חודש: מרץ 2018

הערב נשב ליד שולחן הסדר, ה-חגיגה ה-גדולה של השנה, מתכונים ומאכלים ייחודיים, סידור ועריכה מיוחדת של השולחן, כלים מחודשים, דרוכים ומוכנים ל- מפגש המשפחתי והחברי ה-חגיגי של השנה. מה שנקרא ביטוי ממשי להעברת המסורת והמורשת לדור הבא. הכנות רבות, ממש התכוננות והשקעות בכיצד השנה נעביר את הסדר, מה המסרים והסיפורים שאנו רוצים להדגיש ולבטא במהלך הסדר וכו'…. אבל לפחות מהניסיון האישי שלי כשמתחיל הסדר יש שיבושים, הסחות דעת של ילדים, רעש, איבוד סובלנות של מבוגרים וילדים גם יחד, חלק אפילו משתעממים והרעב מתחיל להשמיע קולות…. בשורה התחתונה, לא מממשים את אותה ציפייה גדולה שפיתחנו לליל הסדר🤓 והשאלה איך הופכים את אירוע ליל הסדר השנה לאירוע כייפי ומהנה, ואכן מממשים את העברת המורשת, ערכים, ומסורת לדור הבא ומחזקים את כולנו. הרב שניאור אשכנזי הטיב לתאר את חג הפסח- מסיבת יום הולדת של העם היהודי, במצרים נולד עם חדש, עם ישראל, עם שיצא מעבדות לחרות בכדי לקבל את התורה לאחר שהות של 210 שנים במצרים. היום שבו התחלנו את דרכנו כעם, ההתחלה של הכל.
כמו כל תהליך בריא ונכון כך גם ליל הסדר- ממושך, לילה ארוך, מצריך סבלנות ויצירתיות, לצאת מהקופסה. לוודא שלא הגענו מורעבים לליל הסדר, לבחון כיצד אנו מספרים את הסיפורים, שרים שירים, מוסיפים הסברים קלילים ואקטואליים, משחקים ומפעילים את המשתתפים במהלך הערב:-) והכי חשוב שואלים שאלות- כולם שואלים שאלות!!! שאלות מעוררות את המחשבה, מכניסות חיות והכי חשוב מחברות. שאלות הקשורות ישירות בהגדה יכולות להיות גם שאלות אקטואליות והכי רלוונטיות להיום. למשל,
• מה נשתנה הלילה הזה עבורי מכל הלילות? איזה שינוי/חידוש/הרגל אני מאמצת השנה?
• מה מצרים (מלשון מיצרים, קשיים, אתגרים וכו') עבורי ( עבור כל אחד ואחת מהמשתתפים בסדר) היום?
• מה זו חירות עבורי ? לאיזו חירות אני יוצאת השנה ( חברתית, פיזית, רוחנית מנטלית וכו׳)?
חכמינו אמרו- "פה סח", "והגדת לבנך…" , ה-חג שבו סחים, מגידים, מהורה לילד/ה ומנחילים את העבר. זמן ומקום הם מרחבים וצירים שבהם נעה הזהות של כולנו במסע החיים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", זו אותה תחושה כשאנו מנסים לברר לעצמנו את זהותנו, ולחפש אותה בין הזמן למקום. פסח מזכיר לנו את חשיבות הדיבור, השיתוף, האמונה וההוקרה שלנו, ממש תיקון הדיבור. "וכל המרבה לספר את סיפור יציאת מצריים הרי זה משובח", היכולת לדבר בחופשיות וללא פחד להביע את דעתנו זו חירות. סוג הדיבור שלי מבהיר האם זהו דיבור של בן חורין או עבד.
סיפור יציאת מצרים מלמד כי היציאה משעבוד לחירות היה תהליך הכרחי להתהוותו של העם היהודי. חירות רוחנית מתייחסת לשחרור משעבוד לחומר, למאוויים ולמרדף אחר העונג, וכפי שאמר הרב קוק "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות…" חשוב שנכיר ונבחין למה אנו משועבדים, ממה כדאי להשתחרר כדי שנוכל להתפתח, להתקדם ולצמוח.
חירות היא גם ההתמקדות באחר, "הא לחמא עניא די אכלו …" המצה היא לחם עוני שאכלו אבותינו… כך פותחת ההגדה, כשאני מתגבר על האגואיזם שלי, לא משועבד לתאוות, והמאוויים שלי, אלא רואה את האחר, זו חירות. אני שם את הזולת במרכז. המסע שלנו כעם הוא שלימד אותנו את חשיבות הצדקה והחסד ופיתוח הרגש לאחר.
אין מתאים יותר מחג זה כדי לשאול את עצמנו: האם אנו אכן בני-חורין? האם אנו מתנהגים כרצוננו, או רצים אחרי האופנה והפרסומות האחרונות? האם חיינו נקבעים לפי נורמות מוסריות, או לפי נורמות חברתיות? וכו׳
חג הפסח הוא הזדמנות נפלאה לצאת ל"חופש הגדול". חופש בו נהיה, סוף-סוף, אנו עצמנו.

