השבוע פרשת וישלח פותחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו, עשיו, לאחר למעלה מעשרים שנות נתק. יעקב חושש מאוד מהפגישה עם אחיו, שלפני 20 שנה, תכנן להורגו על שגזל ממנו את ברכת אביו יצחק.
בשבוע שעבר, בפרשת ויצא מסופר על מסע יעקב לחרן, נישואיו עם רחל ולאה, בלהה וזלפה ו-12 הילדים שנולדו להם, כמו גם הרכוש הרב, הכולל צאן ובקר שצבר, והשבוע, בפרשת וישלח מסופר על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ כנען.
בבית הספר היסודי שלנו, יש מורה נפלא למוסיקה, אבשלום שמנגן על אקורדיון, ומפליא ללמד את ילדינו תפילות וניגונים. השבוע נעמיק בשיר ששמעתי את ילדי לא פעם שרים, ושרבים מאתנו מכירים מהביצוע המרגש של יונתן רזאל "קטונתי" שמבוסס על פסוקים מפרשת השבוע, פרשת וישלח-
"(יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ-" (בראשית פרק לב)
כולנו זוכרים ביוני 2014 כיצד מדינה שלמה התאחדה כשנחטפו שלושה נערים ישראלים, גיל-עד מיכאל שַׁעֶר, בן 16, יעקב נפתלי פרנקל, בן 16, ואיל יפרח, בן 19, בגוש עציון ונרצחו עוד באותו לילה, בידי מחבלים מתנועת החמאס. קראתי שיתוף של יונתן רזאל בהקשר: "ואז רחל פרנקל, אמא של נפתלי הי"ד, ראתה אותי בפינה, וניגשה אלי ואמרה לי: יונתן, אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל כל מה שיש לנו לומר עכשיו זה 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך'. ככה היא אמרה לי". סיפר רזאל, והוסיף: "פחד פחדים. היא באה להגיד לי שזה מה שיש להם לאמר. 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", חזר. "אז השיר הזה מוקדש להם ולכל עם ישראל שהוא באמת משהו מיוחד".
בפתיחת השיר יעקב מודה בענווה- 'קטנתי'. ההמשך מעורר תהייה, קטונתי מכל החסדים מתפרש כאחד שאיננו זכאי לכל החסדים שעשה עימו הקב"ה. ולכן אני נוטה דווקא לפרשנות שיעקב מודה שאינו מסוגל להבין לגמרי את דרכו של הקב"ה, את ההנהגה של שכר ועונש את בעיית הצדיק ורע לו, הוא, יעקב, מנסה להתמודד עם העולם ע"פ מיטב הבנתו ודרכו מונחת ע"י אמונתו המלאה.
יעקב כבר חצה את הירדן, ועתה נאלץ לפצל את משפחתו לשני מחנות, ועם כל ההבטחות שקיבל ואמונתו העצומה בקב"ה הוא פונה לקב"ה שיציל אותו מאחיו ומודה בפניו שהוא פוחד מהעימות וההשלכות שלו.
מדוע מחלק יעקב את מחנהו ומדוע הוא פוחד?
נראה מהפסוקים הקודמים שזהו מצב של התכוננות למלחמה, מצב שחייב לבצע חלוקה זו, זוהי אסטרטגיה של יעקב כדי להגן על משפחתו, ויחד עם זאת יעקב יודע ומודע שחלוקה זו נושאת סיכונים, פיצול זה בראשית תולדות משפחת יעקב צריך להדהד ללא הרף באוזננו.
גם בימינו, חשוב להבין שעיקר תפילותינו ומאמצנו לא צריכים להיות מכוונים כנגד אלו שחושבים ופועלים בניגוד אלינו, אלא ראשית על עצם הפירוד ועל העובדה שנוצרו מחנות. השבוע שמעתי על עמותה שנקראת פנים אל פנים, שמתנדביה הולכים ודופקים על דלתות בתים ומבקשים לקיים שיח, פנים אל פנים, שיח אישי על ערכים, יותר הקשבה לאחרים, במטרה להביא לאחדות וליצירת מרחב המאפשר קיום לכלל הזרמים בעמנו, אני קוראת לזה אהבת חינם (שימו לב, הקריאה היא לא לאחידות אלא לאחדות!), רעיון נפלא בפרט בימינו עם התקשורת האינטנסיבית של המסכים שהשתלטה על כל חלקה טובה, מצבים שבהם הורים מתקשרים עם ילדיהם כשהם בבית בהודעות ווטסאפ במקום לגשת ולדבר פנים אל פנים, איבדנו את הקשר האישי והישיר.
על רקע זה ניתן להסביר כי הביטוי "הצילני נא" מתייחס לאותו פיצול של המחנה, לחוסר האיחוד של המשפחה. אמנם ע"פ הפשט הכתוב ההצלה היא מעשיו, אבל יעקב יודע, כי ברגע שהמשפחה מפוצלת, נדרשת תפילה מיוחדת על הצלה.
לכן, למרות שיעקב קיבל את הברכות וההבטחה מהקב"ה ש-
"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (בראשית פרק כח, פס' יג, טו)
יעקב עדיין פעל בשלושה מישורים, שלח דורון (מתנה) לעשיו, התכונן למלחמה (הפיצול), והתפלל(הצילני נא…) אמונתו של יעקב בקב"ה הייתה כאמור מלאה יחד עם זאת הוא מבין שעליו עדיין לפעול ולקיים השתדלות מלאה.
ע"פ הגמרא במסכת שבת, מוטב לו לאדם לא לקחת סיכונים מיותרים, כלומר אל לאדם לחכות לניסים או לומר שבזכות זכויותיו, מעשיו הטובים, יקבל את שהוא מבקש ורוצה. למעשה יעקב יודע שהוא עלול להיות בסכנה גדולה, והוא מקבל את העובדה שייתכן שהפעם הוא לא ייוושע בדרך ניסית, ולכן, הוא פועל. כמו יעקב, גם עלינו במצבים השונים, בפרט במצוקה, להשתדל לעשות את כל שניתן.
יעקב מפחד. פחד הוא רגש חשוב ואנושי שקיים בכל אחת ואחד מאתנו ומטרתו להגן עלינו, וחשוב שנפתח מודעות לקיומו. אך עלינו לשים לב שהוא לא מנהל אותנו, ומחליט עבורנו, כדי שנוכל לאפשר לעצמנו להתפתח ולממש את ייעודינו.
הרב קוק אומר ש"מקור כל חולשה וכל רפיון חומרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו. הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו, שמא יינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון…" אנחנו מחפשים וודאות, לא לבלוט ולא לקחת סיכונים, וכך אנו מובילים עצמנו לעצבות, פסיביות, קיפאון ומרמור אחד גדול.
להיות אמיץ, אין פירושו לא לפחֵד – אלא כמו יעקב, לפחֵד ולהתגבר על הפחד. כך הוא הדבר באומץ פיזי, וגם באומץ מוסרי ורוחני. והסופרת מריאן ויליאמסון זכתה לפרסום רב, כשהטיבה לתאר-
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, הוא שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, "איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?"
למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוקים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן, אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוקי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו; כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".
מי ייתן ונזכה לגבור על פחדינו ולממש את הקסם האלוקי שגלום בנו, ושנזכה לקחת חלק פעיל בקירוב לבבות ואחדות עם ישראל. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולעילוי נשמתה של חני וינרוט.