מחבר: admin

 

משה רבינו מבין ויודע שימיו ספורים, ולכן, מבקש מהשם שימנה מנהיג שימלא את מקומו, הוא מפרט איזה מנהיג- "(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר. (טז) יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה." (במדבר כז)
ורש"י מבאר: "אמר לפניו: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
ומשה ממשיך בתיאור המנהיג הרצוי- "(יז) אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה." (במדבר כז) מסירותו של משה לעם ישראל נותרת איתנה גם כשהוא יודע שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת.
מנהיג הציבור, אמור לחוש את צרכי הכלל והפרט, מנהיג צריך להיות עם סובלנות לכל אחד ואחת, לדעות והזרמים השונים, להיות ערכי, להנהיג מתוך הכלה, מתינות, שיקול דעת ונחת. אומר הרבי מקוצק : "זה ההבדל בין יהושע לבין פנחס. פנחס צודק בקנאות שלו, אבל זו לא דרך של הנהגה. דרך של הנהגה, מנהיג שיכול להנהיג הוא אדם שיכול לנהוג במתינות לרוחו של כל אחד ואחד."
והקב"ה משיב למשה- "(יח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ;" (במדבר כז)
אומר הרב עמיהוד סלומון, "האם הכוונה שיהושע יָדע לומר לכל אחד את המילים שימצאו חן בעיניו? הרי זו אינה דוגמה של מנהיג מוֹבִיל, אלא דווקא מוּבָל על ידי האזרחים, ומתחנף אליהם."
"הרב חיים כהן רפפורט מאוסטרהא (אוצרות חיים) מבאר עניין זה על פי הפסוק: "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו – וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'" (משלי כא:ב), כיוון שכל אדם מאמין בדרכו שלו, הוא נוטה לחשוב שמי שאינו הולך בדיוק באותה דרך, הרי הוא חוטא. אך "תֹכֵן לִבּוֹת ה'" – הקב"ה בוחן כליות ולב, ואם כוונת האדם היא לשם שמים, גם אם דרכו שונה, הרי גם הוא משובח לפניו באותה מידה."
הסופר והעיתונאי איתמר לוין מתאר את יהושע, המנהיג שיחליף את משה-
"לפנינו מנהיג צבאי מנוסה, עניו מצד אחד ותקיף מצד שני, מי שבמשך עשרות שנים הקשיב והתבונן ולמד, ראה כיצד משה מתמודד עם קשיי היום-יום, עם צרכיהם החומריים ביותר של בני ישראל ועם תלונותיהם, ואדם שבזכות מעלות אלו זכה גם לגדולה רוחנית. זהו המנהיג הראוי לעם ישראל, במיוחד כאשר המשימה היא להנחיל לעם את ארצו."
לסיום- משה רבינו דואג לצורכי העם בשעה בה היינו מצפים שידאג לצרכיו, הוא מתגלה כאן בגדולתו. בקשתו ודאגתו של משה לרועה מסור שיצעד בראש ויוביל את עם ישראל נאמנה מזכירה לי את האני מאמין של המפקדים שלנו בצה"ל—מדבריו של דוד בן-גוריון-

"לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."

הדרישה של בנות צלפחד לנחלה בארץ הייתה בזמן שהעם השמיע קולות של תלונה וחזרה למצרים; הן בניגוד לכך מגלות אופטימיות, תעוזה ונחישות, והן מאמינות בחלום של התיישבות בארץ המובטחת למרות ואף על פי חוות הדעת של עשרת המרגלים. יש שרואים בהן הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה שהעזו ודרשו שוויון זכויות בירושה. לעניות דעתי, הן היו נשים עוצמתיות שהאמינו בהתישבות בארץ שעמדו על שלהן ולא ויתרו, הן פרצו את הגבולות המוכרים ובמעשיהן הן מצטרפות לנשים עוצמתיות רבות בתנ"ך, כמו, מרים, דבורה, חנה, רות, יעל ועוד רבות וטובות שהקריבו את עצמן למען הזולת. פרופ' אלכס לובוצקי מוסיף ואומר, ש"מן הראוי שבנות צלפחד של דורנו יזכו לאותה מידה של תמיכה והערכה מגדולי הדור ומרבני הדור… גם בדורנו המצב כזה. הזעקה לשינוי מעמד האישה מתדפקת על דלתות גדולי הדור… אני מקווה ומאמין כי הזעקה הציבורית תוביל למודעות גדולה יותר אצל המנהיגות התורנית, וזו תשכיל לקבוע הלכה." לעניות דעתי, נראה שיש צורך בתיקון שכולל שני מרכיבים, האחד מבחינת ההכרה במעמד שלנו, הנשים, והמרכיב השני הוא לא לעסוק בלהידמות לגברים אלא לעסוק בחיבור שלנו, הנשים, למהותנו ולעוצמתנו כנשים.
ואסיים בדבריו:" אסור לנו לוותר על שורשינו, אך ראוי להדגיש כי דווקא עצים השתולים על פלגי מים נדרשים לתת פריים המתחדש מדי שנה בשנה, ולא להסתפק בשורשים עצמם. אם אינם מצמיחים ענפים חדשים, אות היא כי איבדו את חיוניותם ותפקידם הסתיים. המסורת שגדלתי עליה דורשת התחדשות מתמדת." וגם פה, לעניות דעתי, למרות שרובנו לפחות נסכים על הצורך בהתחדשות יש להיזהר ולהבין שזה מאוד מורכב ולפנינו עוד תהליכי תיקון רבים, יחד עם זאת אני מאמינה שפנינו לקראת המקום שבו כל המציאות תבוא לתיקונה. אמכי״ר. שבת שלום💗

