חודש: ינואר 2020

בפרשה השבוע, הרבה מההוראות שניתנות לבני ישראל מציינות- "בית". ישראל מצווים לקחת "…שה לבית" (יב:ג), ואם אין מספיק אנשים בבית כדי לאכול שה אחד, אז יש לחלוק עם שכנים – "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ"; את דם קורבן הפסח יש לשים על המזוזות ועל משקוף הבית, ואות הדם גורם לכך שהאל פוסח על בתי בני ישראל ולא הורג את בכוריהם (יב:יג, כג, כז); בנוסף, יש איסור לצאת מפתח הבתים עד הבוקר (יג:כב). וכך הלאה, מרכזיותו של הבית ממשיכה, אומר הרב חנוך וקסמן גם, "בחלקים ההלכתיים של הסיפור, המתארים את המצוות הסובבות את יציאת מצרים (יב:יד-כ, מג-נ): ישנו איסור על אחזקת חמץ בבית (יב:יט)… הבית, בתפקידיו השונים, מופיע חמש עשרה פעמים בסיפור היציאה ממצרים עצמו ובפרשיות ההלכתיות הסובבות אותו (יב:ג,ג,ד,ד,ז,יג,טו,יט,כב,כז,מו, יג:ג,יד)."
מה מבטא המושג "בית"? הבית מגן עלינו, שומר עלינו מפגעי הטבע והחברה, ("ביתי הוא מבצרי") בו בזמן הבעלות על בית מטילה עלינו גם אחריות ("כי תבנה בית… ועשית מעקה לגג…). עד כמה מגן עלי הבית ועד כמה הוא מגביל אותי?
האם הבית מושפע מאישיותו של האדם הגר בו? משקף את אישיותו? ואולי להפך אולי הבית הוא המעצב את האדם?
למושג בית יש משמעות מורכבת בתרבות ישראל. "  עמוס עוז כתב-
"אדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי תבנית אישיותו… או שאדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי דמות חלומותיו ומשאות נפשו"
נשאלת השאלה מדוע הבית הפך להיות מושג כל כך מהותי ביציאת מצרים?
הבית, כסמל ומושג, הוא חלק מן התבנית לסיפור היציאה ממצרים. היה אתגר של הפרדות נפשית ופיזית מהבית במצרים לאחר יותר ממאתים שנה. שפרה אסולין מתארת – "העם היוצא ממצרים מתואר כמו וולד המגיח מרחם. הוא עובר דרך משקופים טבולים בדם כשהמים (בהמשך, ים סוף), נבקעים לפניו. גם את מכות מצרים ניתן לראות כמערכת גדולה של צירים המכווצים את הרחם המצרית ומפעילים לחץ שיאפשר את ההיפרדות הקשה בין העם הנולד ובין מצרים – הפונדקאית האמביוולטית."
יש ציפייה מבני ישראל שיוציאו את מצרים מתוכם, שיוציאו אותה מנפשם. שואל הרב וקסמן, "האם הם יוכלו להתנתק ממצרים? האם בריחתם ממצרים ושחרורם מן העבדות יוכלו להוציא מתוכם את העבדים ואת המצרים שהם היו? האם עזיבתם את מצרים תוכל באמת להוביל ל"וידעתם כי אני ה' אלקיכם" (ו:ז)? … או שהם ימשיכו להיות עבדים מצריים, שכל חייהם מעוצבים על ידי מעמדם הקודם במצרים, אכולי געגוע לביתם הקודם?"
אלו שאלות מהותיות שעומדות לפני בני ישראל לפני יציאתם למסע במדבר. ממשיך הרב חנוך וקסמן- "מריחת הדם על פתח הבית, בין הבית לבין מה שעומד מחוץ לו, מסמלת את הצורך לבנות מחסום בין הבית לסביבה, ולנתק את החיבורים הנפשיים והתרבותיים שעברו את הפתח פנימה. ישראל צריכים להתנתק ממצרים ולעצב מרחב פיזי ותרבותי המכיל את מורשת אברהם… עליהם לעבור מבית עבדים אל בית אברהם."
…אברהם הפך לאבי האומה בעקבות הציווי לקום ולעזוב את ביתו. "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
פרופ' רון מרגולין מסכם- "בתפיסת היהדות אין להפריד בין גאולת הכלל הלאומית לזו האישית, ואין טעם בגאולת הכלל אם היחידים בני האומה ממשיכים לנהוג כעבדים… בצד ההודיה על היציאה מן המצר הלאומי, בוודאי בהשוואה למצוקה היהודית הנוראה שקדמה להקמת מדינת ישראל, יש חשיבות גדולה למשמעויות הקיומיות והמוסריות שהוענקו ליציאת מצרים במהלך הדורות… לעבדות יש כאמור שני מובנים, לאומי מדיני ואישי מוסרי. עבדות זו עבדות להרגלים, לתכונות קשות, לזיכרונות פרטיים משעבדים, עבדות לדחפים ויצרים מוגזמים. הכמיהה לגאולה היא כמיהה לגאולת הכלל אך זו לא תתממש ללא גאולתם של היחידים משעבודיהם האישיים."
התורה מזכירה לנו שהבית והאדם הגר בו משולבים זה בזה. לעיתים תיאור הבית משקף את הנעשה בנפשו של האדם ולהיפך. במילים אחרות, האדם מטביע את חותמו על ביתו והבית מצדו משפיע על בעליו. חשיבותו של הבית, שלמותו וחוסנו הינם בסיס לקיום האנושי.
בפרט בימינו, ריבוי המסכים השונים והמדיה מכניסים לביתנו דמויות והשפעות שסביר להניח שלא היינו מזמינים ומכניסים אותם כלל לביתנו. האדם הוא מערכת של שידור ושל קליטה, מה שהוא קולט הופך להיות חומר הגלם של הרצונות, המחשבות, הרגשות, השאיפות והווי הפנימי.
התורה אומרת לנו- “הבית” הוא המקום הפרטי ביותר, והוא גם המקום הציבורי ביותר- בית המשפחה ובית־המקדש. בסיפור יציאת מצריים היה צורך בהרס הבית המצרי הגלותי על כל השפעותיו, היציאה מ"בית עבדים" לחירות כרוכה בהתנתקות והטמעת המורשת והתרבות היהודית בביתנו ובבית עם ישראל כולו.
מי יתן ונצליח להקים בית יציב, ערכי, אמוני ומשפחתי שמעניק בטחון ומשפיע טוב. אמכי"ר.
שבת שלום🏠