ואסיים עם הגדרה לחירות של ליאורה ציון-תאיר,
"- מי לא רוצה להיות בת חורין? להשתחרר מהעבר, מהסביבה שחוסמת אותי, מהמחשבות שמגבילות אותי, מהתאוות ומחוסר הביטחון שלי… אנחנו חושבות שחירות היא זכות, פריבילגיה ומחכות שהמחשבות שחוסמות אותנו ייעלמו ושהסובבים אותנו יעניקו לנו את החירות הנכספת.
לאחר שעם ישראל יצא ממצרים הקב"ה הוביל אותו במדבר, אל עבר הארץ המובטחת. אני חושבת שאפשר לראות בהליכה דווקא במדבר ובשממה רמז למסירות נפש הנדרשת כדי לבחור ולהפוך לבני חורין באמת לאחר עבדות של 210 שנים.
ואני שואלת את עצמי האם אני מוכנה לצאת מהמצרים שלי , ולחצות את המדבר שלי."

שנזכה הפסח הזה לצאת לחירות, להתגמש עם התכניות שלנו לליל הסדר ולהתחבר לחברים, למשפחה ולמי שאנחנו. שיהיה לכולנו ליל סדר מהנה, מעשיר ומחזק. אמכי"ר.

יום הולדת וחג פסח שמח❤

מדוע צו?
" (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ." (ויקרא ו')
הפרשה פותחת בפניית ה' אל משה, שיצווה את אהרון ובניו על הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים שהתורה בחרה להשתמש בפסוק זה במילה "צו", ולא במילים 'דבר אל אהרון' או 'אמור'…, ונשאלת השאלה מדוע דווקא כאן נעשה שימוש בלשון ציווי?

רש"י מסביר כי המילה "צו" היא לשון זירוז, אין השהייה, יש התייצבות כאן ועכשיו. השאלה מדוע יש צורך להשתמש בביטוי כה חזק דווקא בנוגע לקרבן עולה? רבי שמעון מסביר – שבקרבן עולה (קורבן המכפר על הרהורי הלב) שנשרף כליל ,הכהנים אינם מקבלים חלק מן הבשר לעצמם כמו בקורבנות האחרים ולפיכך קיים חשש שהכוהנים יעדיפו להתעסק בקורבן חטאת (קורבן על עבירות שבמעשה) מהם יש להם רווח, על פני קורבן העולה. לכן, השתמשה התורה בלשון" צו", לזרזם ולהזהירם להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן חטאת.
במילים אחרות, כפי שחכמנו אמרו, "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", כשיש לנו הזדמנות למשל לומר מילה טובה, לחזק, לפרגן, לסייע בואו לא נדחה ונפספס את ההזדמנות, נתייצב ונממש אותה. 'צו' תפקידו לעורר אותנו לעשות מעשים שיוסיפו אור אצלנו פנימה בנשמה ובחוץ, בסביבה שלנו.

בפרשה הקודמת כתוב שמקום שחיטת קורבן העולה הוא בצפון – (ויקרא א, יא) "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה", מה שמרמז על המחשבה שהיא מכוסה וצפונה, כי אף אחד מאתנו לא ממש יודע את אשר בלב חברו.
ובפרשה שלנו השבוע כתוב ששחיטת קורבן החטאת היא- (ויקרא ו', יח) "…בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה'". הוא גם בצפון, אבל לעומת המחשבה, המעשה, הוא דבר גלוי לכל ואפילו המעשים שנעשים בסתר, סופם להתגלות, ובכל מקרה הם כבר הוצאו לפועל.