 

 

השבוע פָּרָשַׁת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל ע"פ בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא שולח שליחים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.
בלעם משיב לשליחים כי מעשיו תלויים ברצון ה' ובהסכמתו, ושום גמול שבעולם לא ישכנע אותו להמרות את פיו. ואכן, ה' אוסר עליו ללכת. אולם בפעם הנוספת שמגיעים השליחים לשכנע אותו לעזור לבלק במאבק מול בני ישראל, המענה שמקבל בלעם מה' הוא שיקום וילך עם השליחים אך עליו להקשיב ולדבר רק את דברי ה'. בדרך מלאך ה' חוסם את אתונו של בלעם והיא נעצרת. בלעם שאינו רואה את מלאך ה' מאיץ ומכה באתונו עד שלפתע היא פותחת את פיה, ומדברת. האתון מתלוננת על יחסו אליה. רק אז רואה גם בלעם את המלאך, שמוכיח את בלעם על יחסו הרע לאתונו ומזכיר לו את ציווי ה' – שהוא איננו רשאי לקלל את בני ישראל אלא רק לומר את אשר יגיד לו ה'. בלעם מגיע לבלק מלך מואב, והם הולכים לנקודת תצפית על מחנה ישראל, כדי להתחיל בטקס הקללה אך מפי בלעם יוצאים רק ברכות לבני ישראל.
בלק שלא מתייאש מנסה לחזור על הטקס במקום אחר, אך זה לא עוזר ושוב טקס הקללה הופך לברכה. לאחר הניסיון השלישי שבלעם נכשל בו, פונה אליו בלק בכעס ותסכול שלא רק שלא קילל את ישראל אלא אפילו ברך אותם- בלק דורש הסברים. בלעם מסביר שוב שאין הדבר תלוי בו אלא רק בה'.
שבעה משלים נושא בלעם. שלושת הראשונים הן ברכות לישראל, וארבעת האחרונים הן דברי נבואה על מה שעתיד לקרות לישראל ולאומות העולם.
בלעם אומנם נכשל בביצוע משימתו, אך לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה טובה שעל פיה מפתות בנות מואב את בני ישראל ששוכנים לגבולם ומסיתים אותם לעבודה זרה. ואכן, בסוף הפרשה בני ישראל חוטאים עם בנות מואב וזובחים לאלילי מואב. משה מעביר את המסר מה' לשופטי ישראל- ככתוב " (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר." (במדבר כה)
בתוך כל המהומה הזו, פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, רואה איש מישראל יחד עם מדיינית חוטאים לעיני כול, והוא הורג את שניהם. המגיפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל נעצרת.