השבוע משה פונה לבני ישראל ומציג לפניהם את בשורת הגאולה. משה מדבר אל העם, ויש לו מסר חשוב, אבל העם עייף, קוצר הרוח של בני ישראל במצרים אמיתי, המצרים רדו בהם ולא נתנו להם לחדול מעבודה, מרוב טרדות ודאגות העם לא פנוי נפשית לבשורה.
כמה מובן וכמה מוכר. לא פעם הילדים, חברים, אנשים בכלל, משתפים אותנו בחוויות, תכניות, אפילו התלבטויות… ואנחנו לצערנו לא ממש שם! המחשבות נודדות ללוז (לוח זמנים), למחויבויות שעוד נותרו, ואיך אנחנו עם הזמן שעוד נותר להיום…כמה נספיק? כל ביפ בטלפון מסיח את דעתנו, והתהייה אם התווספה משימה נוספת לרשימה… המכשיר הקטן הזה שמאחסן בו את חיינו, הודעות, מיילים, מספרי טלפון, הקלטות, תמונות, תאריכים, פגישות ועוד ועוד אבוי לנו אם הוא חלילה מתקלקל, נשבר ואו שלא נדע, אבד. היום אמרה לי קולגה בגאווה "אני תמיד זמינה, הטלפון תמיד צמוד אלי…"
אכן, כולנו שקועים בשעבוד השוטף שלנו, מי יותר מי פחות, ועם הקידמה וההתפתחות מסתבר שהשעבוד שלנו רק גדל, מערכת הציפיות גדלה, ההתפתחות והשפע מאפשרים לנו לתת מענה מהיר ויעיל יותר אך יחד עם זאת כובל אותנו לעוד משימות, אטרקציות, ורצון להישאר בעניינים- כביכול מחוברים ומעודכנים! והתוצאה- אנו מתקשים להיות פנויים פיזית, רגשית, מנטלית ובאמת להיות קשובים לדברי אחרים. תכלס, אנו בקושי פנויים להקשיב לעצמנו.
משה רבינו מילא את בקשתו של ה' ודיבר אל בני ישראל, היה לו עדכון סופר חשוב ומשמח, הקץ לעבדות והשיבה לארץ ישראל, אבל העם שהיה מוטרד, ומותש- לא היה פנוי להקשיב. פירוש אור החיים מאיר היבט נוסף בהקשר זה. "בני ישראל לא הוכרעו רק על ידי צער העבודה לבדו, אלא גם בשל העומס הנפשי. ייתכן כי מה שדרוש הוא לפנות לבני ישראל בדברים, אך לא בדברים של שינוי חברתי אלא בדברי תורה שנועדו להרחבת דעת. ייתכן כי הצעד הנכון היה "לשים בצד" את חזון השינוי ולפנות לבני ישראל מהמקום שבו הם נמצאים." על מנת שתהא הקשבה על משה לדחוק הצדה את המטרות שבשמן הוא פועל ולהתפנות ראשית להכלה ומתן מענה לצרכים של בני ישראל. הרצון למלא את שליחותו התנגש עם הצורך בהכלה ומתן מענה לצרכים של העם.
טרדות יום כמו, רעב, עייפות, ייאוש, רשימת מטלות, יעדים וכו' גורמים לנו להתרכז בעיקר בהם, ומסיחים את דעתנו ומחשבותינו. ההסחות הללו מצמצמות לנו את היכולת להיות קשובים ומחוברים להווה, להיות כאן ועכשיו. במקביל, עלינו לבחון כשאנו נחושים להעביר את המסר שלנו לאחרים האם אנו רגישים ומבחינים בהסחות הדעת שעימם הם מתמודדים, ומכילים אותם גם כשאנו ממוקדים במסר שאנו מבקשים להעביר? לא פעם אנו נוטים להיות "נעולים" על מסר או על מטרה, ואיננו פנויים באמת לראות את מי שעומד מולנו עם ה- מצוקות, השקפות עולם, צרכים וכו' ולתת לו תחילה מענה לצרכים אלו. במילים אחרות, להיות ממש כאן ועכשיו.
גל גבאי, עיתונאית, מסבירה- "שעבוד ועמל עד כלות מרוקנים את החיים ומצמצמים אותם להישרדות מנוונת. בראש ובראשונה היא מנוונת את הקשב, את היכולת לראות סביב את האחר. תודעת הישרדות, לפיכך, היא תחילתה של התבהמות. צמצום החוויה האנושית עד שהיא חסרה את מה שמפריד אותה מהבהמה. את קוצר הרוח המדובר והאטימות אנחנו מכירים היטב מהפקידים במשרדי הממשלה, מהכביש, מהשוטרים וממעמד העובדים הנאנקים בטיט והלבנים של זמננו. המונים בכלכלה המודרנית שהחיים לוקחים מהם יותר משיש להם לתת ונותנים להם פחות משהם צריכים, ובזאת גוזרים עליהם התרוקנות ותודעת הישרדות.

שמות פרק ו פסוק ט מתאר במדויק את מה שמוגדר כמחלה של המאה ה-21 – שחיקה. "(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." 

