יום השואה והביטוי בפרשת קדושים-

יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתח הערב. לפני מספר שנים שיתפתי את סיפור גבורתה של לילי קשיטכר ז"ל, ניצולת שואה. לימים יצרה איתי קשר הבת היקרה שלה, דניאלה סלה, שהתרגשה מהשיתוף וחיזקה שזו הייתה צוואתה של אמה, להפיץ ולספר. וכך מתעדת הנכדה, לילי בן עמי-
"בהגעתה למחנה אושוויץ בירקנאו, לילי, צעירה ובודדה בת 21 ,שרדה את הסלקציה ונבחרה לחיים. בתוך אושוויץ בירקנאו היא הפכה לאסירה חפה מפשע. כל חפציה, בגדיה ושיערה נלקחו ממנה. היא קיבלה סט אחד של מדי אסיר מפוספסים וניסתה להשיג מטפחת שתכסה את ראשה הקירח. מעט המזון היה מרק מים אפורים עם אבנים; מזון שלא ראוי לבהמות כך סיפרה. היא התגעגעה מאד למשפחתה ודאגה להם. הייתה מאד מאוד רעבה. סדר היום היה שעות ארוכות של עמידה במסדרים בקור או תחת השמש הקופחת. הייאוש היה גדול והיו שהתאבדו על גדרות התיל החשמליים…
בלאגר בבלוק 3 נולד כעת תינוק קטן. הוא הביא אור לחיינו. כולן רצו להציל את התינוק ולמנוע מהגרמנים לדעת מהתינוק! אבל איך מסתירים תינוק? כנראה שחייל S.S הגרמני ידע על התינוק, כי לפתע הוא החל לעשות חיפושים במגורינו בכל בוקר ובכל ערב. התינוק הוסתר בפינה חשוכה, אבל אי אפשר היה להציל יותר את הקטן. מספיק שאת אמו, היולדת, יכולנו להציל. כי ההרגל היה שאת האם ואת תינוקה ביחד לוקחים לכיוון השער על עגלה קטנה. אנו האסירות היינו מאוחדות מאוד. החלטנו למסור את התינוק לידי חייל ה S.S הגרמני מבלי שהוא יידע של מי התינוק. עטפנו את התינוק בשמיכה והנחנו אותו בחוץ ליד דלת הכניסה לבלוק. בכל רגע יכול היה לבוא הגרמני הרשע. התינוק העטוף נשם בכבדות. הרמתי בזרועותיי את הנולד הרך האומלל, וראיתי שבכף ידו הקטנה יש קו חיים ארוכים." מתוך יומן זיכרונות מאושוויץ, לילי קשטיכר, 1951
כדי לעודד את האסירות, לילי קראה להן גורלות בכף היד. האסירות התגודדו סביב לילי שהשתדלה לעודד אותן ב"נבואותיה". "רציתי לעזור לנשים שם, התעסקתי ב'נבואות' למיואשות, דיברנו על ארץ ישראל בעתיד וחיברנו למנגינת 'התקווה' מילים וחרוזים." "פעם קראתי את הספר 'היד המדברת' מאתMajleuy Jozsef  קריאה בכף היד ופענוח כתב היד ביסודו היה הפתגם: 'אם תעזרי לעצמך, גם ה' יעזור לך' וזה באמת הרבה פעמים הצליח." מתוך המאמר "איך נשארתי בחיים?" לילי קשיטכר הירט, ירושלים.
"פעם הקאפו הגרמנייה ביקשה גם לדעת מכף ידה את גורלה. היא קראה לי בפנים קודרות לבוא אליה. היא הגיעה עם כלב הזאב ובידה מקל. היא הרביצה לי בחוזקה על גבי ועל כתפי. עמדתי מולה עם קרחת, בבגד האסירות המפוספס. "בואי" צעקה ולקחה אותי לעליית הגג. רק שתינו היינו שם. היא הושיטה לי את כפות ידיה. עצמות ידיה היו חזקות. הסקרנות בערה בה. כנראה פנתה אלי לשמוע טובות על עצמה ועל חייה. היא הבהילה אותי בשאלותיה:
"האם היטלר יצליח במלחמתו?" אלוהים ייתן לי רעיון להינצל התפללתי בתוכי "'האם היטלר ינצח במלחמה? רק מכף ידו של היטלר אני יכולה לראות את זה ולענות לך' ותכף המשכתי ודיברתי על האהוב שלה שבוודאי הוא בחזית (כל הגברים היו שם). היא התפלאה שקראתי את מחשבותיה הנסתרות, שכחה את המדים שלה, תווי פניה התרככו. האם אהובה אוהב אותה עדיין? האם יגיע ממנו מכתב? רק זה עניין אותה. היא אמרה שתביא את מכתביו ומכתב ידו אפשר יהיה לדעת יותר. למחרת, שחררה אותי מהעבודות ומהמסדרים המייגעים ובקשה ממני לעטר את מכתביה בלבבות צבעוניים. כך הגעתי לצבעים! ידעתי, שכל עוד אני עובדת עבורה, היא לא תשלח אותי לסלקציה, לאש של תנורי הגז וההשמדה. אבל אין לדעת מתי היא שוב תשתגע. מתוך המאמר "איך נשארתי בחיים?" לילי קשיטכר הירט, ירושלים 13.2.1951
"הקאפו והגרמנים לא חשבו שאנחנו כותבות שירה בזמן הזה, הם חשבו שאנחנו עסוקות בניקיון אישי ובהשמדת כינים. עודדתי את חברותי לבטא את עצמן בכתיבה ובציור, למחות נגד המשטר הגרמני ונגד אי הצדק של הגרמנים. גם נתנו פרס אחת לשנייה. בקשתי מהאחראית שמחלקת את האוכל להשאיר בקערה כמה כפות מרק ותפוחי אדמה כפרסים. את הפרס קיבלה מי שהוציאה פתק עם שמה. את היצירות סימנו במספרים, שחס וחלילה לא יישאר שם על הדף. השחלנו את הדפים בחוט כדי לשמור אותם ביתר קלות. מעל למיטה שלי, לילי, הייתה תלויה קופסא על חבל ושם התרכזו ה"כתובים" של ימי הראשון. אם הגרמנים היו מוצאים את זה, זה היה מוות בטוח. אז לקחתי על עצמי שהכל שלי. … לכל אחת היה מספר מזהה, היו בנות שסיפרו בעל פה ולא כתבו." מתוך המאמר "מה ששמרתי לבני" / לילי קשטיכר, 1950
"בין השירים והסיפורים, נמצאו דפים דהויים וקרועים הנוגעים בנושא יוצא דופן הקשור ישירות לחייהן של האסירות היהודיות. בדפים אלו, לילי מתווה כללי התנהגות הומאניים ברורים בתוך חברת האסירות. הטקסטים כתובים בשפה ההונגרית והם כוללים מחשבות בדבר הצורך להתחשב האחת בשנייה, להגיע להבנה, לדעת לקבל ביקורת כי היא נובעת רק מאהבה ומדאגה. כמו כן, מובאים כללי התנהגות של העמידה בתור במשך זמן רב. "אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמור על כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו." כללים אלו נקבעו על ידי האסירות, למרות הכל ואף על פי כן, בניגוד וללא שום קשר לכללים שקבעו מפקדי המחנה. על פי החיבור – הדרך לשרוד היא באמצעות שיתוף פעולה."

