הרב והפסיכולוג עילאי עופרן, באחד משיעוריו העלה את הנושא כיצד מתוודים? מה שהוביל לשאלה מה ההבדל בכלל בין וידוי לתפילה? אחת התשובות הייתה שכשאנו אומרות וידוי אנו מכוונות והמילים מקבלות משמעות, לעומת זאת בתפילה פעמים רבות היא נאמרת מתוך שיגרה וללא התייחסות ממשית למשמעות המילים שנאמרות.
מחקרים מעידים שתוכחות, רגשי אשמה ווידויים שוצפי קצף לא ממש מוכיחים את עצמם, אז השאלה המתבקשת היא איך בכל זאת מחוללים שינוי בעת התפילה שלנו?
אם נהיה עם רגשות אשם מוגזמים, או ללא רגשות אשמה כלל, לא נזוז לשום מקום מה שלא יאפשר לעשות תשובה מלאה עם כוונה מלאה ומאהבה- במילים אחרות- ליצור שינוי! שימו לב שאשמה היא מלשון שממה, לא מצמיח דבר, כמה אפסיות יש בנו- אפסיות לא מייצרת מוטיבציה!
אשמה וחרטה מייצרות תהליך תיקון כשאנו שוהים בהם במידה הנכונה שמניעה אותנו לשינוי, שמניעה אותנו למקום שבו היינו רוצים להיות.
מאחר ושנאה עצמית לא מצמיחה אנשים טובים (השופט העצמי שמחמיר איתנו פשוט גדול עלינו), מומלץ להתחיל בתשובה, כלומר, להתבונן בנו פנימה באהבה ובהכלה. בהמשך הווידוי מתווספת כוונה כנה לא לחזור על אותה מעידה מה שיביא אותנו בסופו של דבר לתחושת והבעת חרטה על המעידות שלנו הפרטיות, ושל כלל עם ישראל.
וידוי שיש בו מבט אמיתי וחיבור למעשים שלנו, יש בו מנקודת הכוח של האדם, החזקות והטוב שבנו, ויש בו את הצד החלש, המעידות שבדרך. הרב בני לאו בשיעורו "עננו- בעת נעילת שער" מבהיר שישנם ערוצים רבים להיכנס ליום כיפור… שיום כיפור הוא לא יום של עצב, אלא יום של פיוס, והוא מזמין את כולנו לבחור ולמצוא את הערוץ שיאפשר לנו להתפלל בכנות, ביושר, באור ובאהבה; הערוץ שיאיר ויגדיל את היופי שסביבנו.
אז ליום הכיפורים השנה אני מזמינה את כולנו בהמשך לתשליך שעשינו בראש השנה לכתוב (ומי שרוצה מוזמן לשתף
) מה אנו משליכים השנה, ומה אנו מזמנים שייכנס לנהר החיים שלנו בשנה החדשה. אני משליכה את הצורך להיות יסודית וקפדנית או כמו שבעלי אומר- לעשות מכל דבר פרויקט, ומזמנת לעצמי לנשום, להאט ולחבוק את הרגע, להיות נוכחת!
מאחלת לכולנו שנרגיש ונתחבר לתהליך הסליחה בווידוי ובתפילה, ושנצליח להגיע לתשובה מלאה ומאהבה, אכי"ר. גמר חתימה טובה ושנה מעולה