גם אנחנו, כמו בני ישראל, מתקשים לשמוע את פעמוני האזהרה, להכיר בשעבוד של זמננו המנשל אותנו מהעידון והאנושיות ואפילו מהיכולת להתגונן מפניו. גם אותנו כנראה יוכל לחלץ רק המשה של זמננו…" במילים אחרות, סיפור יציאת מצרים היא קריאה לגלות את משה שבתוכנו, לקחת אחריות וערבות על חלקנו, וללמוד לשחרר ולהכניס את האלוקות למציאות חיינו.

שנצליח להיות קשובים לעצמנו ולצאת מתודעת השחיקה וההישרדות לתודעת השפע והחירות. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

המכות נוחתות מכה אחר מכה על מצרים. ומצרים מתעקשת ומסרבת לשלח את בני ישראל לחירות.
השאלה המתבקשת היא מדוע יש צורך בתהליך כה ארוך וכה מייגע של עשר מכות בכדי להכניע את מצרים? לא ניתן היה להנחית על מצרים מכה אחת קשה וקטלנית בכדי להכניעה?
מפרשים מביאים הסברים רבים, כמו לעובדה שלמספר עשר יש משמעות ולכן נבחרו עונשים מתונים יחסית ולאורך זמן, ולא מכה אחת מוחצת. יש אומרים, שיתכן וההתמשכות נבעה מהרצון לתת למצרים זמן לשוב בתשובה. אבל אם נבחן את התמונה הרחבה, אומר הרב אורן דובדבני, תהליך יציאת מצרים, יציאה של עבדים מעבדות לחירות, היה זעזוע של כל המוסכמות המקובלות באותה התקופה. ביום בו בני ישראל יצאו ממצרים האנושות למדה את אחד המסרים הבסיסיים ביותר של התורה- איסור שיעבוד אדם את רעהו, ואין אדם שיש לו בעלות או קניין על חייו של אדם אחר. תהליך השחרור היה נגד כל מה שהיה מקובל ונורמטיבי בעולם; עולם שבו התפיסה הפרעונית הייתה התפיסה השלטת והדומיננטית."
במילים אחרות, בכדי שאותו סדר עולמי חדש ומהפכה רעיונית כמו חירות, תצלח ותופנם, היה צורך בהריסה טוטאלית ומוחלטת של שרידי העולם הישן וסולם הערכים שלו. והמענה לכך מסתבר היו עשרהמכות שעמדו מול אותו עולם הערכים והאידיאולוגיה של האומה המצרית ובית פרעה.
החברה המצרית הייתה כולה מערכת הירארכית המבוססת על חלוקה נחרצת של אדונים ומשרתים ומעליהם עומד ושולט פרעה. החברה המצרית הייתה חברה שלא היה בה כל מקום למחאה, חילוקי דעות, ואו דיון. במצרים העתיקה מממשיך הרב אורן דובדבני, המדע לשמו וחיפוש אמת לשמה לא היו קיימים, מה שעמד במרכז החיים במצרים היו החומר ופיתוח מקורות החומר. הכל היה קבוע מראש כי המצרים סגדו לגורל, מבחינתם העולם התנהג בתבנית ידועה מראש.
מצרים העתיקה הייתה מקום מורכב ואפוף מסתורין. המצרים נהגו לבנות מקדשי פאר למתים, הם שקדו וטרחו על פולחן המת. באותם היכלות ומקדשי קברים ניתן היה למצוא את כל השכלול והנוחות שהייתה לו, לנפטר, בעולם החיים. הפנתאון המצרי היה נראה כאוסף זואולוגי ענק ומגוון של בעלי חיים וחרקים (פרה, חתולה, לביאה, נץ, חיפושית, נחש, תנין). את כל המערכת הזו באו עשר המכות למוטט. מערכת שהיה בה עיוות מוסרי וחברתי.
מקור כוחה האדיר של מצרים, שהיה גם אל וגם מלך וזוהה כישות אחת עם פרעה- היה הנילוס- שבן רגע הפך כולו לדם, והמשיך למראה של אלפי הצפרדעים שקיפצו לתוכו. כל אותם בעלי חיים שהמצרים כל כך סגדו להם הפכו להיות מקור של רוע וכליון; נחשים ועקרבים, ארבה וכינים תקפו אותם בכל מקום. המצרים ראו וחוו כיצד כל אותם אלים שכה העריצו וסגדו להם מכלים את רעבונם בגופם וביבולם. במקביל, עם ישראל שראה את כל אותן מכות הוכרח בעצם להסיק את המסקנות שלו מכל מכה ומכה שבאה על המצרים וכך גם לחשוף את הרחמים שהוענקו לעם ישראל בו בזמן.
העבדות, מסביר הרב דובדבני, משתיתה את היחסים בין בני האדם ע"פ חוקי הג'ונגל, לפיהם החזק מנצל את החלש. והבשורה היא למעשה שהעולם איננו מקום המשועבד לחוקים נוקשים של גורל, אלא מקום שיש בו עין פקוחה ורואה, ויד מכוונת ומשגיחה. מרכז הכובד של המציאות הוא עולם החיים ולא עולם המתים.
מצרים לאחר המכות לעולם לא שבה להיות המצרים שלפני המכות. אחרי המכות והאסונות שנוחתים עליה ברצף, מצרים כבר לא שבה להיות אותו דגם ומודל למקום פורה, עשיר ומדושן כפי שמתואר בספר בראשית- המקום אליו תמיד ניתן להימלט בעתות של רעב ומחסור. מצרים שלאחר המכות היא מדינה הרוסה, שבורה ורצוצה."
למעשה, "עניין ריבוי המכות והתהליך המתמשך נועד בכדי למוטט אבן אחר אבן מאותה פירמידה של האידיאולוגיה המצרית." מסיים הרב אורן דובדבני, "מכה אחר מכה באות המכות וממחישות כי אין עוד מקום לתפישת עולמה של מצרים העתיקה, הגיעה זמנה לעבור מן העולם, ולפנות את הבמה לתפישת עולם מוסרית יותר, טהורה וקדושה יותר."
שבת של נחת💐

ה' מטיל על משה את השליחות לבשר לבני ישראל על שחררום ממצרים, על יציאתם מעבדות לחירות, ובה בעת משה נשלח גם לשכנע את פרעה לשחרר אותם. שתי משימות לכאורה, חסרות סיכוי.