קשה להבין למה נותן ומאפשר ה' לְרֶשַע כזה, כמו בלק ובלעם, להתקיים בעולם. מזעזע יותר שלא רק שה' מאפשר לבלעם להמשיך בדרכו לקלל את עם ישראל, הוא אפילו עוזר לו להגיע לשם! המדרש אומר "מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (במדבר רבה כ, יב). בקביעה זו טמון ההסבר, מדוע בפעם השנייה שהגיעו השליחים לבלעם כביכול 'התחרט' ה' מהאיסור שהטיל על בלעם בפעם הראשונה, והסכים שייצא לדרך עם המשלחת השנייה? יש מפרשים המסבירים שהסיבה שהניעה את בלעם לצאת לשליחותו של בלק (לקלל את ישראל) בפעם הראשונה הייתה- שנאתו העצומה לעם ישראל, מבחינתו זה או הוא או עם ישראל, לעומת זאת, בפעם השנייה הייתה זו תאוות הבצע, הכסף שהניע אותו לקלל את עם ישראל, ומזה אין חשש, כי זו שנאה שפשוט לבטלה ע"י המרבה במחיר. פירוש נוסף מסביר את נושא הבחירה החופשית לאדם. ה' לא מתערב במעשי האדם. חוק הבחירה החופשית המשאירה את ההכרעה כולה בידי האדם לטוב ולרע. ולכן, אפשר ה' לבלעם ללכת בפעם השנייה.
אז מה השיעור פה? החיים הם לא המאבק בין רצון הקב"ה לרצון האדם. בעצם, המאבק הוא רצונו של האדם הנאבק לא פעם עם עצמו בלקיחת החלטות, במחשבות, בהתלבטויות וכו'. לרוב, הבעיות בחיינו הן תוצר של ההחלטות שעשינו מתוך הבחירות האישיות שלנו.
כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה למשל לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה ילווה כל דבר שיקרה לו. אם הוא חפץ שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיניע את הלך חייו.
הבעיה היא שהרבה מאתנו לא לגמרי הבהרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים מחיינו, ומה המוכנות שלנו כדי לממש את הרצונות שלנו. ייתכן שאנו אומרים שאנו רוצים "הצלחה" אבל אנחנו לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות" שלנו ולשלם את המחיר הנלווה… רבים מאתנו מאמינים שמשפחה וחברים מצויים בסדר עדיפות עליונה, אבל הבחירה שלנו בפועל יכולה להיות בעצם כסף, כבוד, קידום, וכו'. במילים אחרות, עלינו לעשות בירור לאן אנחנו הולכים? והאם זה המקום שאליו אנו רוצים להגיע באמת. בסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו.
הרב יהונתן גפן מסביר "איך להגיע לבירור אמיתי על מטרות האמת בחיינו?
"איך היסוד הזה משתייך אלינו? הרב נוח ויינברג זצ"ל היה אומר שכל אדם צריך לשאול את עצמו שאלה אחת יסודית: "לשם מה אני חי בעולם הזה, מהי מטרת חיי?" ממש לא פשוט לענות תשובה אמיתית לשאלה הזאת – … הרב ויינברג מציע דרך שתוכל להקל מעט על התהליך: לחשוב תחילה עבור מה היינו מוכנים למסור את נפשנו ולמות למענו, ואז לומר לעצמנו: 'למען המטרה הזאת אני רוצה לחיות'.
דוגמא טובה לכך היא חינוך הילדים. כולנו מוכנים למסור את נפשנו (פשוטו כמשמעו) עבור ילדינו, למרות זאת – האם אנו מקדישים מספיק זמן וכוחות כדי לחיות למענם? האם אנחנו שמים לב לניסיונותיהם לזכות בתשומת הלב שלנו? או שמרוב טרדותינו (המוצדקות) אנחנו מזניחים את העיקר?
דוגמא נוספת לכך היא יחסנו לכלל ישראל. רובנו, אם לא כולנו, היינו מסכימים למסור את נפשנו עבור עם ישראל במצב של איום רוחני או גשמי חלילה. אולם האם אנו מוכנים לחיות עבור כלל ישראל? האם אנו משקיעים מעט מזמננו כדי לעזור לאחינו היהודים שזקוקים לכך? לרבבות יהודים אין לחם לאכול ובגד ללבוש, ולמיליונים אין כל מושג מהי משמעות יהדותם. האם אנו מוצאים זמן בסדר יומנו העמוס כדי לסייע להם?
אנו חיים בתקופה בה כלל ישראל זקוק לנו, אולם לא כדי שנמות על קידוש ה', אלא כדי שנחיה למען קדושת שמו. בלעם נחשב רשע למרות השגותיו הנעלות. הוא ידע בדיוק מה אלוקים רוצה ממנו, אולם הוא לא היה מוכן לחיות למען רצון ה'… אנחנו יודעים טוב יותר מבלעם, אנחנו רוצים ומוכנים לחיות למען ה', אולם לפעמים גם אנחנו עלולים לשקוע בעניינים שונים, ולשכוח את מטרתנו האמיתית. אם נחשוב ונתעמק שוב ושוב בשאלה 'עבור מה היינו מוכנים למות', נוכל להזכיר לעצמנו עבור מה עלינו לחיות."

מדבריו של הרב שניאור אשכנזי-
לכל אחד מאתנו יש בלק, מלשון בלוקים, הפרעות, אתגרים או קשיים בחיים. מה שמעורר תמיהה, כי הרי הקב"ה רוצה שנתקדם, נצליח אז מדוע הוא, האלקות, מציב לנו סלעים ואתגרים בדרך? כביכול כיצד הוא איננו מגן עלינו? מדוע עלינו להתמודד כל הזמן עם בלוקים בגלגלים שלא מאפשרים לנו להיות יותר מצליחים, יותר טובים. לא מעט אנשים טוענים שככה זה בחיים, "מה לעשות", "זה מה יש" וכד'. למעשה, הקב"ה שולח את בלעם לא בכדי שיקלל את עם ישראל אלא בשביל שנתגבר על הקושי ונזכה להפיק מכך ברכות, שנזכה להתחזק. כלומר, רוע יכול ליצור טוב, ורוע גדול יכול ליצור טוב גדול. כשאנו מתגברים על הקושי, הצרה הופכת לצוהר, ואנו הופכים להיות יותר חזקים ממקודם, ולכן נקראת הפרשה בלק, כי בזכות בלק הגיעו הברכות הכי גדולות. אם אנו נבין מה הקושי צופן לנו נבין שאחרי שנתגבר על הקושי נהיה משודרגים יותר. הכל שאלה של התבוננות שלנו בדברים, באירועים, באנשים וכו' לא לראות בלק, בלוקים, אלא לראות קדימה, לראות ולהבין את הקושי שבעצם אומר "אנו מסוגלים ליותר". מטרתם של הבלוקים וההפרעות בחיינו להעיר בנו כוחות רדומים כדי שנתעלה מעליהם ובזכותם נקבל את הברכות. אם רק נדע לנצל את האתגר הזה ולהיבנות על גביו ולגייס את כל הכוחות הנדרשים נזכה בצמיחה ובגדילה שלנו. בכל בוקר בתפילת שחרית אנו מצטטים את בלעם, מילים שבלעם אמר בהשראה עליונה. הדרך הכי טובה לאפשר לאדם לגלות את העוצמות שבנו ולממש את היכולות שלנו זה כשאנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו, מה שנוטה לקרות כשאנו במשבר; גורם לנו לצאת, להשקיע ולהתאמץ. מדוע? כי מול התנגדות אנו מפעילים כוח, מאמץ שהופך להיות שריר ובסופו של דבר הופך להיות חלק מאתנו. החושך עוזר לנו לגלות את האור, את כל הטוב שיש. חישול ובנייה מגיע לא פעם דווקא מתוך החושך.
פרופסור יורם יובל מסביר שהאתון מסמלת את המטפל שמנסה לעזור למטופל, במקרה זה בלעם, להרחיב את התודעה והמודעות שלו כדי שיפקחו עיניו ויצליח להיחשף לתת מודע שלו. בלעם, המטופל, פיזית מתואר גם כסתום עין, ובנוסף אינו רואה את מלאך ה' החוסם את דרכו, ולכן מכה את אתונו, המטפל. לפתע יש ירידה של אסימונים, רגע של הארה, שאתה קולט ורואה דברים שקודם לכן לא נראו כלל.
הרב שניאור אשכנזי מסביר מדוע נקראה הפרשה על שמו של בלק שרצה להרע ולהזיק לישראל-
"…אצל בלק אנו מוצאים כי לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם גרמה להוספה אצל עם ישראל – והם התברכו בברכות נעלות יותר על ידי בלעם. כך שהזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון וההוספה שנעשה אצל עם ישראל."

