השבוע בחרתי לכתוב על שני נושאים וע"כ לפניכם שני חלקים… אז מה בעצם הקשר ביניהם?
חלק א'-
אחרי כתשעה פרקים של התארגנות לקראת המסע לארץ ישראל, ניתן האות וזה קורה, בשנה השנייה ב-כ׳ באייר: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי" (במדבר, ח', יא-יב). ממש לפי התכניות, דגל אחר דגל. נראה שבפרשה השבוע יש קובץ של אירועים יחודים, רוחניים וגבוהים יחד עם קובץ אירועים ארציים, וחומריים. הפרשה מתחילה בהדלקת המנורה העשויה כולה זהב ומקשה אחת, והקדשת הלווים במשכן, ממשיכה עם חגיגת פסח שני, יצירת שתי חצוצרות כסף ותיאור מפורט של סדר ההליכה במסע במדבר. אלא שאז מתרחש מפנה שבו עם ישראל מתלונן, מתאונן רע באוזני ה', שמבעיר בהם אש בתגובה. לאחר מכן, מתאווה האספסוף לבשר ובוכה למשה מי יאכילם? הפעם, ה' מציף את העם בכמויות של שלו. והעם שלוקח כמויות אדירות מהשלו, נענש על התאווה זו, ורבים מהעם מתים. הפרשה מסיימת בצרעת של מרים. לכאורה נראה שהאירועים אינם קשורים זה לזה, ויש פה מעין סקירה היסטורית.
למעשה, מסביר הרב אלכס גליקסברג, " תחילת הפרשה – אירועי שיא של קדושה… סוף הפרשה – אירועי שפל של תבערה, מוות והצרעת של מרים בסופם. אהרן ומרים – שני מנהיגים באירועים הפוכים בקצוות של הפרשה.
כיצד ניתן להבין את שני קצוות אלו של פרשתנו ?!"
אירוע בתוך אירוע. במהלך אירוע שבו העם מתאווה לבשר, יש אירוע משמעותי שבו אלדד ומידד מתנבאים. יהושע משרת משה מבקש לכלוא אותם. לעומתו משה עונה לו בשאלה רטורית: "המקנא אתה לי ומי יתן כל העם נביאים, כי יתן ה' רוחו עליהם" (י"א, כ"ט).
אומר הרב גליקסברג, "בפסוק זה טמונה התשובה לשאלתנו. הפרשה מלמדת אותנו על יחסי הגומלין בין העם למנהיגיו. יחסים אלו הם שיצרו את הקצוות בפרשתנו. אהרן הכהן, באירוע שיא של הדלקת הנרות הפותח את פרשתנו, מקבל את כוחו להפיץ אור לכלל ישראל מתוך העם, שהרי המשכן הוקם בידי העם על בסיס של רצון טוב, תרומה והתנדבות הלב. אהרן יכול להשפיע על העם מכח זה שהעם נמצא במקום ערכי גבוה. אולם, למרבה הצער, כאשר יש מציאות הפוכה שבה העם נמצא במקום ערכי נמוך של תאווה וכאילו תלונה, כי העם חסר את מידת הכרת הטוב, ההשפעה על המנהיגות היא בהתאם. מרים המנהיגה מושפעת אף היא ומדברת על משה ונענשת בצרעת. מרים קיבלה לגיטימציה מדברי משה עצמו באירוע הנבואה של אלדד ומידד. משה טוען שכולם יכולים להיות נביאים, לא רק הוא…
בסוף הפרשה נסגר המעגל בין שלושת האחים המנהיגים. ה' קורא לשלושתם לאהל מועד לישר הדורים, ואומר להם: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו . . . " (י"ב, ז'-ח'). מנהיגותו של משה בלתי מעורערת והיא מוחלטת. בניגוד למנהיגות של אהרן ומרים, שהיא אכן מושפעת ממצבו של העם. מנהיגותם באירועי שיא ומנהיגותם באירועי שפל, תלויה במקום הערכי שבו נמצא העם (כך ניתן גם להסביר את מעורבותו של אהרן בחטא העגל – אירוע שפל, ומנהיגותה של מרים בשירת הים – אירוע שיא).״
נהוג לומר על משה "ממשה (רבנו) עד משה (בן מימון, הרמב"ם) לא קם כמשה", אכן מנהיגים משכמם ומעלה, וכנראה גם יחידי סגולה. יחד עם זאת, ניכרת ההשפעה של המקום בו מצוי העם על הנהגתם של המנהיגים, אהרון ומרים. יתכן וזו קריאה לכולנו, שכל אותן מחאות, הפגנות וכו' בבלפור או בכל מקום אחר, המבטאים רצון וכמיהה לשינוי הינן חשובות ומשמעותיות. מה שנקרא- דרישה למנהיגות ראויה ומובילה מתוך דוגמא אישית כשטובת העם לנגד עיני המנהיג, עם זאת יש פה גם קריאה לכל אחד ואחת מאתנו, לבחון, ולדרוש מעצמנו את אותו קוד התנהגות, מוסריות וערכיות שאנו דורשים מההנהגה, מה שאמור להתבטא מהדברים הכי קטנים, כמו הנסיעה שלנו בכביש, מידת גילויי האדיבות, הנדיבות, והסובלנות, היכולת לכבד את האחר בפרט כשהוא שונה מאתנו, הנכונות לסייע ולתמוך, מידת ההכלה והאותנטיות ועוד. סיסמאות, האצלת סמכויות, והעברת הסמכויות והאחריות לאחרים הן לרוב מקלות ומשחררות אותנו מהחלק שלנו במחויבות ובערבות ההדדית.