ד"ר חיותה דויטש מבהירה- "רעיונות החירות ועבודת ה' במדבר מקשיחים את עמדות שני הצדדים: פרעה רק נהיה אכזרי יותר, בני ישראל רק מתייאשים יותר. לכן מפתיע איך, על אף התנאים האובייקטיבים הקשים הללו, שב ונוטל משה את האשמה על עצמו: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (פסוק יב). ושוב, בהמשך –"הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה" (פסוק ל). ערל שפתים? זאת הבעיה שלך? הכתוב עצמו הרי ציין במפורש את הסיבה לסרבנותם של ישראל: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". שנים רבות אחר כך יטען הפסיכולוג אברהם מאסלו כי יש היררכייה של צרכים: מים, מזון, שינה, קודמים לשייכות, כבוד ומימוש עצמי. מי שהישרדותו היום יומית מאוימת, לא יכול לחשוב על גאולה ועל חירות. למה אם כן מתעקש משה שהבעיה אצלו? הסיבה כנראה פשוטה, ואופיינית למנהיגים מסוג מסוים. נטילת אשמה היא תוצאה טבעית של קבלת אחריות. משה הוא מהמנהיגים הנוטלים על שכמם את הכול… לימים יאבחן חותנו יתרו את אותה הבעיה וימליץ לו לחלוק באחריות עם אנשים נוספים. את עודף האחריות הנדיר הזה ה' מזהה כבר בהתחלה, מטיל על שכמו של משה את המשימה הבלתי אפשרית המתוארת לעיל, אבל גם ממליץ להרפות מדי פעם: "מי ישום פה לאדם", יאמר לו ה' אחרי שיטען כי אינו "איש דברים" (שמות פרק ד'). סמוך, שחרר. אתה נושא באחריות, אבל אתה לא לבד, אני פה. כשחושבים על זה, זה רעיון נפלא מאוד: אינך יכול לשחרר אחרים מעול זרים, כל עוד אינך יודע לשחרר את עצמך ממשא שאינו שלך." כלומר, משה רבנו אכן עושה כמיטב יכולתו אבל עליו לשחרר את המרחב של התוצאה כי היא איננה בידיו.

הכוונות שלנו כהורים טובות, אבל לעיתים אנו נוטים להגזים: יותר מדי עוזרים, מגוננים, מכוונים, מתערבים, שולטים, שומרים, מחליטים, ומנווטים עבורם. למעשה אנו מנהלים את האינטראקציה של ילדנו עם העולם וזה נכון בכל גיל- התערבות בריבים בגן, בניהול בית הספר, וויכוח עם מורה על ציון, מרחיקים לכת עד התקשרות למפקד בצבא, בחירת הקורסים לאוניברסיטה, ניהול חשבון הבנק, והכל רק כדי לעזור ולהקל. אכן, אנו חיים בעולם תחרותי שבו ילדנו נדרשים ליותר, חרדים מפני כל סכנה, או כאב המאיימים על ילדנו. אבל חוקרים מובילים כבר חשפו שהרצון הטוב הזה מוביל לנזק גדול: אנו למעשה מטפחים צעירים נרקיסיסטים, תבוסתנים ותלותיים, פוגמים בכישורים החברתיים שלהם, בכושר ההסתגלות שלהם, מפתחים את תחושת הקורבנות שלהם, והם מתקשים לקבל החלטות בעצמם, לחשוב בצורה יצירתית או לעשות משהו בלי הנחיות מדויקות מההורים, המורים או הבוסים שלהם. בקיצור, הרצון הטוב שלנו וההשתדלות להעניק לילדנו את המיטב לא בהכרח יניבו תוצאות שהן בהלימה עם הציפיות שלנו. לכן, למען בריאות הנפש והרווח הנקי של כולם, בשנים האחרונות החלטתי לאמץ את הפסוק מתהילים פרק מו', "(יא) הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים ", אני עדיין בהשתדלות לעשות את המיטב, כי זו האחריות שלי, ויחד עם זאת אני משחררת מתוך ההבנה והידיעה כי התוצאה איננה בידי.
שבת מבורכת❤

בשבוע שעבר התחלנו בקריאת חומש שמות- "ואלה שמות…" פגשנו בבני ישראל שמתעקשים על אנושיותם, על שמותם, ועל מורשתם, והשבוע בפרשת וארא, מתגלה הסוד במלואו מאחורי שם הספר – 'שמות'. מסבירה יערה ענבר, "לאחר כל הדרך הארוכה שנעשתה בספר בראשית, מגלה אלוהים את שמו הפרטי, את השם שהוא לא גילה לא לאברהם, לא ליצחק ולא ליעקב:
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב-ג).
השיחה בין האל לעמו הופכת לשיחה בשמות פרטיים, הדדית ומתייחדת. עד כה קרא הוא להם בשמותיהם, מעתה יוכלו גם הם לקרוא לו בשמו. ספר שמות מלא בשמות, שוב ושוב ננקבים, מפורטים, אחד לאחד. דרך מניית השמות הספציפיים מנסה האל גם לקרב את משה אל שליחותו ולהתחזק בתוכה. ברגע שיפעל מתוך ראיית היחיד – יגיב לבבו אחרת, לא יוכל להתחמק עוד. הרבה יותר פשוט להסב את המבט מרעיון כולל מאשר להסיטו מזוג עיניים המופנות אליך בשוועה. לכן הוא נוקב בשמות ראובן ובניו – אחד לאחד, שמעון ובניו – אחד לאחד, לוי ובניו – אחד לאחד. כל אחד מהם – בן משפחתו של משה הוא, שאותו לא הכיר מספיק מפאת נסיבות חייו. הם אלה שקדמו לו בשושלת, מהם הוא הגיע ואליהם הוא משתייך.
אט אט מטופטפת אל משה העין בעין – הן אל מול העדר שהוא עומד לרעות והן אל מול אלוהיו – העומד להוביל אותו עצמו. אפשר היה לומר כי דווקא עכשיו, בשעת ההפיכה לעם, מוכרחים לזכור כי עם עשוי מיחידים, לא לתת לכלליות ולהתכללות להאפיל על האחד."
שנצליח ליצר קרבה מתוך היותנו אומה שרואה ומרגישה את הפרטים שבה. אמכי"ר.
שבת שלום🌷