מי ייתן ונצליח לגלות את העוצמות שבנו, לצאת מאזור הנוחות, ולזכור עבור מה עלינו לחיות. שנצליח לממש אהבת חינם ולדייק את הוויז שלנו. אמכי"ר.

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת בלק עוסקת ברוחניות ובהשראה עליונה. הלוחמה היא מחשבתית, מילולית, וראייתית… ככתוב, בלעם היה- " (ג) …נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן." (במדבר כד) עינו של בלעם הייתה סתומה, כשעוד קודם לכן, מתואר בנוסף כיצד בלעם לא ראה את מלאך ה' שחסם את הדרך בעוד אתונו ראתה ונאלצה לעצור. במקביל, עם ישראל אפילו לא מודע למלחמה הזו שמתחוללת מאחורי גבו, המלחמה למנוע מתכניתו של בלק לצאת לפועל, ולהשתמש בכוח הכישוף, כוחן של מילים שיכולות לייצר אנרגיות וכוח הרסני על עם ישראל. ההצלה מגיע מהשגחה עליונה. מהי השגחה עליונה? האם אנו חווים ומאמינים בקיומה של השגחה עליונה?
יש עמים קדמונים שהאמינו בהשגחה כללית, ואמרו ש-ה' עזב את הארץ ומסרה לצבא השמים והירח והמזלות וכוכביהם.
לא פעם אנו אומרים דברים שהם הכי לא מתוכננים, שנפלטים לנו, ולא ברור לנו כיצד? ולפעמים אנחנו ממש המומים מפליטת הפה שלנו… בלעם לא שולט בדבריו, במקום לקלל הוא מתאר את מה שהוא רואה במחנה ישראל, ומברך את עם ישראל.
אחד החידושים של תורת החסידות שנתגלתה על-ידי הבעש"ט (הבעל שם טוב) הוא האמונה בהשגחה-פרטית. על-פי הבעש"ט יש השגחה-פרטית על כל דבר שקיים בעולם, מבני-אדם ועד גרגרי-חול העפים ברוח; ישנה השגחה על הדומם, הצומח, החי ובטח על האדם. כל תנועה של כל מציאות כלשהי שקיימת בעולם היא ברצונו ובהשגחתו הישירה של הקב"ה שמנהיג את כל העולמות, ולא על פי מקרה טבעי. שיטתו זו של הבעש"ט עומדת בניגוד מוחלט לכאורה לשיטות ראשונים (והרמב"ם בראשם) וחלק מהמקובלים (הרמב"ן והרמ"ק), שסברו כי השגחה פרטית קיימת רק על מין האדם, אך לא על שאר חלקי הבריאה.
התפיסה הזאת של ההשגחה-הפרטית המוחלטת היא יסוד משמעותי וחשוב בהשקפה החסידית. היא מטמיעה באדם את ההכרה, ששום דבר בעולם אינו מקרי. גם הדברים הקטנים שנראים לא פעם לא משמעותיים – כמו איחור לאוטובוס או ביטול שיעור, או אפילו פגישה אקראית – הינם כולם חלק מההשגחה הפרטית. מה שאומר- שיהודי החדור בגישה זו מתייחס לחיים לגמרי אחרת. וכשמשהו משתבש ולא קורה כפי שתכנן, הוא מאמין בסופו של דבר שכל זה מהקב"ה, ולכן זה לטובה.
הרב יובל אשרוב מסביר ש- "האמונה בהשגחה פרטית היא המפתח לחיים של שלוה ואושר. לדעת שכל מה שקורה לנו הוא משמיים בהשגחה פרטית מדויקת ומדוקדקת עד לפרטים."
הבריאה, לפי תורת החסידות, איננה פעולה חד-פעמית שהתקיימה בששת-ימי-בראשית בלבד, אלא זהו מצב מתמיד שנמשך כל עוד העולם קיים. אם הקב"ה יפסיק, אפילו לרגע אחד 'לברוא' מחדש את העולם, העולם פשוט יחדל להתקיים וישוב למצבו ההתחלתי – לאין ואפס ממש.
לעניות דעתי לכולנו יש רגעי הארה בהם אנו מחברים את הנקודות לקווים ומשם הדרך קצרה לתמונה שלמה שמתבהרת והופכת למאירה; תמונה שלא יכולתי להבחין בה קודם לכן, שנוצרה מתכנון מוקדם אבל הכולל שיבושים, שינויים והפתעות לא צפויות. מה שמזכיר לי שאת בעלי היקר הכרתי בתחנת אוטובוס כי פספסנו את האוטובוס הקודם, ואני הייתי מתוסכלת מהשיבוש בתכנית המקורית ואיבוד הזמן בהמתנה לאוטובוס הבא… לציין שרק אני והוא נותרנו לחכות בתחנה… 'שיבוש' בתכנית המקורית שלי שמיותר לציין עד כמה אני מוקירה…:-))