חלק ב'-
מה שלוקח אותנו למצוות עשיית החצוצרות בפרשה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, 'עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י', א-ב)
הרב סולוביצ'יק מבחין בין שתי דרכים שנוצרות בהן קהילות, ואומות. האחת מתרחשת כשאנשים עומדים בפני אויב משותף, והם מתלכדים לצורך הגנה הדדית. קבוצה שנוצרת כך בלשון התורה נקראת- "מחנה", התארגנות הגנתית. לעומתה, הדרך השנייה הינה התאגדות של אנשים מתוך שותפות לחזון, לשאיפה, למערכת ערכים. וזוהי בלשון התורה, "עֵדה". המילה עדה מסביר הרב קשורה למילה עֵד, מלשון 'מעידה' על רעיון. התאגדות יצירתית. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר כי אנשים מתקבצים לעדה כדי לעשות את מה שאי אפשר לעשות כיחידים. עדה אמיתית היא חברה הבנויה סביב מפעל משותף, סביב תפיסת טוב-משותף אחת.
מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"העם היהודי מלוכד בשתי הדרכים הללו גם יחד. אבותינו נעשו מחנה כבר במצרים: מרור השעבוד הדביקם זה לזה. הם נבדלו מסביבתם. הם לא היו מצרים. הם היו עברים, אנשים מן העֵבֶר האחר. מאז ואילך, בגלגולי גלויותיהם וקורותיהם, ידעו היהודים כי המציאות גזרה עליהם קיום משותף. אנו חולקים היסטוריה שלעיתים קרובות מדי כתובה בדיו של דמע. הרב סולוביצ'יק קורא לזה "ברית גורל".
יש לתופעה זו גם פנים חיוביות. היא מעוררת את רגש ההשתייכות לסיפורנו המשותף ומגבירה מאוד את עוצמתו. אנחנו מרגישים שהמשותף בינינו רב מן המפריד:… יש אומות המכילות דתות רבות, ויש דתות המתפשטות על פני אומות רבות, אך רק ביהדות מתקיימת חפיפה בין הדת לאומה.
השלכות הדבר מרחיקות לכת. לאורך כמעט אלפיים שנה היו היהודים פזורים מקצה העולם ועד קצהו, ובכל זאת ראו את עצמם כאומה, וכך גם אחרים ראו אותם: האומה הגלובלית הראשונה בעולם. הגורם המלכד אומה זו לא היה סמיכות גיאוגרפית, ולא שום דבר אחר הנלווה בדרך כלל אל הלאומיות. היהודים השתמשו בחיי היומיום בשפות דיבור שונות. רש"י דיבר צרפתית, והרמב"ם – ערבית. רש"י חי בתרבות נוצרית, והרמב"ם בקרב מוסלמים. גם הגורלות לא היו זהים. בשעה שיהודי ספרד נהנו מתור הזהב, היהודים שחיו צפונה משם נטבחו בידי הצלבנים. ואילו במאה ה-15 יהודי ספרד נרדפו עד צוואר וגורשו, ואילו בפולין נהנו היהודים מאביב נדיר של סובלנות. הגורם שליכד את היהודים בכל מאות השנים הללו היה אמונתם המשותפת. האמנציפציה, שיווין הזכויות, ועליית האנטישמיות הגזענית שבאה בעקבותיה, גרמו ליהודים רבים לאבד את אמונתם. אולם האירועים למן שלהי המאה ה-19 – רדיפות, פוגרומים, השואה, תקומת מדינת ישראל סמוך לאחר מכן ועמידתה המתמשכת במלחמות ובטרור – כל אלה הידקו את הכרת ברית הגורל. וכך, כאשר יהודים נבדלו בגורלם, הייעוד, הלוא הוא האמונה, איחד אותם; וכאשר החלו להיבדל אלו מאלו באמונתם ובהכרת ייעודם, בא הגורל ואיחדם. זוהי האירוניה של ההיסטוריה היהודית – או שמא זהו אופייה המושגח-מלמעלה.
בשתי מאות-השנים האחרונות התבקעה והתפקעה היהדות לעדות שונות: אורתודוקסים ורפורמים, דתיים וחילונים, ועוד שלל חלוקות המפוררות את העולם היהודי לתת-תרבויות שאינן מתקשרות אלו עם אלו. אלא שבעיתות משבר אנחנו עדיין מסוגלים להיענות לקריאתה של האחרית המשותפת, ביודענו שהגורל היהודי אינו נוטה להתחלק.; בפרפראזה על שירו הידוע של ג'ון דאן, שום יהודי אינו אי. עבותות של זיכרון משותף קושרות בינינו, ומפעם לפעם אף מצליחות לחדש בנו את תחושת הייעוד המשותף.
שניוּת זו זכתה לביטויה הראשון בפרשת בהעלותך, במצוות החצוצרות המשלבת עדה ומחנה: "וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת". יש וקריאת החצוצרות מדברת אל רגש האמונה שלנו. אנחנו עמו של הקדוש ברוך הוא, שליחיו ושגריריו, ומוטל עלינו להעיד על שכינתו בעולם במעשים של ריפוי ובחיים של קדושה. ויש שקריאת החצוצרה היא קריאתו של הגורל: חרבם של שונאי ישראל, הרואים בעצמם בני אברהם וטוענים כי הם יורשיו ולא אנחנו, מתהפכת כפעם בפעם מעל ראשם של היהודים בישראל או בתפוצות.
צלילי צמד חצוצרות הכסף, היודעים להיות קריאות ייעוד לעדה וקריאות גורל למחנה, מעידים כי היהדות והיהודים מהות אחת הם. גם כאשר קווי השבר בין יהודי ליהודי מעמיקים, עודנו משפחה אחת של היסטוריה ושל אמונה. בפרפראזה על שורת הסיום מאותו שיר של ג'ון דאן – אל נשאל למי צלצלו החצוצרות; הן מצלצלות וקוראות לנו."