בפרשת שמות שפותחת את החומש השני, בולטת באופן מיוחד דמותן של נשים שנוטלות על עצמן את השליחות להמשך קיומם של בני ישראל. כפי שחז"ל אמרו- 'בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים.' גזרת פרעה- מיתת הבנים העבריים שנולדים, לא צלחה בזכות אותן נשים שהובילו מהלכים של מנהיגות ואחריות. הנשים המוזכרות בפרשה לקחו אחריות מתוך אומץ לב גדול ומעורר השראה.
הראשונות היו שפרה ופועה (מפרשים אומרים כי הכוונה ליוכבד ומרים)– מיילדות עבריות שהעזו לא לקיים את צו פרעה והחיו את התינוקות שנולדו למרות גזרת המלכות, ובכך הן סיכנו את חייהן.
כך גם בת פרעה, כמו יוכבד ומרים, מצילה את התינוק, משה, ואף לוקחת אותו לבית המלוכה של אביה, פרעה. ובכך מצמיחה במו ידיה בבית המלוכה המצרי ממש את מנהיג ישראל – משה רבנו.
והאחרונה שמככבת בפרשה היא ציפורה, בת יתרו ואשת משה. היא מחליטה למול את אליעזר בנם, ובכך היא מטביעה את המשך הברית בין ה' לבניו, עוד מימי אברהם אבינו, ומצילה גם את משה מפני המלאך שמבקש להמיתו.
4 נשים המהוות יתכן דמויות המשך ל-4 האימהות של ספר בראשית (מדבריו של אלכס גליקסברג, איש חינוך)
שבת מבורכת🌷

שמה של הפרשה והחומש, 'שמות', מסגיר את מהותם- 'רבים היוצרים אומה', וזאת לאחר חומש של יחידים, 'בראשית', המושתת על 'מחוללי האומה'.
מאתגר מאוד לשמר ובו בזמן לפתח דרך רוחנית-ערכית שיחידי סגולה סללו והעבירו אותה הלאה כדרך סלולה לרבים בעלי "שמות" שונים. יחיד סגולה סולל דרך לעצמו ולבני משפחתו אך בסלילת דרך לרבים, כבר נדרשת מנהיגות ציבורית שתדע להנהיג את כל ה"שמות". ואכן, בפרשה זו ה' מצמיח מנהיג לעם בהתהוות; לא עוד רק מנהיגות עצמאית. 5 מאפיינים ל'מנהיגות הרבים' עולים בפרשה:
"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם … " (שמות ב', י"א) – נרכש כבר בגיל צעיר, ומצריך מעורבות חברתית.
"ומשה היה רועה את צאן יתרו … וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוקים … " (שמות ג', א') – עשיה הכוללת מסירות ומחויבות, אמונה ושאר רוח.
"ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה … " (שמות, ג', י"א) – מנהיגות מתבקשת מפי אחרים ולא מפי המנהיג, כי היא מבוססת על ענווה גדולה.
"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם … " (שמות, ג', ט"ו) – שיתופיות ושותפות מתוך שיח ודיבור, ולא בהנחתות ובהחלטות יחידניות.
"ויאמר משה אל ה' … כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות, ד', י') – הכרה בחסרונות ובאי- שלמותה של המנהיגות המוצעת.
מוסיף אלכס גליקסברג, איש חינוך- "בימים אלו בהם מדינת ישראל חושבת ומתחבטת במי לבחור למנהיגותה, (מי היה מאמין אבל בפעם השלישית תוך זמן כה קצר) הפרשה מעירה אותנו ומאירה לנו מהם 5 המאפיינים הנדרשים למנהיגות של רבים. בל ניטעה. מנהיגות ציבורית כלל ישראלית מחויבת להיות גם מנהיגות חינוכית שתתמיד ותתנהל בשקיפות במאפיינים אלו. באופן מקצועי ולצד המחויבות הטבעית של חינוך ההורים את ילדיהם, מחנכי ישראל על שלל תפקידיהם מלמטה למעלה, עוסקים כל העת יותר מכל בחינוך ערכי של הדור הבא, המתבטא בראש ובראשונה בדוגמה אישית שאותה מקרין כל איש חינוך באשר הוא לכל הסובבים אותו… מנהיגות חינוכית ראויה נרקמת מתוך שליחות ודאגה לזולת ולחברה, והיא זו הרואה בטובת הכלל את עיקר יעודה ותכליתה."
מי ייתן ונצליח לבחור מנהיגות ראויה, מובילה וחינוכית שתמלא את שליחותה נאמנה ובמסירות לזולת ולחברה. אמכי"ר.
שבת שלום❤

