השבוע פרשת ויקהל, הפרשה העשירית בספר שמות. הפרשה עוסקת בעיקרה בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציווים על הקמת המשכן ובגדי הכהונה שפורטו בפרשות תרומה ותצווה באים לכלל ביצוע בפרשות האחרונות- ויקהל ופקודי שחותמת את ספר שמות. בפרשה יש קווי דמיון מרובים לפרשת תרומה; חלק מהטקסט נראה זהה לחלוטין, פרט למעבר מלשון ציווי בפרשת תרומה ללשון הווה או עבר בפרשת ויקהל.
פרשת ויקהל מהווה את השלב האחרון בתכנון ובביצוע של הקמת המשכן: "(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם." (שמות לה)
משה חוזר על הדברים שנאמרו לבני ישראל במעמד הר-סיני, ופרשת ויקהל פותחת בתיאור הדרך שבה בני ישראל נרתמו יחד לבניית המשכן. כל אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן מזדרזים להביאם, וכל איש ואישה "חכמי לב" מוצאים את מקומם במלאכה. הם תורמים בשמחה ובהתלהבות את תכשיטי הזהב שלהם ואת האבנים היקרות שנדרשו עבור האפוד והחושן של הכהן הגדול, עד שמשה מודיע לעם כי אין צורך בתרומות נוספות מאחר ונאספו די והותר.
משה רבנו מכנס את העם ומעביר להם את ציווי ה' על יום השבת ועל מלאכת המשכן, אך גולת הכותרת של הפרשה היא ההתגייסות ההמונית של העם למשימה. כל אחד ואחת כאמור העניקו מעצמם – מי בזהב ובכסף, מי במלאכת יד, מי בתבונה ובמיומנות. התוצאה- יצירה מופלאה שהיוותה לא רק מקום להשראת השכינה, אלא גם עדות לכוח החיבור והאחדות. זהו אותו כוח שמניע אותנו גם כיום- היכולת להתלכד למען מטרה משותפת, מתוך הכרה בכך שכל פרט תורם את חלקו הייחודי להשלמת השלם. החיבור הזה, שהתגלה במלוא עוצמתו במהלך התקופות המאתגרות ובפרט האחרונות, הוא שמחזק אותנו כפרטים וכאומה.
למעשה, פרשת ויקהל מדגישה את הקשר בין חכמת הלב לאינטליגנציה הרגשית, במיוחד בכל הקשור לבניית המשכן. התורה מתארת את בעלי המלאכה כ"חכמי לב", המדגישים לא רק מיומנות טכנית, אלא גם תבונה מעשית, חיבור רגשי ותחושת שליחות עמוקה. נראה כי הביטוי “חכמי לב” מופיע שוב ושוב בפרשה, ומתייחס לאנשים שעסקו במלאכת המשכן:
“וְכָל חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה’…” (שמות ל”ה, י’)
מהי חכמת הלב?
חכמת הלב אינה רק ידע טכני, אלא הבנה עמוקה המחברת בין שכל, רגש ואמונה. המשכן לא נבנה רק באמצעות כישרון מקצועי, אלא מתוך חיבור לערכים, רוחניות ותחושת שותפות. העם כולו נרתם למשימה מתוך נתינה אמיתית. חכמת הלב מלמדת אותנו שהצלחה אינה תלויה רק במקצועיות, אלא גם ביכולת להרגיש, להבין ולפעול מתוך חיבור עמוק. השילוב בין שכל ללב יוצר שותפות אמת, שבה כל אחד תורם לא רק מכישוריו, אלא גם מהלב והרגישות לזולת.
הרלוונטיות של המסר הזה לזמננו ברורה במיוחד בשנה וחצי האחרונות שבהן אנו עדים למעורבות יוצאת דופן של עם ישראל, שהתלכד למען מטרה משותפת – המאבק באויבים מבחוץ ושמירה על הבית שלנו מבפנים. כמו בבניית המשכן, כל אחד תורם כפי יכולתו – חיילים שנלחמים בגבורה, מתנדבים שתומכים בעורף, משפחות שמארחות, אנשים שמתגייסים להכין אוכל לחיילים ולמשפחות שכולות, יוזמות של עזרה כלכלית וסיוע נפשי, ועוד אינספור מעשים שמחזקים את החוסן הלאומי שלנו.
