השבוע הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).
מסביר המורה לתנך, יהושע קליין, "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"(כו) ממשיך משה בנאומו הגדול, במעמד כל ישראל, לפני מותו… מי ירצה בקללה? כולנו רוצים להתברך… אבל אנו חשים היטב כי משה עצמו אינו משוכנע שדבריו הברורים והחד משמעיים, ייחרטו בלבו של עם ישראל לכדי תכנית חיים ופעולה שממנה לא יסורו לעולם. משה חוזר שוב ושוב: שמירת המצוות תהיה הסיבה ל "וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבֹתֵיכֶם…" (ט). אבל אם עם ישראל יזנח את קיום התורה, העונש יהיה כבד חלילה "וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה…" (יז).
מדוע משה רבנו, שליחו ועבדו הנאמן של ה', מתאמץ כל-כך בהשמעת האזהרות האלה?"
במהלך חיינו, כולנו נחשפים לפיתויים שונים, ולפיתוי כוח גדול. משה רבנו מנסה להכין וללמד אותנו לעמוד בפניו, ובפני אנשים ומצבים שיגרמו לעם ישראל, למשל, לעבוד עבודה זרה. לפיתוי מלבושים שונים אך המשותף לפיתויים השונים זה המשיכה לעשות את מה שאסור או מזיק, כי החשק והיצר מתמקדים בכאן ועכשיו… האיסור הוא לעיתים כי המעשה הוא בניגוד לחוק, לדת ואו למוסר, או כמו שמסבירה הפסיכולוגית רבקה נאמן, "…לפעמים הוא רע לנו מכיוון שיש לו מחיר כבד, בדרך כלל בטווח הארוך יותר. זה יכול להיות פיתוי לאכול מזון לא בריא במחיר הבריאות שלנו, לקיים קשר רומנטי מחוץ לנישואין במחיר של פגיעה בזוגיות הקבועה, להיכנס להרפתקה כלכלית מפתה עם סיכון כספי גדול ועוד. כוחו של הפיתוי עלינו ברור. המשיכה אל הנעים, המענג, הקל, המרגש, המיידי, כמעט ואינה דורשת הסבר. כמו כן, עצם האיסור מעלה בנו לעתים את רמת המשיכה – הריגוש שבסיכון, האפשרות לבדוק את הגבולות שלנו, תחושת הכוח והתעוזה שבחציית הקווים. מתלווה לכך לעתים גם הסקרנות – כיצד זה ירגיש לעבור את גבול המותר? מה יש שם בתחום האסור? לעתים השיעמום מהמותר המוכר והתקווה שאולי האסור, החדש, יפיח בנו איזו רוח חדשה, יעורר אותנו לחיים.
ההתמודדות עם הפיתוי הופכת קשה יותר כאשר נכנסים לתמונה המפתים. גורמים מניפולטיביים שיודעים לפרוט על המיתרים הנכונים, כדי לפתות אותנו לטובת הרווח שלהם… היכולת לוותר על ריגושים ולעמוד מול מפתים למען מטרה מופשטת או עתידית, אינה מובנת מאליה כלל. היא דורשת יכולות ריסון ומעצורים. המעצורים כנגד הפיתוי יכולים להיות חיצוניים או פנימיים. הם יכולים להיות חיצוניים כמו החוק או ההלכה הדתית, המלווים לעתים גם בענישה. והם יכולים להיות פנימיים כמו מצפון, ערכי מוסר, אמפתיה כלפי האחר העלול להיפגע מהמעשה, יכולת שליטה בדחפים, יכולת סובלימציה, היגיון, שכל ישר ועוד…"
משה מכין ומצייד את עם ישראל בכלים להתמודדות עם כניסתם לארץ, בתקווה שהם יגלו חוזק ועוצמה בפני אלו המפתים אותם, ויפתחו את הכוחות הנדרשים להתמודדות עם המשיכה לפיתוי גם פנימה בנפשם, וכך יהיו פנויים להתמקד בהקמה ובייסוד חברה המבוססת על צדק חברתי, המונחית ע"י "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף…" (דברים טז)
וכך מסביר החוקר ואיש החינוך אורי הייטנר,
"בפרק טו מופיע הפסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (פס' יא). משמעות הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו. אלא ששבעה פסוקים קודם לכן נאמר: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.
כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו?
"אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" הוא האידיאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידיאל הוא במידת מה אוטופיה. הפרוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקדמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידיאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציו-אקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידיאל היהודי.
"לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידיאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פירוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.
לא בכדי שני הפסוקים הללו מצויים בפרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי שוויון ולקרב את החברה אל האידיאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה. הפרק מציג שורה של מצוות למלחמה בעוני. בהן מעשר עני, שמיטת כספים, חוקים להגנת העבד ועוד. החוקים הללו כמות שהם, אינם רלוונטיים בימינו כלשונם, אך הם רלוונטיים מאוד ברוחם. הם מצווים עלינו להיות חברת רווחה, המבוססת על צדק חברתי, על שכר הוגן, על תנאי מחיה הוגנים, על אחריות חברתית וסולידריות."
לסיכום, משה רבנו כאמור פותח, "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה", פותח בפועל "ראה". כוחה של הראייה יכולה להוליך שולל את האדם, כפי שאמרו חז"ל: "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין" (טור, או"ח, א), וכפי שרש"י הסביר במדבר טו', "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות". הסינוור מהיופי יכול לטשטש את ההכרה השכלית ולפגום בתהליך קבלת החלטות. החיצוניות הנחשפת לעיניים, והיא לא בהכרח משקפת את הפנימיות.
וכך מסיים המחנך יהושע קליין,
"למצוות התורה יש ערך עליון בהתוויית התוכן הרוחני של חיי עם ישראל בארצו. הן מכילות קודים מוסריים שמעצימים את החמלה על כל משמעויותיה. את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד לזקן ולהורים, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. ההבחנה הזאת מאוד חשובה לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל. הזיוף של ההבחנה בין השניים, עלול לגרום לבקיעים גדולים, שעלולים להמיט אסון על העם כולו. מדוע זה כל כך חשוב? מפני שהחוסן המוסרי משפיע יותר מכל על העוצמה ויכולת הקיום הפיזיים. היא משפיעה על יכולת העמידה הצבאית, הכלכלית והמדינית.
אולם, זרמם השוטף של החיים שוחקים בלי הרף אמיתות אלו. פעמים נראה שהתנהגותו של עם ישראל חותרת ממש נגד עצם קיומו. מפני זה חושש משה, ועל כך הוא מתריע ללא הרף. עדיין אנו רחוקים מהאידיאל, אבל התקווה הגדולה קיימת, והיא המפעימה את כולנו."
שבת מבורכת💞
להצלחת הניתוח של הדסה אסתר בת רחל ולרפואתה השלמה בתוך שאר חולי ישראל.
