פרשת ויחי- הפיוס בחיינו

סיפור יוסף ואחיו עוסק בשאלה איך משפחה שחווה משברים מאתגרים נשארת יחד ולא מתפרקת? השבוע, בפרשת 'ויחי', סיפור יוסף ואחיו חותם את חומש בראשית, וזהו רגע המפנה של הספר. זוהי פעם ראשונה שמלחמת אחים לא מסתיימת בדחייה של אח ללאום אחר. השבוע הסיפור עוסק ביחסי האחווה בין האחים ללא מתח ומאבק לאומי. ואין מנוס אלא לשוב ולשאול כיצד הצליח יוסף לסלוח לאחיו, מהיכן מצא את תעצומות הנפש, ומה הוא אמר ועשה שאפשר את הפיוס הזה?

כבר בתחילת הסיפור ליוסף 3 עימותים עם אחיו, טרם מכירתו לישמעאלים. תחילה מביא יוסף, האח הצעיר, את דיבתם הרעה לאביהם. בהמשך, גדל הפער והפירוד כשיעקב מכין רק ליוסף כותנת פסים ייחודית. ובאירוע ה-3 חלומות יוסף שמעצימים את שנאת האחים אליו. אירועים אלו מובילים לבסוף למכירת יוסף.

אז כיצד מתאפשר הפיוס?
יוסף עובר מסע שבתחילתו הוא חולם, ילד צעיר, לא בשל, שאיננו רגיש לתחושותיהם של אחיו (לפחות על פי הפשט). חלומותיו הינם ביטוי להנהגתו כשתחתיו מצויים אפילו השמש והירח, כלומר, הוא מעליהם. בעוד בסוף הסיפור, יוסף במצרים הופך מחולם לפותר ומממש החלומות. יוסף הופך לאדם בוגר, שמביע רגש ובוכה באופן לא שגרתי ואפילו ייחודי. ומול אחיו, יתכן שבסוג של תיקון לדבריו- כי עומד הוא מעל לשמש ולירח, הוא מוסיף עתה ואומר- "התחת אלהים אני", הפנמה והטמעה מפורשת, למקומו בסיפור כשליח הממלא את תפקידו.

הפיוס מתאפשר כי יש פה הבנה שהתמונה הרבה יותר רחבה. יהודה שלוקח אחריות טוטאלית, שלמה ונוקבת, ובהמשך לאחר פטירתו של יעקב אביהם, האחים כולם מציעים את עצמם להיות ליוסף לעבדים, ובנוסף מכירים במעשיהם הקשים ליוסף אחיהם. מההצעה הזו של אחיו, יוסף בוכה על חוסר האמון והמחשבה כי הוא לא התפייס איתם עד הסוף, וזאת לאחר 17 שנים של שהות משותפת במצרים- "(כ) וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ') כלומר, יוסף איננו מסיר את אחריותם ממעשיהם- שחשבו עליו רעה, אך הוא מפנה את התבוננותם והתייחסותם לתמונה הרחבה יותר, לתפקיד של כל אחד ואחד ושליחותו. יש פה כאב וזיכרון, והשאלה אם ניתן לבנות קומה גבוהה יותר ממעל שתתגבר על אותו כאב למרות הזיכרון הצורב. קומה המאפשרת חיבור מחודש.

ביחסים משפחתיים יש קושי גם כשמתפייסים אבל הסיפור הזה משקף לנו שניתן להתעלות מעל הקושי כי יש בתוכנו גם את יהודה, גם את יוסף וכו', דמויות רבות ומגוונות. עימותים זה דבר מורכב, והסיפור מבטא שתי תנועות שיש לנו בנפש-
האחת- לקיחת אחריות וערבות על חלקנו, ולהובילם למקום מקדם (יהודה מלשון הודיה, הכרה וכו').
השנייה- ללמוד לשחרר את הסיפור, להכניס את האלוקות, הכח עליון, שבסיפור (יוסף מלשון להוסיף, מה עוד?). לראות שיש לסיפור הקשרים ותפקידים מעבר לשאלה האישית שלנו (מה שנקרא 'אכלו לי שתו לי'). נראה שהתורה מנסה ללמד אותנו שקל לכולנו לשפוט אחרים על מעשיהם, אבל בסופו של דבר הסיפורים  בספר בראשית הינם תמונת מראה שמחזירה את השאלה לחיים שלנו. איפה מתבטאים יוסף ויהודה שבנו, ומה אנחנו צריכים לעשות בתוך המערכת יחסים של חיינו?! ( ד"ר חזי כהן).

בהתבוננות על סיפור יוסף ואחיו מורגש שכל השתלשלות האירועים עד הגעתם מצריימה נובעת מחוסר בתקשורת. כך גם אנו לעיתים בולמים איתותים רגשיים שעולים מתוכנו עקב שיקולים שונים. היכולת לשתף בתחושות, בתיסכולים, בקשיים, ואפילו בסתם מחשבות אישיות איננה טבעית לנו ואף לא פשוטה. זוהי סוג של בלימה שיכולה להיות לאורך זמן מתוך הרגלים, קיבעונות ופחדים, ואין ספק שזה גובה מאתנו מחירים כבדים. התוצאה היא השתקת מקור חיות חזק בתוכנו, ויצירת מפגשים פחות אינטמיים ואותנטיים עם הזולת.