כלומר, מקום הקרבת שני הקורבנות, קורבן חטאת וקורבן עולה הוא מצפון למזבח.
למה דווקא מִצָפוֹן? כי זה מלשון מָצְפּוּן. מה הקשר בין הצפון והמצפון?

ועל זה כנראה חז"ל אמרו, "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים". הכל מתחיל מהרצון הפנימי שיש לנו, אחרי הרצון הזה נמשכות העיניים, הן רואות זשואז מתעוררים ההרהורים בלב והמחשבות. ומשם לרוב הדרך קצרה אל המעשה.
לכן מקום שחיטת החטאת הוא למעשה פועל יוצא של מקום שחיטת העולה. מהמקור, מהשורש, מהרהורי הלב והמחשבות, עליהם מקריבים את קורבן העולה, יוצא המעשה, העברה, החטא שעליה מקריבים את קורבן החטאת. משתמע שכדי לתקן את הדברים בחיינו צריך ונכון להתחיל מהשורש, מהרצונות שלנו שמולידות ומייצרות לנו את עולם המחשבה, לזכך, ולנקות את כל המחשבות השליליות שעולות ולא מרפות ובטח לא מקדמות אותנו, ושבסופו של דבר מובילות אותנו למעשים שלנו.

היום, אין לנו מזבח, המזבח למעשה מצוי בתוכנו, בליבנו, ולכן עלינו להדליק ולעורר את אותה נקודה שבלב, "(ה) וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה," (ויקרא ו) לעורר את אותו רצון טוב ומטיב שמצוי בנו פנימה. עלינו להתבונן ולבחון היכן אנו מצויים🤔 זהו מפעל חיינו, כשכל אחד ואחת מאתנו מדליקים את האש, את האור שבנשמתנו, אנו מצליחים יותר ויותר לשנות את המציאות. השינוי ראשיתו בפנימיות של כל אחד ואחת מאתנו.

הרבי מלובביץ' מסביר "ש"אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה ורצון להיות טוב ולהידבק בטוב. אבל כשם שיש להוסיף תמיד עצים כדי להדליק אש, כך האדם צריך "להדליק" תמיד את הנפש פנימה, לדאוג לה תמיד לחומרי בעירה חדשים כדי שהיא לא תכבה. זו אמנם אש טבעית שבוערת בו מעצם בריאתו, אבל עליו תמיד לטרוח ולהוסיף "עצים" למדורה ולהגביר אותה על ידי קשר לתורה, מעשים טובים ואנשים טובים. "
שנזכה לתדלק את האש הטובה שבנפש פנימה, האש שתצליח לגרש את כל המחשבות והספקות הלא רצויים, שנזכה להתחבר לרצון הטוב והפנימי שבנו ולייצר מחשבות טובות ומקדמות ליצירת מעשים שמפיצים אור ורגש לזולת. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

 

השבוע פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם הציווים הם לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות. הפרשה מתארת את ההכנות של הכוהנים בכניסתם לתפקידם. בעוד בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, הופיעו הציווים לאדם המביא את הקורבנות.
הפרשה פותחת בפסוק- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.(ויקרא, ו') ".
ה' אומר למשה לתת לכוהנים הוראות מדויקות לגבי אופן הקרבת הקרבנות השונים. כלומר, איך צריך להקריב קרבנות, ומהי העבודה הנדרשת מן הכוהנים במשכן שנבנה לה'. בפרשה יש תיאור מפורט כיצד לוקח משה את אהרון ואת בניו, מקהיל את כל עדת בני ישראל אל פתח אוהל מועד, רוחץ את אהרון במים ומלביש אותו בבגדי הכהן, החשן, האורים והתומים, המצנפת וציץ הזהב, ומושח אותו בשמן המשחה. גם את המשכן וכל כליו מושח משה בשמן המשחה. אז מקריב אהרון הכהן את קורבן החטאת, את קורבן העולה ואת קורבן המילואים בפעם הראשונה. אהרון ובניו מצווים שלא לצאת מפתח אוהל מועד במשך שבעת "ימי המילואים", שבסופם הכוהנים הופכים להיות כוהנים בפועל, שעובדים את עבודת המקדש.
הפרשה מסתיימת בחנוכת המשכן, אירוע משמעותי ומרגש שבו נחנך המשכן ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים.

השבוע מתחילים את את חומש ויקרא, הספר השלישי מחמשת חומשי תורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש.