השבוע פותחת פרשת קדושים- "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ": (ויקרא יט, ב).הרב מאיר משה מסביר- "בלשון פשוטה יותר: להיות קדוש משמע להיות מותאם, כל אשר בך – החומרי הרגשי והרוחני כולם פועלים בהתאמה על פי קוד מוסרי אחד. האדם הקדוש הוא אדם פשוט במובן זה שאין בו מורכבות, אין בו סתירות בין מחשבה למעשה, בין פנים שונות שבו. הוא אדם אותנטי, שתוכו כברו." ובאותו הקשר הפרשה ממשיכה- "(יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:" (ויקרא יט).

ללא ספק, קדושים היו הם, תוכם כברם. להיות קדושים בתנאים הזויים וכל כך לא אנושיים זה אומר להיות ממש אלוקיים. תכניתם של הנאצים הייתה לרצוח ולהשמיד את היהודים באשר הם, ועד האחרון שבהם. אנחנו מצווים לזכור ולהנציח את כל אלו שניספו וגם אלו שניצלו מאותן זוועות. בדבריהם האחרונים ובכתביהם הם הרבו לבקש- "אל תשכחו". הזיכרון היהודי אינו רק אקט של זכירה, אלא פעולה שיש בה עדות ומתווה דרך על-דורי. "זכור"- זוהי מצווה של הנצחה וזיכרון לשם המשך הקיום של כולנו. בדבריהם יש סוג של צוואה חיה שמורה דרך לדורות הבאים. ניצולים כמו לילי קשטיכר ז"ל מעוררים בנו השראה ומעבירים לנו מסר חשוב- בידנו הבחירה לחיות את החיים ולגלות תעצומות נפש ואומץ לב. הם שביטאו גילויי עוצמה אנושית שהצליחה לשמור על המוסר, ראיית האחר, התרבות והאנושיות גם במקום הכי אפל שיש. בזכותם אנו לומדים להעריך יותר את המשמעות והערך של ה-חיים, ואת היותנו במדינה עצמאית וריבונית. יהי זכרם ברוך.

שבת רגועה ומבורכת❤