פרשת מקץ- הערבוב של כולנו

השבוע יוסף נפגש לראשונה עם אחיו לאחר שהם זרקו אותו לבור והביאו למכירתו למצריים. " ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, …(ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; " (בראשית מב). יוסף מזהה את אחיו אך לאור השתלשלות האירועים הוא מתנכר אליהם, והם מנגד, לא מזהים אותו. ורק אז נזכר יוסף בחלומותיו.
איך מגשרים על הכעס, הפגיעה והנטישה של האחים? מנקודה זו מתפתחים יחסי קרבה-ריחוק בין יוסף לאחיו. יוסף מביע רגש כלפי אחיו ואף בוכה בסתר, מרעיף על אחיו מתנות ובו בזמן מפליל ומאשים אותם  בגניבה. הוא איננו ממהר לגלות את זהותו לאחיו. נראה כי רק כשיוסף משתכנע שאכן האחים עברו תהליך של תיקון והטיבו את דרכם, רק אז הוא נחשף בפניהם, כשיהודה מוסר את נפשו עבור בנימין, האח הצעיר, אבל על זה נרחיב בפרשה הבאה.

השבוע בפרשה האחים מביעים צער וחרטה- " (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. (בראשית מב) מכולם בולט יהודה בלקיחת המושכות לידיים, לקיחת אחריות על האח הצעיר בנימין. יש לנו פה סיפור משפחתי המשולב בסיפור של ייעוד, כי עם כל ההתנכרות של יוסף לאחיו הוא עדיין דואג לכל מחסורם של אחיו ואביו. יוסף מתעקש שהם יביאו אליו את בנימין, האח הצעיר, ויעקב אביהם מסרב.
ראובן, האח הבכור מנסה לשכנע את יעקב אך נכשל. ואילו יהודה מצהיר בפני אביו- "(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי–וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:" (בראשית מג) לאחר דבריו של יהודה, יעקב אבינו נעתר. מה בדבריו של יהודה שיכנע את יעקב?

מסביר הרב יובל שרלו-
"כי עבדך ערב את הנער" (לב) – אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף – מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו.
לערבות זו שני פנים. מחד גיסא … ערבות מהווה למעשה מחויבות כפולה – לא רק מה שהאדם חייב מצד עצמו, אלא אף עמידה בתביעות הנתבעות מאחרים.  מאידך גיסא, הביטוי "ערבין" נוגע הן לערבוב של כולם והפיכתם לאחד, והן לערבות ההדדית שיש לכל אחד מישראל כלפי השני.
בתרבות בה אנו חיים הולכת ושוקעת ערבות זו. חלק בלתי נפרד מאווירת התקופה היא האינדיווידואליות, ובשל כך נזנחת פעמים רבות האחריות כלפי האחר. אמנם, אנו מוצאים פעולות התנדבותיות רבות, וחלק גדול מהצדק החברתי מבוסס על המגזר השלישי. ברם, ערבות מחייבת הרבה יותר – היא מחייבת תחושה עמוקה של זהות, ושל הבנה כי כל מה שמתחולל אצל השני הוא בעל משמעות עמוקה לגבי האדם עצמו. אין הוא יכול לפטור את עצמו בעיסוקו בענייניו בלבד. המינוח בו משתמשים כיום לבטא את הערבות ההדדית הוא הסולידריות, אולם זהו ביטוי חלקי בהרבה מהערבות. סולידריות היא תחושה נלווית, ואילו ערבות היא חוויה עיקרית.
היכן אנו מוצאים את התמוטטות הערבות ? קשה למצוא תחום בו הדבר לא קיים. בענייני ביטחונה של מדינת ישראל אל לנו לשכוח, גם בשעת מלחמה זו, כי לא הערבות ההדדית היא שאפיינה את יחס כלל מדינת ישראל למה שעוברים תושבי דרום הארץ במשך כשמונה שנים; הערבות ההדדית מוזנחת גם כלפי דמויות אישיות, כמו יהונתן פולארד וגלעד שליט, ועוד דוגמאות אחרות. ברם, קודם שאנו מפנים את התביעות לערבות כלפי חוץ, אנו צריכים לברר האם ערבות זו קיימת אצלנו כלפי פנים.
המקום בו דומה כי התמוטטה הערבות ההדדית לחלוטין הוא תחום החינוך. שני כתובים מכחישים זה את זה – הכתוב הראשון בו כל אדם מבקש לילדיו את החינוך הטוב ביותר, ואינו מוכן להסתפק במה שהוא פחות מכך; הכתוב השני הוא החובה והאחריות לכלל האומה הישראלית, וההבנה כי אין אנו עומדים מול ריבונו של עולם כיחידים בלבד, אלא גם כאומה, ואם החינוך הכלל ישראלי יהיה ירוד – לא עשינו דבר. אנו עצמנו לא מצאנו את הכתוב השלישי המכריע ביניהם, ובשנים האחרונות קשה להצביע על מנהיג כמו יהודה, המוכן להיות ערב לכולם, ולא רק לדאוג לחינוך ילדיו ועצמו. פרשת שבוע זו מאפשרת לנו לבחון מחדש את הערבות ההדדית ולנהוג לאורה."

בימינו משמש המושג ערבות או ערבות הדדית במובן של "מעורבות", כביטוי של אחריות האחד כלפי קשייו ומצוקותיו של הזולת. מאחר שהמושג ערבות הדדית צמח בתרבות היהודית ושימש כביטוי יהודי פנימי, באופן טבעי, מתעוררות במדינת ישראל שאלות הנובעות ממשמעות המונח בעבר. "כל ישראל ערבים…" – מי הם "ישראל"? האם זהו העם היהודי? המדינה? או גם אנשי העולם ? ומה עם מי שאינו "ישראל"?
לא תמיד אנחנו זוכרים שעם כל מחלוקת או אי־הסכמה שאנו חווים, אנו גם חולקים מרחב משותף וחיינו תלויים זה בזה. הקורונה, למשל, על כל גווניה, הוכיחה לנו שאם לא נהיה ערבים זה בזה, פשוט לא נהיה. ערבות הדדית איננה מותרות אלא צורך קיומי. ומה שבטוח, בלעדיו יקשה עלינו מאוד להמשיך, לקיים ולקדם את הנס הזה ששמו מדינת ישראל.

בהשראת חגיגות חג החנוכה, יש לנו הזדמנות לחזק את הפצת האור, שהרי "המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר"( במדבר רבה, פרשה י"ג).  השמש בחנוכייה נותן מהאור שלו ומדליק את שאר הנרות, והוא עצמו נותר דולק עימם וכך הנרות כולם יחד מעצימים את האור בבית.  בכל אחד ואחת מאתנו יש הארה של "הנר הפנימי" שקיים ובוער בנו, וכשנראה את עצמנו כשותפים ובעלי השראה לאחר, נייצר את האור של היחד, האור הכללי, שהוא גדול יותר מהאור הבודד. לכן, בחג החנוכה אנו מוסיפים כל יום נר נוסף בכדי להאיר אור גדול יותר. כך גם שילוב הכוחות של כולנו עם חברנו, משפחתנו, וככלל האנושות, יאפשר לכולנו כחברה את קיום האור וצמיחתנו במלואה. אמן כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום💞🕎