הפרשה מתחילה במילים הבאות: וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר…

כלומר, כבר בתחילתה של הפרשה אנו למדים שהמשכן, "אוהל מועד", המקשר בין עם ישראל לה' משמש לשתי מטרות עיקריות:

1. תקשורת של משה רבנו עם הקב"ה.
2. הקרבת קורבנות, בעיקר כדי לכפר על חטאים.

יש קורבנות שהם בגדר חובה, ויש שהם רְשות – לפי רצון המקריב וצרכיו.

ספר ויקרא מתרחש כולו במסע של עם ישראל במדבר סיני, לאחר יציאתו ממצרים.

סוגי הקורבנות המוזכרים בפרשה-
קורבן עולָה – קורבן שמביא אדם מרצונו, על פי החלטתו החופשית, מן הבקר, הצאן או העוף. הקורבן הזה נשרף כולו על המזבח ולא נוֹתָר ממנו דבר לכהנים.

קרבן מנחה – קורבן צמחוני. תודה ותחינה לאל. מצטרף לקרבן נוסף בדרך כלל.

קרבן שְלָמים – קורבן שבחלקו נשרף לגמרי על המזבח, חלק אחר שלו ניתן לכהן, וחלק נאכל על ידי מקריב הקורבן.

קורבן חַטָאת – קורבן שמביא כל מי שחטא בשגגה, או נטְמָא, ונודע לו חטאו לאחר מכן. מטרת הקורבן היא לכפר על החטא.

קורבן אָשָׁם – קורבן שמביאים חוטאים המתחרטים על מעשיהם, או אנשים שיש להם סָפֵק האם חטאו או לא.

 

בפרשת השבוע שלנו מופיע תיאור ארוך ומפורט ביותר של הלכות הקרבת הקורבנות, ואופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש. ללא ספק, ספר ויקרא מעורר שאלות חשובות ומטרידות-
• מדוע היו מקריבים קורבנות, שוחטים בהמות ושורפים אותם על המזבח, והאם הקב"ה צריך קורבנות?
• האם זה לא מזכיר את עבודת האלילים שהיו מקריבים להם זבחים ?
• אם אני רוצה לכפר על עוונותיי למה שלא אבקש סליחה, אתוודה, אצום, אתתפלל וכד' מדוע עלי להביא בע"ח חיים ולהקריבם בעבור חטאיי?
• כיצד בע"ח מכפר עלי?
כאשר אנו חושבים על בית המקדש – היינו מצפים שהטקסים המתוארים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה! היהדות מלמדת אותנו שהראשונים להקריב קורבנות היו בניו של האדם הראשון – קין והבל. גם נח הקריב קורבנות והוא היה אבי כל האנושות כולה.
יותר מזה, כשאנו נזכרים ביחס המיוחד, שמעניקה היהדות לבעלי החיים, כמו האיסור הכללי של התורה לגבי 'צער בעלי חיים', ורשימה שלמה של מצוות הכוללת הוראות רבות שמטרתה להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. לדוגמא: כשרואים חמור שנושא על גבו משקל עצום, אנו מחויבים לפרוק מעט מהמשא הזה, בכדי להקל עליו, אסור להעביד בעלי חיים בשבת, אסור לנו להתקין מחסום על פיה של בהמה בזמן עבודתה בכדי שלא נמנע בעדה לאכול במהלך המאמץ הגדול שהיא משקיעה, ועוד.
אז מדוע היהדות בכל זאת נוקטת בשיטה של הקרבת קורבנות בעלי-חיים בעבודת בית המקדש?

