הפרשה השבוע פותחת ומתארת לנו כי- "(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: … (כח)… עַד-עוֹלָם–לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." (דברים כט). הפירוט שניתן לנו מבהיר כי דברי הברית מכוונים לא רק אל ה"נצבים היום כולכם" אלא גם אל ממשיכי הדרך, גם לאלו שעוד לא נולדו. איך יוצרים את המחויבות הזו בהווה וגם בעתיד, אצל הדורות הבאים? מדרש מפורסם משווה בין מספר המצוות לבין איבריו של אדם. כשם שהגוף הוא מערכת אורגנית אחת, שלכל חלק וחלק שבה תפקיד ייחודי שמתקשר לשאר החלקים כדי להוציא לפועל ישות אחת שלמה, כך גם המצוות. בשבוע שעבר פרשת 'כי תבוא' הבהירה לנו כי קיום המצוות הינו תנאי הכרחי לקבלת הברכות. הברכה שורה בעצם קיום המצווה, ויחד עם זאת יש גם את הקללות והבחירה היא בידנו. והשבוע, בפרשת 'ניצבים' שוב מחדדים לנו את הבחירה שבידנו- "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." השאלה כיצד עלינו לקיים מצוות בכדי שנחווה שאכן בחרנו בחירה מודעת בחיים? ובנוסף, שאכן הצלחנו להנחיל את המחויבות גם לדורות הבאים?
מתייחס לכך ד"ר דרור ארליך- "לפסוק, "(טז) הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה–וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ." (דברים כו) כותב רש"י, בהשראת מדרש תנחומא, את המילים האלה: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם". לאמור, החוקים והמשפטים אמנם אינם משתנים או מתחדשים כשלעצמם, אבל התודעה של האדם ביחס אליהם, ובכלל, כן משתנה. ראוי לו אם כן לאדם, טוען רש"י, שמדי יום ביומו יביא אל קיום המצוות שלו תודעה טרייה ורעננה, מבט חדש ונלהב, כאילו התוודע אליהן היום בפעם הראשונה בחייו. זוהי תודעה דתית הפוכה מההתייחסות אל קיום המצוות כ"מצוות אנשים מלומדה", שיש בה איכויות של רגילות, אוטומטיות, שעמום ולעתים אף ניוון.
עוד במאה ה-19 ,רש"ר הירש בפירושו לתורה מצביע אף הוא על החיוניות של 'תודעת המתחיל' בעבודת הא-ל: אשר אנוכי מצווך היום … דבר ה' יהיה בעיניך חדש בכל עת, חדש כאור היום המקדם את פניך, חדש כנשימה שאתה נושם אל קרבך. כל יום יהא בעיניך כאילו נצטווית עליו 'היום', כל יום תשווה אותו לנגדך מחדש, תעיין בו מחדש ותלמד את תוכנו לתפקידי החיים של כל יום חדש. קיום תפקיד חיינו אין לו אויב גדול יותר מניוון האדישות שבקיום, מאובדן הרעננות של ההכרה והרצון. גם בדברים הפואטיים האלה של רש"ר הירש מובלט מוטיב ההעמקה: מבט בעיניים חדשות מאפשר למידה והבנה טובה יותר של דבר ה', וכתוצאה מכך גם התאמה נכונה יותר שלו למצבי החיים המשתנים, לתנאים ולנסיבות המתחדשים בכל יום. לעומת זאת, כאשר לא מביאים מבט חדש ורענן, עולה באופן טבעי אדישות מנוונת; אדישות, שהיא האויב המושבע של מסע החיים האנושיים לעבר השגת תכליתם… חדש כמו הנשימה שאני חווה ברגע הזה, שאינה דומה לאף נשימה אחרת שחוויתי או שאחווה. לאמור, טיפוחה של תודעת המתחיל מתאפשר על ידי הבאת תשומת הלב אל החוויה ברגע ההווה."
יחד עם זאת, השגה זו של התבוננות מחודשת שתואמת את הרגע בו אנו מצויים וחיים איננה טבעית לנו ולכן, היא כרוכה במאמץ ובעבודה עצמית. היא כרוכה בתרגולים מנטליים בכדי שנצליח לבסס ולטפח את 'תודעת המתחיל'. תרגולים אלו תומכים בהבאת גישה מנטלית זו גם אל עולמו הדתי של האדם.
ועל כך הוסיף הרב יחיאל מיכאל יוספי, אז מה בעצם מונע מאתנו לראות את הברכה המתחדשת? או לחילופין כפי שמופיע בפרשות האחרונות, הבחירה שיש לנו בין הברכות לקללות, בין רע לטוב, בין החיים למוות, היכן הקושי? תשובה- הרב מיכי יוספי מסביר, כשאנו אוחזים בדברים שכבר אין לנו בהם צורך אנו מבזבזים אנרגיות ומקום.
