ספר ויקרא נפתח מהמקום שבו נסגר ספר שמות. סיימנו כשהענן ירד על אוהל מועד ובתוכו כבוד ה', ומשה נשאר בחוץ, במרחב האנושי. השבוע חומש ויקרא פותח ב-"(א) וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר." נשמע קול המזמין את משה, ואת כולנו למסע אל הקודש פנימה. בשבוע שעבר דיברנו על ההבחן שבין קודש לחול כשהתכלית היא לחוות התקרבות (קורבן מלשון קירבה). והדרך היא קרבן מהחי או מהצומח, אחרי הכל, זו הדרך המוכרת לאדם המקראי לבטא את תנועת נפשו.
פרק א' פותח את המסע הזה בהתייחסות לאדם הרגיל, היום יומי, האדם הזה, כלומר, אנחנו, מבקש מדי פעם לחוות קרבה, והתבוננות אל תוך נפשו. התבוננות אל המקום שמניע את האדם לרצות להקריב קרבן לאלוהים. זהו אותו רצון לנוע משגרת היום אל עבר מציאות שמימית, עילאית יותר, להקשיב לחלק הפנימי שלנו, החלק האלוקי השרוי בתוכנו. וזהו האיש שיביא את קרבן ה"עולה". הקרבן הראשון המתואר לנו שהוא קרבן המבטא באופן מובהק קרבן מתוך רצון, קרבן העולה.
מסביר הרב יואל בן נון, "שני יסודות הציבה התורה בפתיחת ספר ויקרא –
א. אין חובה על האדם להביא קרבן – "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה–… לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה. " (ויקרא א, ב-ג) – כמו בתרומת הנדבה, הבאת קרבן תלויה ברצון החופשי של האדם – מי שאיננו רוצה מפני שנפשו מסתייגת מקרבנות, או מפני ש"אין ידו מַשֶׂגֶת" (יד, כא; ה, יא), לא חייב, אפילו אם לא יביא קרבן כל ימיו – אין כפייה.
ב. העיקר בפרקים הראשונים (א עד ה) הוא האדם המקריב, ולא הכוהנים, שהם 'משרתים בקודש' רק כדי לשרת את האדם המקריב בעבודות המזבח. זו איננה 'תורת כוהנים', אלא דיבור חופשי ('דיבורא דנדבה', בלשון מדרש ההלכה) אל האדם החופשי באשר הוא, שהוא היעד החשוב כל כך, בתורה – גם התרומה למשכן פותחת בנדבה החופשית, וגם הבאת הקרבנות."
כאמור, הקרבן מגיע מתוך רצון, מתוך התעוררות פנימית שמניעה את מעשה ההקרבה ולא רק מתוך מילוי יבש של צו. הצורך שלנו לרַצות נוטה דווקא לביטול העצמי, לעשיית מקום לרצונו של האחר, כשהתכלית היא קבלה, הכרה, אישור לגבי מקומנו במציאות, שאנחנו רצויים ואהובים.
חומש ויקרא כאמור ופרשת ויקרא בפרט עוסקים בדיני הקרבת הקורבנות שהיו מקובלים בעת שבית המקדש היה קיים. הקרבת הקורבנות היא עבודת ה' שבה צווה עם ישראל בצאתו ממצרים. אז מה העניין שנצטווינו להקריב ל-ה' קורבנות? האם ה' זקוק לקורבנות הללו?
הרב חנניה מלכה מסביר, "אי אפשר להשתנות בקיצוניות. הרמב"ם בספרו מורה נבוכים מבאר שישנה תכונה הנוהגת בנפש האדם והיא, שאדם לא יכול להשתנות בבת אחת, ולעזוב ברגע אחד את כל מה שהוא היה רגיל אליו. וזה לשון הרמב"ם :"אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך (הקצה אל הקצה) פתאום – ולזה אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום" (מו"נ ח"ג, פ"לב). הרמב"ם מבאר כי בזמן יציאת מצרים מנהג העולם היה, שאת האל עובדים על ידי הקרבת קורבנות בבית מיוחד שייחדוהו לעבודת אותו אל, ועם כהני דת מיוחדים שיוחדו לעבודתו… אדם לא יכול לצאת מדבר שהוא רגיל בו אל דבר אחר לגמרי. לכן ציוה ה' את בני ישראל שיעבדו אותו באותה צורה שעבדו עובדי האלילים את אלוהיהם (דהיינו על ידי הקרבת קורבנות בבית מיוחד עם כהני דת), רק שציווה אותם שכל העבודה תהיה לשמו ולא לשם שום עבודה זרה אחרת.