נסיעה בזמן לאחור תחשוף שבתרבויות הקדומות הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק, ישנם מספר סוגים של קורבנות שהיו נפוצים מאוד ומותאמים לפי דרגת החשיבות של הטקס- קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קרבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות, עם הזמן, תודה לאל טקסים אלה הלכו ונהיו נדירים. בכל מקרה, התורה שלנו אוסרת להקריב בני אדם באיסור חמור, של "לא תרצח". בספר מורה נבוכים חלק ג פרק לב מסביר הרמב"ם בהקשר זה שהיינו כולם עובדי עבודה זרה, כנראה שאחרי כל כך הרבה שנים במצרים אימצנו הרגלים חזקים שהוטמעו וקשה אם בכלל לשנותם, ולכן בתוך עולם ההרגלים שאימצנו הדרך שנותרה הייתה להטמיע הרגל אחר בתוך אותו עולם הרגלים קיים; כלומר, להמשיך בהקרבת הקורבנות אבל לתכלית שונה לגמרי, תכלית שתנתב את כוחות הנפש שלנו לשינוי, צמיחה וכפרה.
לאור המתואר, הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".
רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה המרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, רצוננו וכו, גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן.
ובכל זאת, קשה לעיכול, אבל אם אותנטיות אז עד הסוף, כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, ומתקשה לדמות איך כך נהגו בעבר, אפילו מכנה זו פרימיטיביות, וטקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אני לפתע חושבת ונזכרת בארוחת הערב שאכלתי עם ילדי… המבורגרים! ומתבוננת בנעלי העור החדשות… בלתי נמנע אלא לשאול- האם קורבנות שונים משחיטה? בשניהם אוכלים את בשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. שחיטה והקרבת קורבנות זהות, בשני המקרים שוחטים את הבהמה, צולים אותה על האש, ואוכלים אותה. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
אנו חייבים להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים, הייתה אכן לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
בניגוד לכך, ביהדות הקורבנות שאנו מכירים אינם מוקרבים לטובתו של הקב"ה כמו כל מצווה אחרת שאנו מקיימים; כל המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה וההתקדמות האישית והסביבתית שלנו. הרי הקב"ה הוא כל יכול ולא חסר לו דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להשתמש בעולם הגשמי, החומרי והגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, וכו'. למעשה, המילה קרבן היא מלשון קרבה, להתקרב. אנו חוששים להתקרב כי בכדי להתקרב עלינו להקריב, להתגמש ולוותר. עלינו לברר ולבחון מה השני צריך ורוצה. לוותר משמעותו להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות ולא למהר לכעוס, לדחות סיפוקים ולא לאכול למשל כל מה שאני רואה ובא לי ללא הבחן ובזלילה. כולנו מוכנים להקריב ולתת בתנאים שלנו ולא של האחר, הקושי הוא להתגבר על הטבע שלנו, חוסר הסבלנות, קפדנות, שיפוט ופרשנות, כעס, ולהיות מסוגל להקריב את מה שבתוכנו ובנו למען האחר.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"
יחד עם זאת, כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו. התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו של תאוות, רצונות וכד, למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, גדילה, וכפרה על החטא.
מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו ולהקריב מתוכנו למען האחר, ליצור את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

 

 

 

 

השבוע פרשות ויקהל ופקודי, הפרשות שמסיימות את ספר שמות. פרשות אלו עוסקות בעיקרן בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציווים על הקמת המשכן ובגדי הכהונה שפורטו בפרשות 'תרומה' ו'תצוה' באים לכלל ביצוע בפרשות אלו, ויקהל, והפרשה שאחריה, פקודי .

פרשות 'ויקהל' 'פקודי' מהוות את השלב האחרון בתכנון ובביצוע של הקמת המשכן.

"(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם." (שמות לה)  משה חוזר על הדברים שנאמרו לבני ישראל  במעמד הר-סיני. תחילה מצווה הוא על שמירת השבת ומבהיר את חשיבותה, ואחר-כך משה חוזר על כל ציווי בניית משכן ה'. החל מהתרומה שנצטוו לתת – "(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: " (שמות לה), ועד פירוט חוזר של מבנה המשכן וכליו. בנוסף מתוארת מלאכת בניית המשכן הלכה למעשה.

הנבחרים לבנות את המשכן הם בצלאל בן אורי בן חור, משבט יהודה, ולעזרתו הועמד אהליאב בן אחיסמך משבט דן, ככתוב- "(ב) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ–כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ."  (שמות לו) בפרשות אלו מפורטים גם החומרים ששימשו למלאכת המשכן וכליו, ומתוֹארת הכנת בגדי הכוהנים. 

אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן הזדרזו להביאם; הם תרמו בשמחה ובהתלהבות את תכשיטי הזהב שלהם, ואת האבנים היקרות שנדרשו עבור האפוד והחושן של הכהן הגדול. בשלב מסוים משה מודיע לעם כי אין צורך בתרומות נוספות מאחר ונאספו די והותר.
בסופה של המלאכה מובאים כל כלי המשכן אל משה, ומשה מאשר את המלאכה שנעשתה ע"פ מצוות ה', והוא מברך את כל העוסקים בה.
המשכן הוקם ב-א' בניסן, בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. לאחר שהוקם המשכן מכסה הענן את אוהל מועד, ומסמל בכך את שכינת ה' במשכן.

