פרשת שמיני- כקריעת ים סוף

Photo by Matt Paul Catalano on Unsplash

השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה ב- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא, ט').
הפרשה מתארת את היום השמיני, יום חנוכת המשכן, יום ההכתרה. זהו אירוע משמעותי ומרגש. בניית המשכן הושלמה, ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות. והאות לסליחה הגמורה על חטא העגל מתקבל כאשר אהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם.
ללא ספק, הקרבת הקרבנות מתנהלת בחרדת קודש ובדיוק מופתי. תחילה, הכל מתנהל כשורה, אהרון דבק בפרטים ובציווים שקיבל משה מה'. והוא עולה למזבח לברך את עם ישראל את ברכתו המיוחדת שכולה אהבה וביטוי לשליחותו ככוהן גדול. אהרון נושא את כפיו, מברך, אך האש שהובטחה לרדת מן השמים- לא באה. ידיו של אהרן נותרות באוויר, יש להניח, במבוכה.

מסביר הרב צחי להמן,
"בפרשת השבוע מקבל משה את ההודעה מריבונו של עולם כי חנוכת המזבח תהיה בראש חודש ניסן. לקראת התאריך המיועד, ה' מצווה את משה כיצד לבנות את המשכן וכיצד לקדש אותו, כיצד להלביש את אהרן ובניו וכיצד לקדש אותם ואלו קרבנות צריך להביא ביום מיוחד זה. בהגיע היום המיועד, כאשר משה, אהרן ובניו, הזקנים וכל העדה כבר עומדים מוכנים ומשה מצוה על אהרן להתחיל בסדר הקרבת הקרבנות, אהרן לפתע מהסס.
הפסוק אומר: "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'" (ויקרא ט, ז). אוזנם הרגישה של חז"ל שמעה את הצורך של משה לומר לאהרן "קרב אל המזבח", וממילים אלו למדו כי אהרן התעכב. ברגע הגדול של כניסתו לתפקיד הכהן הגדול, אהרן לפתע קופא. מדוע? מה קרה? מה מעכב אותו?
רש"י, על בסיס דברי חכמים במדרש, מספר כי "היה אהרן בוש וירא לגשת". הפרשנים מסבירים שברגע כניסתו של אהרן לעבודות הכהונה הוא נזכר בחלקו בחטא העגל, ולכן פחד והתבייש למלא את תפקיד הכהן הגדול. פעמים רבות ברגעים גדולים צפים בנו החסרונות שלנו. הם מעוררים סימני שאלה על היכולת למלא את התפקיד ומערערים את הביטחון הנדרש כדי להצליח. אהרן שואל את עצמו האם הוא ראוי למלא את תפקיד הכהן הגדול; האם הוא ראוי להיות מי שיביא סליחה וכפרה לעם ישראל; האם השכינה אכן תשרה במשכן ובישראל כאשר הוא השליח המקריב את הקרבנות שזהו מטרתם?
ממשיך רש"י במקום ומספר לנו כי משה אמר לו: "למה אתה בוש? לכך נבחרת!". ר' אפרים מסדילוקב, נכדו של הבעל שם טוב, מביא מסורת בשם סבו לפיה משה אמר לאהרן שהבושה הזו, בדיוק בגללה הוא נבחר לתפקיד.
הפחד והבושה שיש לאדם ברגע בו הוא נכנס למלא תפקיד עלולים להיתפס בעיניו או בעיני אחרים כביטוי לחוסר התאמה ואולי אף עדות לכך שהתפקיד "גדול עליו". אהרן ומשה מלמדים אותנו שמסקנה זו לא תמיד נכונה. פחד ובושה עשויים לבטא גם הכרה בגודל התפקיד והאחריות. בעיקר הם מלמדים כי התפקיד הרם לא מסמא את עיני האדם מחסרונותיו ומגרעותיו, כי אם, מקנים לו מודעות המסייעת לו להישאר בתודעת שליחות.
אמנם לעיתים יש גם מי שמפחד ומתבייש למלא תפקיד משום שהוא באמת לא ראוי לו. נשאלת השאלה כיצד ניתן להבחין בין בושה ופחד שכאלה לבין אלו המלמדים דווקא על כך שהאדם ראוי?
על שאלה זו עונה ה"שפת אמת" ואומר כי בושה ופחד ראויים אינם מפחיתים את האנרגיה החיובית והחיוניות שיש לאדם, לכן כאשר הסביבה תעודד אותו למלא את התפקיד הוא יקבל אותו על עצמו כפי שאהרן נענה לאמירתו של משה "לכך נבחרת". אולם אם הבושה והפחד מערערים את האדם והוא מרגיש חסר בטחון למרות פניית הציבור אליו לקבל את התפקיד, זהו סימן לכך שהוא באמת איננו ראוי לו. אשרי הציבור שמנהיגיו ממלאים את תפקידם מתוך מורא ובושה ראויים."

בשבועות האחרונים, מהדהדת ברחובות בדומיננטיות ובעוצמה רבה הקריאה- "בושה" "בושה". מכל עבר, כולם, עושים בקריאה זו שימוש שוב ושוב. בושה הוא רגש שאמור לגרום לתחושה לא נעימה כאשר אדם סבור שעשה מעשה שלא מקובל בעיניו או בעיני הציבור, מעשה שהוא בניגוד לנורמות המקובלות. ל"בושה" יש תפקיד.  
וכך יתכן חש אהרון כאשר האש משמיים לא יורדת אל המזבח. אהרן יורד מהמזבח ונכנס לאוהל מועד יחד עם אחיו, משה רבנו. האחים, אהרון ומשה, יוצאים מאוהל מועד, ועולים יחד אל המזבח. הפעם, שניהם יחד נושאים את ידיהם ומברכים, ואכן- מגיעה האש ואוכלת את הקורבנות שעל המזבח. העם שנכח וראה, הריע. ברגע המכונן הזה, יתכן כי האש המובטחת משמיים הייתה זקוקה לנוכחות ושיתוף הנהגת שני האחים יחד על המזבח.

השבוע אנו גם חוגגים את שביעי של פסח, היום השביעי והאחרון של חג הפסח, שחל ב- כ"א בניסן. ביום זה, על פי מסורת חז"ל, אירעה קריעת ים סוף. לסיפור עצמו, כידוע יש מסר משמעותי לחיים שלנו. הם מזכירים לנו שיצירת חיבור וקרבה דווקא עם מי ששונה מאתנו, יכול לאתגר כקריעת ים סוף. זוהי מעין הזמנה לחיות חיים של התבוננות, של התפתחות, של ראיית האחר, ושל צמיחה. מי יתן ונצליח להקהיל ולכנס את הדומה והשונה יחד, כקהילה אחת, קשובה ומאוחדת, שבוחנת את ערכיה, מבררת מה מניעה אותה, מייצרת דיאלוג בונה, ומוודאה שכולנו אכן ממלאים את תפקידנו מתוך מורא, בושה וענווה ראויים המקדמים ומשדרגים אותנו כפרטים וכחברה. אמן כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום🌷💞