נמצינו למדים לפי הסבר זה של הרמב"ם כי הסיבה שציווה ה' לעובדו על ידי הקרבת קורבנות בבית המקדש היא מפני שרצה ה' לעקור את העבודה זרה, ובד בבד הוא לא רצה לצוות על דבר שהוא נגד הרגילות בעבודת האל שהייתה נהוגה אז.
במורה נבוכים במקום אחר (ח"ג פ"מו) מבאר הרמב"ם הסבר קצת שונה: נאמר בתורה שצריך להביא קורבנות מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. שלושת מינים אלו בעצמם, היו בזמן ההוא סוגי העבודה זרה. המצרים היו עובדים לטלה והיו אוסרים לשחוט צאן, כיתות אחרות עבדו לשדים והיו חושבים שלשדים יש צורה של שעירים ולכן היו אוסרים לאכול עזים. שחיטת הבקר הייתה מאוסה בזמן ההוא על רוב עובדי העבודה זרה "כמו שאנו מוצאים אצל אנשי הודו שעד היום לא ישחטו הבקר כלל" (שם). כלומר הקרבת הקורבנות באה לקרוא תיגר ולמחות את זכר העבודה זרה שהייתה נהוגה באותו זמן, במקום לעבוד לבהמות הנעבדות, ציווה ה' לשוחטם ולהקריבם לשמו."
במילים אחרות, היהדות לא המציאה את טקסי הקרבת הקרבנות. מדובר בטקס שהיה נפוץ בתרבויות המקראיות. התרבויות הקדומות האמינו כי בני האדם תלויים באלים ששלטו על כוחות הטבע ועל גורלם של בני האדם. מכיוון שהאלים ברובם נתפסו ברוב התרבויות כבעלי חיים יחודיים, כבני אדם עליונים וגם כסוג של שילוב בין שניהם, הם האמינו שניתן לרצות את אותם אלים ולשכך את כעסם באמצעות הבאת מתנות והקרבת קרבנות. תרבות זו של הקרבת קרבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה מסתבר משותפת לכל העולם העתיק. חשוב להדגיש כי ביהדות הקרבת קרבנות אדם אסורה.
אז מהו ייחודו של ספר ויקרא? עונה חנן פורת ז"ל, איש הגות, מחנך וחבר כנסת- "עיון במרכיבי הספר מלמד על כך שהקדושה, על היבטיה השונים החובקת את החיים כולם, היא זו העומדת במרכזו של הספר… אין בו "עלילות גבורה ושלל קרבות" כבשאר התורה, ומה המסר הצפון בו? דומה שאת ייחודו של ספר זה ניתן להגדיר במילה אחת יקרה מפז: ספר ויקרא הוא "ספר הקדושה". המסר שבו בא לידי ביטוי בתביעה הנוקבת הניצבת בלבו של הספר (יט, ב): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
וקדושה זו על כל היבטיה נפרשת לפנינו בספר ויקרא. היא מתפתחת ובאה לידי ביטוי במעשה הקורבנות. ודווקא בנדון זה מבהירה התורה כי העולים בקודש, אל להם להיסחף אחר תשוקתם לקרבת ה' ולפרוץ גדרים. בהמשך באים הלכות מאכלות המותרים והאסורים שקבעו את אופיו של הבית היהודי. מכאן עוברת התורה בפרשות תזריע מצורע לדיני טומאה וטהרה. על רקע פרשיות אלו, באה גם פרשת העריות ובסיומה האזהרה (יח, כח): "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם".
בחלקו השני של הספר באה הקדושה לידי ביטוי בפרשת אמור, הן בקדושת הכהנים המתעלים מעל חזיון המוות, הן בפרשת המועדות המאירה את קדושת הזמן, והן בקדושת הארץ המתגלה בשמיטה וביובל.
אך אם היינו סבורים שבכך מתמצים ענייני הקדושה שבספר ויקרא, הנה באה פרשת קדושים שבלב הספר, ללמדנו שקדושה זו מקיפה את כל תחומי החיים ובמרכזם הציוויים המוסריים המגיעים לרום הפסגה בתביעה (יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". הקדושה הנתבעת אפוא בספר ויקרא אינה נוגעת רק בקדושי עליון, אלא היא "קדושה אנושית-מוסרית" החובקת את החיים כולם, מרום שמים ועד תחתיות ארץ." במילים אחרות, חומש ויקרא עוסק בנושא הקדושה בכל מרחבי החיים, והוא מציב לנו גבולות וממקד אותנו לפעול ממקום של קדושה אנושית ומוסרית.
שבת שלום❤️
פרשת השבוע