מזכיר לי את הראיון של בנט לפני כשבועיים בתחנת אל ג'זירה. המראיין פנה אליו ושאל, "במהלך מבצע חומות מגן, עדיין אין למדינת ישראל ממשלה חדשה, הקולות והזרמים מרובים ושונים ונראה שאין קול מכריע, האם זה לא משפיע ומהווה בעיה לישראל בהתמודדות במלחמה?" בנט בתשובתו היה נחרץ- "אכן עדיין אין ממשלה אך לבל יטעה או יתבלבל גורם כלשהו, בעתות שכאלה, עם ישראל מלוכד, אין לזה קשר למפלגות של ימין או שמאל, הממשלה הנוכחית מגובה, וכשמאות רקטות משוגרות על ישראל" אומר נפתלי בנט "כולנו ניצבים מאוחדים איש לא יפלג אותנו ונשיב מלחמה."
אז מה הקשר בין שני החלקים?
והתשובה- הקריאה של החצוצרות (כמו השופר שמעיר אותנו לחשבון נפש ממש בקרוב:-)) אל כולנו כ"עדה" וכ"מחנה" היא קריאה לאחריות אישית מתוך ייעוד ומתוך גורל משותף, שפינו וליבנו יהיו שווים, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם." (משלי כז', יט) כלומר, עלינו להטמיע שהמקום הערכי בו אנו, העם, מצויים משפיע ומזין את ההנהגה שלנו. היהדות היא דת ואומה גם יחד, משפחה אחת של היסטוריה, עבותות של זיכרון משותף ואמונה. והמסע שלנו היא יצירת האיזון בין הרוחניות והחומריות בשוטף, איזון שמייצר חברה שיש בה ערבות, רגישות, ערכיות, אכפתיות והכלה.
שבת שלום💞
פרשת נשא- היכן נישא הקול השפוי?
פרשת נשא- היכן נישא הקול השפוי?
לאחר שעסקנו בפרשת במדבר במפקד בני ישראל, סדר החנייה, דגלים, תולדות בני לוי, תפקיד בני קהת במשכן, ממשיכה הפרשה השבוע לתאר את תפקידם של שאר בני לוי, גרשון ומררי, אלא שאז עוברת התורה לעסוק בארבע מצוות שונות שלכאורה אינן קשורות- שילוח טמאים מחוץ למחנה, אשמות שונות ובמרכזן מי שאשם בגזל הגר, סוטה ונזיר. נדמה כאילו אנו שבים לספר ויקרא, ובנוסף, לא ברור מה הקשר בין הדברים. בסיום הפרשה, התורה מביאה את ברכת הכוהנים ופרשת נשיאי השבטים המביאים קורבן זהה לה'. תחילה מתואר כי הנשיאים רצו להביא את קורבנם יחד, באותו יום. אך ה' ביקש שכל נשיא יביא את קורבנו בנפרד, וביום אחר, מדוע? והתשובה- העניין הוא להדגיש את הייחודיות והאותנטיות המתבטאות בכוונה השונה שמוטבעת במעשה זהה. ובמקביל, ישנה הדגשה של הלאומיות הכללית שבאה לידי ביטוי בקורבן הזהה בפרטיו. גישה זו מאפשרת נתינת משמעות מיוחדת לכל קורבן וקורבן ברמת הפרט וברמת הכלל. בדיוק כפי שאת עם ישראל הרכיבו שנים עשר שבטים בעלי תרבויות ומנהגים שונים. כל שבט תרם גוון משלו לפסיפס המיוחד של העם. נשיאי השבטים חשבו שהאחדות תיווצר באמצעות טשטוש ההבדלים ביניהם, ולכן ביקשו להקריב את קורבנותיהם באותו יום. אך ה' חפץ להבליט את היופי הייחודי של כל שבט, שכן רק כך חנוכת המזבח תיעשה בצורה שלמה. אם כך, שוב עולה השאלה מה הקשר לנושא הטמאים, גזל הגר, סוטה ונזיר?
הרב צבי אלון בשיעורו המרתק על הפרשה הסביר כי מפרשים רבים מסבירים שהקמת חברה לאומית ראויה איננה מוחקת את האינדיוידואליות, ויותר מזה את ההכרה שישנם פרטים שונים וחריגים. התורה אומנם החלה בתיאור המפקד, תיאור הציבור, הכלל, יחד עם זאת יש התייחסות פרטנית יותר באמצעות ספירה, דגלים, המיקום בחנייה וסדר המסע. התורה איננה מתעלמת מהיחיד, מהפרט. היא פונה לעסוק ביחידים, ויותר מזה מתייחסת באופן מיוחד לחריגים השונים, לקצוות שבחברה. בכך היא מלמדת אותנו כי בחברה מתוקנת תתממש מעורבות הדדית, והתייחסות לכלל הפרטים שמרכיבים את הציבור. ולא נתעלם מכך שלא כולם מתיישרים לאור העיקרון הכולל, ומחובתנו לבחון כל מקרה לגופו.
בימים טרופים אלו, אנו נבחנים כפרטים וגם ככלל תחת מתקפת טילים מתמשכת ובערים מעורבות בהם חיים יהודים וערבים לא ניתן להתעלם מתחושת הפחד מהתפרעויות והצתות (כמו בלוד, בירושלים ובעכו). נדמה היה כי בערים אלו יש ביטוי ראוי לדו־קיום, ליכולת לחיות בשלום למרות פערים של דת, תרבות, מנהגים, ואידיאולוגיה. נראה כי ערים אלו הפכו למטען הממתין לנפץ. בלוד, בבת ים ובעכו לצערנו נראה שהתנפצה השבוע אשליה, בהנחה שהייתה כזו, שתמו ימי הסכסוך היהודי־ערבי על הארץ הזאת. האומנם?