אחיזה היא מלשון אחזקה בכוח.
כשאנו אוחזים בדברים שלא מועילים ולא מטיבים איתנו, אנו מונעים מעצמנו את ההזדמנות לקבל את ההתחדשות המיוחלת. האחיזה יכולה להיות ברגש ובזכרונות שלא שוכחים המעוררים בנו כאב, כעס, תסכול וכו'. חשוב שנבין שכשאנו לא משחררים את הטינה והכעס אנו פוגעים קודם כל בעצמנו. מחזק הרב יוספי, שכעת, בחודש אלול, יש לנו הזדמנות לתרגל את השחרור מהאחיזות המיותרות, ולממש את ההזמנה להתחדשות. וזו הברכה האלוקית שקיבלנו- היכולת לבחור, להבין שתודעת הקורבן היא שמונעת מאתנו להתחדש.
אז מהי ההזמנה?
תשובה- לזכור את הטוב, ולא לתת משקל כה כבד לכל אותם זכרונות מכאיבים שמעכבים. הכאב עשה את תפקידו ושליחותו ועתה אנו רוצים לצאת לדרך חדשה וליישם אותה בפועל. חשוב להבין שהאחיזה שלנו יכולה להיות גם בעצמים, בבגדים ובחפצים שכבר לא רלוונטים עבורנו, שסיימו את תפקידם, והשחרור שלהם יפנה מקום לחידוש, והפניית האנרגיות שלנו לעשייה מתחדשת ומקדמת.
בנוסף, עשייה חיובית בשמחה ובמאור פנים יאפשרו לנו לעשות שינוי לטובה. רבי נחמן מברסלב כבר הבהיר שהשמחה היא שמחזקת את מערכת החיסון. כשאנו בעצבות, נקרא "מוחין בקטנות", התודעה שלנו מצטמצמת, בעוד השמחה מאפשרת גילוי של שפע, הרחבת התודעה, כדבריו של הרב- "גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר... וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש." אחרי הכל, אנו מגיבים אל הצורה שבה התקבלנו, ובחודש אלול בידנו הבחירה להיות שליחי הבורא ולהפיץ שמחה. אנו בעצם מקבלים הזמנה לשים לב להסחות הדעת שסביבנו, כמו- אגו, דעות קדומות, דאגות מיותרות, חוסר השקט, עצבות, כעס, חסמים, מנגנוני הגנה ועוד. ההזמנה מתזכרת אותנו שרוב הזמן אנו עסוקים בחיצוניות של הדברים, ודווקא הפנימיות, היא סוד הדברים. כלומר, בפנימיות יש הארה, ולכן, עבודה פנימית יכולה לשנות את חיינו לטובה. הרב יוספי מחדד שלרוב אנו במרדף אחר צבירת ידע, והבנה. יחד עם זאת, מה שחשוב זה לזכור ליישם את מה שהבנו, לבחון מה ניתן לעשות בפועל עם ההבנה שצברנו. מה התכל'ס בכדי שיהיה יישום ללמידה ונחווה תוצאות טובות ומטיבות.
לסיכום, אומר הרב הלל מרצבך- "העיקר במצווה אינו המעשה החיצוני אלא הכוונה המלווה אותה. שכן כותב המדרש (בראשית רבה מד א ד"ה אחר הדברים): "לא נתנו המצות אלא לצרף {לזכך} בהן את הבריות. וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף".
משמע מדברי המדרש שעיקר מטרת המצווות הוא לזכך אותנו, ולקרב אותנו אל ה'. וככל שאדם שמח יותר במצווה הוא מקיים את מטרת המצווה. על כך כותבת הגמרא (חגיגה ט ע"ב): "רחמנא ליבא בעי" {ה' רוצה את הלב}…
אנו כעת בימי חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי", ימים של העצמת הקשר עם ה', ימים של בירור הרצון שלנו מול ה'. חשוב שננסה להעצים את האהבה שלנו אליו מתוך שנחוש את השמחה שלנו בקיום מצוותיו."
בסופו של דבר, קיום תורה ומצוות בשמחה משרת אותנו, בכך שמאפשר לנו לראות ולהוקיר את הטוב שבחיינו, לפתח את הרגש לזולת, ולקבל את עצמנו ואת הסביבה במאור פנים, וכך גם להעבירם הלאה לדורות הבאים. שנצליח לשחרר את האחיזה מכל אותם דברים שמעכבים אותנו, ולהתחדש בקיים ובחדש.
מאחלת לכולנו שנה טובה, שנה מעולה, שנה של בריאות, הצלחה, עשייה מקדמת, מימוש, נחת ואהבה. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום💞