פרשות מטות מסעי- תחנות או יעד סופי?

השבוע אנו מסיימים את חומש במדבר, ובפרשה האחרונה מפרטת התורה את התחנות של בני ישראל במדבר, מדוע יש צורך לפרט את התחנות שהיו במסע שהרי עוד רגע ובני ישראל מגיעים ליעד?

משתף הרב דוד מנחם-
"בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן.
ארבעים ושניים מסעות מנויים בפרקנו… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים.
אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים". אני עם הילדים." אומר הרב דוד מנחם 

מעניין לראות בפרשה ששמות מקומות החנייה של בני ישראל מזכירים מצבים רגשיים, "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּדָפְקָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.", "וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָה.", ועוד. מסתבר, שמקומות החנייה במסע שבחיינו, מצבי הביניים הללו, הינם משמעותיים, משפיעים ומעצבים את חיינו. אנו מסיימים יעד ביניים ועוברים הלאה ליעד הבא וכך עד לנקודת הסיום.
מסביר המחנך אלישע לוי, "שם 'בן מב', הוא שם השם הרמוז בראשי התיבות של תפילת 'אנא בכח'. בקבלה מבואר כי ענין השם הזה הוא מידת הגבורה העולה מלמטה למעלה. תנועת מסעות בנ"י במדבר, בעלותם ממצרים לארץ ישראל, קשורים בשם זה והיא מבטאת התקדמות של שלב אחרי שלב עד לתכלית. החסידות מוסיפה כי בבחינה הפרטית, לכל אדם יש בחייו מב' תחנות במסעו הפרטי וכך גם על עם ישראל, מב' מסעות של יציאה מגבולות ומיצרים, ובכל פעם בבחינה גבוהה יותר, כך עד ביאת משיח…"

מוסיף הרב אהרון ליכטנשטיין-
רש"י מביא טעם נוסף לכתיבת המסעות:
"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".
מדוע האב מראה לבנו את כל המקומות בהם עברו עד שהחלים? הסיבה לכך היא שהאב רוצה להראות לבנו שלא רק התוצאה חשובה – העובדה שהבן הבריא, אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו…"…
וזהו שבאה התורה ללמדנו בכותבה את כל המסעות. לומר לך, שגם לאדם שמת… ולא נכנס לארץ – יש חשיבות מרובה במסעות שעשה. לכל מסע ומסע יש חשיבות; יש חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. כל יום אמנם מקדם את נקודת הסיום, מקדם את יום המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה בשל עצמו." 

כלומר, מ"ב המסעות במהלך ה-40 שנה במדבר היו אלו שהכינו והכשירו את עם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל. במקביל, נקודות ההשקה שלנו עם החיים הינם אוסף החוויות שלנו במהלך מסע חיינו, אלו מקומות החנייה שלנו, התנסויות מגוונות שהם למעשה לא פעם שיעורים שאנו חווים, המאפשרים לנו לאתגר את עצמנו ולבחון מה אותו שיעור בא ללמד אותנו על עצמנו. האם השתנינו, השתדרגנו והתקדמנו? אותם שיעורים, באותם מקומות חנייה, שולחים אותנו לעבודה עצמית, ומסייעים לנו בדרכנו להגיע למקום אליו אנו שואפים להגיע. לא פעם, השיעורים מאתגרים וכואבים, האגו פגוע ואין לנו פניות לבחון מה השיעור שלנו. יחד עם זאת, כל נקודות המפגש שלנו עם החיים הם אלו שמעצבות את אישיותנו, את תפיסת עולמנו ואת מי שאנחנו, והם שיקבעו את הנתיב שבו נבחר להלך. לכן, עד שלא נתפנה, נתבונן, נתחבר ונקדיש עבודה אישית שתרחיב את תודעתנו ואת המודעות שלנו נמשיך לקבל את אותו שיעור- עד מתי? עד שנתעורר ונלמד מה טפל ומה עיקר, עד שנצליח לראות בשיעורים הללו, בתחנות חנייה הללו, הזדמנות מצוינת לצמיחה ולשינוי שיסייעו לנו להוציא את עצמנו אל הפועל, ולממש את המטרות שלשמם הגענו לכאן. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השיעור מוקדש לרפואתה השלמה של שושנה יוסלין בת מזל בתוך שאר חולי ישראל.