לבני ישראל ניתן סימן: כששורה עמוד הענן על המשכן ביום, או שורה עליו עמוד האש בלילה, חונים בני ישראל במקום. כשעולה הענן מעל המשכן – "יִסעוּ בני ישראל בכל מַסְעֵיהָם".

כשקוראים את הפרשות מיד מתעוררת השאלה- האם פרשיות ויקהל פקודי אינן מיותרות מהמילה הראשונה עד האחרונה?

הרי כל הפרטים המצוינים בפרשות אלו להוציא את מצוות השבת נאמרו וכתובים הם בפרשות תרומה ותצווה אז מדוע החזרתיות כביכול?
כשאנו מתכננים תכנית פעולה לרוב יש פערים בין התיאוריה למציאות, כמו בין הדיבור למעשים. בפרשות אלו אנחנו לומדים כיצד כל הפרטים התממשו והתגשמו במלואם, אין פער! הפרשות הללו חשובות וחיוניות ובטח לא מיותרות כי מעבר לביטוי שאין פער בין הדיבור למעשה, יש תיאור נרחב לעוצמת הנתינה והנדיבות. אנשים נתנו מה שהיה להם, להזכירכם הם היו במדבר, ובכל זאת, נתנו את רכושם, הזמן שלהם, וכישרונם בנדיבות למען בניית משכן ה'. כשנאמר, "ובניתם לי משכן ושכנתי בתוכם" הכוונה הייתה להתגייסות ונדיבות הלב, והתורה חוזרת שוב ושוב על זה. כשאדם מקריב את עצמו, את זמנו- זוהי התכלית של "ועשיתם לי משכן ושכנתי בתוכם", נדבת הלב של ישראל שהביאו את החומרים לבניית המשכן כל כך מהר ובשפע.
כלומר, תכלית כל התורה היא הבירור איפה אני מצוי? הקב"ה לא שוכן באבנים, אלא שוכן באנשים. ההוראות, הציווים והדינים הכתובים בתורה חשובים אבל השיחה, הסיפור, הסיטואציה המתארת איפה מצוי ליבנו חשוב יותר וע"כ חז"ל אמרו, "דרך ארץ קדמה לתורה." אנשים הנותנים מעצמם בקדושה לזולת, מקריבים מזמנם וכד' הם אנשים שמתקרבים, וזו תכלית המשכן, כי ההתקרבות יוצרת חיבור. בפרשות אלו הסיפור הוא- על נתינה, לבביות, מסירות, התגייסות, ובירור איפה אנחנו מצויים ביחס לזה?
עלינו לזכור שלעתים קרובות יש לנו רעיונות טובים ואפילו מלהיבים, אבל בכדי שיהפכו למשמעותיים עלינו להעביר אותם לרמה מעשית, לעשייה אקטיבית.
ואכן, ישנם זמנים שבהם עלינו להיות שקועים בלימוד תורה, ולהוסיף דעת, אחרי הכל זהו עיסוק נעלה, נפלא וכובש. אולם במקביל עלינו לוודא שאנו מסוגלים לעבור גם לשלב הבא, שהוא בניית עולם טוב יותר, ה"משכן" של חיי היומיום שלנו. לימוד התורה הוא נשגב וצריך להוות חלק מחיי היומיום שלנו, אך עלינו לזכור שישנם זמנים שבהם עלינו להוציא לפועל את מה שלמדנו, להחיות את הלימוד דרך העשייה ומימושה. עלינו להפנים שיש חשיבות רבה בלדייק את הפרטים ברמת התכנון, ויחד עם זאת עלינו לדייק גם ביישומם, מה שנקרא, לא לחפף☺
כפי שהרב נתנאל ספרן הטיב לתאר, "בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה נותן למשה רבנו הוראות מפורטות מאד לגבי תהליך הקמת המשכן. לאחר מכן, התורה חוזרת על דבריה בשנית, כשהיא מתארת לנו בפרוטרוט, כיצד משה רבנו מבצע כל אחת מהוראות אלו. חזרה זו מלמדת אותנו, על החשיבות הרבה שיש לביצוע הפעולות בשטח, בהמשך לתוכניות הנשגבות שהיו לנו קודם. זהו אחד מהסודות הגדולים ביותר להצלחה ולהגשמה עצמית."

