פרשת שמות- "אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ"

השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את חומש, 'שמות', סיימנו את ספר 'בראשית' ונראה כי כל תקופת האבות עם כל גודלם, ועוצמתם אינם אלא הכנה והכשרת הדרך להופעת האומה הישראלית. בספר שמות מתגשמת בפועל תכלית ההבטחה לאברהם אבינו – נולד עם ישראל. הפכנו ממשפחה, לשבטים, לעם. לכן, רשימת בני ישראל החוזרת על עצמה איננה חזרה סתמית כי אם הגדרת מעמדם החדש של בני יעקב. מעמדם בספר שמות שונה באופן מהותי מזה שבספר בראשית. בני יעקב בספר שמות הם כבר חלקים של הווית חיים לאומית, כללית ושלמה שהיא עם ישראל. מעניין שהראשון שקלט את הוויתו של עם ישראל היה דווקא פרעה- "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ." (בראשית א, ט).

הרבי מליובאוויטש מסביר על פי תורת החסידות "…"ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה". השם מצרים הוא ממשמעות מיצר והגבלה. רק ההארה של נשמות ישראל, ה'שמות', ירדה למצרים, למצרים ולהגבלות של העולם הזה, לגלות הקשה והאיומה; לא הנשמה עצמה במלוא כוחותיה… הנשמה עצמה לא הלכה לגלות. היא אינה מוגבלת על-ידי העולם הגשמי ותלאותיו. היא נשארת בת-חורין… בכוח זה יכלו בני-ישראל לעבור את כל קשיי גלות מצרים, ולהישאר נאמנים ליהדותם ואף לשמור על שמותיהם המקוריים… יש בכך משום הוראה נצחית: חלילה להירתע מפני הקשיים, חלילה להתייאש. עלינו לזכור שהנשמה עצמה מעולם לא הלכה לגלות. היא אינה כפופה למוראות הגלות, והיא המעניקה לנו כוח…" (הספר "שלחן שבת", לקוטי שיחות כרך ג, עמ 843)

מוסיפה ומסבירה על כך הרבנית נעמה מנוסי, "אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ." (שמות א, א), אכן על פי הפשט כל אחד מהבנים הצטרף ויצא עם כל בני ביתו, בגופו ובגופם. יחד עם זאת, בעומק הדברים, מצרים הינה מלשון מייצרים, הצרות והאתגרים של העולם הזה, החרדות, הלבטים, הפיתויים, המתח, הכאב, העצב וכל אותם הסחות דעת, זו הגלות שבה אנו מצויים, ובכדי לצאת ממנה עלינו להתחבר תחילה ל'שם' שלנו שמייחד אותנו לזהות ולשליחות שלנו. רק כשהאדם יראה את עצמו כפרט, מתוך חוויה אותנטית ואישית, מתוך מימד הדיבור האישי שלו/ה בעולם, ומתוך חיבור לנשמתו, הוא יוכל להתחבר באופן ראוי לכלל. השם שלנו מקנה הכרה ותוקף לנראות שלנו. מה שמתבטא גם עם המיילדות, שפרה, מלשון שיפור, ופועה מלשון 'פעייה' שפועה ומדברת, הן אותן נקודות טובות ופנימיות שבנו, שבנפשנו, שנותנות לנו את הכח, מעודדות ומחזקות אותנו.
במילים אחרות, לכולנו יש בית פנימי, "וּבֵיתוֹ", שיכול לעטוף ולהגן עלינו בנפשנו פנימה. בבית הפנימי הזה נרגיש הכי מוגנים והכי רצויים ואהובים, וכך גם נצליח לעבור את התלאות ביומיום, בשוטף. מעניין לראות שהקשרים שאנו יוצרים משקפים לנו כיצד אנו מרגישים כלפי עצמנו.

אז איך יוצאים מהמצרים?
החוקרת קריסטין נף מציעה את כלי "החמלה העצמית", פיתוח גישה סובלנית ביחס למצוקות, לחולשות ולפגמים שלנו. זה כולל את הנכונות לקבל, להכיל את רגשותינו, ולטפל בעצמנו, במקום “להיתקע” בהאשמה עצמית מופרזת במצבים של כאב, חולשה או כישלון. ללא שיפוט מחמיר וביקורתיות. הכרה בכך ש”כולנו בני אדם”, שכוחותינו אינם אינסופיים אלא מוגבלים, ושחוויות קשות הינן חלק בלתי נמנע מהיותנו אנושיים. המרכיב הזה של חמלה עצמית, מסבירה החוקרת קריסטין נף, כולל תחושת מחוברות ליתר האנושיות בשונה מחוויה של נבדלות, בידוד ונתק מיתר העולם. למשל, מילים טובות מייצרות קרבה וחיבור עם עצמנו, ועם הסביבה. היציאה שלנו מכל אותם מייצרים, קולות מחלישים וכד' מתאפשרת כשאנו עושים שינוי פנימי, מייצרים שמחה והכרה באמצעות האור הייחודי שכל אחד ואחת מאתנו מביא/ה לעולם. אחרי הכל, כשאנו משנים משהו מבפנים משתנה גם משהו בחוץ, החיבורים מתחזקים ומאפשרים ש"אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ." (שמות א, א)

לסיום, כולנו צאצאים של אברהם, יצחק ויעקב ועם זאת זה סיפור של אנשים פרטיים בתוך סיפור של דור המתמודד כאילו הוא/היא יצא/ה ממצרים. התכלית של המכות עליהם נלמד בפרשות הבאות ובכלל של ספר שמות הוא להעיר ולעורר אותנו לצאת ממצרים שאחרת לאן אנו יכולים להדרדר- לניתוקים ולעבדות. 'שמות' שולח אותנו לבנות את ביתנו פנימה והחוצה, ע"י השתקת כל אותם קולות מחלישים ומסיחים, ויותר מזה ע"י העצמת הכוחות הייחודים שבנו. כך יתאפשר לנו לראות את הטוב והשפע שמצוי בעולמנו ולהיות במוכנות ובמסוגלות ('עם סגולה') לממש אותו. ספר שמות שולח אותנו להגשים ולממש את ייעודנו כפרטים וכאומה ישראלית. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