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל (לעומת הפרשות הקודמות שתיארו את האירועים בשנה השנייה לנדודים).
פרשת חקת פותחת במצוות פרה אדומה שאת האפר של השריפה שלה מוסיפים להכנת מים לטיהור הטמאים (כל אדם שבא במגע עם מת). התהליך נמשך שבעה ימים ולאחריו שב הטמא להיות טהור והוא יכול להיכנס שוב לבית המקדש. (פרק יט' א'-כב')
בהמשך העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבינו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה בתיאור המסע לארץ ישראל, בני ישראל חונים בקדש, וכדי להגיע לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר היה עליהם לעבור בארץ אדום. אך מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו, ועל בני ישראל לצאת לדרך עוקפת, שהיא ארוכה וקשה יותר בדרכם לארץ ישראל.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ)
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.
המסע בדרך העוקפת קשה לבני ישראל: אין הרבה מים, פורצות מגפות והכנענים שיושבים בדרך מתנכלים לבני ישראל. העם שוב מתלונן והפעם ה' שולח בהם נחשים. למראה החללים הרבים מתחרטים בני-ישראל ומבקשים ממשה ככתוב: " (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. "(במדבר כא) תפילת משה נענית ועל פי ציווי ה' משה עושה נחש העשוי מנחושת שכל המסתכל בו נרפא. הרפואה הייתה בעיקרה רוחנית.
בני ישראל מתגברים על כל הקשיים ומתקרבים אל ארץ ישראל. בסוף הפרשה מסופר על מלחמות ישראל וניצחונותיהם של עם ישראל על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.
סוף סוף לאחר ארבעים שנות נדודים מחנה בני ישראל חונה בצדו המזרחי של הירדן ומוכן לכניסה לארץ ישראל.

 

פרשת חקת מעוררת מחשבה ובחינה מחודשת לגבי האמונה וההתנהלות שלנו בחיינו. כולנו מנהיגים ומנהיגות, כל אחד ואחת מאתנו בסביבה שבה אנו חיים, וצריך לזכור שלפני הכל אנו מנהיגים את עצמנו, וההנהגה מחייבת אמונה- בנו, בילדנו, בחברנו, בסביבה בה אנו חיים, וכו.' פעמים רבות האמונות שלנו, בין אם מדובר על אמונות מגבילות או מעצימות לגבי עצמינו, לגבי אנשים אחרים או על הסביבה, מכתיבות לנו איך לחיות ואיך לפעול או במקרים מסוימים להימנע מפעולה.
האמונות שאימצנו מהוות בסיס להתנהלות שלנו ולרוב ההחלטות שאנו לוקחים, מתוך אמונה או חוסר אמונה במשהו או על משהו. התת מודע שלנו חופשי מביקורת ושיפוטיות, ולכן יפעל בהתאם לאמונות שלנו לטוב ולרע. הנרי פורד אמר: "שבין אם אתה חושב שתצליח או תיכשל – אתה צודק". משפט שמתמצת את דרך הפעולה של תת המודע שלנו.
לאמונות שלנו יש כוח והשפעה עצומה, והיכולת להאמין ולשחרר את החלק שלי כהורה הוא חיוני לצמיחת הילד. בנוסף, חייב להיות סנכרון מלא בין התחושה הפנימית שלנו, שהוא המסר הלא מילולי, לבין המסר המילולי. מיותר לבטא משפטים שאין להם אחיזה בתחושה הפנימית שלנו. לעומת זאת, אם התחושה שלנו ברורה, אותנטית ומהלב, היא עוברת הלאה גם ללא מילים. אבל כמו בפרשה שלנו כח הדיבור הוא חיוני בתקשורת ועם ילדינו בפרט. כלומר, למרות התחושה הפנימית ילדינו זקוקים לחיזוק ותגבור מילולי, עידוד והעצמה מאתנו המבוגרים.
הפרשה אומרת לנו למעשה- שהבחירה איך לפרש את התנהגותו של העם (ילדינו, חברנו וכו'), איך להגיב לה ואיך דווקא מהמקום החלש לצאת למסע של צמיחה- הוא לגמרי בידנו!!!
בכל תחום, כל אחד מאתנו יכול לתת הרבה יותר כשנקבל מסר- אמון ביכולותינו, ולרוב גם ננהג בדיוק כפי שמצופה מאתנו.
עכשיו כדאי להיזכר, האם ומתי מישהו אמר לנו אי פעם את המשפט "אני מאמין בך"? האם אי פעם הרגשנו שיש מישהו שמאמין בנו במיוחד?
כולנו זקוקים לתחושה שמאמינים בנו, שרואים את הטוב שבנו. האמון בנו נותן לנו כוח להמשיך ולעשות טוב.
כשאנו משדרים לילד, לחבר (וגם לעצמנו..), שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו- זה הוא באמת, אנחנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי שבו, ואת הרצון שלו לממש את הכוחות שיש בו.
האמון מאפשר פתיחות וקבלה. האמון מאפשר לנו לכבד ולהשפיע ממקום מקדם ומצמיח. כך גם עם ילדינו. כשאנו מאמינים בהם, האמון חוזר אלינו ומאפשר פתיחות, קבלה, אהבה, שיח וכבוד הדדי.
הרב שלמה קרליבך הטיב לנסח זאת- "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו"
מי ייתן ונצליח לפתח אמון בנו ובסביבתנו בתהליך מימוש שליחותנו האישית והסביבתית, אחרי הכל, יש לנו אחריות למקום שבו אנו חיים, ובידנו האפשרות והבחירה לעשות את ההבדל. אמכי"ר

