השבוע עוסקת הפרשה בשמיטת קרקעות, יובל, גאולת הארץ ודיני עבדים. השמיטה, היובל וגאולת הקרקע נובעים מרעיון יסוד ולפיו הארץ איננה שייכת לעם ישראל וישיבתם בה מותנה בהתנהגות ובהתנהלות של העם. כמו כן, הפרשה מחזקת את חוק היסוד שלנו במדינת ישראל, "חוק האדם וחירותו" בהתייחסותה לנושא העבדות.
אנחנו מה שאין לנו מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"ויוויאן ומוריס וואהל ז"ל היו זוג מן המרשימים שהכרתי מימיי. הם היו צמד הפכים. מוריס היה שקט, מופנם, מהורהר ומאופק. ויוויאן הייתה חברותית ומלאת חיים, אשת רעים להתרועע במובן המעולה של המושג. הם השלימו זה את זו להפליא: שני חצאים של שלם.
ייחודם הבולט היה ההיקף המונומנטלי של הנתינה שלהם. בישראל, למשל, הם תרמו את גן הוורדים הגדול הסמוך לכנסת ואת מרכז הכנסים בעיצובו המדהים של דניאל ליבסקינד מול אוניברסיטת בר-אילן. הם נידבו מתקנים רפואיים בתל-אביב ובירושלים, כמו גם בקינגס קולג' וביוניברסיטי קולג' בלונדון. הם תמכו בבתי ספר יהודיים בבריטניה ובישיבות בישראל. וכל זה רק מגרד את פני השטח של מפעלם הפילנתרופי.
אך המרגש באמת הוא דרך היכרותם זה עם זו – שכן ויוויאן הייתה צעירה ממוריס בשלושים שנה. כשהם נפגשו מוריס התקרב לשנתו החמישים: איש עסקים ברמ"ח איבריו שדומה היה כי נידון לחיי רווקות. ויוויאן, שעוד לא מלאו לה עשרים, הייתה בתם של חבריו, והיא מצאה אצלו עבודה לימי חופשת לימודים.
יום אחד, מוריס הציע לה לבוא איתו לארוחת צהריים. בדרכם אל המסעדה הם חלפו על פני קבצן. מוריס נתן לו מטבע והמשיך. ויוויאן עצרה ושאלה את מוריס אם ייאות לתת לה את משכורתה השבועית לפני הזמן. מוריס הושיט לה את הסכום. היא חזרה אל הקבצן ונתנה לו את כל הכסף. "למה עשית את זה?" שאל מוריס. "כי מה שנתת לו לא מספיק כדי להשפיע על החיים שלו. הוא צריך יותר מזה". בסוף השבוע אמר מוריס לוויוויאן, "לא אתן לך כסף נוסף על המשכורת השבועית שכבר קיבלת, כדי לא לקלקל לך את המצווה שעשית". אבל זה היה הרגע שבו החליט שהוא רוצה להתחתן איתה, משום שכפי שאמר לי זמן קצר לפני מותו, "הלב שלה היה גדול מהלב שלי".
אני מספר את הסיפור הזה כי הוא ממחיש ממד של פרשת בהר שאנו נוטים להחמיץ. פרק כ"ה בספר ויקרא עוסק בבעיה שחריפותה לא קהתה גם כיום, כעבור 3,300 שנה. הוא עוסק באי-שוויון הבלתי-נמנע המתקיים בכל משק חופשי. כלכלת השוק מיטיבה ליצור עושר, אך בחלוקתו היא מוצלחת הרבה פחות. יהיה קו הזינוק אשר יהיה, עד מהרה יופיעו פערים בין המצליחים יותר למצליחים פחות, והם מתרחבים ככל שעובר הזמן.
אי-שוויון כלכלי מוביל לאי-שוויון בכוח, והתוצאה היא במקרים רבים ניצול החלשים בידי החזקים. נביאי ישראל מדברים על כך כבפזמון חוזר… בעיה זו מתקיימת כמעט בכל חברה ובכל זמן. המיוחד בהתייחסותה של התורה לבעיה מורכבת זו הוא שהתורה מסרבת לתת לה תשובה חד-ממדית. השוויון הוא ערך, אבל גם החופש. הקומוניזם והסוציאליזם ניסו לאכוף שוויון גם על חשבון החופש – ונכשלו; אבל גם לכלכלה החופשית בעיות משלה. עיקרון אחד שאפשר להסיק מהמקרא הוא כי השוק נועד לשרת את האדם, ולא האדם את השוק. שאלת היסוד היא אם כן: מה משרת על הצד הטוב ביותר את האנושות שבריבונות האל?
קריאה קפדנית בפרשת בהר תגלה שגישתה של התורה לסוגיה זו פועלת בשלושה רבדים נבדלים לגמרי: הפוליטי, הפסיכולוגי והתיאולוגי.
הרובד הראשון, הפוליטי, פשוט. הפרשה מציעה שני מחזורים של חלוקה-מחודשת של העושר, מחזור שבע השנים של השמיטה ומחזור חמישים השנים של היובל. הכוונה כאן היא ליישור-קו כלכלי תקופתי, הנעשה באמצעות שילוב של שמיטת חובות, שחרור עבדים, והחזרת נחלות-אבות לבעליהן המקוריים. זו דרך לטפל בפערים כלכליים מצטברים בלי להתערב במשק באופן קבוע. עד כאן הממד הפוליטי.