ביהדות מיחסים משמעות רבה לשמו של אדם. אומר ד"ר משה מאיר, "הפסוק הפותח את הספר, הוא הפסוק הפותח את הפרשה ועל שמו היא נקראת:
'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.' הפסוק הזה אומר דרשני, שהרי אפשר היה לנסח אותו באופן אחר: 'וְאֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ'. המילה שמות – מיותרת, שהרי דרכה של שפה שאנשים מסומנים על ידי השמות שלהם. הדגש על השמות, איננו מופע חד פעמי. הוא עובר כחוט השני בתורה כולה. המופע הראשון חושף את השקפת התורה בעניין השמות:
"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ."
יש כאן שני נושאים, על פניו הם אינם קשורים זה לזה. האחד – מציאת העזר כנגדו, השני – קריאת השמות. בתמונת העולם של התורה – הם קשורים. אי אפשר לבחור בת זוג, ללא קריאת השמות. קריאת השמות איננה רק פעולה של סימון, אלא פעולה עמוקה של היכרות. ואכן, כאשר האדם זוכה ומוצא את בת הזוג המתאימה לו, הוא ממהר וקורא לה בשם… לחכמים, קריאת השם כרוכה בסימון הגבול… קריאת השם היא שימת הגבול – 'זה אתה!' כשיש אתה, יש אני, ויש אחרים. הנפרדות מאפשרת את החיבורים."
השם מעניק זהות, מייחד את כל אחת ואחד מאתנו, מבחין בין פרטים שונים. בפרט בתורה, שם השמות ניתנים לאנשים ולמקומות בכדי לבטא את מאפייניהם הייחודיים ולאפשר זהות תפקידם ותכליתם. ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל מסביר, "קריאה מהודקת בפרק הראשון של ספר שמות מגלה לנו שהמאבק בין בני ישראל למצרים היה מאבק על צלם אנוש… "ואלה שמות…". לאנשים שבנו את מצרים, לעבדים שבניהם הומתו בלידתם, היו שמות. הקורא והקוראת בני דורנו, קוראים את פתיחת ספר שמות כדֵז'ווּ לאומי. "לכל איש יש שם"… "ואלה שמות".
ברגע אחד, השם, שמו של האדם, מקבל משנה חשיבות. כביכול באה התורה ואומרת: בגלל השם נגאלו אבותינו ממצרים. ויתור על השם הוא ויתור על הזיכרון, שכחת החירות והגאולה. קריאה מהודקת בפרק הראשון של ספר שמות מגלה לנו שהמאבק בין בני ישראל למצרים היה מאבק על צלם אנוש. המצרים ראו בבני ישראל חיות. 'שורצים ומתעצמים'. כמו שקצים ושרצים הם פורצים, מעוררים את תחושת הגועל והחרדה.
…בני ישראל… מתעקשים על אנושיותם, על שמותם, על מורשתם, על המאבק בדמוניזציה של הדמות האנושית, צלם אנוש שהוא צלם אלוקים. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים" (א, יז).
שני לקחים… האחד הוא הלקח האנושי, הלקח של השם. המאבק על החירות מתחיל במאבק על השפה, במאבק על הזיכרון. רק אם נתעקש לשמור על שמו של האדם נצליח להבטיח את חירותו.
הלקח השני הוא שלא רק לבני האדם יש שמות. כפי שהוזכר קודם לכן, בפרק ב בבראשית מספר לנו על האדם הקורא שמות לכל חיות השדה… האדם שקורא בשם לא רק לבני האדם, אלא גם לבעלי החיים.
אנושיות מוסרית נבחנת ביחסה הכולל לבריאה על חלקיה וגווניה: "וכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ" (הושע ב, כ)."
שמו של האדם הוא מרכיב חשוב ומרכזי בחייו, מעבר לכך שזו אחת המילים שאנו שומעים הכי הרבה בחיינו, המילה ´שֵם´ מלשון- "לשם מה אתה עושה כך וכך", כלומר: לאיזו מטרה, לאיזו תכלית, כוונה. השם שלנו משפיע על מהותנו ותכונותינו ועל הסביבה כולה.
שבת שלום💞

סיפור יוסף ואחיו עוסק בשאלה איך משפחה שחווה משברים מאתגרים נשארת יחד ולא מתפרקת? השבוע, בפרשת 'ויחי', סיפור יוסף ואחיו חותם את חומש בראשית, וזהו רגע המפנה של הספר. זוהי פעם ראשונה שמלחמת אחים לא מסתיימת בדחייה של אח ללאום אחר. השבוע הסיפור עוסק ביחסי האחווה בין האחים ללא מתח ומאבק לאומי. ואין מנוס אלא לשוב ולשאול כיצד הצליח יוסף לסלוח לאחיו, מהיכן מצא את תעצומות הנפש, ומה הוא אמר ועשה שאפשר את הפיוס הזה?

כבר בתחילת הסיפור ליוסף 3 עימותים עם אחיו, טרם מכירתו לישמעאלים. תחילה מביא יוסף, האח הצעיר, את דיבתם הרעה לאביהם. בהמשך, גדל הפער והפירוד כשיעקב מכין רק ליוסף כותנת פסים ייחודית. ובאירוע ה-3 חלומות יוסף שמעצימים את שנאת האחים אליו. אירועים אלו מובילים לבסוף למכירת יוסף.

אז כיצד מתאפשר הפיוס?
יוסף עובר מסע שבתחילתו הוא חולם, ילד צעיר, לא בשל, שאיננו רגיש לתחושותיהם של אחיו (לפחות על פי הפשט). חלומותיו הינם ביטוי להנהגתו כשתחתיו מצויים אפילו השמש והירח, כלומר, הוא מעליהם. בעוד בסוף הסיפור, יוסף במצרים הופך מחולם לפותר ומממש החלומות. יוסף הופך לאדם בוגר, שמביע רגש ובוכה באופן לא שגרתי ואפילו ייחודי. ומול אחיו, יתכן שבסוג של תיקון לדבריו- כי עומד הוא מעל לשמש ולירח, הוא מוסיף עתה ואומר- "התחת אלהים אני", הפנמה והטמעה מפורשת, למקומו בסיפור כשליח הממלא את תפקידו.