כיצד בכל זאת שומרים ומעצימים את הקול השפוי? הקול שיקדם אותנו לחיים רגועים שמכבדים אחד את רעהו. כיצד עוצרים את ההסלמה הזו של שנאה ואלימות? כיצד משקמים ובונים מחדש ולא מתחפרים במשקעים?
מחזק ומעודד לראות ולשמוע שעם כל מגוון הקולות, הזרמים והדעות של הציבור היהודי, כל אותם פערים לכאורה נמוגים כשאנו מצויים תחת מתקפה של זרים המאיימים על חיינו וחיי ילדנו. באופן הכי טבעי שיש אנו ניצבים חזקים ומאוחדים ללא קשר פוליטי לימין או שמאל, גם אחרי בחירות רביעיות כשעדיין נראה שהממשלה החדשה לוטה בערפל. דווקא בעיתות אלו נראה שאף אחד לא יפלג אותנו, ונצליח לגלות סולידריות חברתית, התגייסות והירתמות לסייע ולתמוך מעוררי השראה. בשיעור של משה שרון, באור פנימיות התורה, הוא הטיב להבהיר שאנו נוטים להאמין שהערבים, הגרמנים או כל עם אחר שפגע בנו הוא אויב שלנו, בעוד שההתייחסות שלנו צריכה להיות ממוקדת יותר כי לא כל הערבים הם אויבים שלנו, אלא רק אלו המתקיפים אותנו ומנסים לפגוע בנו, ולהרוג אותנו. מול אלו מחובתנו להגן ולהתגונן. כך אולי נצליח לעצור את ההסלמה ולהפנות את המשאבים, הרצונות והמעשים שלנו לנתיבים שפויים, שבהם נעצים את הקול שמחפש שלום, בנייה וצמיחה, קול שישתק את אותה קבוצה אלימה, קיצונית שרודה ומחרבת ובו בזמן יעשה מקום ויעודד את הפרטים בתוך הכלל לצאת מעומק הקטנות כפי שהטיב הרב קוק להתייחס למערכת הקשר שיש בין פרט לכלל ובין כלל לפרט בחברה, יחסי הגומלין שביניהם, כך כותב הרב קוק באורות הקודש-
"האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה."
בראיון 'הבוקר הזה' של אריה גולן עם הרב יובל שרלו והרב יהודה גלעד, רבנים מוערכים שהשמיעו קולות מרגיעים, שניהם מזהירים מהתייחסות כללית שמכלילה ומבעירה את האווירה, והצורך להיות אנושיים. אין כל מטרה להגביר את הפער והמתיחות ויחד עם זאת, יש גבולות מאד ברורים לדו קיום והם מחייבים את שני הצדדים. עלינו להזהר מהקצוות הקיצוניות שמעוותים את הדת מבחינה מוסרית בכדי ללבות את השנאה והאלימות, ועם זאת, יש לזכור, מסביר הרב גלעד, שהיסטורית שני הרוצחים הגדולים במאה ה-20, סטאלין והיטלר, לא היו אידיאולגיים דתיים. לצערנו, יחד עם זאת עדיין פעמים רבות מנצלים את הדת בכדי להרבות אלימות וכוחנות, ולכן חשוב זיכוך הדברים כי אחרי הכל בסיס הדתות בא בכדי להביא לעולם, צדקה, שלום וחסד. הדת היהודית למשל, מדגישה את הרעיון שהאדם נברא בצלם אלוקי, גם עשרת הדיברות הביאו את הבסיס למוסר המערבי בעולם כולו. ולכן, כמנהיגים שיש להם השפעה, הרב גלעד מתאר כיצד הם יזמו עצומה של רבנים ואימאמים (מנהיגי תפילה מוסלמים) שבעצם אומרים כולנו בניו של אברהם אבינו, מאמינים באל אחד, מאמינים שברא אותנו בצלם, וע"כ מאמינים שהוא אוסר עלינו אלימות ופגיעה בחפים מפשע ובמקומות קדושים. במטרה לחזק את רוב הציבור שהוא איננו קיצוני שאיננו מעוות את הדת ולתת אופציה חלופית ושפויה- שהדת תשמש כמנוף ליותר הבנה, ויותר כבוד הדדי לחיים משותפים.
בברכת הכוהנים שמופיעה בסוף פרשת השבוע, גם מופיע אותו מוטיב של כלל-פרט-כלל. ברכה מרגשת הפונה לכלל ובו בזמן פונה בלשון יחיד לכל אחד ואחת מאתנו, תוך שימת דגש על השלום. והיא מסתיימת בברכה כללית- "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. (כד)יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (כז)וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם."
אין ספק שאירועי האלימות מעוררים כעסים, תסכול ופחד, השאלה בצומת הזו היא לא האם עלינו להגן על עצמנו או האם יש להביא לדין את האחראים ואת המשתתפים באלימות ובהרס כי לכך ברור שאנו מחויבים כחברה מתוקנת הנצרכת לכל פרט ופרט. השאלה בצומת שאנו מצויים היא האם אנו ממשיכים להבעיר את ההתלהמות, ומתחפרים עמוק יותר בטירוף הזה או מחפשים יזומות שיקדמו בנייה וצמיחה לחיים משותפים רגועים ושפויים?
שבת שלום ובתקווה לימים רגועים בקרוב ממש💞🙏🏼
פרשת במדבר וחג שבועות- מה זה אומר להתפקד?