מי ייתן ונצליח להגשים ולממש את היכולות והכישורים שלנו יחד עם נתינה וראיית האחר, שנצליח לבנות עולם טוב יותר. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

מה קשור אלינו חטא עגל הזהב?

לכולנו יש עליות וירידות בחיים, וזה כולל גם רגעים של משברים. לעיתים נדמה לנו שהדרך נשמטת מתחת רגלנו, שכל מה שעבדנו עליו, כל מה שהאמנו בו, נשבר ומתמוסס. בפרשת כי תשא משה רבנו ועם ישראל עוברים משבר כזה. רגע אחד לאחר המעמד הרוחני הגדול בהר סיני, קבלת עשרת הדיברות, עם ישראל נופל עמוק אל התהום של חטא העגל. עם שלם שהגיע לאחדות עם האלוקות, מעמד רוחני כה גבוה, ואז נופל לתהום של עבודה זרה. איך זה קרה? כיצד אפשר ליפול ככה, והכי חשוב, איך אפשר לקום?
בטחונו של עם ישראל בהנהגה התערער, לתחושתם הסובייקטיבית מֹשֶׁה כבר היה צריך לשוב אליהם. הם מתקשים לתפקד ללא מנהיג, ולכן הם מגיבים במעשה מתוך הלחץ שבו הם מצויים. כגוף אחד פונה העם לאהרון ודורש ממנו בניית אלוקות מוחשית שתהיה הולכת לפניהם, חלופה למשה שעדיין לא שב. עגל הזהב לא אמור לייצג אל, אלא אמור להנכיח את האל בקרבם ולתת להם ביטחון. כדברי רבי יהודה הלוי הטוען כי העם ביקש לעשות דמות מוחשית לאל ואין פה דרישה או כוונה לעבודה זרה, כדבריו- "מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו. "
לפי פרשנותו של רש"י לא רק העם היה מצוי בלחץ אלא גם המנהיג המחליף – אהרון. רש"י בוחר להצדיק את מעשיו של אהרון, ומוצא בהם ניסיונות לעיכוב בניית עגל הזהב במקביל לתחושת חרדה אישית וחוסר ביטחון שלו, של אהרון. אהרון נענה לדרישת העם מתוך חולשתו כמנהיג. הוא אינו רוצה לבנות עגל, אך מונע על ידי לחץ רצונו של העם.
את הדרישה לאיסוף תכשיטים מנמק רש"י, שאהרון מקווה בליבו שהם יחוסו על התכשיטים שלהם ויתקשו לוותר עליהם וכך יתעכב מעשה העגל ובינתיים יחזור משה, אבל העם הפתיע, והם לא המתינו ומיהרו לוותר עליהם ולאסוף את התכשיטים. הוא מפרש גם את בניית המזבח ואת דחיית החג למחר כניסיון לעיכוב העם, בינתיים הוא מקווה שמשה רבינו כבר יחזור.
לעניות דעתי, זהו ביטוי עצום לצורך הרוחני שהעם חש, זעק ודרש לחוות דרך הגשמי. מבחינתם- חייב מתווך גשמי.
קיימת בפרשה האנשה חזקה בין הקב"ה למשה כשהוא מעדכן אותו על חטאיו של העם. מזכיר לי שיח זוגי טיפוסי כשאחד מהילדים לא נוהג כשורה, לפתע הילד שייך לבן הזוג…יש ריחוק רגשי המאפשר הבעת כעס עוצמתית יותר. " שתדע לך הילד שלך אמר/עשה…" כאילו שהוא רק הילד של בן הזוג. ה' אומר, "(ז) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח ) סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם–עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. " (שמות, לב)
הכעס מרחיק ואין תחושת שייכות של עם ישראל לקב"ה. כהורים, אנו נוטים לתת לא מעט עצות לילדינו, אך לא פעם הם אומנם מקשיבים בעיון, ויש להם רצון טוב, אבל בסופו של דבר הם עושים את ההיפך הגמור. משום מה, במקרים רבים מתעורר באדם הצורך לעשות דווקא ההיפך ממה שמסבירים לו. יש לאדם את הצורך לגלות דרכים טובות ונכונות יותר מאלה שבחרו הוריו, ולפעול ע"פ הבנתו.
מעשה העגל לדעתי הינו אקט של איבוד ביטחון וסובלנות, ביטוי לצורך בהכוונה מוחשית שע"פ התבניות ועולם המושגים והערכים שהעם היה חשוף לו שנים רבות במצריים עגל הזהב נראה ראוי ותואם כשמשה מנהיגם הגדול שהוציאם מעבדות לחירות בושש לחזור. חירות זהו בעיקר מצב תודעתי לא רק מעשי, ולכן המסע במדבר לקח 40 שנה. המסקנה המשמעותית היא שבאותה הקלות שאדם יכול לקלקל ניתנת לאדם האפשרות לתקן צריך רק לזכור שתהליך ההטמעה לרוב ממושך ומצריך אמונה, עקביות וסבלנות.
בימינו "עגל הזהב" היא התמכרות להבלים, והענקת חשיבות עליונה לחיים החומריים ולא לחיי הרוח. אהוד בנאי בשירו הפך את המחולות סביב עגל הזהב לריקוד פולחן "באפלה", ל"מחול טירוף" אחר החיים החומריים. האנשים "נלחמים על כל פירור", עד כי הם שוכחים את עצמם. הם סובבים סביב העגל "במעגל סגור", בלי יכולת לצאת ממנו…
חטא העגל ממחיש כי השמיעה החד פעמית בהר סיני, לא היה בכוחה להפוך עם עובדי אלילים לעם עובדי ה' לבדו. רק הניסיונות ועבודת ה' לאורך זמן, דרך שמירת מצוות התורה, ואפשרות החזרה בתשובה. הם ששינו את העם והעלו אותו מהנפילה והשקיעה בתהומות חטא העגל, לרוממות עבודת הקב"ה במשכן, ככתוב " ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם." וכמובן ישנה גם ההבנה שעבודת ה' נעשית ישירות בין האדם לבוראו, ללא מתווכים.
שנשכיל, נצליח ונדע להאמין, להרגיש ולהבין את חיי הרוח באיזון נכון ומדויק עם החיים החומריים. ושנצליח לממש את יכולת ההתרוממות גם כשאנו נופלים לתהומות חשוכים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע הפרשה התשיעית בספר שמות. פרשת כי תשא שפותחת בפסוק : (יב) "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם .."  (שמות, ל) עם ישראל מקבל את פקודת ההתפקדות הראשונה שלו שמתבצעת ע"י נתינת מטבע של מחצית השקל. התורה אומרת לנו שהקב"ה רוצה שנמנה כל אדם ואדם, כי כל פרט חשוב.  הכסף שנאסף נספר, ולאחר מכן נתרם למטרה לאומית – בניין המשכן.

