרית ששמו "חוקי ההתנהגות", ובו ציינה שהדרך לשרוד היא על ידי שיתוף פעולה בין האסירות:
אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמר את כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו.

ביצירותיה במחנה תיארה לילי את הרעב, ההשפלה, המכות, עבודות הפרך, הצפיפות ופחד המוות המתמיד. בזכרונותיה מאושוויץ, אותם כתבה בישראל ב-1951, תארה ארוע בו ילדה אחת האסירות תינוק, והאסירות, לאחר לבטים קשים, החליטו לעטוף אותו ולהניחו בפתח הצריף כך שהוא אמנם לא ישרוד אך זהות האם לא תתגלה ולפחות היא תינצל.
בדצמבר 1944, לאחר שעברה מיון של ועדה רפואית, נשלחה לילי למחנה אובר-הוהנאלבה (Ober-Hohenelbe) בחבל הסודטים, תת-מחנה של גרוס רוזן, שם עבדה בבית החרושת "לורנץ". העבודה כללה ייצור מכשירים אלקטרוניים עדינים ורוב העובדות היו נשים צעירות. גם במחנה זה, תחת איום הסלקציות שבהן נבחרו החלשות להישלח לאושוויץ, המשיכה לילי בפעילותה האמנותית המחתרתית….
פעם בשבועיים, ביום ראשון, קיבלו הנשים זמן לניקיון אישי, כביסה וטיפול בכינמת. בזמן זה ארגנה לילי ארוע תרבות בו השתתפו כ־20 נשים שהתחרו בציור ובכתיבת שירים וסיפורים. הן בנו במה מארגזים, דקלמו, הציגו, יצרו פסלים מתפוחי אדמה, הלחינו מנגינות לשירים ושרו.
גם במחנה זה כתבה לילי וציירה על ניירות שלקחה מדלתות המפעל או ממכלי אשפה. היא ארגנה תחרויות כתיבה בהן היה הפרס חלק ממנת המזון האישית שלה. סיפרה רחל אבניאל, חברתה של לילי:
החלטנו שהרוצחים העלובים האלה לא יצמיתו מלבנו את הזיק האנושי, עלינו לעשות משהו כדי לתת מזון לרוחנו. עלינו לאזור כוח וליצור משהו יפה וטוב, וזה יעזור לנו לעבור את הזמנים הנוראים האלה. לילי פעלה נמרצות כדי לעודד את הבנות שיציירו, יכתבו, ילחינו ויעסקו בכל תחום אפשרי של פעילות יוצרת. כך נולדה אצלנו מנחת התרבות של יום ראשון אשר זכתה להצלחה רבה…

כדי לעודדן להתאמץ, הכריזה לילי על תחרות נושאת פרסים והעלתה על הכתב את כלליה:
כתבי, ציירי ותוכלי לזכות:
הפרסים:
1. קערת תפוחי אדמה.
2. מחט לתפירה.
3. קריאה בכף היד.
כרטיסי הגרלה חלופיים יוגרלו בין הטובים ביותר…
היצירות מוספרו כדי שלא לחשוף את זהות היוצרות. את דפי השירה והציור הסתירה לילי מתחת לחולצתה. חלק מהדפים שרדו עד השחרור. כאשר עלתה לילי ארצה בשנת 1948 הביאה איתה את הדפים שנותרו…. גם בארץ המשיכה לילי ליצור. היא כתבה שירה, פרוזה וזכרונות מתקופת השואה, ציירה ויצרה יצירות אמנות בבד.
לילי קשטיכר נפטרה ב-1973." יהי זכרה ברוך.