הדרישה של בנות צלפחד לנחלה בארץ הייתה בזמן שהעם השמיע קולות של תלונה וחזרה למצרים; הן בניגוד לכך מגלות אופטימיות, תעוזה ונחישות, והן מאמינות בחלום של התיישבות בארץ המובטחת למרות ואף על פי חוות הדעת של עשרת המרגלים. יש שרואים בהן הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה שהעזו ודרשו שוויון זכויות בירושה. לעניות דעתי, הן היו נשים עוצמתיות שהאמינו בהתישבות בארץ שעמדו על שלהן ולא ויתרו, הן פרצו את הגבולות המוכרים ובמעשיהן הן מצטרפות לנשים עוצמתיות רבות בתנ"ך, כמו, מרים, דבורה, חנה, רות, יעל ועוד רבות וטובות שהקריבו את עצמן למען הזולת. פרופ' אלכס לובוצקי מוסיף ואומר, ש"מן הראוי שבנות צלפחד של דורנו יזכו לאותה מידה של תמיכה והערכה מגדולי הדור ומרבני הדור… גם בדורנו המצב כזה. הזעקה לשינוי מעמד האישה מתדפקת על דלתות גדולי הדור… אני מקווה ומאמין כי הזעקה הציבורית תוביל למודעות גדולה יותר אצל המנהיגות התורנית, וזו תשכיל לקבוע הלכה." לעניות דעתי, נראה שיש צורך בתיקון שכולל שני מרכיבים, האחד מבחינת ההכרה במעמד שלנו, הנשים, והמרכיב השני הוא לא לעסוק בלהידמות לגברים אלא לעסוק בחיבור שלנו, הנשים, למהותנו ולעוצמתנו כנשים.
ואסיים בדבריו:" אסור לנו לוותר על שורשינו, אך ראוי להדגיש כי דווקא עצים השתולים על פלגי מים נדרשים לתת פריים המתחדש מדי שנה בשנה, ולא להסתפק בשורשים עצמם. אם אינם מצמיחים ענפים חדשים, אות היא כי איבדו את חיוניותם ותפקידם הסתיים. המסורת שגדלתי עליה דורשת התחדשות מתמדת." וגם פה, לעניות דעתי, למרות שרובנו לפחות נסכים על הצורך בהתחדשות יש להיזהר ולהבין שזה מאוד מורכב ולפנינו עוד תהליכי תיקון רבים, יחד עם זאת אני מאמינה שפנינו לקראת המקום שבו כל המציאות תבוא לתיקונה. אמכי״ר. שבת שלום💗