הפיוס מתאפשר כי יש פה הבנה שהתמונה הרבה יותר רחבה. יהודה שלוקח אחריות טוטאלית, שלמה ונוקבת, ובהמשך לאחר פטירתו של יעקב אביהם, האחים כולם מציעים את עצמם להיות ליוסף לעבדים, ובנוסף מכירים במעשיהם הקשים ליוסף אחיהם. מההצעה הזו של אחיו, יוסף בוכה על חוסר האמון והמחשבה כי הוא לא התפייס איתם עד הסוף, וזאת לאחר 17 שנים של שהות משותפת במצרים- "(כ) וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ') כלומר, יוסף איננו מסיר את אחריותם ממעשיהם- שחשבו עליו רעה, אך הוא מפנה את התבוננותם והתייחסותם לתמונה הרחבה יותר, לתפקיד של כל אחד ואחד ושליחותו. יש פה כאב וזיכרון, והשאלה אם ניתן לבנות קומה גבוהה יותר ממעל שתתגבר על אותו כאב למרות הזיכרון הצורב. קומה המאפשרת חיבור מחודש.

ביחסים משפחתיים יש קושי גם כשמתפייסים אבל הסיפור הזה משקף לנו שניתן להתעלות מעל הקושי כי יש בתוכנו גם את יהודה, גם את יוסף וכו', דמויות רבות ומגוונות. עימותים זה דבר מורכב, והסיפור מבטא שתי תנועות שיש לנו בנפש-
האחת- לקיחת אחריות וערבות על חלקנו, ולהובילם למקום מקדם (יהודה מלשון הודיה, הכרה וכו').
השנייה- ללמוד לשחרר את הסיפור, להכניס את האלוקות, הכח עליון, שבסיפור (יוסף מלשון להוסיף, מה עוד?). לראות שיש לסיפור הקשרים ותפקידים מעבר לשאלה האישית שלנו (מה שנקרא 'אכלו לי שתו לי'). נראה שהתורה מנסה ללמד אותנו שקל לכולנו לשפוט אחרים על מעשיהם, אבל בסופו של דבר הסיפורים  בספר בראשית הינם תמונת מראה שמחזירה את השאלה לחיים שלנו. איפה מתבטאים יוסף ויהודה שבנו, ומה אנחנו צריכים לעשות בתוך המערכת יחסים של חיינו?! ( ד"ר חזי כהן).

בהתבוננות על סיפור יוסף ואחיו מורגש שכל השתלשלות האירועים עד הגעתם מצריימה נובעת מחוסר בתקשורת. כך גם אנו לעיתים בולמים איתותים רגשיים שעולים מתוכנו עקב שיקולים שונים. היכולת לשתף בתחושות, בתיסכולים, בקשיים, ואפילו בסתם מחשבות אישיות איננה טבעית לנו ואף לא פשוטה. זוהי סוג של בלימה שיכולה להיות לאורך זמן מתוך הרגלים, קיבעונות ופחדים, ואין ספק שזה גובה מאתנו מחירים כבדים. התוצאה היא השתקת מקור חיות חזק בתוכנו, ויצירת מפגשים פחות אינטמיים ואותנטיים עם הזולת.

לגיטימי לחלוטין לכעוס על אדם שפגע בנו. אבל חשוב להבין מדוע אנו נשארים עם הכעס וכיצד הכעס "משרת" אותנו (התקרבנות, האשמה, סחטנות רגשית וכו'). ישנם מקרים בהם הדברים נראים לכאורה מוחלטים שאינם ניתנים לגישור, ואפילו מתעוררות שאלות וספקות ביחס לניתוק. לכן, חשוב לפתח יכולת לגמישות מחשבתית, שתאפשר לנו לשנות את דעתנו ולבדוק את אפשרויות החיבור מחדש. לעיתים עצם הנסיון עצמו להתפייסות, גם אם האחר אינו משתף פעולה אפילו מסרב, עדיין זה עשוי להיות מתכון לשחרור והקלה מאותו קונפליקט שיאפשר להניח לנושא ולעבור הלאה בחיינו.

אסיים  בדבריה של ד"ר ברכי אליצור-
"מעלתו של יוסף היא היכולת להתעלות על רגשות הכעס, ועל שאיפת הנקם ולהתמסר לשליחות האלוהית ולהבין אותה כמי שצריכה להכריע את פעולותיו. אלמלא תיעוד רגשותיו העזים, ספק אם היינו מבינים את מלוא משמעותו של הכינוי הבלעדי בו זכה- יוסף הצדיק."
אצל יוסף הכל פורץ יחד, הרצון להגשים חלומות, הגעגוע, הנקמה, הרצון לחנך, ויחד עם זאת המיקוד בשליחותו וההבנה של חשיבות מימושה גוברים על כל אותן תחושות אישיות. מי ייתן ונצליח לסלוח, להתפייס ולהשיג שלום בחיינו. אמכי"ר.
שבת שלום💐