לגיטימי לחלוטין לכעוס על אדם שפגע בנו. אבל חשוב להבין מדוע אנו נשארים עם הכעס וכיצד הכעס "משרת" אותנו (התקרבנות, האשמה, סחטנות רגשית וכו'). ישנם מקרים בהם הדברים נראים לכאורה מוחלטים שאינם ניתנים לגישור, ואפילו מתעוררות שאלות וספקות ביחס לניתוק. לכן, חשוב לפתח יכולת לגמישות מחשבתית, שתאפשר לנו לשנות את דעתנו ולבדוק את אפשרויות החיבור מחדש. לעיתים עצם הנסיון עצמו להתפייסות, גם אם האחר אינו משתף פעולה אפילו מסרב, עדיין זה עשוי להיות מתכון לשחרור והקלה מאותו קונפליקט שיאפשר להניח לנושא ולעבור הלאה בחיינו.

אסיים  בדבריה של ד"ר ברכי אליצור-
"מעלתו של יוסף היא היכולת להתעלות על רגשות הכעס, ועל שאיפת הנקם ולהתמסר לשליחות האלוהית ולהבין אותה כמי שצריכה להכריע את פעולותיו. אלמלא תיעוד רגשותיו העזים, ספק אם היינו מבינים את מלוא משמעותו של הכינוי הבלעדי בו זכה- יוסף הצדיק."
אצל יוסף הכל פורץ יחד, הרצון להגשים חלומות, הגעגוע, הנקמה, הרצון לחנך, ויחד עם זאת המיקוד בשליחותו וההבנה של חשיבות מימושה גוברים על כל אותן תחושות אישיות. מי ייתן ונצליח לסלוח, להתפייס ולהשיג שלום בחיינו. אמכי"ר.
שבת שלום💐

פרשת ראה- לעיניים שלנו אין שכל!

 

השבוע המשפוחה ואני בטיול קארוון בצפון מערב ארה״ב והבוקר הייתה לי שיחה מעניינת עם הבעלים של האתר שבו ישנו. כשהוא שמע שאנחנו מישראל התגובה שלו הייתה שהוא ואשתו מאוד רוצים לבקר בישראל אבל הם חוששים… התקשורת וכוח ההשפעה העצום שיש לה עלינו, משתמשת ב-״ראה״. ידוע שאחוז גבוה ממה שאנו רואים הוא סובייקטיבי ודעתני אבל מי שלא מכיר ולא יודע נוטה לאמץ את מה שמראים לנו כמציאות בלתי ניתנת לערעור… הראייה שלנו היא בחירה עצמית שנובעת מניסיון החיים שלנו, עולם המושגים הפנימי שלנו והאישיות הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. הפרשה פותחת בכח הראיה ובעבודה שיש לנו-
הרב דוד אגמון מסביר- "איך אנחנו משתמשים בעיניים שלנו? מה אנחנו רואים? טלויזיה? חדשות? מציאות טובה? האם אנחנו רואים ברכה בחיינו? איך אפשר באמת לראות את הברכה? על איזה תדר מכוונות העיניים שלנו? כמו כן, כמה ממה שקורה מול העיניים שלנו אנחנו באמת רואים? שאלות שכל אחד מחויב להתבונן בהן, במיוחד השבוע…
הבעיה היא שאנו איננו מודעים לכח הראיה שלנו. במציאות, אנחנו מודעים רק לחלק אפסי ממה שבאמת נמצא מול עינינו, אנחנו משתמשים בחלק מצומצם מאוד מכח הראיה שלנו. לא פעם אנו לא שמים לב לדברים העוברים ממש מול עינינו, אנו טרודים, עייפים וכו׳ והראש שלנו במקום אחר. אנחנו יכולים למשל לקרוא פרק שלם בספר והמילים כאילו נקראות אבל אנחנו לא באמת רואים, ומבינים את התוכן שלהן.
לכן, מבהיר הרב שיינברגר, בא ה'ראה' הזה, הציווי של משה רבנו על הראיה, ואפשר שזו הברכה של משה רבנו על הראיה – שתדע ותמיד תזכור, שהבורא מראה לך מסוף העולם ועד סופו. צריך להפעיל את חוש הראיה כהלכה. ללמוד איך לראות רוחנית. בעבור זה גם יש הלכות על שמירת העיניים, כדי לשמור על היכולת הרוחנית הטמונה בהן."
הראייה שלנו מתחילה בעיניים אבל מסתיימת במוח, לעיניים שלנו אין שכל. הן לא יודעות מה הן רואות. האדם רואה את העולם במשקפי עצמו, אמר הרב דסלר זצ״ל. מה אנחנו נבחר להתמקד בו, מבין כל האירועים שפוקדים את חיינו ואת העולם כולו, ומה המסר המיוחד של החוויות הללו עבורנו, יקבע את איכות החיים שלנו. אנו יכולים לתת אינסוף פרשנויות לחוויה אחת, והעולם יישאר אותו דבר בדיוק אבל כשהאדם משתנה הכל משתנה!
מי ייתן ונצליח לראות ללבנו ולבבות הזולת פנימה, ושנצליח למלא את החצי הריק של הכוס😍אמכי״ר
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה שנאלצים להיות בקו הספיגה תקופה כה ארוכה וממושכת.