בתחילה הפרשה עדיין עוסקת בנושאים הקשורים במשכן אוהל מועד, מחצית השקל, קטורת הסמים, בניית כיור רחצה לכוהנים, השֶמֶן למשיחת כלי המשכן, ואזהרה על שמירת השבת.

בהמשך מתואר  כיצד עם ישראל מחכה למשה רבנו שירד מהר סיני, ולתחושתם משה רבינו מתעכב. היעדרותו הממושכת של משה מערערת את אמונתם, והם חוששים שמשה כבר לא ישוב. (א) "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." (שמות, פרק לב) לכן, בני ישראל יוצרים את עגל הזהב שישמש אותם לעבודת ה'.

הקב"ה מספר למשה על החטא של בני ישראל, ומאיים להשמידם.  משה מתחנן לפני ה' ומגן על עם ישראל, אך כשהוא יורד אל העם עם לוחות הברית, הוא רואה את עגל הזהב והמחולות סביבו;  משה משליך את הלוחות ושובר אותם, אחר כך הוא משמיד את עגל הזהב,  ומצווה להרוג את עובדי העגל. משה מודיע לעם שעליו לשאת באחריות על מעשיו. שבט לוי הוא השבט היחיד שלא היה מעורב בחטא העגל. ה' נענה לבקשת משה וסולח לבני ישראל, ומשה עולה שוב אל ההר, וכותב שם את הלוחות השְנִיִים. הפרשה עוסקת בעיקרה בסיפור חטא העגל ובהשלכותיו.

זמנה של הפרשה הוא כשלושה חודשים, מרדת משה רבינו מהר סיני בפעם הראשונה – ט"ז תמוז – עד קבלת הלוחות השניים ביום כיפור – י' תשרי.

בפרשה מוזכרים גם דינים הקשורים בשלושת הרְגָלִים.