בעת כזו של סערת רגשות וחוויה של בלבול, פחד, יחד עם תחושת כאוס סביב נשאב מהחומש החדש שאנו מתחילים השבוע, 'במדבר', פרשת 'במדבר', יחד עם חג השבועות שקרב ובא עלינו לטובה, חיזוקים:-) השנה, הפרשה והחג סמוכים זה לזה ברצף, בקדושה מתמשכת. וכך פותחת הפרשה-
"(ב) שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם… (יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּפְקְדֵם, בְּמִדְבַּר סִינָי… " כבר בהתחלה אנו נקראים לשים לב ליחסי הגומלין המהותיים שיש בין היחיד, הפרט, לכלל, ליחד. לאחר שנת קורונה מאתגרת שבה חווינו אי וודאות, אי בהירות לגבי השלכותיה, משמעותה ותוקפה, ולמרות החיסונים ותחושת האופטימיות שחזרנו לשיגרה, מסתבר שהמסע שלנו מתמשך ולגמרי ביתר שאת. החומש הרביעי חומש "במדבר" ניפתח בפרקים שלמים שבמרכזם יש תיאור המיפקד של בני ישראל במדבר סיני, מפקד דור יוצאי מצרים, מה עניין המִפקדים המוזכרים, ולמי הם דרושים? יותר מזה, התורה הרי שוללת את המפקד כערך בפני עצמו ואפילו מזהירה, כפי שכתוב ב-שמות ל, יב- " ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם." אז מדוע היה צורך במפקד בימי משה?
הרשב"ם עונה כי לפנינו מפקד צבאי שמיועד לגיבוש הצבא לקראת המערכה הצפויה, ולכן, גם נמנים בו רק יוצאי צבא ולא כל העם, הנשים, הזקנים והטף. הרמב"ן שמפרש גם כן בכיוון זה מחזק ומוסיף כי לא רק שאין לסמוך על נס משמים, הציפייה מעם ישראל היא להשתתף במצוות כיבוש הארץ וישובה כי היא לא תנתן על 'מגש של כסף'.
מדהים כמה עדיין רלוונטי גם לימינו. השינויים המהירים והדרמטיים שמתחוללים בזירה האזורית, הלאומית, כמו גם בזירה הבינלאומית הופכים את השאיפה שנבחרי הציבור שלנו יהיו ראויים לתפקידם מתוך צורך קיומי. במציאות החברתית והפוליטית שקיימת כיום בישראל ניתן לקדם את המטרה החשובה הזאת בדרך של התפקדות המונית, נוכחות, ספירת קולות, הגעה ותמיכה שלנו במפלגות/בנבחרי הציבור באופן שמשפיע על הרכב רשימות המועמדים לכנסת. והנה במהלך השנתיים האחרונות מצאנו את עצמנו בוחרים כבר ארבע פעמים עם חשש מפני בחירות חמישיות. תקופה שבה חווינו הפגנות של הציבור בכל רחבי הארץ. מחאות ליצירת שינוי הן בהחלט עדות לכך שהציבור רחוק מלהיות אדיש ואנו חיים בחברה דמוקרטית. ובכל זאת, במצב הנוכחי שבו נראה שהמשטרה איבדה את כח ההרתעה, ומתקשה לשלוט על ההתפרעויות המרובות בערים השונות, לוד, רמלה, עכו, יפו ועוד. והצבא עדיין לא משיג שליטה על הירי המתמשך לעברנו, המחשבות והדאגות מציפות. ללא ספק, בעת שכזו נבחרי הציבור מחויבים להתכנס יחד ולבחון כיצד מתוקף תפקידם ואחריותם הם מגיעים סופסוף למענה מיטבי שמשרת באמת את טובת הציבור בארץ.
כאמור, חג שבועות שקרב מביא עימו יהודי של מתן תורה יחד עם יהודי של מגילת רות, לא בכדי, שהרי זה מרחב שבו יש, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים, חילונים וכו' כשהמשותף לכלל האנשים מהזרמים השונים- יהודים הם. כפי שכתוב בפרשה "(נב) וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם" (במדבר א). היסטורית מעניין שבד"כ הקולות החיצונים לנו, הם הראשונים לזהות ולעדכן אותנו שכולנו יהודים, עם אחד! פרעה היה זה שהצהיר- "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ" (שמות א'), והמן העמלקי היה זה שהסביר למלך אחשוורוש שישנו עם אחד מאוחד שלמרות שהוא מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותו, יש לו דריסת-רגל בכל מקום, והם גם לא מתמזגים עם העמים האחרים. ולבסוף, מי שהגדיל מכולם היה היטלר שהגדיר מיהו יהודי ברזולוציות שאנחנו כיהודים לא מכירים.
יתכן, כי בשעת חירום שכזו אנו נקראים לפקוח עיניים ואוזניים, ועם כל משנה הזהירות והביטחון המתבקשים עדיין עלינו להתפקד, להתייצב, לבקש עזרה במידה והפחד מנהל אותנו, לחפש דרכים לבנות ולתמוך בפרט במקומות שזרעו בהם הרס והטילו אימה. עלינו למגר את שנאת החינם, ולזכור שכעסים ותסכול לעיתים מסמאים. הנהגה ראויה ודוגמא אישית מגיעים מסתבר גם מלמטה למעלה. ואכן, צו השעה קורא לנו להיות פרקטים, מוסרים וגם רוחניים. התורה מלשון הוראה, מדריכה אותנו בכל תחומי החיים. לימוד פנימיות התורה למשל, מחזק אותנו ומסייע לנו לקלוט וללמוד את המציאות בעיניים בריאות ומדייקות. לימוד שמקנה לנו כלים לפתח אהבת חינם, אהבת הזולת, ולקחת אחריות.