הממד הפסיכולוגי הוא מה שהמהפכנים הצרפתים כינו "אחווה". המילה "אח" מופיעה בדינים שבפרשה עשר פעמים. ""אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (כה, יד). ""וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ" (כה, לה; לט). ""גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ" (כה, מח). זוהי חשיבה התפתחותית, לא מהפכנית. אנו יודעים ממחקריהם של ויליאם המילטון ואחרים על ברירת השאֵרים כי הדחף האלטרואיסטי הבסיסי ביותר הוא כלפי המשפחה. מידת הנכונות שלנו להַקְרָבה למען מישהו היא כמידת הַקִּרְבה המשפחתית שבינינו לבינו. וזוהי מן הסיבות המרכזיות לכך שמתחילת הסיפור היהודי עד היום, היהודים ראו את עצמם כמשפחה אחת, צאצאי שלושת האבות וארבע האימהות. חקיקה אלטרואיסטית, באמצעות מוסדות כגון השמיטה והיובל, אין די בה; יש צורך בחברה שבניה מרגישים מחוברים יחדיו בעבותות של אחריות משותפת. לכן נדרשת התורה לסיפורי האבות בספר בראשית, המתמקדים בבני ישראל לא כאומה אלא כמשפחה. המצוות והסיפורים כרוכים כאן יחדיו…
ולבסוף, עמוק מכולם, הממד התיאולוגי. בפרק שלנו אנו שומעים בבירור שאין דומה לו את מה שבעיניי הוא העיקרון היסודי ביותר במצוות התורה. ראו את הנאמר בפרקנו על הארץ ועל עבדים עברים:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי." (כה, כג)
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד… כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ." (כה, לט-מג)
התורה קובעת כאן עיקרון רדיקלי. אין בעלות מוחלטת. בארץ ישראל לא תהיה בעלות מלאה ומתמדת על קרקע, מפני שבסופו של דבר אדמתה שייכת לקב"ה. ובאותו אופן, אדם מבני ישראל לא יהיה בעליו של אדם אחר מבני ישראל…
הדבר בולט במיוחד בפרשת בהר, במצוות הנוגעות לבעלות על קרקעות ועבדים. ההלכה היהודית מושתתת על העיקרון כי רק ה' הוא בעליהם של דברים. איננו הבעלים של קנייננו, אלא אנו מחזיקים בו כפיקדון. זה פשר גזירתה של המילה "צדקה" מן המילה "צדק" (במקרא מובנן של השתיים אף זהה). בלשונות אחרות צדק וצדקה הם מושגים שונים בתכלית; צדקה היא נדבה ואין לה קשר לצדק. צדק מוכרחים לעשות – ואילו צדקה תלויה ברצוננו הטוב…
פרשת בהר מלמדת אותנו שאי אפשר ליצור חברה צודקת באמצעים פוליטיים בלבד (שמיטת חובות, החזרת נחלות משפחתיות לבעליהן הקודמים וכן הלאה). ישנם ממדים פסיכולוגיים ותיאולוגיים, וגם הם חיוניים. אבל גם ברמה האישית הפשוטה יש בה רעיון שיכול באמת לשנות את חיינו. חשבו על מה שיש לכם כעל פיקדון שניתן לכם לרווחתכם ולרווחת משפחתכם, אך גם לרווחתם של אחרים. אל תשאלו מה אני יכול להרוויח, אלא מה אני יכול לתרום. אדם החי מתוך נקודת המוצא הזו, חייו שמחים יותר. הוא מרומם את חייהם של אחרים, ומרגיש שחייו אינם עוברים לריק. כמעט איש מאיתנו אינו יכול לתת בהיקף הנתינה של בני הזוג וואהל, אבל בנתינה ההיקף אינו העיקר. הֱיוּ ברכה לאחרים – ותגלו שחייכם הם ברכה לכם."
ללא ספק הפרשה מאירה את עינינו כי שום דבר לא באמת שייך לנו, והטמעת רעיון זה מבהירה לנו שאין מקום לגאווה מה שמאפשר בניית תשתית חברתית רגישה ואכפתית יותר. הסיפור של ויוויאן ומוריס וואהל ז"ל מחזק כי הערך הפנימי של כל המעשים שלנו הינו בכוונה, בטוהר ובכנות הרצון. וכפי שכתב הסופר משה שפרבר- "וכוונת הלב היא המעמידה את האדם נוכח אלוהים". אומרים שהמבחן בעולמנו מאתגר יותר לעשיר בעל הקניין מאשר לעני, כי המבחן של העשיר מתבטא בבחירה וברצון הטוב שלו להעניק ולתת למען שיפור חייהם של אחרים.
בבראשית ובעשרת הדיברות יש ביטוי דומיננטי לרעיון המהפכני שהאדם נברא בצלם אלוקים ולכן הציווי- "אנוכי ה' ולא תעשה לך צלם אחר…" וכך גם בפרשה שלנו המבהירה כי יש חיבור בין המצוות של בין אדם לחברו למצוות של בין אדם למקום. אחת לשבע שנים קורא המקרא לחידוש הברית בין האדם, המקום, החברה והאדמה. זוהי שנה שמשאירה את רישומה על שש השנים שלאחריה. ההבנה כי שנת השמיטה היא ערך יסוד בחינוך האדם בישראל- משמעותית בחיי היחיד, הקהילה, החברה והאומה.
שבת שלום❤️