הרב שניאור אשכנזי מסביר כי סכסוכים וקונפליקטים מתגברים כאשר הצדדים לסכסוך חושבים שהם יכולים להסתדר זה בלי זה. כאשר אדם חש שאינו זקוק לזולתו, קל לוותר על המאמץ להשלים, ויותר מזה הנטייה היא להסלים את המריבה. אך אם נבין שאנחנו באמת זקוקים אחד לשני– בדיוק כמו כל האיברים בגוף האדם, שלכל אחד מהם תפקיד ייחודי וחשוב, ועדיין כולם נצרכים וחשובים לתפקוד השלם- נוכל לנהוג אחרת. ההכרה בכך שאנו חלק ממכלול, שהתפקוד של כולנו יחד הוא שמייצר חוסן אמיתי, מחייבת אותנו לנהוג בכבוד במעורבות ובהערכה הדדית גם כאשר קיימים חילוקי דעות.
יוזמות החסד והערבות ההדדית שאנו רואים בימים אלה הן הוכחה חיה לכוחו של החיבור. אנחנו לא מחכים שהממשלה או גורמים רשמיים יובילו- אנחנו, העם, לוקחים אחריות. העוצמה הזו, כמו בבניית המשכן, מגיעה מלמטה, והיא הכוח שלנו כחברה וכאומה. כאשר כל אחד מרגיש שהוא נצרך ונחוץ, וכשהעשייה היא למען מטרה משותפת, נוצרת אחדות עמוקה שמתעלה מעל חילוקי דעות אישיים.
המשכן נבנה מתוך שותפות אמיתית, שבה כל אחד הביא את חכמתו, את כישרונו, אך גם את ליבו ורגישותו. זו לא הייתה רק משימה אדריכלית, אלא מסע של חיבור, תיקון והעצמה. כאשר עבודת הצוות מבוססת על כבוד הדדי, רגישות ותחושת שליחות – היא הופכת לתהליך מעצים, מעניק אנרגיה וכוחות לעשייה טובה. בחיים בכלל, לא רק היעד חשוב, אלא הדרך אליו. כשהתהליך מלווה בעבודת צוות, ברגישות ובאכפתיות, גם התוצאה הופכת למשמעותית יותר, לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי הנפש. כאשר הדרך עצמה היא שמעצבת אותנו ומעניקה לנו כוחות, למידה וצמיחה.
חכמת הלב מלמדת אותנו שהצלחה, יצירה והובלה אינן תלויות רק בכישורים טכניים או בידע קר, אלא גם ביכולת להרגיש, להבין ולפעול מתוך חיבור אמיתי למה שאנחנו עושים. בדיוק כפי שהמשכן נבנה מתוך לב פתוח, נדיבות, הבנה ואמונה, כך גם בחיינו האישיים – כשאנו משלבים שכל עם לב, אנו סוללים את הדרך ליישום ויוצרים דברים בעלי משמעות אמיתית.
בעל הסולם, הרב יהודה לייב הלוי אשלג, משתמש במשל הגוף ואיבריו כדי להמחיש את חשיבות האחדות והחיבור בעם ישראל. בעל הסולם מדגיש שכל איבר בגוף פועל בהרמוניה עם שאר האיברים, וכל שינוי או פעולה באיבר אחד משפיעה על הגוף כולו. כך גם עם ישראל- כל פרט משפיע ומושפע מהכלל, והאחדות ביניהם היא המפתח לתפקוד בריא ושלם של העם כולו.
לכן, המסר של פרשת ויקהל רלוונטי מתמיד- כאשר נהיה בתודעה שאנו זקוקים זה לזה, נרצה להתפייס ולהתגבר על קונפליקטים ולפעול למען מטרה משותפת. החיבור דרך הנתינה, דרך האחריות ההדדית, הוא שמאפשר לנו לא רק לשרוד, אלא גם לבנות מציאות טובה יותר. וכמו במשכן, כאשר העשייה נובעת מחכמת הלב ומכוונה טהורה, השכינה שורה בנו. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