יחד עם זאת, אנו לא סומכים על נס משמיים. אנו מחויבים להגן על עצמנו, ולהביא לידי ביטוי מעשי וממשי את הערכים, המצוות, החזון של עם ישראל באופן ממלכתי וחברתי. איך? ע"י הקמת מערכת מתוקנת, חברה ומדינה מתוקנת, זו הסיבה שלשמה שבנו לא"י. אומנם קל להגיד וקשה ליישם ובכל זאת, ישים. ז'בוטינסקי כבר אמר "קשה משמעותו אפשרי."
מחדד הרב אלכס גליקסברג-
"המיפקד הוא סמן ואבן דרך לדרישות מן המנהיגות לאורך כל הקונפליקטים בחומש, להיות ערים ומאוזנים לשלב בין צרכיו של הכלל מבלי למחוק את זהותו של הפרט. לקיים מיפקד שיש בו גם "מספר" וגם "שמות", הוא בניגוד מוחלט לשאר אומות העולם שבהם השלטון מונה וסופר את אזרחיו ב"מיפקדי אוכלוסין", רק כדי לדעת מה המספר הכולל של אזרחיו. זה המסר והמשמעות של "המיפקד העברי" העומד בשער פרשתנו.
כשליחי חינוך עלינו למנוע מראש מצבים שבהם אנו נישמע אמירות של "לא ספרו אותי" או "לא סופרים אותנו". מנהיגותנו החינוכית צריכה לסגל לעצמה דרך שבה כל העת ובמודעות גבוהה אנו נימצאים במקום של ה"מספר" ובו זמנית גם עם ה"שמות", ולמצוא ביניהם את האיזון הראוי והנכון."
מוסיף על כך הרב גליקסברג ומסביר,
"אחד מיסודות הרצף והקשר בין שבת "במדבר" לחג השבועות הוא עניינה של פעולת הספירה. בפרשתנו מתוארת ספירה של מיפקד אוכלוסין, אחד מיני נוספים שהתרחשו במסע במדבר לקראת הכניסה לארץ. עם ישראל ניספר ונימנה מתוך חיבה. ספירה נוספת תסתיים לה הלכה למעשה בסוף תפילת ליל שבת: ספירת היום האחרון לעומר, היום ה-49. שני סוגי ספירות אלו הם ספירות מצטברות שיש בהם חיבור לתוצאה סופית של סך מרכיביה. במיפקד האוכלוסין, כל שבט בעם ישראל נשא דגל אחר מזולתו: 12 דגלים שונים ומגוונים, לא היה דגל אחד לעם, הייתה מחנאות. גם בספירת העומר כל יום שונה מחברו והוא בעל מעלה אחרת מזולתו. כבר עמדה הקבלה והחסידות על משמעות היסודות הרוחניים הטמונים בכל יום בספירה של 7 ימים בתוך 7 שבועות, שעל שמם נקרא החג: "חג השבועות".
אולם, בהיבט מופשט יותר של חשבון מעולם אחר, אין בספירת העם ובספירת ימי העומר תוצאה סופית מצטברת של חיבור סך המרכיבים. שתי הספירות מביאות אותנו ל"מקום" שמאופיין במספר הראשוני הבסיסי של "אחד". המחנאות של עם ישראל בעלת ריבוי הדגלים, וימי העומר הנספרים בעת הזו, מסתיימים בחניית העם כאיש אחד בלב אחד לקבלת התורה בהר סיני, הכל במעמד של יום אחד וב"מקום" שהוא "אחד". פעולת חשבון מופשטת זו שאיננה פעולת חיבור רגילה, יכולה להישען על דברי המדרש בתלמוד הבבלי (ברכות ו', ע"א), שבתפילין שעל ראשנו כתוב: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ובתפילין שעל ראשו של הקב"ה כתוב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בחשבון מופשט זה, הכל הולך למקום של חיבורים, ביננו לבין עצמינו וביננו אל הקב"ה ולהפך, הכל הולך וזורם למקום של "אחד", כאותם נחלים הזורמים אל הים.
השבת והחג שלאחריה מושכים אותנו ל"מקום" שהוא "אחד", למקום של חיבור ביננו לבין עצמנו וביננו לבין הקב"ה. דגל הוא אות. בתורה שבאה מן ה"אחד" ומייצגת את האידיאה האלוקית יש הרבה אותיות–אותות, ולכל "אחד" מאיתנו יש לו את האות–הדגל שלו בה. אכן, לא תמיד אחד ועוד אחד שווה שתיים, לפעמים אחד ועוד אחד יכול להיות שווה לאותו "אחד".
זוהי תזכורת חשובה שהקמנו מדינה איתנה, עם הישגים מרשימים, עם צבא חזק, בין הטובים בעולם. וכמובן, שאנו מחויבים להגן על ביטחוננו כפרטים וכציבור החי במדינתו, בו בזמן לבנות חברה מוסרית, ערכית, המשולבים בה חומר ורוח, וכאומה לגלות אחדות ולא אחידות. ומה זו אהבת חינם? מאור פנים פנימי וחיצוני, יש שיגישו עזרה ותמיכה בלוד, בעכו וכו', יש שיברכו בחיוך את הסובבים אותם גם כשלא ממש מכירים, יש שיתקשרו ויבדקו מה שלום, מה צריך… יש שיכינו ארוחה למשפחה שזקוקה, ויש שפשוט יתנו חיבוק מחזק ועוטף באהבה.
שבת שלום וחג מתן תורה שמח ורגוע 🌾💞🌸
יום ירושלים- חג לאומי
לסיכום היום הזה-
יום ירושלים שנקבע על ידי הכנסת כיום חג לאומי הנחגג בכ"ח באייר מציין את איחוד העיר ירושלים תחת ריבונות ישראלית, לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים בכ"ח תשכ"ז. יש המכנים את היום יום שחרור ירושלים, יום חרות ירושלים, או יום איחוד ירושלים. במקביל מציינים היום גם את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.