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

משה ואהרון לא זוכים להיכנס לא"י, מדוע אלפי שנים מנסים חכמים להבין את הסיפור הזה, שבעקבותיו משה ואהרון מתבשרים שהם לא ייכנסו לארץ ישראל? למה עונש כה חמור, מה בדיוק קרה שם ומה הייתה הטעות הקריטית? פרשנים רבים מסבירים שיש בסיפור זה מסר על הנהגה, ועל השפעה על הכלל.
מפרשים רבים נתנו הסברים שונים כיצד משה רבינו שהוציא את עם ישראל ממצרים וליווה אותם 39 שנה במדבר (כמעט 40) עם כל המשתמע ממש רגע לפני לא זוכה להיכנס לא"י, אפילו לא בארון קבורה, מדוע?! הייתכן שהסיבה לכך היא רק בגלל שהיכה על הסלע ולא דיבר אליו? ומדוע אפילו לאחר מותו, הוא לא זוכה כמו יוסף שיילקח לקבורה בא"י?
שימו לב שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זוכה להיכנס לארץ ישראל. תחילה מתה מרים (באר המים מסתלקת) ואחריה אהרון אחיה (ענני הכבוד שהגנו על בני ישראל מחום השמש, בלמו את רוחות המדבר ויישרו את הדרכים, גם כן מסתלקים), ולבסוף משה רבינו (המנהיג הגדול שעמד בגבורה מול פרעה מלך מצרים, שהביא על מצרים את עשר המכות, שבקע את ים סוף לשניים, שהוריד לבני ישראל את לוחות הברית בהר סיני, ושהגן עליהם בכל הניסיונות והקשיים שעמדו בדרכם במדבר) גם הוא עתיד למות במדבר ממש לפני כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל. מפרשים רבים הסבירו שהיה צורך בשינוי מהותי של אופי ההנהגה. הכניסה לא"י חייבה את העם לקחת אחריות ולפעול לא רק רוחנית אבל גם ארצית, מעשית, להוציא מהכח אל הפועל, וצוות ההנהגה המופלא הזה של האחים, מרים, אהרון ומשה השלים וסיים את שליחותו, תזכורת שגם האנשים הגדולים והצדיקים- בסופו של יום בני אדם שנשלחו לעולם כדי לקיים ולממש את שליחותם.
ובכל זאת, חטא מי המריבה כסיבה לעונשו של משה לא להיכנס לא"י נראה כחסר פרופורציות. ע"פ הרב קוק זצ"ל הכאת הסלע, כצעד קרוב לטבע, משתלבת במהלך הכללי של השתנות ההנהגה. אז מדוע גדול חטא החלפת הדיבור בהכאה?
מהפסוק הבא – "(י) …שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם…." (במדבר כ)
ישנם המפרשים שבגלל שמשה כינה את בני ישראל "מורים", כלומר, מורדים וסרבנים, למרות שהוא אהב מאוד את עם ישראל באומרו "המורים…" נחשף את מה שבליבו של משה. מסבירים האבן עזרא ואור החיים, שמשה איבד את אמונו בעם ישראל, וכשמנהיג מאבד את האמונה במסירות וביכולת של העם אין הוא יכול להמשיך בהנהגה. במהלך המסע הארוך שעשה משה עם בני ישראל, הוא הגן עליהם בחירוף נפש, והיה שם עבורם בכל המובנים, לא היה מסור כמשה לבני ישראל, הוא פרש מאשתו וילדיו; משה נתן את כל מה שהיה לו לעם ישראל. אבל בנקודה הזו של מי המריבה מהמקום הכי אנושי אמונו של משה בעם התערער.
הרמב"ם אומר במורה נבוכים, שחטאו של משה היה חטא הכעס. הכעס לוקח לנו את המנגנון של האנושיות, את שיקול הדעת את כושר השיפוט והיכולת לקחת החלטות ראויות. משה רבינו אמור להיות מודל לחיקוי אבל הוא מאבד שליטה בעקבות הכעס, מה שעלול להעביר מסר שמתיר לכולנו לכעוס ולוותר על מנגנון האנושיות ושיקול הדעת. כלומר, הבעיה היא לא בהכאה אלא בכעס שסבב את האירוע.
המהר"ל מוסיף על כך כי לימוד והעברת המצוות בדרך של כעס ולא בדרך של דיבור יש בזה ביטוי של חוסר אמונה, כי הכעס הוא ניסיון של התערבות ישירה להחדיר את הדברים לליבות בני-אדם בכוח ובלי דעת, בעוד הדיבור פונה אל הדעת, השכל ואל הלב. צריך לזכור שהדיבור הוא כוחו העיקרי של האדם, ויש להבין ולהאמין בכוח השפעתו ובעצמת התפשטותו. חטא מי המריבה ועונשו בא להודיע לנו אחת ולתמיד, שלא מחנכים בכח.
לדעת רש"י, חטאו של משה היה האופן שבו בוצע הנס- משה נענש על שלא הקפיד לבצע את ההוראה האלוקית כפי שניתנה. ושי פירון מטיב להסביר- "פירוש רש"י מוביל אותנו לשתי מסקנות חשובות: האחת – עלינו לבחון את סגנון המנהיגות ולהתאימו לשלבים שונים בחיינו. סגנון אחד לא מתאים לתקופות שונות, ושיטות ניהול והנהגה צריכות להתאים לתקופה ולערכיה. מענין לבחון את הקשר שבין שינויים בסגנונות הניהול לאירועים גלובאליים ומקומיים. המסקנה השניה היא שבחברה חופשית לא מצליחים להתמודד בעזרת "מטה" אלא רק בעזרת "דיבור", גם אם מדובר בתהליך ארוך, מורכב ומסובך."
מנהיג כאמור חייב לראות את המצוקה של הכלל אותו הוא מנהיג, לגלות אמפטיה לכאב שמגיע מתוך חסר גדול. צריך לזכור- בני ישראל היו צמאים למים! לעיתים, בעת מצוקה, כדאי להתעלם מהאופן שבו פונים אלינו, לא למהר לכעוס, ולהשתדל להבין את מצוקת הפונה.
אז מדוע משה לא נכנס לארץ אפילו בארון קבורה? מסביר הרב שניאור אשכנזי. לכולנו יש שליחות אישית וסביבתית, המקום שבו אנו מצויים זהו מקום המשימה שלנו שעליו עלינו לגלות אחריות. מנהיג צריך להיות עם עמו, ולא איפה שנוח לו להיות, ולכן כמו כל דור המדבר גם משה מת ונקבר במדבר. מאותה סיבה בדיוק לא עלה הרבי מליובאוויטש ארצה, אפילו לא הגיע לביקור כי אם היה מגיע לא היה יכול לצאת מארץ ישראל. הרבי היה עסוק במניעת התבוללות בגולה, בחינוך ליהדות בגולה, בהצלה, תמיכה וחיזוק היהודים שדרכם אבדה להם ועוד וכו'- זו הייתה המשימה שלו, אם הוא היה עובר לארץ ישראל הוא לא היה מצליח לממש את שליחותו כראוי.
לסיכום, שי פירון הטיב לתאר-
"חובתו של מנהיג להפוך קהל לעדה. להעמיק את תחושת היעוד המשותף כבסיס להתמודדות עם הקשיים העתידיים… שלשה כיוונים שונים הובילו את הפרשנים עת התמודדו עם פרשת מי מריבה: המעבר ממנהיגות של הכאה למנהיגות של דיבור, החובה להבין את קשיי הזולת ולהימנע מחינוך בשעה של כאב ומצוקה, והחובה להציב את היעוד והחזון במרכזה של כל קבוצה, קל וחומר – אומה. "עקרונות מנהיגותיים אלה, נדרשים למנהיג שיוביל את עם ישראל עם כניסתו הצפויה לארץ. דומה, שעל אף השנים הרבות שחלפו, ראוי להם למנהיגים לחזור ולשנן את פרשת מי מריבה ולהסיק ממנה דרך ראויה להובלה נכונה."