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס- " רעיון שהציג האדמו"ר הראשון מחב"ד בספר התניא: אם נשנה את צורת החשיבה שלנו, נוכל לשנות את הרגשתנו. היגד זה היה, בהישמעו לראשונה מפי פסיכולוגים, היגד מהפכני שעמד בניגוד חריף לתיאוריות המוכרות על נפש האדם.
היו שגרסו שהאופי שלנו נקבע באופן תורשתי. אחרים סברו שחיי הרגש שלנו נשלטים בידי חוויות מן הילדות המוקדמת ודחפים לא־מודעים… עוד אחרים שהסבירו כי מהותנו, והרגשתנו מוכתבות בעיקרן בידי גורמים שאינם התודעה המודעת שלנו. ויקטור פראנקל הראה כי יש דרך אחרת – והוא עשה זאת בתנאים האיומים ביותר שבני אדם חוו אי פעם: במחנה אושוויץ. הוא נטע בחבריו האסירים רצון לחיות. הוא ידע שרק אם יצליחו לשמר רצון זה יש סיכוי שיחזיקו מעמד. מה שנתן לאנשים את הרצון לחיות היה אמונתם שיש להם משימה לבצע, שליחות למלא, דבר־מה חשוב שהם עדיין לא השלימו ואשר מחכה להם שיעשוהו בעתיד. לאחד האנשים הללו היה ילד חי במדינה רחוקה שחיכה לו. אחֵר הגיע לידי הכרה שיש ספרים שרק הוא יכול לכתוב, ולא אף אחד אחר."
ברוח י' בטבת, יום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע, בשבוע הבא, מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס- "פראנקל נטע בהם ובאסירים אחרים את ההכרה שהעתיד שלהם קורא להם, וכך הצליח לעזור להם בעודם בגיא צלמוות לגלות את ייעודם בחיים. פראנקל כותב שהוא הצליח לשרוד באושוויץ על־ידי כך שבכל יום ויום דמיין את עצמו מרצה באוניברסיטה על הפסיכולוגיה של מחנה הריכוז. כל מה שקרה לו בהווה הותמר, באמצעות פעולה תודעתית זו, לכדי המחשה של הרעיונות שיסביר בהרצאה. "בדרך זו הצלחתי איך־שהוא להתעלות על המצב, על סבלות השעה, והתבוננתי בהם כאילו היו נחלת העבר".
תגלית מודרנית זו היא בעצם תגלית־מחודשת, מפני שראשון גדולי הממסגרים־מחדש בהיסטוריה היה יוסף – כמתואר בפרשיות השבוע הזה והשבוע הבא. כזכור, יוסף נמכר לעבדות בידי אחיו. הוא איבד את חירותו למשך שלוש־עשרה שנה, והיה מנותק ממשפחתו למשך עשרים שנה. אילו נטר לאחיו טינה והשתוקק לנקום בהם, אפשר היה להבין אותו. ובכל זאת הוא התרומם מעל לרגשות הללו, ועשה זאת באמצעות הכנסת הזיכרונות למסגרת חדשה. הנה דבריו אל אחיו בהתוודעו אליהם לראשונה:
"וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה, לא אתם שלחתם אתי הנה, כי האלוקים"
הנה דבריו אל אחיו כעבור שנים, לאחר שיעקב אביהם נפטר והם פחדו שיוסף שמר למועד זה את נקמתו:
"אל תיראו! כי התחת אלוקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה – אלוקים חשבה לטובה"

יוסף מסגר את כל עברו מחדש. הוא לא ראה עוד את עצמו כאדם שאחיו עשו לו עוול. הוא הגיע לידי ראיית עצמו כאדם שאלוקים שלח אותו למשימה מצילת־חיים. כל מה שקרה לו היה הכרחי, כי קורותיו אלו הובילו אותו לעמדה שיוכל להגשים מעל גביה את מטרתו בחיים: להציל אזור שלם מגוויעה ברעב, ולהכין חוף מבטחים למשפחתו.
מעשה תודעתי זה, המסגור מחדש, אפשר ליוסף לחיות בלי צריבה מתמדת של כעס ותרעומת. הוא אפשר ליוסף לסלוח לאחיו ולהתפייס איתם. הוא התמיר את האנרגיות השליליות של הרגשת העבר לאנרגיות של קשב ממוקד אל העתיד. מבלי שידע זאת היה יוסף מבשרה של אחת התנועות החשובות בפסיכותרפיה המודרנית. הוא הראה מה גדול כוחו של מסגור מחדש. איננו יכולים לשנות את העבר. אבל בשַנותנו את האופן שאנו חושבים בו על העבר, אנו יכולים לשנות את העתיד.
כל מצב שאנו מצויים בו, מסגור מחדש יכול לשנות את תגובתנו אליו ולנסוך בנו כוח לשרוד, אומץ להתמיד, ונחישות להמריא מהצד האפל של הקיום אל אורו המרפא של יום חדש."

טכניקת ה-'מסגור מחדש' (reframing) מאפשרת שינוי של הנרטיב, הסיפור האישי, ומתוך כך משתנה המשמעות של "הסיפור" (או האירוע), מה שמוביל לשינוי ההרגשה, המחשבה והתגובה הרגשית המתייחסת אליו. במילים אחרות, "משקפיים" דרכן אנו מתבוננים ומפרשים את המציאות. כשהמסגרות הן סך הדעות, המחשבות, הערכים והאמונות שלנו על מה שנכון ולא נכון בעולם, מה צודק ומה לא? מה המשמעות של כל דבר? האתגר שלנו מתחיל כשאנחנו מפרשים ונותנים משמעות לא אפקטיבית שגורמת לנו להגיב בצורה לא אפקטיבית, וזאת מתוך ראייתנו הסובייקטיבית.
המסגור מחדש מאפשר לנו:
להפוך בעיה להזדמנות
להפוך חולשה ליכולת
להפוך תחושה קורבנית לתחושת שליטה
להפריד בין האדם להתנהגות שלו ולשנות את המשמעות של ההתנהגות.

יוסף הצליח למסגר את כל חייו מחדש ובכך מינף את- חייו, חיי משפחתו וחיי ממלכת מצרים. מי ייתן ונצליח גם אנחנו למסגר מחדש את האירועים בחיינו למנוף מניע ומקדם. אמכי"ר.

שבת רגועה ומבורכת❤