חלק מהכותרות של היום מבטאות את הפער עמו אנו נאלצים לחיות, מצד אחד ריבונות ויום מאוד מרגש ומשמח מצד שני התמודדות עם אלימות וטרור מתמשך-
"לקראת חגיגות יום ירושלים: המפכ"ל החליט שלא לאפשר ליהודים לעלות היום להר הבית . תגובות זועמות בימין בשל החלטתו של שבתאי: "כניעת לאלימות ולטרור הפלשתיני" • מאות צעירים פלשתינים התעמתו הלילה עם כוחות הביטחון בשער שכם ובשייח' ג'ראח • בפסגת זאב פרצה לפנות בוקר שריפה גדולה שהתלקחה מבקבוקי תבערה • קריאות במסגדים בירושלים: "בואו להציל את שייח ג'ראח""
"אחרי יום של מהומות קשות בהר הבית וברחבי ירושלים, ובצל התנגדות שב"כ וצה"ל לקיום המצעד – הוחלט כי מסלול מצעד הדגלים המסורתי ישונה ולא יעבור בשער שכם. בעימותים נפצעו היום 21 שוטרים, ועשרות פלסטינים."
"ניסיון הלינץ בנהג בירושלים… נהג יהודי הותקף באבנים בשער האריות. הנהג ניסה להימלט, סטה עם רכבו – ופגע במעקה מבטון. עשרות התגודדו ליד רכבו ורגמו אותו באבנים, שוטר שהגיע למקום הרחיק את המתפרעים כשירה באוויר. הנהג לוואלה!: "ראיתי את הרצח בעיניים ", בנוסף "מפגיעת אבנים נפגעה היום קל גם תינוקת בת שבעה חודשים."
משתפת אתכם שהנהג היקר והאהוב הוא אחיין שלי, שגר בירושלים. אין ספק, זהו ארוע מטלטל ומעורר אימה ותסכול. ההסלמה היום הגיעה עד לאזעקות שנשמעו הערב בירושלים בעקבות ירי טילים לעברה ולסביבותיה. לכל אלו ששוהים כמוני מחוץ לירושלים הצטיירה תמונה מדאיגה ומלחיצה במיוחד, לשמחתי אחותי שהיא מורת דרך בירושלים הרגיעה אותי והר הבית אכן עדיין בידנו:-) והחיים גם בירושלים עדיין מתנהלים כסדרם עם כל האתגרים. ואכן, בסביבות 19:00 הערב הכותרת הייתה- "המשטרה החליטה לאפשר את המשך קיום האירועים."
יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמציאות היומיומית של השלכת אבנים ואלימות של המון זועם שמאבד כל שליטה, זוהי התנהלות שדורשת ללא כל עוררין מציאת מענה ראוי שישים קץ לאלימות הזו שקוראת תיגר בכדי להבטיח את הגנתם של התושבים ובטחונם בכל רחבי הארץ. אז לכבוד יום ירושלים משתפת בקישור לסרטון אופטימי, מרגש, מחזק ומחבר שראיתי באתר התנ"ך הממלכתי.
בשורות טובות, ומי ייתן ויבוא שלום עלינו ועל כל ישראל. אמכי"ר
https://edu.929.org.il/enrichment/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%94-%D7%99%D7%97%D7%93%D7%99%D7%95/
פרשות בהר בחוקותי- התחלנו וסיימנו בקדושה
השבוע אנו מסיימים עם קריאת חומש ויקרא, ולקראת סיום, התורה מחזירה אותנו להר סיני, לכל החוקים, המצוות והעקרונות שע"פ הם יש לכונן חברה בריאה ושלמה. במקביל, אנו לומדים כי צריך גם לדעת להרפות, לשחרר, לשמוט, למרות התחושה שלנו לא פעם כי אנו בעלי הבית- אנחנו מקבלים תזכורת פעם ב-7 ימים, בשבת, פעם ב-7 שנים, שנת שמיטה, ובנוסף פעם ביובל, 50 שנה, לשחרור מבעלות, למנוחה, להרפיה מאחיזה, ולחשיבות צמצום האני כולל הרחבת המרחב של האחר בעולמנו.
אחרי שהשקענו, התאמצנו ובעיקר צברנו ויצרנו- פתאום אנו עומדים ומתבוננים מהצד, לשמוט, לא לקצור את מה שזרענו ועמלנו, בהחלט מאתגר אותנו, מצד שני, אנו מקבלים פסק זמן שהוא השהייה המטעינה אותנו בכוחות, ומאפשרת לנו לראות כיצד מה שיצרנו, והפקנו מקבל חיים גם ללא התערבות שלנו. יש בכך יסודות של ביטחון שמאפשרות לנו בהמשך כוחות מחודשים להתחיל הכול מחדש. שמיטת הקרקעות, שחרור העבדים, איפוס החובות, וכד' משיבים אותנו למקום צנוע. ברגוע, תודעתית אנו מפנימים שהדברים קורים ומסתדרים גם ללא ההתערבות שלנו ויותר מזה, נפתחות אפשרויות מחודשות גם לאלו ששקעו וכשלו בעבר.
זהו שיעור חשוב לדעת לשמוט, להרפות ולשחרר. בפתיחת ספר ויקרא, בפרק א יש הזמנה של ה' למשה להכנס אל הקודש. בעוד החומש הקודם, שמות, הסתיים כשהמשכן עטוף בענן ובתוכו כבוד ה', אך משה נותר בחוץ, הוא לא נכנס למשכן. רוח ספר ויקרא היא המעבר מעולם החול של האדם אל עולמות הקודש של האלוקות המצויות בו וסביבו.