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, איך כל החכמה והעושר של קרח לא הספיקו לו ולכן, הוא וכל אשר היה לו אבדו. הפרשה מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו.
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. קבוצות שונות שחברו יחדיו וניסו להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
לשלוש קבוצות השתייכו משתתפי המרד:
• מנהיג המרד, בן לשבט לוי – קרח, בן דודם של משה ואהרון, שגם הוא היה נכדו של לוי וראה את עצמו מתאים לתפקיד הכהן הגדול.
• ממנהיגי שבט ראובן – דתן, אבירם ואון בן פלת, שע"פ המדרש ניצל בזכות אשתו מגורלם הנורא של קורח, עדתו ותומכיו, ולכן, הוא מוזכר רק בתחילתה של הפרשה.
• 250 איש נשיאי העדה, מחשובי בני ישראל, שגויסו ע"י קורח כנגד משה ואהרון.
משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.

לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר וההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל, מפרשים אומרים שנתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים! ככתוב- " (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו." (במדבר טז) וממשיכים דתן ואבירם בני אליאב בדבריהם, "(יג) הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: …". (במדבר טז) כלומר, לפתע מצריים הופכת להיות ארץ חלב ודבש שממנה הוצאו ע"י משה ואהרון בכדי למות במדבר.
משה איננו נרתע וכאמור מנסה בדרכי שלום לשכך את המהומה, הוא אפילו אומר "בוקר", והכוונה- בואו נרגע, בתקווה שעד הבוקר יירגעו הרוחות. משה מבהיר לקורח ועדתו כי כל המינויים נקבעו על ידי הקב"ה בעצמו והוא זה שגם יוכיח לעיני כולם כי הקב"ה בחר באהרון ובבניו. ואכן, למחרת פוצה הארץ את פיה, וקורח, דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעים באדמה. לאחר מכן, יוצאת אש ובולעת את 250 האנשים שהצטרפו למרד. ביטוי מובהק לבחירתו של ה' בשבט לוי ובאהרון לשרתו, ובחירתו במשה כמנהיג של בני ישראל. לאחר המקרה פחדו בני ישראל להתקרב למשכן שלא ימותו גם הם.
בהמשך מבהיר ה' לאהרון ומונה בפניו את התפקידים העיקריים של בני שבטו. בין היתר מחובתם לדאוג לשמירת הקודש. כלומר, עליהם מוטלת האחריות שמי שאינו כהן או לוי, לא יגע בקודש ולא יפגע. במילים אחרות, באחריותם של הכוהנים והלוויים לשמור על קדושת המשכן. הכוהנים הם שליחי העם וכדי שיהיו עסוקים בתפקידם ללא טרדות פרנסה וכד' הצטוו בני ישראל לדאוג למזונותיהם.

