חומש שמות- פרשת משפטים- הרוב קובע, האומנם?

לאחר הסיפור העוצמתי והרגע המכונן של מעמד הר-סיני, מעמד מתן תורה, מגיעה השבוע פרשת משפטים, הפרשה השישית בספר שמות. הפרשה כוללת 53 ציווים ורשימת דינים שעוסקים בסדר החברתי ובהתנהלות שבין אדם לחברו.
הפרשה ממשיכה לפרט חוקים המאפשרים את קיומה של חברה בריאה. והיא מתחילה ב- "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם…"  (שמות, כא').
כלומר, הפרשה מתחילה בחוקים הקשורים לעבדים ומורה לנו איך לנהוג עם העבד העברי, במצבים שונים. כמו כן, הפרשה דנה במקרים של רשלנות, גניבה או מקרים בהם בכוונה תחילה הביאו לפגיעה בגוף או ברכוש. לאחר שהפרשה מסיימת לדון בדיני "נזיקין", כאלו שגורמים נזק לרכוש ולנפש, היא מתייחסת לחוקים חברתיים, שגורמים נזק לחברה כולה. למשל, לא להונות או לגזול את הגר (זר); עלינו לזכור איך התייחסו אלינו כשהיינו גרים בארץ מצרים. אנו מצווים לא לקחת שוחד, לא לענות יתומים ואלמנות, ובשורה התחתונה, אנו מצווים להתנהג באופן ראוי ומוסרי, ולהגן על החלשים בחברה. נראה כי הפרשה שלנו, כשמה כן היא, מלאה במשפטים, אשר רבים מהם הפכו במהלך הדורות לביסוס חלק מרכזי מיסודותיה של מערכת משפט עברי רחבה.

האיזון הדק – בין החתירה לצדק חברתי במסגרת המשפט לבין השמירה על "כללי משחק" הוגנים ממשיך להיות מונח לפתחנו גם היום. בפרט, לאור המתח בין מציאות החיים לבין האידאל המוסרי המנותק ממנה. בימים אלו מהדהד בחוזקה המאבק הציבורי נגד הרפורמה המשפטית שהממשלה החדשה מציעה. הציבור נאבק על קיום מערכת איזונים ובלמים ראויה שלא תאפשר ריכוז של כוח רב בידי הרשות המבצעת. ולאור הרפורמה המוצעת, נראה כי מידת עצמאות הרשות השופטת ומידת האפקטיביות שלה כגורם המגביל ומרסן את הרשות המבצעת- תפגע. ועל כך התווספו גם הגבלות על עיתונות חופשית ועצמאית.
כלומר, שינויים חוקתיים ומשפטים מהותיים כמו אלו שנשקלים כיום בישראל יש לבצע בזהירות יתרה וחרדת קודש. בעקבות זעקת ומחאת הציבור, יזם הנשיא מתווה לפשרה ברפורמה במערכת המשפט המצריכה את הצדדים להתכנס להידברות, ובכך בעצם, למנוע שימוש של הקואליציה מלהשתמש בכוח "הרוב".
ללא ספק, לאור המתחולל בימים אלו, והחששות האמיתיים שעולים יש צורך להתייחס ברצינות ממשית לקולות המחאה המושמעים, ולא לבטלם כלאחר יד.

השבוע בפרשה נאמר לנו כי- "(ב) לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים–לְהַטֹּת". (שמות כג), מסתבר שהכלל כי "הרוב קובע" לא בהכרח תופס. נראה כי כל אחד ואחת מאתנו מצווה שלא להגרר בהכרח אחרי החלטת הרוב. לבטח כאשר מדובר בשופטים בבית משפט הפוסקים פסק דין לנאשם. זהו סוג של איתות לקלות שבה אנו נוטים, לעתים, להצטרף לרוב וללכת אחריו.
מדרש ההלכה מסביר כי קשה לפרט להביע עמדה שהיא בניגוד לעמדות שסביבו. הפסוק כאמור מזהיר אותנו מפני כוחו להרע של הרוב והקושי לעמוד בפרץ. וזה שייך לכולנו. כל אחד ואחת מאתנו עלול לקבל החלטה להתייחס לא יפה לאדם אחר בגלל שמועה ששמענו או בגלל ש"כולם יודעים שהוא…". הפרשה קוראת לנו לעצור ולבדוק. כי לא תמיד הרוב צודק.
מסביר הרב שניאור אשכנזי, כי ממעמד מתן תורה, מעמד רם ונעלה, ה-"אורות הגבוהים", פרשת משפטים מנחיתה אותנו לקרקע, ובעצם מדגישה לנו שבכל יום אנו מצווים "להיות אנשים טובים וערכיים", בכל רגע,  עלינו להתנהל כ- "ממלכת כוהנים" המתייחסת לכל אדם, באחריות, בכבוד, ורואה את הצלם האלוקי שבו. כל שכן, זו הציפייה מהשופטים שישפטו בצדק ויזכרו כי כל אדם נברא בצלם אלוקי.

