השבוע אנו מסיימים את חומש ויקרא בפרשות בהר ובחוקותי, הנקראות תמיד סמוך לל״ג בעומר. החיבור ביניהן אינו מקרי: מצד אחד מצוות חברתיות עמוקות של שמיטה, יובל ואחריות הדדית; מצד שני פרשת הברכות והקללות- אהבה ויראה, בחירה והשלכות. ובתווך ניצב ל״ג בעומר, המסמל הן את סיום מגפת תלמידי רבי עקיבא והן את אור תורתו של רבי שמעון בר יוחאי. מתוך שלושת המוקדים הללו מתגלה נושא מרכזי אחד: בניית חברה בריאה המושתת על אהבה, כבוד, יראה ואחריות הדדית.
ראשית, פרשת בהר מציגה מודל חברתי יוצא דופן. התורה מצווה על שמיטת חובות, מנוחת האדמה, שחרור עבדים והחזרת קרקעות ביובל. בכך היא אינה מסתפקת במוסר אישי, אלא מעצבת מבנה חברתי שמצמצם פערים ומזכיר שהכול פיקדון: "כי לי הארץ"(ויקרא כ״ה, כ״ג)- האדם איננו בעל הבית המוחלט. אחד הפסוקים העוסקים ב"בעל המאה הוא בעל הדעה" הוא: "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת" (משלי י״ח, כ״ג), המרמז כיצד כוח ועושר עלולים להקשיח את הלב. מכאן מתחדד המסר: חברה בריאה נוצרת כאשר האדם מרכך את תחושת הבעלות, משחרר שליטה ומכיר באחר כשווה.
יתרה מזו, מצוות אלו דורשות אמון. התורה שואלת: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?” (ויקרא כה, כ) ומשיבה בהבטחת הברכה. הבסיס לשמיטה וליובל הוא אמון- בה׳ ובבני אדם. כאן מתחיל החיבור לל״ג בעומר: חברה שאינה בנויה על אמון וכבוד מתפרקת מבפנים.
ואכן, התלמוד מתאר את האסון: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא… וכולם מתו… מפני שלא נהגו כבוד זה לזה” (יבמות ס״ב ע״ב). דווקא תלמידי מי שאמר “ואהבת לרעך כמוך” נכשלו בכבוד הדדי. מכאן מתברר: לא די בלימוד תורה- יש להפנימה ולהטמיעה במערכות היחסים. ל״ג בעומר מסמן את נקודת התיקון.
מתוך השבר צומחת תקווה. מסביר הרב אייל אונגר: "בעיצומה של תקופה קשה, בתוך ימי הדין והאבלות של ספירת העומר, ניצב יום אחד מואר, כמו נר בתוך חושך סמיך- ל"ג בעומר. הוא לא רק "יום הפסקה", אלא הכרזה חדה: יש המשך. יש תקומה…" כך לאחר האובדן קמו תלמידים חדשים, ובראשם רבי שמעון בר יוחאי, שהמשיכו את הדרך והעמיקו את תורת רבי עקיבא. ספר הזוהר מתאר: "אהבה ויראה- תרין גדפין אינון”, שתי כנפיים הן. התורה והאדם זקוקים לשתיהן כדי להתרומם.
כאן אנו מגיעים לפרשת בחוקותי, המציגה את הברכות והקללות. למרות עוצמת התיאורים, מדובר בחוקיות של סיבה ותוצאה. הרמב״ם מלמד שההתבוננות מולידה שני רגשות משלימים: אהבה שמקרבת ויראה שמייצרת אחריות. הברכה נולדת מאהבה- והאזהרה מנשיאת אחריות.
מכאן מתבהר הקשר לל״ג בעומר: תלמידי רבי עקיבא כשלו באהבה ללא יראה- בהתלהבות ללא כבוד. רשב״י מסמל את האיזון: אש של אהבה המלווה ביראה עמוקה. לכן המדורה היא סמל כפול- אור וחום, אך גם אש הדורשת זהירות.
פרשת בחוקותי אינה מסתיימת בקללה אלא בתקווה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלות…”(ויקרא כ"ו, מ"ד) הברית לעולם אינה ניתקת; תמיד יש אפשרות לתיקון. זהו כאמור גם מסר ל״ג בעומר- מתוך משבר צומחת תקומה והמשכיות.
הרלוונטיות לימינו ברורה: אנו חיים בדור של ידע ושפע, אך גם של קיטוב ושיח פוגעני כשברקע מלחמה כואבת וממושכת על כל המשתמע. המסר של בהר-בחוקותי ול״ג בעומר מזכיר שחברה אינה נבנית רק על חוקים או רק על רגשות, אלא על השילוב שלהם (שכל ולב), השילוב שבין אהבה, יראה וכבוד הדדי.
דברי בן עזאי מסכמים: "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה… שמצוה גוררת מצוה"(אבות ד׳, ב׳). כל מעשה קטן יוצר מציאות. כל בחירה בונה או מחרבת עתיד.
כאשר אנו מדליקים את מדורת ל״ג בעומר, היא איננה רק זיכרון- אלא קריאה: להדליק אור של כבוד, ערבות הדדית ואחדות. אם נדע לחבר אהבה עם יראה, אמון עם אחריות וחוק עם לב- נוכל להפוך את האור הזה לאש של תקווה. שנזכה להאיר זה לזה ולזכור שאפשר לתקן🔥
בשורות טובות ושבת שלום❤️
לרפואתם השלמה של-
אילן בן חנה, ופנחס בן אסתר.
הרב אריק אריה חיים בן יפה פלורנס.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, ארץ ישראל, בבטחה. וכמובן, אנו מוקירים ומחבקים את כל המשפחות השכולות ששילמו ביקר להן מכול.
אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של החטופים הביתה, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש של כולם.
לכל הפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתקווה לפירוק חמאס, האיראנים, החיזבאללה וכד' מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.