ככתוב, "(כד) כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה, נָתַתִּי לַלְוִיִּם, לְנַחֲלָה; עַל-כֵּן, אָמַרְתִּי לָהֶם, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה." (במדבר יח) מאחר שלשבט לוי אין חלק ונחלה באדמת הארץ מביאים בני-ישראל ללווים מעשר מתבואתם ומעשר זה נקרא בשם "מעשר ראשון". והלוי עצמו גם הוא נותן מעשר, מן המעשר שקיבל, לכהן.

 

קורח שהיה איש מצליח ועשיר כקורח מצוי למעשה בכל אחד מאתנו; זהו החלק של האגו שבנו שמפעיל ומעודד את הרצון שלנו לקבל לעצמנו, החלק האגואיסטי- זה ששם אותנו במרכז, "שלקחו לנו", "שתו לנו", שבעיקר "חסר לנו"…. זה אותו חלק ביקורתי, שיפוטי, שחווה את החסרונות שבכל דבר; זהו אותו צורך לתקן את העולם כאן ועכשיו- החלק שיוצר מחלוקת פנימית שיכולה להחריב את עולמנו (זוגיות, משפחתיות, חברים וכו') למעשה חלק זה של האגו/רצון מפר את האיזון ומונע שלום בתוכנו. לכן, עלינו להשכיל ולעורר את החסד שבנו, לדון את עצמנו ואת הכלל לכף זכות, להודות על מה שיש, לראות את הטוב לפני שאנו נכנסים למחלוקת כדי שנהיה מכוונים לחפש שלום, ולא לחפש לנצח. להיות קשובים ופתוחים, ולראות ולהרגיש גם את האחר.

הרב שרגא סימונס מסביר-
המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. 'שלום' איננו רק היעדר מלחמה. השלום הוא מערכת יחסים סימביוטית, המושתתת על שיתוף פעולה, מערכת יחסים שבה כל אחד מן הצדדים דואג לצד השני, מסייע לו ובסופו של דבר – גם משלים אותו… כמה מתאים לנו לראות ששם העיר 'ירושלים' מורכב למעשה משתי מילים נפרדות: ירו-שלם, כלומר – השלום ייראה (יתגלה).
במילים אחרות, מי שיידע ויצליח להתבונן בתוכו פנימה, יוכל גם לצאת החוצה, לצמוח ולגדול. משה רבינו מתבונן פנימה אל עצמו, "…וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו…." (במדבר טז, פסוק ג) ניתנת לנו ממש הדרכה לאיך להגיב ובטח כמנהיג לביקורתיות ושיפוטיות. כאמור, רק לאחר התבוננות פנימה נצליח להוציא את המיטב החוצה. הרשב"ם מפרש את נפילתו של משה על פניו כאקט של תפילה. וההתפתחות של המחלוקת בהמשך מאפשרת לנו להבין את נפילתו של משה על פניו כאקט של ענוה מוחלטת, של התכנסות פנימה, פינוי מוחלט של האגו האישי שלו מתוך הסיטואציה. משה רבינו כאילו תוהה לעצמו: אולי קרח, דתן ואבירם צודקים? אולי אהרון ואני באמת מתנשאים על העדה? הערעור על מנהיגותו והטענות על התנשאותם שלו, משה, ושל אחיו, אהרון, מתקבלות אצלו כטענות לגיטימיות שיש להתייחס אליהן ברצינות. משה רבינו נמנע מעימות, אפילו דוחה אותו לבוקר, כפי שרש"י מסביר, יתכן שאם אותם מורדים ישנו על זה, הדברים יתבהרו ויירגעו. יחד עם זאת, משה רבינו לא מתחמק מהקונפליקט ומתייחס כמנהיג בכובד ראש, ואמונתו בה' לא מתערערת, להיפך. למעשה, משה רבינו בכלל לא מנסה להתווכח איתם, הוא משאיר לקב"ה את ההכרעה בעניין.

המורדים מנגד מסרבים לעלות ולדבר עם משה למרות פניותיו החוזרות, ד"ר צביה ולדן משתפת-
"אני תוהה אם הארץ פצתה את פיה משום שאיש מבני המרי לא פתח את פיו, למרות הפניות החוזרות של משה. אני שואלת את עצמי אם הלוע שנפער היה תגובה למילים שנבלעו ולא הושמעו… ואכן, פרשת "קרח" היא סיפור אקטואלי מאין כמוהו. היא פרשה החוזרת על עצמה, תרתי משמע. לא רק מעל הדוכן במועדה, אלא גם במציאות החברתית והפוליטית. הקריאה בה מזכירה לנו שוב ושוב את כוחה של מנהיגות שיש בה מסירות, ענווה ונקיון כפיים, את הסיכוי הגלום בהידברות ואת האסון שעלול להיגרם בגין החמצתה."
"מי ייתן והקב"ה יברך אותנו, ויעניק לנו את הסובלנות והרגישות הנדרשות בכדי להימנע מוויכוחים הרסניים. מי ייתן והקב"ה יכוון אותנו להעניק את הכבוד הראוי לכל אדם בסביבתנו (הרב שרגא סימונס)." אמכי"ר.
שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.