ואכן, במהלך הספר אנו לומדים כיצד האדם נדרש ויכול לייצר קדושה בחייו. נאמר לנו בפירוש- "קדושים תהיו". ועתה, ממש לקראת הסיום – מסבירה לנו התורה- "אם בחוקותי תלכו – ונתתי משכני בתוככם"… מהוראות, מצוות, חוקים ודרישות לדייק בעשייה ובכוונת הלב שלנו מלמדים אותנו שיש גם עיתים לשחרר ולהרפות והאיזון שיווצר ביניהם הוא שיאפשר לשכינה ולקדושה לשרות בנו ובכלל.
מסביר הרב גור גלון-
"אנו נמצאים בימי ספירת העומר עליהם קראנו בשבת שעברה, בפרשת אמור:
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום"
בפרשתנו אנו נפגשים עם ספירה דומה (אך גם שונה), ספירת שנות היובל:
"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה…וקדשתם את שנת החמישים שנה"
הרב יונתן זקס שליט"א זצ"ל כותב בעניין זה כי ספירת העומר פונה אל היחידים – 'וספרתם לכם', ואילו ספירת היובל פונה אל ההנהגה, אל הסנהדרין – 'וספרת לך'. יש כאן עקרון יסוד בהנהגה, שמי שרוצה להיות מנהיג צריך מבט של שנים ולא מבט של ימים.
כדי להיות מנהיג צריך יכולת הסתכלות רחבה וארוכה – 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', אמר הרב יהושע וייצמן שליט"א, ובכך ביטא את אורך ורוחב מבטנו.
החכם הוא מי שרואה את הנולד – לא רואה רק את 'הכאן והעכשיו' אלא את התוצאות העתידות, את מה שיוולד.
בתרבות העכשווית קשה לראות רחוק. המנהיגים מסתכלים על הסקרים כאן ועכשיו, והדבר משפיע על ההחלטות המנהיגותיות שלהם. דבר זה מחלחל גם להחלטות של כל יחידים, שמקבלים החלטות על בסיס הטווח הקצר, ואז מתקבלות החלטות לא נכונות, החלטות שלא רואות את הדברים במבט הנכון והמדוייק של הטווח הארוך.
עניין זה מקבל ביטוי גם בפרשת בחוקותי שפותחת בהתנייה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם…"
'מנהיגות' מתבטאת בכל אחד ואחת מאתנו, במשפחה, חברים, עבודה, קהילה וכו'. ומנהיגות ראויה מחייבת שתהא בה קדושה. ביהדות קדושה כוללת ערכים דתיים ומוסריים. המצוות שבין אדם לחברו אינן נופלות מן המצוות שבין אדם לקונו, שהרי נאמר, 'דרך ארץ קדמה לתורה.' הקדושה היא לא בשמיים, והיא ניתנת להשגה ע"י כל אדם בישראל. יחד עם זאת, אנו נדרשים לסדרי עדיפויות ובירורים, להכוונה חיצונית קבועה ומסודרת בעבודתנו הפרטית, בכדי שנצליח לראות ולהטיב גם עם האחר, ולחיות בחברה תומכת, שמכבדת את הפרטים ואת הכלל. אחרי הכל, אדם מפתח את אישיותו ותכונותיו ע"י ההשפעה שלו לחברה.
מבהיר הרב יהודה עמיטל-
"רש"י, בתחילת פרק כה, אומר: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?… אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
מדוע בחרה התורה דווקא במצוות השמיטה כדי ללמדנו שבהר סיני נאמרו הן פרטי המצוות והן כלליהן?
קיימת תופעה ידועה, שאנשים מוכנים לקבל את הרעיונות הכלליים של התורה אך לא את הפרטים הקטנים, שהקשר בינם לבין הכלל אינו ברור במבט ראשון. את הכללים של היהדות קל מאוד "למכור", אך את הפרטים קשה יותר.
ניקח לדוגמא את השבת: הרעיון של שביתה מעבודה יום אחד בשבוע, מקובל היום בעולם כולו. למרות זאת, שביתה הכוללת איסור להדליק את האור או איסורים אחרים, איננה מקובלת כל כך. הרב קוק כותב, שהסיבה לחילוניות בדורו אינה מאיסה באידיאלים של התורה, אלא חוסר המוכנות של אנשים לעמוד בדרישות הקטנות היומיומיות.
מאידך, קיימת גם תופעה הפוכה: אנשים שקועים בעיסוק בפרטים עד כדי כך שהם מאבדים את הכלל. כיום גובר מאוד החיפוש אחרי חומרות וסייגים, לפעמים על חשבון תשומת לב למטרה היסודית של המצווה…"
כפי שהטיב לומר המחנך יאנוש קורצ'אק, "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים". חומש ויקרא הינו ספר הקדושה המאמין בהשתנות ובתנועה שלנו כמו גם הצורך לדעת לשהות באותן תחנות ביניים של שבת, שמיטה, יובל וכד' בכדי שנצליח להטען מחדש ולהביט קדימה אל אופק רחוק יותר, מה שמאתגר יותר לביצוע בזמנים של תנועה ועשייה. הספר עוסק במעבר שלנו מחול לקודש, ומפרט לכלל, וכך אנו גם מסיימים את חומש ויקרא שהחל כש-ה' מצוי בתוככי הקודש, במשכן, ובסופו נטמע במחוזות הקדושה של האדם. חזק חזק ונתחזק.
שבת שלום💞
לרפואת בניה בן אביבה, ולנפגעי אסון ל״ג בעומר במירון, ולעילוי נשמת הנספים. כמו כן, לעילוי נשמת יהודה בן מילכה.