למעשה, הפרשה מחזקת את הערך של הדעה השונה. ברשתות אנו נוטים לחפש אחר אנשים הדומים לנו. מבהיר הרב אשכנזי, כי דווקא החיפוש אחר השונה הוא שיפרה וירחיב את ההתבוננות שלנו, ויסייע לנו להפוך לגירסה טובה יותר של עצמנו. התפיסה היהודית מעודדת את "המחלוקת", את ההתדיינות והדיאלוג. יותר מזה, על פי ההלכה, כאשר דנים בדיני נפשות, דיון שמתחיל בהסכמה של כל השופטים, מתבטל הדיון ועובר לבית דין אחר, מדוע? כי חייב להיות וויכוח, ומחלוקת לשם שמיים הכוללים הקשבה, למידה וסיעור מוחות, כי רק אז אפשר לתת פסק דין. הנפש היא עשירה ומורכבת, ואדם אחד לא יכול לחשוב בראש של כולם. כאשר הסנהדרין פותח בהסכמה, משמעותו שמישהו בהכרח לא חשב, ויש רובד של חשיבה ותפיסה שלא מיוצג ומונע את האפשרות לגבש דעה אמיתית, וכוללת. המשמעות היא, שבסופו של דבר, מגוון הדעות מייצג מגוון צדדים וקולות של הסיפור, ורק כך ניתן להגיע לחקר האמת ועשיית צדק. רק לאחר ששקלנו את הצדדים השונים ובחנו את התמונה כולה בבהירות. לכן, גם הלימוד בבית המדרש, למשל, הוא בחברותא, כפי שנאמר במסכת תענית כג, א, "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא".
מוסיף הרב אשכנזי, ושואל האם אנו יכולים לתת מקום לשוני? ומדוע אנו אומרים "שלום בית" או "שבת שלום"? מדוע הבחירה היא דווקא בשלום? והתשובה היא ש"שלום" הינה הברכה הכי מרוממת על פי החסידות, כי משמעותה "שיתוף פעולה", שני כוחות סותרים שיכולים לעבוד יחדיו. שלום מלשום שלם. השלום מבטא הפרייה הדדית של אנשים שונים, כאשר כל אחד ואחת מביא/ה את עצמו/ה אל תוך הקשר כי יש מקום, והם מסוגלים להתמודד עם השוני, ולעיתים אף עם הקוטביות, ומצליחים לייצר יחד את המיטב. ממש כמו בתזמורת המשלבת כלים שונים בתכלית ועם זאת, מייצרת יצירה אחת הרמונית.

הברכה שלנו היא אחדות ולא אחידות. מחלוקת מלשון חלק. כלל החלקים מרכיבים את השלם, והם אשר יביאו שלום. כאשר מתאפשר לכל אחד להעניק את התרומה הייחודית לו, אזי מתאפשר לראות תמונה רחבה יותר וכאמור להפוך להיות גרסה טובה יותר של עצמנו. הרי, השלם גדול מסך כל חלקיו, ממש כמו גוף האדם. פאזל אנושי היוצר שלם אחד, עם אחד. מחלוקת לשם שמיים משמעותה ניהול דיאלוג תוך התייחסות עניינית ולא רגשית או אישית, ללא כותרות או האשמות, תוך הקשבה, שיקוף, כבוד, אמון והערכה לזולת. ואלו ממש ערכי הגישור, כלי נפלא ליישוב וניהול סכסוכים. הלוואי ונשכיל לאתר את הטוב, לנטות אליו, ולהיות אחריו גם כשאין זו הטיית הרבים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